פסק דין 1. התובע הגיש תביעה זו נגד הנתבע לקבלת חזקה בחנות בשם "בזאר הכוכב" הנמצאת ברח' קרן היסוד 84 בקרית ביאליק (להלן: "החנות"). ביום 6.9.95 נחתם בין הצדדים הסכם לפיו רכש התובע מידי הנתבע שהחזיק בחנות הנ"ל את הציוד והמלאי שבחנות תמורת סך של 145,000 ש"ח וכן סכום נוסף בסך של 35,000 ש"ח, עבור זכות השכירות (ראה ת2/ - מסמך 3 ומסמך 4, כאשר הפירוט הוא: עבור המלאי 115,000 ש"ח, ועבור הציוד 30,000 ש"ח ועבור זכות השכירות 35,000 ש"ח). הן בהסכם והן בנספחו נכתב כי במעמד חתימת ההסכם שלם התובע סך של 4,000 ש"ח כמקדמה על חשבון. עוד הוסכם כי הפדיון מיום חתימת ההסכם ועד גמר התשלום ביום 5.10.95 יופקד בחשבון הנתבע ווכן כי "הסכום שיצטבר מהפדיון יקוזז מהמלאי ומהסכום שישלם הקונה למוכר". טענות התובע: 2. התובע טוען כי רומה מאחר ובמעמד החתימה הוא שילם לנתבע סך של 54,000 ש"ח ולא כפי שנרשם בהסכם. כמו כן טוען התובע כי שילם סכום כולל של 229,041 ש"ח וכן כי הנתבע קיבל פידיון החנות מיום חתימת ההסכם ועד יום 3.11.95 וכי הנתבע בעדותו מאשר קיבל את כל פדיון החנות בתאריכים הנ"ל. לטענת התובע, אין מקום לתת אמון בדברי הנתבע כי קיבל במעמד חתימת ההסכם 4,000 ש"ח בלבד, לטענתו הסכם נרשם להונאת שלטונות המס. עוד טוען התובע כי תנאי ההסכם והנספח גרועים וחד צדדיים ומקפחים אותו. טענות הנתבע: 3. הנתבע טוען כי מאחר והתובע הפר את ההסכם נדרש לשלם 20,000 ש"ח פיצוי מוסכם וזאת עפ"י נספח נוסף שנחתם בין הצדדים בתאריך 1.10.95 (נ4/ג) התחייב הנתבע כלפי התובע במה שהגדירו הצדדים כ"קנס ופיצוי" בסכום של 20,000 ש"ח. וזאת מאחר ותנאי ההסכם נ4/א' לא מולאו על ידי הנתבע. נספח נוסף נ4/ג' שבו קובעים הצדדים למעשה סנקציות נוספות כמו למשל ויתור התובע על כל השקעותיו למקרה ולא יעמוד במילוי ההסכם גם לאחר תקופת ההארכה. הנתבע טוען כי לאחר שנתן לתובע מספר אורכות לא עמד התובע בתשלום הקבוע בהסכם ולכן ההסכם בטל ומבוטל. עוד טוען הנתבע כי על התובע מוטל נטל ההוכחה, להוכיח כי הנתבע קיבל את הסכומים הנטענים וכי לא עמד בתנאי ההסכם או הפר את ההסכם. לטענתו נטל זה לא הורם ע"י התובע ולהפך הוכח כי התובע הוא שהפר את ההסכם עם הנתבע. לטענת הנתבע, התובע חתם על שני נספחי ההסכם לאחר שהפר את תנאי ההסכם. לפיכך דרישתו של התובע לפיצוי כספי ולא לאכיפת ההסכם מראה ומוכיחה כי הנתבע לא הפר ההסכם. לטענת התובע כי הסכום ששילםלנתבע אינו משקף נאמנה את הסכום ששולם בפועל משיב הנתבע כי הסכום ששולם הוא סך של 4,000 ש"ח כפי שרשום בהסכם נ4/א' ובנ4/ג'. לטענת הנתבע אין לקבל את טענותיו של התובע אשר שתק לגבי סכום המקדמה גם כאשר נחתמו הנספחים, כשלושה שבועות מאוחר להסכם. הנתבע טוען כי אין לקבל את טענות התובע כי ההסכם פגום. דיון ומסקנות: 4. הכלל הוא כי משמבוטל חוזה בין צדדים חייב כל צד להשיב למשנהו את מה שקיבל עפ"י החוזה (ראה סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973-). במקרה שבפני יש לראות את ההסכם בין הצדדים כמבוטל בין שביהמ"ש יקבל את הודעת הביטול של הנתבע ובין המסקנה המשפטית כי לנוכח גירסת התובע, שהוכחשה על ידי הנתבע יש לראות את ההסכם בין הצדדים כבטל בשל אי החוקיות שבו וזאת כפי שיובהר להלן. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), קובע כי: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול...". סעיף 21 לחוק האמור קובע כי: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שווי מה שקיבל". 5. ומן הכלל אל הפרט: אין חולק כי הנתבע הודיע לתובע על ביטול ההסכם ועצם חתימת הצדדים על הנספחים (ת2/ 3 ו- 4) מלמדת כי נוצרה בעיה אצל התובע בעמידה בלוח הזמנים לתשלומים להם התחייב. למעשה בעדותו התובע אינו חולק כי לא עמד בתנאי ההסכם במלואם וכאשר נשאל בחקירתו הנגדית על כך השיב: "80% קיימתי. אני שלמתי לנתבע את כל הכסף. שלמתי לו סך של 54,000 ש"ח ולא 4,000 ש"ח כפי שהוא טוען. זה נכון שרשמנו 4,000 ש"ח מכיוון שהוא רצה 50,000 ש"ח שחור". באשר לסיבת רישום נספח נוסף להסכם (נספח 1 לת2/) השיב התובע: "כשהגיע תאריך הדיווח והייתי צריך לתת לו את הכסף, באתי לחיים ואמרתי לו שיקח לי עוד שבוע-שבוע וחצי להשיג את הכסף. הוא היה חבר טוב, היינו חברים טובים ויצאנו לבלות ביחד וחשבתי שהוא יסכים לתת לי את השבוע-שבוע וחצי ואז הוא אמר לי לא ושאלתי אותו מה אפשר לעשות והוא אמר לי שהוא יקנוס אותי על סך של 20,000 ש"ח. אמרתי לו שיהיה בסדר אין בעיה הוא הלך לאוטו שלו, ישב ורשם את הנספח 2 וגם את נספח 3 ואת כל הנספחים הוא רשם בכתב ידו. אני מאד רציתי את החנות. לא היתה לי ברירה וחתמתי על המסמך" (ראה עמ' 6 לפרטיכל ש' 7-1). 6. בהקשר להסכם יצויין כי התובע התכחש גם לנספח הראשון להסכם המדבר על תשלום בסך של 35,000 ש"ח עבור זכות השכירות. לטענתו סכום זה לא אמור היה להכלל בעסקה: "בהתחלה כשחתמנו על החוזה, אני חתמתי רק על דף אחד, למטה יש את החתימות שלי ושל חיים. הוא החליט שהוא שומר את זה, כי זה היה אמור להיות כסף שסוכם ביני ובינו ולכן הוא שמר את העמוד השני אצלו. הוא ידע עוד מההתחלה ואני מצביע על הסיפא בשני הנספחים 3 ו4- שבכל אחד מהם רשום "באנו על החתום". את הדף השני הוא שמר לעת בעיה שהוא צפה מההתחלה" (עמ' 7 ש' 20-16 לפרטיכל). אינני מקבל טענה זו של התובע כאשר הוא אינו מתכחש לחתימתו על ההסכם ומאוחר יותר אף חתם על הנספחים 1 ו- 2 לת2/ וכן לא מצאתי היגיון בטיעון זה כאשר מדובר במסמכים בכתב כנגד עדותו בע"פ של התובע. 7. המחלוקת במקרה שבפני נוגעת הן באשר לסכומי הכסף ששילם התובע לנתבע והן באשר לחובת ההשבה של הסכומים אשר הנתבע קיבל מאת התובע, ולטענתו התובע ויתר עליהם עם ביטול ההסכם. התובע טוען כי שילם את הכסף במזומן וזאת לבקשת הנתבע. לתובע אין כל ראיה כי משך את הכסף מהבנק מכיוון שלדבריו החזיק את הסכום אצל אימו, עוד טוען התובע כי לא תיקן את הסכום גם בשלב מאוחר יותר (מועד חתימת הנספחים) מאחר ולא קרא את הנספחים וזאת בגלל האמון שנתן בנתבע (ראה לעניין זה עמ' 8 לפרטיכל ש' 29-16). באשר לסתירות שבין סכום התביעה לבין מכתב ההתראה מעו"ד גיגי (אשר הוגש וסומן נ2/) טוען התובע כי: "הלכתי לעו"ד גיגי, נגשתי אליו ללא חומר וסיפרתי לו את הסיפור בעל פה והוא אמר לי שהוא יוציא את המכתב וכשהוא הוציא את המכתב ראיתי שזה לא רציני ובקשתי ממנו שחרור של התיק..." (ראה עמ' 1 ש' 15-14). הנתבע כאמור, מכחיש כי קיבל בחתימת ההסכם 54,000 ש"ח וטוען שאין לתת אמון בגירסה זו ויש לדחות את התביעה. 8. הכלל הוא, כי המוציא מחברו עליו הראיה. טענת התובע כי שילם לנתבע במעמד החתימה על ההסכם ביום 6.9.95 סך של 54,000 ש"ח, כאשר בפועל הוא רומה על ידי הנתבע שרשם סכום של 4,000 ש"ח בלבד, לא הוכחה כדבעי. התובע מבקש להסתמך על הסכם אשר לטענתו נעשה למראית עין ולכן הינו פסול. שקלתי את טענות הצדדים. הכלל הוא כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. ההלכה היא כי חוזה הכולל רישום כוזב במטרה להונות את שלטונות המס הוא חוזה בלתי חוקי, וזאת בהתאם להוראות סעיף 30 ו31- לחוק החוזים (חלק כללי). אומנם, בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד ל"ג(2) עמ' 576, הציע כב' השופט ברק (כתוארו דאז) לקבוע כי חוזה כאמור יכלל בגדר סעיף 13 הדן בחוזה למראית עין באופן שניתן יהיה לבטל את החוזה הגלוי בהיותו למראית עין ולהתחשב בגרסה האמיתית של החוזה בין הצדדים, זו הגרסה המוסווית, אולם גישה זו לא נתקבלה על ידי הרוב בפסק הדין הנ"ל, אשר קבע כי חוזה הנוקב מחיר כוזב במטרה להשתמט מתשלום מס הוא חוזה בלתי חוקי הנכלל במסגרת סעיפים 30-31 לחוק החוזים (חלק כללי) (ראה גם גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 172 ואילך ובעמ' 362 ואילך). 9. התוצאה של חוזה בלתי חוקי על פי סעיף 31 הינה השבה על פי סעיף 21, דהיינו, כל צד חייב להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה. הגירסה לפיה שילם התובע סכום אחר הוכחשה ע"י הנתבע ובעניין זה ישנה עדות התובע מול עדות הנתבע. המסקנה היא כי בעוד שהתובע הטוען כי ההסכם הינו למראית עין אינו יכול להסתמך עליו, מכוח ההלכה כפי שהובהר לעיל, הנתבע שכפר בכך, יכול היה להסתמך עליו אולם כאמור הוא בחר לבטל את ההסכם. התוצאה בשני המקרים זהה והיא בטלותו של ההסכם והתוצאה לפיה על נתבע להשיב לתובע את מה שקיבל עפ"י ההסכם. 10. משבוטל ההסכם חייב כל צד להשיב למשנהו את מה שקיבל על פי ההסכם. לצורך כך יש לבחון מה שילם התובע לנתבע בפועל. התמורה שבגינה נדרשת השבה על פי גירסת התובע היא פדיון בגין מכירת הסחורה בתקופה שמיום 1.9.95 עד יום 5.10.95. סכום הפדיון היה בסך 64,292 ש"ח וכן פדיון מיום 6.10.95 ועד יום 3.11.95 וסכום נוסף 41,848 ש"ח. בסה"כ מסתכמים סכומי הפדיון בסך של 106,140 ש"ח. בנוסף, טוען התובע כי שילם עבור הסחורה לסוחרים סכומים של 68,901 ש"ח. וכך הגיע התובע לסה"כ בסה"כ שילם בגין ההסכם סך של 175,041 ש"ח. הנתבע מכחיש כי אישר כי כל החשבוניות שצורפו לתצהירו של התובע שולמו על ידי התובע והוא טוען כי האמור בעדותו (עמ' 15 ש' 21-22) מתייחסים ל4,000- ש"ח בלבד. הנתבע טוען כי הסחורה שקנה ורכש התובע, אם קנה, הוא קנה עבור בית העסק הקודם שהיה בבעלותו שנקרא "גרף אומן" ולא לעסק "בזר הכוכב". הנתבע טען כי כל סחורה שהוא קנה, הוא שילם תמורתה ולא התובע. 11. שקלתי את טענות הצדדים ואני קובע כי על בסיס העדויות והמסמכים הוכח כי במעמד החתימה על ההסכם שילם התובע לנתבע 4,000 ש"ח וסכום זה ודאי איננו במחלוקת בין הצדדים. בנוסף ועפ"י החשבוניות שצורפו לתצהירו של התובע (סומנות2/ ממס' 58 ועד למס' 127) עולה כי הנתבע שילם מכיסו עבור סחורות - מלאי לחנות סכום בסך של 68,901 ש"ח ובעניין זה אני מעדיף את גירסת התובע על פני הגירסה המכחישה והכללית של הנתבע. בסה"כ שילם בעבור העסקה סך של 72,901 ש"ח בערכי הכסף לחודש 11/95. הנתבע אישר כי קיבל לידיו את הפידיון היומי של העסק בין התאריכים 6.9.95 ועד 3.11.95 בהשיבו כדלקמן: "ש. למעשה כל הפדיונות שהיו לחנות אתה קיבלתי אותם? ת. אמת. זאת עד 29.10.95 ואני לוקח תאריך זה מנספח נ4/ ב'. ש. מ29.10.95- ועד 3.11.95 הוא היה גם בחנות ומי לקח את הפדיון? ת. אני לקחתי את הפדיון. ב29.10.95- הוצאתי אותו מהחנות ואמרתי לו שעד 3.11 אם הוא יצליח להביא לי את הכספים בלי חוזה, אני מוכן לתת לך את העסקה עד 3.11.95 וזה לא היה בחוזה. הוא בא בימים אלה לבקר והייתי שולח אותו להביא כסף" (עמ' 1 ש' 13-8 לפרטיכל). יחד עם זאת מצאתי כי בנסיבות כאשר ההסכם בין הצדדים בוטל, אין לקחת בחשבון כי פדיון המכירות מיום 1.1.95 ועד ליום 3.11.95 בסך כולל של 106,140.- ש"ח צריך לבוא בחשבון "התמורה" הנזקפת לתובע, כטענתו וזאת משתי סיבות. האחת היא כי ההסכם בין הצדדים לא מומש ולמעשה בוטל. השניה; עפ"י ההסכם היה אמור התובע לרכוש את המלאי שהוערך ע"י הצדדים ליום ההסכם בסך של 115,000 ש"ח. ברור שאם העסק המשיך להתנהל בהשתתפותו של התובע והנתבע אשר היו נוכחים בחנות בכל 4 החודשים והפדיון בתקופה זו נוצר ממכירת המלאי הקיים (וגם מהמלאי שנרכש בכספו של התובע אשר הובא בחשבון לעיל) ואילו עמד התובע בתנאי ההסכם ברור כי "המלאי שבהסכם" שויו היה מוקטן מול המלאי שנמכר. לפיכך אני קובע כי לצורך ההתחשבנות בין הצדדים עקב ביטול ההסכם שילם התובע לנתבע 72,901 ש"ח סכום אשר עומד בבסיס ההתחשבנות בין הצדדים לצורך ההשבה. 12. כפי שצויין לעיל על פי הנספחים 1 ו2- לת2/ התחייב התובע לשלם לנתבע פיצויים מוסכמים שאותו הגדירו הצדדים כקנס ופיצויים וכן "ויתר" התובע מראש על כל השקעותיו למקרה ולא יעמוד בהסכם ההארכה. לשאלת ב"כ התובע משיב הנתבע כי: "התובע לא עמד בהסכמים. בדרך כלל שאדם לא עומד בהסכמים, הוא משלם פיצוי מסויים. קבענו יחד פיצוי בסך של 20,000 ש"ח. לפי שאלתך, ע"פ איזה הגיון, אני משיב שכך קבענו" (ראה עמ' 15 לפרטיכל ש' 26-24). ככלל רשאי ביהמ"ש להתערב בגובה הפיצויים אשר קבעו לעצמם הצדדים (ראה סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א1970-)). אולם ביהמ"ש לא יתערב מקום שהפיצויים שנקבעו נראים סבירים. בנסיבות המקרה שבפני כאשר על פי הנספחים להסכם ניתנו לתובע הזדמנויות נוספות לעמוד בתנאי התשלום על פי ההסכם והוא לא עמד בהם אין לומר כי הפיצוי שנקבע מראש בסך 20,000 ש"ח שהיווה כ10%- מגובה העיסקה הינו מופרז. יחד עם זאת איני מקבל את האמור בנספח השני (ת2/ - 2) לפיו ויתר התובע על כל השקעותיו בחנות. כאן מדובר בסנקציה חריגה וחריפה שאינה עומדת בתנאי הסבירות לעיסקה מסוג זה ועל פי סעיף 15 (א) לחוק התרופות הנ"ל, יש לבטל סנקציה זו. התוצאה היא כי מסכום ההשבה שנקבע בסעיף 11 לעיל יופחת הסך של 20,000 ש"ח. 13. סיכומו של דבר אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 52,901 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 3.11.95 ועד התשלום המלא ובפועל. כמו כן אני מחייבו לשלם לתובע 35% מהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא ובפועל. חוזהמלאי