פטור מותנה ממס

הכרעת דין אני מזכה את הנאשם. 1. העובדות: א. כתב האישום: כתב האישום המתוקן מייחס לנאשמים, חברה ומנהלה, עבירות על חוק מס קניה (טובין ושירותים) התשי"ב - 1952 (להלן: "החוק"), וצו תעריף המכס והפטורים ממס קניה על טובין, התשנ"ד - 1994 (להלן: "הצו"). על פי עובדותיו, בתקופה שבין יוני 1994 ועד יוני 1996 עסקה החברה בייבוא ברזל ופלדה, בייצור מוצרי ברזל ופלדה ובסחר בהם והנאשם היה מנהלה הפעיל. בשנים אלה ייבאה הנאשמת טובין, קיבלה פטור מותנה, שילמה מס קניה מופחת אך פעלה בניגוד לתנאי הפטור המותנה ולא עמדה בהתחייבויותיה. בשנת 1994 ייבאו הנאשמים 12,410 טון מוטות פלדה בסלילים ולא שילמו את המס המתחייב בסך 879,299.5 ₪. בשנת 1995 ייבאו הנאשמים 16,416.18 טון מוטות פלדה בסלילים ולא שילמו את המס המתחייב בסך 1,278,640 ₪. בשנת 1996 ייבאו הנאשמים 4,891 טון מוטות פלדה בסלילים ולא שילמו את המס המתחייב בסך 386,559.5 ₪. בעשותם כן, השתמטו הנאשמים מתשלום מיסים תוך כוונה להונות את האוצר. ביום 11.4.02 הודתה החברה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום, הורשעה ודינה נגזר. הנאשם כפר בעובדות ולפיכך, נשמעו ראיות. ב. רקע עובדתי ועובדות מוסכמות: המחוקק קבע בצו כי טובין מסויימים המיובאים לארץ ועוברים על ידי היבואן הליך של ייצור ועיבוד, רשאים להיכלל בהסדר המקנה להם "פטור מותנה". פטור מותנה פירושו כי מס הקניה המתחייב מעצם ייבוא אותם טובין לא ישולם במועד הייבוא כי אם במועד מאוחר לו והוא - מועד מסירת הטובין לאחר. התוצאה היא כי שיעורו של מס הקניה במועד היבוא יהא נמוך מן השיעור הרגיל המתלווה לייבוא מוצרים מאותו סוג, לולא חל הפטור. הפטור לעניננו נקבע בפרט 415 וזה תיאורו בצו: "מוטות כמוגדר בכללים לפרק 72 הטעונים מס, אם משמשים לייצור טובין שבגדר פרט 72.17 או פרט 73.14 (מותנה)." התנאי לקבלת הפטור המותנה -קיומו של הליך של ייצור או עיבוד מקומי של אותם טובין מיובאים אשר נקבעו בצו המחוקק. החברה היתה בתקופה הרלבנטית לעניננו בבעלות חברת מפעלי פלדה מאוחדים בע"מ, נרשמה כעוסק לצורך מס קניה בינואר, 1992 ובמעמד זה הודיעה לשלטונות מס קניה כי, בין השאר, עיסוקה הוא ייצור רשתות לבניה ממוטות מעורגלים בחום שליפופם בלתי סדור. לצורך ייצור הרשתות ייבאה החברה חומר גלם - מוטות בסלילים אשר על פי הכללים הקבועים בפרק 72 לצו ניתן לסווגם לאחד משלושת הפרטים הנזכרים בו: 72.13, 72.14, 72.15. שיעור מס הקניה החל על כל אחד משלושת הפרטים הנ"ל שונה ומכאן נלמדת חשיבותו של הסיווג ונפקותו לצורך חישוב המס החל על הטובין המיובאים. ג. טענות התביעה: הנאשמים ייבאו מוטות פלדה בסלילים וסיווגם הוא לפי פרט 72.13 בצו דהיינו, ייבאו "... מוטות מעורגלים בחום, בסלילים שליפופם בלתי סדור". הנאשמים קיבלו פטור מותנה כנגד מתן התחייבות לעמוד בתנאי הפטור ואף הפקידו ערבויות כנגד התחייבויותיהם. הנאשמים לא עמדו בתנאי הפטור המותנה: החברה מכרה את הטובין שייבאה על פי פרט 72.13 כמות שהם דהיינו, מבלי לבצע בהם כל פעולות של ייצור מקומי וכך, פעלה בניגוד לחוק ולהתחייבויותיה על פי התנאים. הנאשמים דיווחו לשלטונות המס, בכזב, כי החברה מלאה אחר דרישות המחוקק, עמדה בתנאי הפטור ולפיכך, הינה זכאית לתשלום מס קניה בשיעור נמוך דהיינו, 7.5% במקום 15%. בדרך זו, התחמקו הנאשמים מתשלום מס קניה מלא על הטובין המיובאים בסכומים המפורטים בכתב האישום. ד. טענות הנאשם: המאשימה טעתה בסיווג הטובין: הטובין שייבאה החברה סיווגם הנכון הוא בפרט 72.15 ומשכך, הם חייבים במס קניה בשיעור של 7.5% ולא 15% וזאת, מבלי להידרש להליך של קבלת פטור מותנה ולמילוי אחר התנאים המתחייבים מן הפטור המותנה. הלכה למעשה - החברה טעתה בסיווג ובתום לב הטעתה את רשויות המס: החברה ייבאה חומר גלם אשר סיווגו הנכון הוא סעיף 72.15 ולא 72.13 או 73.14. התוצאה היא כי, בפועל, שילמו הנאשמים את המס המלא המתחייב מייבוא סוג זה של טובין ואף יותר מכך שכן, שילמו מס בשיעור של 7.5% ממחיר המכירה ועל כן, כתב האישום בטעות יסודו. המאשימה הסתמכה על הצהרות שגויות של עמילי המכס של הנאשמים לפיהן הטובין המיובאים סיווגם בפרט 72.13 והם נכללים בפטור המותנה לפי פרט 415 לצו. אותן הצהרות הינן טעות "היסטורית" ובשלהן פעלו הנאשמים בשגגה להוצאת האישורים לפטור מותנה: "זה סיפור קפקאי של טעויות פרה-היסטוריות... לא היה כאן מעבר לטעות טרגית קפקאית... סמכנו על עמילי המכס ועל ההיסטוריה" (ראה פרוטוקול, עמ' 88 שורה 11 ושורות 19-20). יצויין, כי טענות אלה, בחלקן, טענות כבושות המה ועל כך אעמוד בהמשך. 4. המצב המשפטי: כתב האישום מייחס לנאשם עבירות על הסעיפים 22(א)(3), 22(א)(5), 23 וסעיף 26 לחוק. א. סעיף 26 לחוק אוסר על מסירת טובין שיבואם או מכירתם פטורים ממס לאדם אחר בניגוד לתנאי הפטור. בין היתר, סעיף זה מסמיך את שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, לפטור מתשלום המס, כולו או מקצתו, יבוא או מכירה של טובין טעונים-מס על-ידי אדם מסוים או על-ידי סוג מסוים של בני-אדם. הפטור יקבע בצו ויהיה כפוף לתנאים שיקבע שר האוצר. מכוח סעיף חוק זה חוקק שר האוצר את הצו ומכוחו, בא לעולם פרט 415 לצו. פרט זה קובע פטור מותנה למוטות הטעונים מס קניה, כמוגדר בכללים לפרק 72, כלומר - לטובין שסיווגם המהותי הוא בפרטים 72.13, 72.14 או 72.15. הפטור מותנה בייצור טובין שבגדר פרט 72.17 או 73.14 ואיננו פטור מלא. התוצאה היא כי טובין שיובאו במסגרת הפטור המותנה, אך לא עמדו בתנאי הפטור מסיבה כלשהי, יחול עליהם מס הקניה על פי הסיווג המהותי של הטובין בעת הייבוא. מנגד, על טובין שעמדו בתנאי הפטור ואשר יוצר מהם מוצר בייצור מקומי יחול שיעור המס המופחת שנקבע בצו. ב. סעיף 22 קובע את מהות העבירה ואת מרכיביה: "(א) אדם שעשה אחד מאלה: . . . (3א) מסר טובין, שיבואם או מכירתם פטורים ממס לפי סעיף 26, לאדם אחר שלא בהתאם לתנאי הפטור; . . . (5) עשה מעשה כדי להתחמק מתשלום מס שנתחייב בו; . . . " ג. סעיף 23 קובע את גדר אחריותם של מנהלים בתאגיד לעבירות שנעברו על פי סעיף 22 אשר לעיל. ד. מלשון הכתוב אנו למדים כי היסוד העובדתי של העבירה הוא עצם מסירת הטובין לאדם אחר שלא על פי תנאי הפטור והתנאים להיווצרות העבירה הינם: א) טובין שייבואם או מכירתם פטורים ממס לפי סעיף 26. ב) לולא הפטור היו חייבים במס. ג) אותם טובין נמסרו בניגוד לתנאים שנקבעו בפטור. ס"ק 5 מוסיף ומדגיש כי מדובר במעשה שמטרתו להתחמק מתשלום המס המתחייב ממעשה הייבוא. ה. המאשימה, כאמור, מייחסת לנאשמים ייבוא טובין הנופלים בגדר פריט 72.13 לצו ואילו ב"כ הנאשמים חולקים על סיווג זה וקביעה זו. התוצאה היא כי על בית המשפט להכריע, בראש ובראשונה, כיצד יש לסווג את הטובין ולאחר מכן לקבוע אם התמלאו יסודות העבירה. הסיווג הוא מהותי ולו השלכות על היקף החיוב ושיעור החיוב במיסי היבוא ונושא הסיווג מגיע אל פתחו של בית-המשפט על מנת שיקבע מה שם יקרא למוצר המיובא ומה שיעור המס שיש להחיל עליו. לא אחת מתלבט בית-המשפט בשאלת הסיווג ההולם את המוצר: "... קשה סיווגם של מוצרים כקריעת ים סוף". (ראה ע"א 655,725/99 יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ נ' מד"י, מיסים טו/4 ה-63 (להלן: "פס"ד יורוקום"). בפסק דין זה מאמץ כב' השופט אנגלרד את משנתו של כב' השופט אור בנושא סיווג הטובין, אשר קבע כי כל סיווג עובר שלושה שלבים. [ראה ע"א 2102/93 מד"י נ' מירון, מפעלי תעשיות הגליל (ממ"ת) בע"מ, פ"ד נא (5) עמ' 160, בעמ' 165, להלן: "פס"ד מירון"]. בדרך זו הולכת הפסיקה וכב' השופטת שטרסברג כהן מאמצת את השיטה ומפרטת את השלבים: "יש להבהיר את טיבם ואת מהותם הפיזיים של הטובין ולבחון היטב את טיב הטובין, את השימוש שנעשה בהם בפועל, את החומרים מהם הם עשויים, את תכונותיהם וכיוצא באלה. כמו כן, יש להבהיר את משמעותם המשפטית של פרטי המס הנוגעים לענין, וזאת לאור תכלית החקיקה ובהתאם לכללי הפרשנות המקובלים, תוך נסיון לתחום את קשת הטובין אשר פרט מס זה או אחר חל עליהם. כן, יש להתאים בין הטובין ובין פרט המס המתאים לו. ההתאמה בין הטובין לבין פרט המס המתאים, נעשית על פי המהות התפקודית של הטובין, היינו: הייעוד השימושי של הטובין" (ראה ע"א 6934/99 ניתוב לניהול ולפיתוח בע"מ נ' מנהל אגף המכס ומע"מ, מיסים טו/6 ה-73, בעמ' 495. להלן: "פס"ד ניתוב"). וכיצד תתבצע מלאכת הסיווג, גם לכך יש תשובה בפסיקה: "... אפיון הטובין ייעשה על סמך ראיות, לרבות חוות דעת מומחים המובאות בפני בית המשפט, התרשמות השופט מן הטובין בהסתמך על נסיון חייו וידיעתו השיפוטית" (פס"ד מירון, עמ' 165, מול האות ג'). זה המקום לציין כי בשלושת פסקי הדין הנזכרים לעיל עסקו בתי משפט, על ערכאותיהם, בנושא סיווג מוצרים מוכרים וידועים לכל בר בי רב - סוללות למכשירים סלולריים (פס"ד יורוקום) בשזיפים מיובשים-משומרים (פס"ד מירון), פגושי רכב (פס"ד ניתוב). במקרה דנן עוסקים אנו, בין היתר, במוטות (BARS, RODS) "מעורגלים בחום, בסלילים שליפופם בלתי סדור, בעלי חתך רוחב טמום בצורת עיגולים, סגלגלים... בעלי שקעים או עיוותים" (ראה כללים לפרק 72). ובנושא זה, "נסיון חייו וידיעתו השיפוטית" של השופט הולכים ומצטמצמים ואילו מקומם של העדים המקצועיים, לרבות חוות דעת מומחים, משקלם רב ואף מכריע. ו. ראיות התביעה לענין סיווג הטובין: עד התביעה העיקרי הוא עת/9 אשר ערך חוות דעת בנושא סיווג הטובין, ת/39. דא עקא, מתברר כי העד לא בדק את הטובין שבמחלוקת ובפה מלא הוא מצהיר: "אני כאן מעיד מבחינה עקרונית. לא בדקתי את המוצרים" (שם, עמ' 69 ש' 12). "לא קיבלתי פרטים מיצרנים... ולא בדקתי את ההרכב הכימי או הפיזי שלהם ולא ערכתי בדיקות מטלורגיות" (שם, עמ' 64 ש' 23-25). העד יוצא מנקודת מוצא כי הנאשמים ייבאו טובין - מוטות פלדה, המסווגים בפרט 72.13 והוא מסתמך, בהנחה זו, על דיווחי החברה למס קניה ועל הצהרות החברה בדבר סיווג הטובין, סיווג המקנה פטור לחומר גלם המשוחרר על פי פרט 72.17 או 73.14 לצו: "אנחנו יודעים רק מה שהנאשמת הצהירה" (שם, עמ' 71 שורה 9). ראיה נוספת ומכרעת, לשיטתה של התביעה, הינם הרשימונים שהגישו עמילי המכס שפעלו מטעם הנאשמים ובהם הוצהר כי הסיווג המהותי של הטובין המיובאים הוא בפרט 72.13. ויוער: רשימונים אלה היו הבסיס לקביעותיו של עת/9, הן בחוות דעתו והן בעדותו. אין חולק כי מימים ימימה או, ליתר דיוק, מאז שנת 1992 (המועד בו נרשמה החברה כעוסקת לצרכי מס) נהגו הנאשמים באותה דרך והלכו באותו תלם: הם ביקשו פטור מותנה לגבי הטובין המיובאים כשהם מצהירים, לצורך קבלת הפטור, כי בטובין הנופלים בגדרו של פרט 72.13 עסקינן. לענין זה, ראה גם עדויותיהם של עת/1, מנהל חקירות בכיר באגף המכס ועת/2, מנהל בכיר באגף המס הקובעים, בין השאר, כי ההצהרות עליהם חתומים הנאשמים מחייבות את היבואן לקבל אישור המכס לכל פעולה של העברת הטובין וזאת, לצד חיובים ותנאים נוספים שהינם חלק בלתי נפרד מן הפטור על פי אותן הצהרות. עת/9 מסכם וקובע גם הוא כי דיווחיה של החברה מחייבים אותה: "על פי הודעתה כך הם סווגו ולכן גם הוסכם להעניק לה פטור לפי 415. אילו ידענו שמדובר בטובין אחרים, ודאי שלא היה מוענק לה פטור". (פרוטוקול, עמ' 66 ש' 25 עד עמ' 67 ש' 2, וראה גם עמ' 66 ש' 24-25). זאת ועוד. הנאשמים מוכרים את הטובין המיובאים בפטור לאחרים (להלן "הלקוחות") אשר על פי דברי הנאשם, בהודעתו ובעדותו, הם "מעבדי משנה" דהיינו, זרועו הארוכה בעוד שמדובר במי שרוכש את אותם טובין לצרכיו שלו אך לא לעיבוד על פי תנאי הפטור (ראה עדויות הלקוחות: ת/35, עת/5 אשר ייצר "מוטות ומוצרים אחרים" (שם, עמ' 5 ש' 12), עת/6 הרוכש את הברזל לצרכי חקלאות וגינון, עת/7, ת/34). בדיעבד, מוסיף הנאשם חותמת עם כיתוב: "התיל מיועד לייצור טובין" לפי 72.17 ו 73.14 ברם, חותמת זו מאוחרת למועדים הרלבנטיים, כולם או בחלקם, היא אינה מחייבת את מי שרכש את הטובין ובפועל, הרוכשים לא התחשבו ולא פעלו על פי התנאי המופיע בה, כפי שעולה מחומר הראיות. היום טוענים הנאשמים לטעות בהצהרות שמסרו למס קניה, כפי שכבר הובהר לעיל, והתביעה מבקשת לדחות טענה זו. בשלב זה, חוזרת ועולה השאלה מה בפועל ייבאו הנאשמים ובאיזה פרט יש לסווג את אותם טובין מיובאים. הפסיקה מלמדת כי הסיווג הנשען על טיבם ומהותם הפיזיים של הטובין הינו שלב ראשון ותנאי בל יעבור ללימוד הנושא שבמחלוקת. השלב השני בודק את המשמעות המשפטית של פרטי המכס הנוגעים לענין ורק בשלב השלישי תעשה ההצלבה בין הטובין לבין פרט מכס זה או אחר, אותו פרט אשר משמעותו נלמדה כבר בשלב השני: "זוהי מלאכת ה'התאמה' בין הטובין לבין פרט המכס המתאים לו" (ראה פס"ד מירון עמ' 165 מול האות ה'). השאלה היא, איפוא, באישה מידה הצליחה התביעה להציג מצע ראייתי שבכוחו ללמד על טיב הטובין המיובאים. מראיות התביעה עולה כי הצהרות הנאשמת ברשימונים הנלווים ליבוא היוו בסיס ויסוד לכל פרשת התביעה כשעת/9, המומחה, מתבסס עליהן ובביקורו היחיד ב"שטח" דהיינו, במפעלי החברה, אינו מבקש לבדוק את הטובין שבמחלוקת. בנקודה זו, כמו גם בנושאים נוספים, דעתי כדעת ב"כ הנאשם: משקלם הראייתי של הרשימונים המכילים את הצהרת הנאשמים (ת/6) אינו משקל מכריע. מדובר בראיה אשר לצד ראיות נוספות עשויה ללמד על סיווג הטובין. ברם, ראיה זו אינה יכולה למלא את הצורך בהבהרת טיבם של הטובין, מהותם, ותכונותיהם ואינה יכולה, לכשעצמה, להיות בסיס לקביעה מעשית או משפטית. לצורך זה יש להציג ראיה עצמאית העוסקת בסיווג הטובין לאחר בדיקתם וניתוח תכונותיהם או אף יעודם. חוות דעת המומחה, במקרה זה, היתה צריכה לקבוע ממצאים לאחר "מישוש" הטובין ובדיקתם בפועל, בשטח. בהסתמכו על הצהרות, כאלה או אחרות, לא מלא המומחה את תפקידו ולא יצא ידי חובתו. התוצאה היא כי התביעה לא חלפה על פני המשוכה הראשונה (שלב א' בסיווג) ולא הצליחה לסווג את הטובין בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה. ז. ראיות הנאשם לענין הטובין: מנגד, הנאשם מעיד על טיבם של הטובין, על טבעם ועל מאפייניהם ומגיש מספר חוות דעת האמורות להוות בסיס לסיווגם של הטובין - ראה נ/22 עד נ/25, נ/28, נ/29 ו- ו-נ/34. חוות הדעת התקבלו בהסכמה ולמרות זאת, בסיכומיה, מעלה ב"כ התביעה טענות כנגד המסקנות הכלולות בהן, בין השאר, בטענה כי אינן רלבנטיות. ההלכה היא כי בעצם ההסכמה לקבלתן של חוות הדעת גילתה התביעה דעתה כי היא מאמצת את האמור בהן ולא ניתן, בדיעבד, בשלב הסיכומים, לבקש מבית המשפט לדחות את הממצאים העובדתיים הכלולים בהם, כמתבקש על ידי התביעה בסיכומיה. חוות דעתו של המומחה, מר סרג'יו שרייבר (נ/34), סותרת, מניה וביה, את סיווג הטובין שבמחלוקת כטובין הנמנים עם פרט 72.13 וחוות דעת זו לא נסתרה, לא כולה ולא מקצתה. על פי נ/34 המוטות אותם ייבאו הנאשמים מעורגלים בחום, בסלילים, אך אינם " . . . מלופפים ובודאי לא בליפוף "בלתי סדור" (ראה נ/34 עמ' 5, ז/1). למסקנה זו מגיע המומחה לאחר ניתוח המונחים "מלופף" ו"סדור" על פי משמעותם בלשון בני אדם ובמילון. אשר על כן, כך לשיטתו, אין מדובר בטובין הנופלים בגדר פרט 72.13. עוד מוסיפה חוות הדעת וקובעת כי הטובין אינם משתייכים לקבוצה המתוארת בפרט 72.14 באשר המוטות עברו, פרט לשלב של "ערגול בחום", גם הקשיה בקירור מואץ וכן, סלילה. הפרט השלישי, הוא פרט 72.15 והוא חל על אותם מוטות אשר אינם נופלים בגדר שני הפרטים המנויים לעיל, הוא שיורי להם ומאזכר שלב נוסף של טיפול בטובין והוא - "גימור בקור" ועל כן ניתן לייחס את הטובין המיובאים, המקוררים בסופו של תהליך, לאלה המופנים בהגדרתו של פרט זה. לא זאת אף זאת, הכללים לפרק 72 אשר כותרתו "ברזל ופלדה" קובעים בסעיף 3(3)(ג) במקרה בו קיימת אי בהירות סיווגית מאחר וניתן, לכאורה, לסווג טובין לפי שני פרטים או יותר יסווגו הטובין "... לפי הפרט האחרון, לפי סדר המיספור של הפרטים שניתן להביאם בחשבון, באותה מידה". והפרט האחרון המתאים לענייננו, הינו פרט 72.15 אשר זו לשונו: מוטות אחרים מברזל או מפלדה בלתי מסוגסגת לגביהם חל מס קניה בשיעור 7.5%. את נושא הסיווג מבהיר הנאשם בדיבור ובהמחשה והוא משלים את נ/34: הנאשם מעיד על תהליך ייצור הסליל ומדגיש, בעדותו, כי הסליל אינו מלופף על דבר, כפי שנלמד גם מנ/28. באמצעות סרט הוידיאו (נ/29) המלווה בפרשנותו של הנאשם, ניתן ללמוד כי הסליל נכנס למכונה בשם "לייל קונוס" (Legekonus על פי נ/22), המכונה מעבדת אותו לצורת S וכך מקבל החמר צורה עגולה, טבעתית. הטבעות נופלות מהמכונה אל מסוע וממנו הן מוסעות באמצעות מלגזה. בין לבין, לאחר שהמוט מעורגל בחום הוא עובר תהליך של קירור במים ובמפוחי אויר (ראה עדות הנאשם, עמ' 75 ש' 16-19 וכן נ/34, סעיפים ו, ז'). בשום שלב לא נצפית כל פעולה של ליפוף הטבעת סביב ציר, עמוד או נושא תומך עליו נכרך הסליל כפי שעולה גם מ - נ/34. נושא קירור הטובין מוסבר היטב גם ב נ/22: "... תהליך הסלסול נעשה אחרי קירור רציף ואינטנסיבי במים...". ממצאים ומסקנות: במשך שנים רבות מייבא הנאשם טובין בידיעה שמדובר בברזל הנופל בגדר פרט 72.1המחוייב בשיעור מס של 15% אלא אם כן קיבל פטור מותנה ומילא אחר תנאי הפטור המותנה. כל אותן שנים מבקשים הנאשמים לזכות בפטור המותנה, נותנים התחייבויות לקיומו אך בפועל, אינם עומדים בתנאים: הסחורה נמכרת לאחרים מבלי שעברה הליכי ייצור וגירסת הנאשם בדבר מעבדי המשנה והחותמת אינה עומדת בתנאי הפטור גם אם הנאשם טוען, בלהט רב, אחרת. פרשת התביעה עוסקת בנושא אי עמידת הנאשם בתנאים לפטור ובדרך בה הלך הנאשם על מנת להסתיר עובדה זו. מפרשת התביעה נלמד כי הנאשם, המתגלה כמנהל כל יכול אשר על פיו ישק דבר, מבקש להתגבר על תנאי הפטור בדרך לא דרך. אכן, עד לשלב החקירה הנאשם אינה מעלה כל טענה של טעות בסיווג והטעות, אליבא דנאשם, נגלית לו בדיעבד, לאחר בדיקה ודרישה בנושא האישומים המיוחסים לו. (רק בחקירה השניה, ת/12, נזכר לראשונה פרט 72.14 שגם הוא אינו גירסה אחרונה בנושא). התביעה טוענת כי ענין לנו בגירסה כבושה אשר לא בא זכרה קודם לכן וטענה זו יש בה טעם. אולם, לא הגירסה ולא הטענה כמו לא הגדרת הנאשם את הברזל הם היוצקים "תוכן" לברזל והם הקובעים את סיווגו. מדובר בחומר אותו יש להגדיר על פי תכונותיו שלו ולהצליבו עם קביעותיו של המחוקק. אם היתה התביעה מוכיחה כי על פי פרט 72.13 יסווג הברזל, לא מן הנמנע כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו. אך לא זה המצב. התביעה לא השכילה להציג חוות דעת עניינית ומעשית, כפי שנקבע לעיל, ואילו נ/34 שימש להגנה עוגן אחיזה לביסוס טענותיה, בעזרתו היא חלפה על פני שלושת המשוכות הקבועות בפסיקה והצליחה לערער את גירסת התביעה על פיה הטובין המיובאים נופלים בגדר פרט 72.13. סיכומו של דבר: לא הוכחה עובדת היסוד שעניינה סיווג הטובין המיובאים ומשכך, לא הצליחה התביעה להרים את נטל ההוכחה ואני מזכה את הנאשם מהעבירות המפורטות בכתב האישום קרי, עבירות על סעיף 22(א)(3א), על סעיף 22(א)(5) ועל סעיף 23 לחוק. מיסים