הסוגיה של טיפול רפואי במסגרת השירות הצבאי ואבחון מחלת החייל במסגרת זו נבחן באורח מפורט ברע"א 8317/99 שוקרון נ' מ"י פ"ד נו(5) 321. באותו מקרה לא נטען כי מחלת המערער נגרמה עקב שירותו. עיקר טענתו היתה כי אילו היה מאובחן כראוי ומטופל כיאות במהלך שירותו הצבאי, ייתכן שניתן היה למנוע, או לכל הפחות לעכב, את מחלתו הקשה. הכללים ואמות המידה לפיהם יש לבחון סוגיה זו נותחו בפסק-דינו של כב' השופט ריבלין: "בית-משפט זה התייחס לא פעם לאפשרות כי אי-אבחון מחלה של אדם או אי-טיפול מתאים בה במהלך שירותו הצבאי עשויים להקים זכאות להכרה על פי חוק הנכים. בע"א 503/76 כהן נ' קת"ג פ"ד לא(2)36 מתייחס השופט ח' כהן להיעדרו של רופא במחנה הצבאי בשעה שהחייל נזקק לטיפול רפואי וקובע: 'זאת היא נסיבה שאם כי אולי אינה מצדיקה קביעת גרימה עקב השירות, על כל פנים יתכן ותצדיק או תחייב קביעת החמרה עקב השירות'.. אמנם ברע"א 5462/95 שניאור נ' קת"ג (לא פורסם) נאמר כי: 'כאשר חייל נזקק לטיפול רפואי עקב מחלה שאין לה עם השירות ולא כלום ובעקבות גילוי המחלה והטיפול בה או בסיבוך הנוצר בעקבותיה, בדרך הרגילה והמקובלת, נגרמה לו נכות, לא נוצרת זיקה של סיבתיות עם השירות ואין לקבוע כי הנכות נגרמה עקב השירות'... ואכן, העובדה כי מחלתו של חייל נגרמה או הוחמרה במהלך שירותו הצבאי אין בה די, כשלעצמה, כדי להקים זכאות לתגמולים. גם עצם ההיזקקות לטיפול רפואי בתקופת השירות הצבאי אינה מקימה מיניה וביה זכאות לתגמולים בגין תוצאותיו של הטיפול הזה, ואולם זכאות כזו יכול שתקום כאשר המחלה נגרמה או הוחמרה עקב טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות. התיבות 'עקב השירות' המופיעות בסעיף 1 לחוק הנכים (הגדרת המונח 'נכות'), כוללות בחובן בנסיבות מתאימות גם טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות (ראו דברי השופטת ביניש ברע"א 1521/95 שטיין נ' קת"ג - לא פורסם. ראו גם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א (ת"א) 835/84 מלמד נ' קת"ג פ"מ תשמ"ו (3) 173). ודוק, כאשר הטיפול הרפואי שניתן לחייל אינו חורג מן הרגיל והמקובל, ובכל זאת נגרמה מחלתו של המטופל או הוחמרה, אין מתקיימת בהכרח זיקה סיבתית בין השירות הצבאי לבין הנכות. ברם מקום שהטיפול הרפואי שניתן לאדם בתקופת שירותו הצבאי סטה מ"כללי האמנות הרפואית", ומקום שבו בשל סטייה זו נגרמה מחלתו של החייל או הוחמרה, נקשר הקשר הסיבתי הדרוש" (שם, עמ' 328 – 329). כך גם מצינו בע"א 342/76 יעקב כהן נ' קת"ג (לא פורסם), מפי כב' השופט ח' כהן: "העובדה שטיפול רפואי הדרוש לאדם ניתן לו על ידי רופאה של חיל הרפואה, והוא באשר אדם זכאי לטיפול זה בתקופת הצבא, אין בה כשלעצמה כדי לעשות את הטיפול הרפואי לאירוע צבאי. במה דברים אמורים, ראשית בטיפול שבוצע בכל כללי האמנות הרפואית שיכול החייל לומר, אלולא השירות, לא הייתי צריך להזקק לחיל הרפואה; ושנית בטיפול רפואי שאין בינו ונחיצותו ועיתויו לבין השירות הצבאי ולא כלום - להבדילו מטיפול רפואי שצריך היה לבצעו או להחישו מסיבה כלשהי בשירות הצבאי. המבחן איננו אם הטיפול הוא לטובתו של החייל. מסתמא- כל טיפול רפואי תמיד הוא לטובתו, או לפחות מתכוונים לטובתו. המבחן הוא בקשר הסיבתי שבהזקקו של החולה אל חיל הרפואה". יש לציין להשלמת התמונה כי מצד אחד נקבע בע"א (ת"א) 835/84 הנ"ל (ענין מלמד) כי החובה להיזקק לשירות רפואי במסגרת השירות הצבאי הינה חלק מתנאי השירות והטיפול הרפואי שמקבל חייל הוא בגדר "עקב שירותו" בצה"ל. לפיכך אין שום חשיבות אם היתה או לא היתה רשלנות בטיפול הרפואי משום שהאחריות לפי חוק הנכים היא אבסולוטית ובתנאי שקיים הקשר הסיבתי כמוגדר בחוק. מהצד השני נקבע בע"א 235/88 מלצר נ' קת"ג (לא פורסם) כי למרות שהשירות הרפואי הוא אמנם מתנאי השירות אולם "אין לזקוף לחובת השירות הצבאי חובה להזהיר מן הסיכון במומים מולדים נסתרים ולכן היעדר אזהרה נוכח היעדר אבחון שלא נעשה תוך סטיה מנוהלי רפואה מקובלים, איננו 'עקב השירות' כמובנו בחוק הנכים. הטלת חובה על שירותי הרפואה הצבאיים לפעול מעבר לתקנים המקובלים בעולם הרפואה הוא בגדר הטלת חובה עפ"י חוק הנכים מעבר למה שיש לייחס למחוקק". צבארפואהשאלות משפטיותתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (באבחון)שירות צבאי