אחריות מושגית ואחריות קונקרטית: בע"א 145/80 שלמה וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (לז (1) 113, 122) נקבע כי שאלת האחריות נמדדת על פי חובת הזהירות של הנתבע, במסגרתה יש לבחון האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק. השאלה תבחן על פי מבחן הצפיות המצוי בסעיף 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מבחן זה כולל שני היבטים: ההיבט העקרוני - האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. ההיבט הספציפי - האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות. ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית", ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה של "חובת הזהירות הקונקרטית". באשר להיבט הראשון - "חובת זהירות מושגית" הרי שהנתבעות אינן מכחישות קיומה של חובת זהירות מושגית של מורים כלפי תלמידיהם, ומעבר לכך הרי שגם על פי האמור בפסיקה, קיימת חובה זו. באשר להיבט השני, בעוולת הרשלנות נדרש התובע להוכיח שלושה אלה: .1על הנתבע רובצת חובת זהירות קונקרטית. .2על התובע להוכיח הפרתה של חובה זו. .3על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי שבין ההפרה האמורה ובין הנזק. כיצד נבחנת שאלת קיומה של חובת זהירות הקונקרטית: נקבע בפסיקה כי שאלת חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על פי מבחן הצפיות. בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם לח (2) 72מצטט כבוד השופט ד. לוין, בהסכמה מפסיקה קודמת כדלהלן: "חובת הזהירות הקונקרטית, כחובת הזהירות המושגית, נקבעת על פי מבחן הצפיות: השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" (ע"א 145/80בעמ' 125-126). ומן הכלל אל הפרט: לדעת הנתבעות בנסיבות מקרה זה, לא חלה עליהן חובת זהירות קונקרטית, כלפי התובע כי: הנתבעות טוענות כי בנסיבות המקרה אשר לפני, לא חלה חובת האחריות הקונקרטית, מאחר ומדובר באירוע פתאומי, אשר התרחש בתוך שברירי שניה. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי מרכיב הפתאומיות הוא מרכיב מרכזי, אשר מוביל לשינוי מהותי בכללי האחריות. ב"כ הנתבעות, מסתמך בטיעוניו אלה, על פסק דינו של כבוד השופט זילר בת.א. 79/94 (י-ם) אבי טקיאר (קטין) נ' מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות, אשר אף אושר בע"א 2412/95 טקיאר אבי (קטין) נ' משרד החינוך והתרבות. כבוד השופט זילר קבע בפסק דינו קבע: "כל עוד אין מדיניות חקיקתית או 'פסיקתית' של הטלת אחריות מוחלטת על מערכת החינוך בשל כל פגיעה שנפגע ילד בבית ספר, אי אפשר לקיים איזון תקין של חופש וזכויות, אם החלטת בית המשפט תביא את המערכת החינוכית לכורח להקים "מדינת משטרה" בתוך בית הספר. אין בית ספר חייב בזהירות יותר משחייבים הורים כלפי ילדיהם, וחבלה מדחיפת יתר של ילד על ידי ילד... אפשרית בכל אתר ואתר, ואפילו בבית ספר שהוא 'מדינת משטרה'". אציין, כבר עתה, כי יש לאבחן את פסק דינו של כבוד השופט זילר ממקרנו. באירוע מושא פסה"ד שניתן ע"י כבוד השופט זילר, נפצע התובע במהלך משחק כדור אשר שיחק עם חברו, משחק אשר היה אסור באופן מוחלט בתוך השטח הבנוי של בית הספר. ואילו במקרנו, נפצע התובע במהלך ההפסקה, כאשר הגיח מאחוריו בן כיתתו ודחף אותו. מן העדויות אשר לפני, התרשמתי כי באופן כללי במועד הרלבנטי לא נעשה בבית הספר די כדי למנוע קרות ארועים מסוג הארוע שלפני. כמו כן, שוכנעתי מן העדויות כי במקום האירוע באותו היום לא נכח מורה תורן, למרות שעל פי חוזרי המנכ"ל, צריך היה להיות נוכח במקום מורה תורן. ראשית, אציין לעניין זה כי הנתבעת 1, לא העידה באשר לזהות המורה התורן, אשר היה אמור להיות נוכח במסדרון ביום קרות האירוע. ההלכה הינה, כי משמסתבר כי עובדה רלוונטית מצוייה בתחום ידיעתו המיוחדת של הנתבע, כי אז, כמות הראיה שתידרש מן התביעה, על מנת לצאת ידי חובת הראיה בקשר לאותה עובדה, תהיה מזערית, ואם לא תובא מצידו של הנתבע ראיה שכנגד, די יהיה באותה מידה דלה של ראיה לכאורה, כדי לצאת ידי חובת השכנוע (על כך ראה: ספרו של כבוד השופט קדמי: "על הראיות"). לא הוכח בפני כי נעשה נסיון להתחקות אחר זהות המורה התורן, אם היה אכן נוכח במקום בזמן הרלבנטי. נהול חקירה כזו שמטרתה התחקות אחר זהות המורה התורן היה בהחלט בהשג יד הנתבעות והמנעותן עומדת להן לרועץ לעניין זה. שנית, יש לשים לב לעובדה כי עולה מעדותו האמינה של התובע, כי ביום האירוע היו אלה התלמידים אשר הזעיקו את האחות, ולא המורה התורן אשר כביכול היה נוכח, כך על פי טענת הנתבעות. אני נותנת אמון מלא בעדות התובע ומוצאת על פיה כי לא היה נוכח מורה תורן במקום בהפסקה. עדות התובע לא נסתרה ולמרות היותה עדות יחידה במשפט אזרחי אני מאמצת אותה וזאת בנסיבות המנעות הנתבעות מלהעיד לגבי זהות המורה התורן וכן המנעותן מלהעיד את האחות באשר לשאלת הבאת התובע לחדר האחות ע"י תלמידים ולא על ידי מורה תורן כביכול. אמנם טוענת הנתבעת 1בעדותה, כי המורים לא רק מוצבים במקום מסוים, אלא גם מפטרלים, אך כפי שכבר ציינתי לעיל, לא שוכנעתי כי ביום האירוע נכח מורה תורן במקום, או בקרבת מקום, מסקנה אשר אך מתחזקת מן העובדה שלא היה זה המורה התורן אשר הזעיק את האחות, אלא התלמידים אשר היו בקרבת מקום. ברצוני להעיר כי הנתבעת 1, התמקדה בעדותה בפעולות אשר נועדו למנוע אלימות בבית הספר, בהווה, אולם לא הובאו בפני הוכחות לגבי הפעולות שנעשו ע"י הנתבעות בסמוך ועובר למועד הרלבנטי. בחנתי בעיון רב את כל הנסיבות האופפות את האירוע נושא התובענה, ואפתח במסקנתי כי קיימת אחריות במקרה זה על הנתבעות. בע"א 310/89 אליהו כהן קטין נגד משרד החינוך ואח’, פ"ד מ"ו(1) 402, קבע כבוד השופט אור: "אין מחלוקת שמורים בבית הספר חבים חובת זהירות כלפי תלמידי בית הספר, גם שעה שנמצאים התלמידים בהפסקה בין השיעורים בשטח בית הספר מחוץ לכיתות הלימוד. אחריות זו מוטלת, לפי הנסיבות, לעתים על המורה המחנך, לעתים על המורה התורן בחצר, לעתים על מורה אחר ולעתים על מנהל בית הספר, אשר אחראי אחריות מנהלית לקביעת סדרי עבודה ופיקוח מצד המורים ביחס לתלמידים". כמו כן, נאמר בפסה"ד כי "חובת מורה לפקח על קטין המסור בידיו זהה לחובת הורה. עליו לקיים פיקוח על הקטין כדי למנוע פגיעה בו ופגיעתו באחר. מהות חובת הפיקוח, הלכה למעשה, ממדיה והיקפה משתנים בהתאם לנסיבות העניין ובהתאם לגילו לתכונותיו של מי שנתון בפיקוח. אין דומה חובת הפיקוח הנדרש בתוככי חדר הכיתה לזו שאותה יש לקיים בחצר המשחקים". בע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2), 764נקבע: "מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו וכיוצא אלה. בעת ההפסקה, משחקים וכדומה, בהם נוטים ילדים להשתובבות ואף לפראות, מתחייב בדרך כלל פיקוח כללי. אם אין נסיבות מיוחדות, אין מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום... הימצאותו בקרבת מקום נדרשת כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה... או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר". בתי המשפט מצווים על יצירת נורמות המתאימות לחברה מתוקנת, ואין ספק שלא ניתן להשלים עם ארוע בבית הספר, שתוצאתו הינה, במוקדם או במאוחר, תאונה וגרימת נזק גופני לתלמידים. מן האמור לעיל, עולה כי על הנתבעות מוטלת החובה ליצור מקום בטוח לתלמידים, הן בתוך כיתות הלימוד והן מחוצה להן. אדגיש, כי אין חובה על בתי הספר, לא על פי חוזר המנכ"ל ולא מתוך המשתמע בפסיקה, להצמיד לכל תלמיד מורה אשר ישמור עליו בכל צעד ושעל. כמו כן, אין כוונה ליצור בית ספר שהוא מדינת משטרה, אולם יש מקום לדרוש מהמערכת לספק הגנה לתלמידים הלומדים בין כתלי בית הספר, ולו גם הגנה אשר תהיה הרתעתית בעיקרה. האם הפרו הנתבעות את חובת הזהירות: התובע טוען כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות, בכך שלא סיפקו פיקוח מצד מורי בית הספר, במסדרונות בית הספר, כנדרש על פי הוראות הקבע בבית הספר, הקובעות פיקוח של שני מורים תורנים על תלמידים המצויים בהפסקה מחוץ לכיתות הלימוד. כפי שכבר ציינתי לעיל, שוכנעתי מעדות התובע כי ביום האירוע לא נכח מורה תורן במסדרון. משמעות הדבר היא, כי לא ננקטו פעולות מספיקות, כפי שהיה צורך לנקוט, וכפי שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין. לא בכדי מצויים הכללים בדבר הצבת מורה תורן, מחוץ לכיתות הלימוד, בהפסקה, כאשר כפי שכבר נאמר בפסיקה, עצם נוכחותו של המורה, אפילו בקרבת מקום, יש בה כדי להוות גורם הרתעתי. יוער כי פסק דין זה דן אך ורק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפני ולא בתפקודה של המנהלת או תפקודו של בית הספר בדרך כלל. נותר עדיין לדון בשאלת קיומו של קשר סיבתי, ודהיינו אם מעשי או מחדלי של הנתבעות כמפורט לעיל הם שגרמו לתובע נזק. קשר סיבתי: מהראיות שבפני שוכנעתי כי הפרת החובה לפקח באמצעות מורה תורן, על תלמידי בית הספר, מחוץ לכיתות הלימוד, היא שהובילה לקרות הנזק. אולם יש עדיין לבדוק - לצורך הקשר הסיבתי המשפטי - האם אשמן של הנתבעות היה הסיבה המכרעת לנזק, ראה דברי כבוד הנשיא שמגר בע"א 4114/90 אברהם בן אבן נ' כריכיה קואפרטית בע"מ (מ"ח (1) 415, 431). "משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, עולה השאלה, אם הקשר הסיבתי אינו נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] קובע, כי לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". שלושה מבחנים אפשריים נדונו בפסיקה (ראה ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה מ"ח (3) 1) בנוגע לקביעת הסיבה המכרעת לנזק, הם: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. כב' השופטים ברק וגולדברג הסבירו בפסה"ד מהו כל מבחן: "הסיבה המכרעת" נקבעת על פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 23/61, 26). המבחן הראשון - מבחן הצפיות - עניינו צפיותו של המזיק, והשאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו - כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה (ע"פ 402/75). מבחן זה יוצר קשר הדוק בין שאלת הקשר הסיבתי המשפטי לבין שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שכן בשתיהן נשאלת שאלה דומה בדבר הצורך הנורמאטיבי לצפות (ראה: ע"א 23/61, 26הנזכר, בעמ' 465; ע"פ 186/80; ע"א 145/80; ע"א 862/80). המבחן השני - מבחן הסיכון - עניינו הסיכון, שנוצר על ידי מעשהו של המזיק. על פי גישה זו מתקיימים הקשר הסיבתי המשפטי, אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה התערבותו של גורם זר. המבחן השלישי - מבחן השכל הישר - שואל, אם כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בשל התערבות גורם זר, השאלה היא, אם התערבותו שוללת, במישור ההגיוני, את קיומו של הקשר. הפסיקה היא שהכריעה מתי יש להשתמש בכל מבחן: מבחן הצפיות: כאמור, במבחן זה יש לבדוק מהו "מתחם הצפיות" והאם פעולותיו של המזיק נכנסו בגדרו של מתחום זה. בת"א (ירושלים) 240/93 - אלעוברה פאיז נ' רמי ממן ואחרים תקדין מחוזי - 96(כרך 3) 349, 364) - אמר כב' השופט חשין: "יפים לענין זה דבריו של ד"ר ישראל גלעד, במאמרו המעמיק ומאיר העיניים, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי" (משפטים י"ד תשמ"ד, בעמ' 29-28) לאמור: "למבחן הצפיות שמור מקום מרכזי בסוגיית הקשר הסיבתי, הן במשפט המקובל והן בפסיקה הישראלית, שפירשה לפיו את החריג 'האשם המכריע' והירבתה להזכירו כמבחן הכללי לקשר הסיבתי... נעמוד תחילה על הקשר ההדוק שבין מבחן זה לעוולת הרשלנות. לדעתנו, קשר זה אינו מקרי. ליתר דיוק, אין כאן קשר אלא זהות: מבחן הקשר הסיבתי ברשלנות חייב להיות מבחן של צפיות (ההדגשה שלי - נ.ד.). הטעם לכך הוא פשוט: יש עוולות שבהן הגדרת תנאי האחריות מתייחסת במישרין גם אל תהליך הגרימה הקושר את האשם לנזק. כך הדבר בעוולות המכוונות הדורשות צפייה בפועל של תהליך זה, וכך גם ברשלנות הדורשת צפייה בכח שלו". בענייננו, לאור קביעתי דלעיל כי היה על הנתבעות לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק כתוצאה אפשרית של התנהגותן - הרי שהתקיים הקשר סיבתי ע"פ מבחן הצפיות בין התנהגות הנתבעת ובין הנזק שנגרם לתובע. אציין כי על פי האמור בע"א 715/79דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה (2), 764- "אם אין נסיבות מיוחדות אין מתחייב פיקוח צמוד דווקא, המכסה כל פינה אלא מספיקה נוכחות בקרבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה יש לה בדרך כלל השפעה מרסנת (ההדגשה שלי נ.ד.), אף אם המורה איננו נראה בכל רגע בכל אתר אך נמצא כאמור בקרבת מקום". עוד אמר כבוד השופט שמגר בפסק דין זה כי "ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר". מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר: כבוד השופט ברק (ראה ע"א 145/80 בעמוד 114) קבע כי במבחן זה, המתאים במיוחד במקרים בהם העוולה היא הפרת חובה חקוקה, השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע "מתחום של סיכון" כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. ובע"א 6000/93 - עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי (פד"י נ' (3) 661, 671) הוסיף כי: "בפרשת שולמן נפסק (בדעת רוב) כי המבחן הסיבתי - משפטי הוא מבחן הסיכון. על פי מבחן זה מתקיים הקשר הסיבתי - משפטי אם נזק הגוף שנגרם לניזוק הוא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק... ניתן וצריך לשלב בו את מבחן השכל הישר - הוא המבחן שלישי המקובל בסוגיית הקשר הסיבתי משפטי, בו דגל השופט גולדברג בפרשת שולמן - תוך שהשאלה עליה יש להשיב, בכל מקרה, הינה אם כל התכונות המציינות את התנהגות המזיק תרמו בפועל להתהוות הסיכון שאותו בא חוק הפיצויים (בענין הנדון שם - הערה שלי נ.ד.) להסדיר." במבחנים אלה משתמשים לרוב כאשר העוולה היא הפרת חובה חקוקה, אולם יש אפשרות להשתמש בהם גם בנסיבות שונות.חובת הזהירות