חישוב מס לפי מחיר שוק

פסק דין השופט י' אנגלרד: לפנינו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963, שליד בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחתה ערר על שומות מס שבח שהוצאו למערערים בגין מכירת מקרקעין. השאלה שעמדה לדיון בפני ועדת הערר הייתה מהו שווי המכירה של 33 דונם של קרקע חקלאית בחדרה, אותה מכרו המערערים בשנת 1996. 1. המדובר בשתי עסקאות של מכירת קרקע המהווה חלק מחלקה 4 בגוש 10030 בחדרה. החלקה, ששטחה הכולל כ-235 דונם, שייכת למספר בעלים (במושאע) ביניהם קיים הסכם שיתוף לא רשום. כל אחד מהמערערים היה הבעלים של כ-16.5 דונם מתוך החלקה. בשנת 1996 מכרו המערערים - בשתי עסקאות נפרדות - את המקרקעין שבבעלותם ל-19 קונים שונים (כולם באמצעות עו"ד אורליאנסקי). סכום התמורה הכולל שננקב בכל אחד מההסכמים עמד על 173,250 דולר, דהיינו, כ-10,000 דולר לדונם. המשיב - מנהל מיסוי מקרקעין מחוז חיפה - לא קיבל את שהוצהר על-ידי הנישומים כשווי העיסקה, והוציא למערערים שומה לפי מיטב השפיטה. השומה נערכה על-ידי רכזת חולית שומת מקרקעין, באמצעות השוואה לארבע עסקאות אחרות של מכירת אדמה חקלאית בסביבה הקרובה בשנים 1995-6. טווח המחירים בעסקאות אלה, ששימשו את רשויות המס לצורך השוואה, נע בין 35,000 לבין 55,000 דולר לדונם. על רקע פער המחירים הגדול נקבע כי השווי המוצהר על-ידי המערערים הינו נמוך, כי נקבע בחוסר תום לב וכי אינו משקף את שווי השוק של המקרקעין. לצורך עריכת שומה לפי מיטב השפיטה נלקחה בחשבון גם העובדה שהנכס הנמכר נמצא בסמוך לאזור מבונה ויש לו פוטנציאל לשינוי יעוד מחקלאות למגורים ושטחי ציבור (הנכס נכלל בתכנית לשינוי מתאר שהוגשה ביוזמת עירית חדרה). מצד שני, נלקחו בחשבון מגבלות הנכס, לרבות ייעודו הנוכחי, מיקומו, גודלו ואפשרות ניצולו. יצוין כי החלקה מוכרזת כאתר עתיקות, וכמו כן נרשמה לה הערת אזהרה לגבי שמורת טבע ועובר בה קו מתח גבוה. בהתחשב במכלול הנתונים "הוחלט לקבוע את שווי הנכס לסך כולל של 1,085,000 דולר לפי 35,000 דולר לדונם". יצוין, כי בהחלטת המנהל בהשגה נאמר כי השטח הנמכר הוא שטח של 31 דונם בלבד, בעוד שעל-פי חוזי העסקאות, נמכר שטח של 33 דונם. הסיבה לפער זה לא התבררה כלל ונראה כי בעלי הדין לא נתנו עליו את דעתם. מחלוקת נוספת בין המערערים לבין רשויות המס נגעה לניכוי הוצאות בגין עבודות לפיתוח ויישור הקרקע, שביצע קבלן עבור המערערים. רשויות המס לא התירו את ניכוי ההוצאות, בנימוק כי ההוצאות הנטענות לא הוכחו. 2. משנדחו השגותיהם של המערערים בפני רשויות המס, הם פנו בערר לועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בחיפה. הערר הופנה הן כנגד קביעת שווי המכירה, הן כנגד הסירוב לנכות הוצאות בגין פיתוח ויישור הקרקע. ערר זה נדחה, על שני חלקיו. אתייחס תחילה לסוגית השווי, שהיא הסוגיה המרכזית בערעור שלפנינו. "שווי של זכות פלונית" מוגדר בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין באופן הבא: הסכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות על ידי מוכר מרצון לקונה מרצון, ובלבד שבמכירות - (1) שנעשו בכתב ושבהן שוכנע המנהל כי התמורה בעד הזכות במקרקעין או בעד זכות באיגוד נקבעה בתום לב ובלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה, בין במישרין ובין בעקיפין - התמורה כאמור; הכלל הוא, אם כן, כי שווי המכירה לצורך חישוב המס נקבע לפי מחיר השוק . היוצא מן הכלל הוא שהשווי נקבע לפי התמורה החוזית, וזאת אם המכירה נעשתה בכתב ורשויות המס שוכנעו כי החוזה נעשה בתום-לב, ומבלי שהושפע מיחסים מיוחדים בין המוכר לקונה. ראה ע"א 664/80 מנהל מס שבח מקרקעין נ' ברכת חביב בע"מ, פ"ד לז(3) 449; ע"א 78/83 הינדס ואח' נ' מנהל מס שבח תל אביב, פ"ד לט(2) 57. עמד על כך הנשיא מ' שמגר בפרשת ע"א 717/85 וייס נ' מנהל מס שבח מקרקעין (לא פורסם): מי שמבקש כי שווי המכירה של זכות במקרקעין יקבע על פי התמורה החוזית המוסכמת בין הקונה למוכר ולא על פי שווי השוק של אותה זכות, חייב לשכנע את המנהל בשניים: שהתמורה נקבעה בתום לב ובלא שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה. 3. בענייננו, ביקשו המערערים לשכנע את ועדת הערר כי התמורה החוזית תואמת את שווי השוק של המקרקעין, וזאת באמצעות חוות דעת של שמאי מטעמם. שמאי זה קבע בחוות דעתו כי שווי השוק של קרקע חקלאית הוא 19,000 דולר לדונם אך יש להפחית את השווי לכדי 12,000 דולר לדונם, בהתחשב בכך שהבעלות בחלקה היא במושאע, החלקה הוכרזה כאתר עתיקות וכשמורת טבע ועובר בה קו מתח גבוה. במהלך עדותו של השמאי התברר כי לא נלקחו בחשבון מספר גורמים, ובהם: הסכם השיתוף בין הבעלים; היוזמה של העירייה לשינוי ייעוד; העובדה ששמורת הטבע המוכרזת היא בצפון החלקה ואינה נוגעת ישירות לשטח של המערערים; ולבסוף, העובדה שגם קו המתח הגבוה אינו עובר בשטחם של המערערים. 4. על רקע זה מציינת ועדת הערר כי לא התרשמה בחיוב מעדותו של השמאי שהערכתו אינה משקפת באורח נאמן ומציאותי את ערך הנכס הנמכר. גם עדותם של המערערים עצמם ושל העד מטעמם לא הותירה על הוועדה רושם חיובי. ועדת הערר זקפה לחובתם של הנישומים את העובדה כי לא הזמינו לעדות אף לא אחד מהמתווכים אליהם פנו - לטענתם - כשהחליטו למכור את הנכס. כן נקבע כי אין בסיס לטענת המערערים כי לא נמצאו קונים לנכס, שכן המערערים לא פרסמו בעיתון מודעה על מכירת הנכס. 5. לעומת זאת, עדותה של הרכזת שערכה את השומה לפי מיטב השפיטה הייתה משכנעת בעיני ועדת הערר. שיטת ההשוואה, בה נקטה הרכזת, היא שיטה מקובלת לשומת מקרקעין. כל העסקאות אליהן התייחסה השומה הן מכר של אדמה חקלאית ומצויות באותו איזור ונערכו במרווחי זמן קצרים מהעסקה הנדונה. ועדת הערר שוכנעה מעדות הרכזת ועל יסוד העסקאות להשוואה, כי רשויות המס עמדו בנטל להוכיח כי שווי השוק של המקרקעין הוא 35,000 דולר. נוכח הפער הגדול בין מחיר השוק למחיר החוזי - שהוא פחות משליש ממחיר השוק - קבעה ועדת הערר כי בצדק לא שוכנע המנהל שהתמורה החוזית נקבעה בתום לב ובלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין הצדדים. גם לטעמה של הועדה, המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה כי מכירת המקרקעין במחיר כה מוזל נעשתה בתום לב. 6. באשר לניכוי ההשקעות בקרקע, ועדת הערר קבעה כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את עלות עבודות פיתוח שבוצעו לטענתם. למנהל מיסוי מקרקעין לא הוגשו חשבוניות ולא הוגש הסכם עם הקבלן שכביכול ביצע את העבודות. בעדויותיהם של המערערים היה חוסר התאמה לעניין משך זמן ביצוע העבודה ואילו הקבלן המבצע כלל לא הוזמן למתן עדות. לא היה בחומר ראיות זה, כדי לשכנע את ועדת הערר כי הסכומים להם טוענים המערערים אכן הוצאו על-ידיהם לשם השבחת המקרקעין, וכי סכומים אלה סבירים בהיקפם. 7. כנגד פסק דינה של ועדת הערר מופנה הערעור שלפנינו. סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין מגביל את זכות הערעור על פסיקתה של ועדת הערר בפני בית המשפט העליון ל"בעיה משפטית" בלבד. שאלת שוויו של נכס מקרקעין היא שאלה שבעובדה, ואין עליה זכות ערעור לבית משפט זה. ראה ע"א 717/85 וייס נ' מנהל מס שבח מקרקעין (לא פורסם); ע"א 132/88 אדלשטיין נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד מד(4) 481; ע"א 501/86 כרמלי ואח' נ' מנהל מס שבח חיפה (לא פורסם); ה' רוסטוביץ, מס שבח מקרקעין (מהדורה רביעית, תל-אביב, תשנ"ג) 147. מכל מקום, לא מצאתי כל פסול בהחלטת הועדה להעדיף את השמאות של רשויות המס על זו של השמאי מטעם המערערים. כאמור, השמאות לפי מיטב השפיטה התבססה על השוואות למחירים שהושגו במכירות דומות, ועל הנתונים הספציפיים של הנכס, ואילו השמאי האחר לא התחשב בכל הנתונים הרלוונטיים ולא הביא מכירות אחרות לדוגמה. 8. גם השאלה האם המחיר החוזי נקבע בתום לב ובלי שהושפע מיחסים מיוחדים בין הצדדים היא שאלה עובדתית שאינה עומדת לערעור. יש לזכור, כי כאשר קיים פער גדול בין המחיר החוזי לבין שווי השוק, על הנישום להביא הוכחות משכנעות וכבדות משקל כדי לשכנע בתום ליבו ובהעדר יחסים מיוחדים בין הצדדים לעסקה. אם הנישום אינו מצליח לשכנע את ועדת הערר, ערכאת הערעור לא תתערב בכך. ראה ע"א 218/78 ליננברג נ' מנהל מס שבח תל-אביב, פ"ד לג(2) 423. עניין לנו במהימנותן של הראיות. עניין זו אינו ראוי כלל לעלות לדיון בערעור, בהיותו פתוח אך בפני שאלות משפטיות. התוצאה היא, כי לא מצאתי עילה להתערבותנו בהערכת השומה של שווי המכירה לפי מיטב השפיטה. 9. הערעור מופנה גם כנגד מספר עניינים דיוניים, המחייבים הסבר קצר: בהודעת הערר לבית המשפט המחוזי ביקשו המערערים לפצל את הדיון בערר, כך שתחילה יקבע שווי השוק, וביקשו כי המשיב יפתח בהבאת ראיות בסוגיה זו. כן ביקשו המערערים כי שמאי מטעמם יורשה לבדוק ברישומי מס שבח עסקאות השוואה שנעשו בשנתיים שקדמו למכירה. רשויות המס נענו לבקשה האחרונה באופן חלקי והמציאו למערערים את החוזים של עסקאות ההשוואה עליהם התבססה השומה לפי מיטב השפיטה, תוך מחיקת שמות הקונים. בא-כוחם של המערערים לא הסתפק בכך וביקש לקבל את שמות הקונים על מנת לזמנם לעדות. ועדת הערר החליטה ביום 25.5.02 לדחות בקשה זו. באותו מועד נדחתה גם בקשה נוספת של המערערים, והיא הבקשה להורות למשיב לפתוח בהבאת הראיות לעניין שווי המכירה. 10. המערערים טוענים לפנינו לשורה של פגמים דיוניים בהליכים בפני ועדת הערר: ראשית, הועדה לא הורתה למשיב להתיר למערערים לעיין במאגר המידע הנמצא בידיו; שנית, נדחתה הבקשה לקבל את שמות הצדדים לעסקאות ההשוואה; שלישית, נדחתה הבקשה בנוגע לסדר הבאת הראיות; רביעית, עסקאות השוואה לא נפסלו מלשמש כראיה, הגם שלא הוגשו כדין. המערערים מבקשים להחזיר את הדיון לוועדת הערר ולקיים שם דיון מחודש, במהלכו תתברר תחילה שאלת שווי השוק של המקרקעין. 11. לא השתכנעתי כי יש מקום לבטל את פסק דינה של ועדת הערר בשל הפגמים הנטענים. הסירוב לדרישת המערערים לעיין ב"מאגר המידע" ולקבל לידיהם את שמות הצדדים לעסקאות ההשוואה, תאם את המצב המשפטי הקיים ואת חובת הסודיות המוטלת על רשויות המס. בהקשר זה קובע סעיף 105 לחוק מיסוי מקרקעין: (א) לא יגלה אדם כל ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו לפי חוק זה אלא אם נדרש לגלותה על ידי בית המשפט, לצורך ביצוע חוק זה או לצורך ביצועו של חוק מס אחר המשתלם לאוצר המדינה או בקשר עם תביעה פלילית על עבירה על חוק זה, או על ידי מי ששר האוצר התיר לגלותה לו. עם זאת, בשנת 1999 נחקק סעיף 105א לחוק, לפיו הורשו רשויות המס לנהל מאגר מידע פתוח לעיון הציבור, ובלבד שלא יכללו בו פרטים מזהים של הצדדים לעסקה. וזו לשון הסעיף: (א) על אף האמור בסעיף 105, המנהל או מי שהמנהל הרשה אותו לכך, רשאי לנהל מאגר מידע שיהיה פתוח לעיון הציבור (להלן -המאגר); המאגר יכלול פרטים על מכירות של זכויות במקרקעין כפי שיקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, ובלבד שלא ייכללו בו פרטים מזהים של הצדדים לעסקה. (ב) כל אדם זכאי לעיין במאגר בדרך אלקטרונית של תקשורת בין מחשבים ובתנאים שייקבעו. (ג) שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, יקבע הוראות לביצוע סעיף זה, ובכלל זה הוראות לגבי אופן הצגת המידע במאגר, התנאים למסירתו והאגרה שתשולם בעד קבלתו. 12. הקמתו של מאגר המידע עמדה במרכזה של עתירה של לשכת שמאי המקרקעין בישראל נגד שר האוצר ונגד מנהל מיסוי מקרקעין (בג"צ 7572/01). המדינה הודיעה על הכוונה להתקין תקנות חדשות להסדרת הסוגיה. בסופו של דבר הותקנו תקנות מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (תנאים למסירת מידע), התשס"ג-2003 ותקנות מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (מאגר מידע), תשס"ג-2003 והוסכם בין הצדדים לעתירה כי המאגר יתחיל לפעול ביום 2.2.2003 (ראה פסק דין בבג"צ 7572/01 מיום 23.1.2003). נמצא, כי סירובה של הועדה להתיר למערערים לעיין ב"מאגר המידע" הפנימי של רשויות המס היה מוצדק, שכן מאגר זה היה מותאם בזמנו לשימוש פנימי בלבד. זאת ועוד, המערערים קיבלו לידיהם העתקים של עסקאות ההשוואה, כך שהיו בידיהם נתונים מלאים אודות המקרקעין שנמכרו, ובכלל זה מיקומם, טיבם ומחירם. בשמיעת עדותם של הקונים בעסקאות לא היה כדי להשפיע על קביעת שווי השוק, שהוא נתון הנלמד מהתניות האובייקטיביות של החוזה וטיב הנכסים הנמכרים. בנסיבות אלה, כאשר עסקאות ההשוואה נכללו בחוות דעת מקצועית של עובד ציבור, אין מקום לטענה כי העסקאות פסולות מלשמש כראיה. 13. באשר לעניין סדר הבאת הראיות, סוגייה זו אינה נקייה מספקות. מצד אחד, יש כוח שכנוע לטענה כי ראוי שהמנהל יפתח בהבאת ראיותיו לשווי המכירה, שהרי עליו הנטל להוכיח את שווי השוק של הנכס. יש לזכור בהקשר זה, כי לפני הקמתו של מאגר מידע הפתוח לציבור, היה למנהל יתרון מבחינת הנגישות למידע רלוונטי, שכן בידיו מרבית האינפורמציה על עסקאות בנות השוואה. ראה עמ"ש (ת"א) 1223/90 אמקור בע"מ....; י' הדרי, מס שבח מקרקעין (כרך ג', תל-אביב, תשנ"ה) בעמ' 218-217. מצד שני, על-פי כללי הדיון הרגילים, באין הודיה בעובדות מצד הנתבע, התובע פותח בהבאת ראיותיו. ראה תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. תקנה זו הוחלה על הליכים בפני ועדת הערר (תקנה 12 לתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), תשכ"ה-1965). 14. לטעמי, בנסיבות המקרה הנדון, מדובר בשאלה שולית שאינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. כאמור, המערערים קיבלו מבעוד מועד מידע מלא על עסקאות ההשוואה. בפרשת ההוכחות ניתנה להם, אם כן, הזדמנות לערער את יסודות השומה לפי מיטב השפיטה. גם אם נפל פגם דיוני בסדר הבאת הראיות, אין לומר כי פגם זה גרם למערערים עיוות דין. ברור כי כעת אין שום טעם מעשי בהחזרת הדיון לועדת הערר, כדי שתשוב ותשמע את פרשת ההוכחות בסדר אחר. משלא נגרם עיוות דין, אין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בעניינים דיוניים. השווה ע"א 5341/93 י.ד. תעשיות חייגנים בע"מ נ' מדינת ישראל - מס קניה תל-אביב, פ"ד נא(4) 444; רע"א 8743/01 אריעד מבנים בע"מ נ' אבי את אריק הנדסת חשמל בע"מ, פ"ד נו(4) 61. סיכומו של דבר, יש לדחות את הערעור, גם ככל שהוא נוגע להחלטות הדיוניות. אשר על כן, דין הערעור להידחות. המערערים ישלמו למשיב הוצאות משפט בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. מקובל עלי כי על פי סעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין, הכלל הוא כי שווי המכירה לצורך חישוב המס, נקבע לפי מחיר השוק. לכלל זה נקבע חריג בסעיף 1(1) שלפיו ייקבע השווי לפי התמורה החוזית אם המכירה נעשתה בכתב והמנהל שוכנע כי החוזה נעשה בתום לב ומבלי שהושפע מיחסים מיוחדים בין המוכר והקונה. כן מקובל עלי מה שנקבע לא אחת, כי פער גדול מדי בין מחיר השוק והמחיר החוזי, יכול להעיד על חוסר תום לב או על יחסים מיוחדים בין הקונים למוכר. עם זאת, נראה לי, כי הוכחת שווי השוק כזהה או קרוב למחיר המכירה, איננה הדרך היחידה לעמוד בתנאי סעיף 1(1) לחוק שאילו כך היה, היה מחיר השוק הקריטריון היחיד לקביעת מחיר המכירה והחריג שבסעיף האמור היה מתרוקן מתוכן. במה דברים אמורים? יכול ויהיה פער בין מחיר השוק ומחיר המכירה ואף על פי כן יעמוד המוכר בדרישת תום הלב והעדר יחסים מיוחדים עם הקונה. כך למשל אם יוכח שהמוכר היה נתון בלחץ, זקוק לכסף בדחיפות והוריד את מחיר הנכס, או שהיה נאלץ למכור במכירה חפוזה מסיבה כלשהי, כגון שעמד בפני נסיעה לחו"ל, או שהוא עצמו תושב חו"ל ואינו מצוי במחירי מקרקעין בארץ, או שלא נמצא קונה במשך זמן רב והמוכר לא רצה או לא יכול להמתין ועוד נסיבות מנסיבות שונות. מובן שנדרש כי יהיה בנסיבות כדי לשכנע את המנהל בתום הלב ובהעדר יחסים מיוחדים גם כאשר קיים פער בין מחיר השוק ומחיר המכירה. החוק מבקש להטיל מס על הפער בין סכום ששילם המוכר ובין הסכום שקיבל ממכירת זכותו. אין החוק מבקש להענישו ולמסותו על סכום שבאמת ובתמים לא קיבל. חשוב איפוא, שהמנהל יהיה קשוב וער למקרים הבאים בגדר החריג ולא יפעל כמצוות אנשים מלומדה, בכל מקרה על פי שווי השוק. (לעניין זה ראו עמדתי בע"א 3433/00 ליטנפלד ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה (טרם פורסם)). 2. לכך מתקשרת שאלת נטל ההוכחה. לשיטתי משמציג נישום בפני המנהל חוזה שאינו נחזה להיות פגום, יש להתייחס לתמורה המופיעה בו כתמורה אמיתית לכאורה. באומרי זאת אינני מתעלמת מכך שלא מעטים הם המקרים בהם מבקשים נשומים להקטין את סכום המס שעליהם לשלם על ידי דווחים בלתי נכונים. אף על פי כן, אינני סבורה כי יש בכך כדי ליצור חזקה שכל חוזה הוא בבחינת מסמך המכיל פרטים בלתי נכונים. מכאן מתבקשת המסקנה כי נטל ההוכחה להוכיח את שווי השוק ("שווי שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות על ידי מוכר מרצון לקונה מרצון"), היא על המנהל. לעניין זה רשאי הנישום להביא ראיות לסתור את אלה של המנהל ולהראות ששווי השוק הוא אחר. בכל מקרה נטל השכנוע לעניין שווי השוק נשאר על כתפי המנהל. משהרים המנהל את הנטל להוכיח את שווי השוק והפער בינו לבין מחיר המכירה גדול, עובר הנטל לכתפי הנישום להוכיח את הסייג שבסעיף 1(1), לאמור, שעל אף הפער נקבעה התמורה בתום לב וללא קיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה. 3. אין זה המקרה שלפנינו. חוות דעתו של השמאי מטעם המערערים נדחתה על ידי ועדת הערר שקבעה כי הערכתו אינה משקפת באורח נאמן ומציאותי את ערך הנכס הנמכר. גם מעדותם של המערערים עצמם לא התרשמה הוועדה בחיוב וכן לא מצאה בסיס לטענתם שלא נמצאו קונים לנכס. לעומת זאת אימצה הועדה את עדות הרכזת שערכה את השומה לפי מיטב שפיטה כעדות משכנעת שנערכה על פי שיטה מקובלת לשומת מקרקעין. הועדה שוכנעה גם מהעיסקאות להשוואה שהובאו על ידי הרכזת כי קיים פער גדול ובלתי מוסבר בין מחיר השוק למחיר החוזי. בכל אלה מצטרפת אני לעמדת חברי השופט אנגלרד כאמור בפסק דינו. לפיכך, אף אני סבורה כמותו כי אין מקום לבטל את פסק דינה של ועדת הערר. 4. שאלה נוספת עליה מבקשת אני להוסיף דברים היא שאלת העיון ב"מאגר המידע". אכן, בתקופה הרלוונטית לענייננו טרם נחקק סעיף 105א לחוק לפיו הורשו רשויות המס לנהל "מאגר מידע" פתוח לעיון הציבור בלי לכלול פרטים מזהים של הצדדים לעיסקה. אולם עמדתי היא, שגם בתקופה שקדמה לכך, היה מקום לחייב את הרשות למסור מידע במגבלות האמורות ולא הייתי מהססת להורות כך. אלא שבענייננו כפי שקבע חברי, קיבלו המערערים מבעוד מועד מידע על עיסקאות ההשוואה וניתנה להם הזדמנות לערער את יסודותיה של השומה לפי מיטב השפיטה, דבר שלא הצליחו לעמוד בו. לפיכך אין לקבל את הטענה בדבר העדר המידע הדרוש. לאור האמור, מצטרפת אני בנסיבות המקרה דנן, לפסק דינו של חברי. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע כב' השופט אנגלרד, ולהערותיה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. מחיר שוקמיסים