פסק דין א. מהות התובענה התובע עוסק בתיווך וביזום פרויקטים במקרקעין למעלה מ - 20 שנים. הנתבעת מס. 1 (להלן: "זאוס") הינה חברה פרטית שבמועדים הרלבנטיים היתה בשליטת מר אברהם רובינשטיין ז"ל, וגם/או המשפחה. נתבעות 3 - 6 , לטענת התובע, הינן הינה חברות הנמנות על קבוצת חברות הבת של בנק הפועלים, הוא הנתבע מס. 2. (להלן: "הבנק"). בסיכומי ב"כ הנתבעים 5 ו - 6 (עמ. 2) נאמר כי הנתבעת מס. 6 - אמות השקעות בע"מ - נשלט ע"י בנק הפועלים ואילו הנתבעת מס. 5 - אילות השקעות בנכסים בע"מ - נשלטת ע"י אמות - הנתבעת מס. 6 - ושורה של קופות גמל. בהודעה מתאריך 30.4.2000 מטעם הנתבעות 3 ו - 4 נאמר כי (עמ. 2 להודעה) : "שעה שחתמו הנתבעות 1 , 3 , 4 על הסכם המכר מיום 30.11.1994 נשוא תובענה זו, ...שלט הנתבע מס. 2 בנתבעת מס. 3". מפירוט המשך ההודעה עולה כי הנתבעת מס. 4 אולי לא היתה בשליטה ישירה של הנתבע מס. 2, ברם בהחלט ניתן לתאר את הנתבע מס. 2 כבעלת זיקה והשפעה, בצורה של אחזקות שונות ,גם בנתבעת מס. 4. לטענת התובע פנה אליו מר אברהם רובינשטיין ז"ל בשם חברת זאוס שהינה הבעלים של המקרקעין במתחם שבין רחוב הרכבת לרחוב הנגב בת"א הידועים כחלקות 48, 49 ו - 95 בגוש 6942 (להלן:"הנכס") על מנת שימצא קונה לנכס כמות שהוא. במהלך הזמן השתנו התוכניות של משפחת רובינשטיין והם היו מעונינים להקים על הנכס יחידות של בנין משרדים (להלן: "הפרויקט") ולהשאיר בידיהם 50% מהזכויות בפרויקט, תהא אשר תהא הדרך בה יוקם. התובע, לגירסתו ,ענין את מר לוריא, חשב הנתבעת מס. 5 בנושא, שציין בפניו כי הנתבעות 5 ו - 6 פועלות בצוותא חדא בנושאי מקרקעין. התובע ,לגירסתו, עמל וקישר בין הצדדים, התקיימו פגישות והגיעו להסכמות עקרוניות, לרבות אודות שכר טרחתו. במהלך חודש דצמבר 1994 נודע לו באקראי כי הנתבעת מס. 1 - זאוס - כרתה הסכם להקמת הפרויקט במקרקעין עם נתבעות 3 ו - 4 שגם הן חברות הנשלטות (הנתבעת מס. 3) ע"י הנתבע מס. 2 או בעלות זיקה משמעותית אליה (הנתבעת מס. 4) , וכי הסכם זה מבוסס על קווי יסוד דומים לאלה שהוסכמו בין זאוס לנתבעות 5 ו - 6 שנבעו מפעולות התיווך והיזום של התובע. בכתב התביעה טען התובע כי הוא היה הגורם היעיל בכריתת ההסכם שבין נתבעת מס. 1 לנתבעות 3 ו - 4 ולכן הוא זכאי לשכר טרחה מכל אחת מהן בשיעור שהוסכם עימן או עם מי מטעמן. כלפי הנתבעות 5 ו - 6 הוא גורס שהן העבירו מידע על המו"מ עם נתבעת מס. 1 ל:"חברות אחיות" זו התנהגות שאינה תמת לב, ומכאן התובענה כנגדן. לגבי הנתבע מס. 2 הוא גורס כי בשליטתו ובפיקוחו מצויות הנתבעות 3 - 6 , בחסותו נערך המו"מ והוא נתן הרשאה שלא בתום לב להעברת המידע שנמסר ע"י התובע לנתבעות 5 ו - 6 , לידי נתבעות 3 ו - 4 ובכך גרם להפרת החוזה שבין התובע לבין נתבעות 5 ו - 6 ולכן חב בתשלום דמי התיווך להם זכאי התובע מנתבעות 3 - 6. כן הוא גורס לחלופין כי הנתבעות 3 - 6 כולן ביחד וכל אחת לחוד, שימשו שלוחים של נתבע 2 לעריכת העיסקה, ולפיכך חייב הנתבע 2 בתשלום דמי התיווך לתובע בשיעור 0.8%. טענה נוספת לתובע היא שהנתבעים 2 - 6 הפרו את חוזה היזמות שכרתו עימו, פעלו שלא בתום לב בקיומו, תוך שיתוף פעולה עם נתבעת 1, הכל במטרה לשלול זכאותו של התובע לשכר טרחתו, ולזכות ברווחים בלתי צפויים מהעיסקה. מכאן התובענה. ב. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והראיות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - בין מי למי נכרת חוזה תיווך? - מה היו קשרי הגומלין בין כל הנתבעים בהקשר לעיסקה ומה המסקנה המשפטית מכך? - האם שוכללה העיסקה, נשוא חוזה התיווך? - האם זלג מידע , שלא בתום לב, אודות העיסקה נשוא הדיון ומה המשמעות שיש לייחס לכך. - מהו גובה שכר הטרחה של התובע. ג. הדין על התובענה נשוא העתירה חל הדין שקדם לחוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו - 1996. מהות חוזה התיווך ותפקיד המתווך זה ליצור קשר משפטי מחייב, בדר"כ חוזה, בין שני צדדים או יותר. (ע"א 107/86 אהרון חסין נ' דוד בלס, פ"ד מב(1) 517). כדי להגיע למטרה זו עליו להיות הגורם היעיל ליצירת הקשר המשפטי. מהו גורם יעיל, - נבחן לפי נסיבות המקרה. (ע"א 2821/91 מרכזי שליטה בע"מ נ' משיאל, פ"ד מח(4) 107). חוזה התיווך הינו חוזה ככל החוזים, ולכן יש צורך בהצעה ובקיבול כדי לשכלל את רצון הצדדים לכדי חוזה תיווך. (רע”א 628/83 דליה תל-אביב בע”מ נ’ שפירא, פ”ד לח(3) 462). מכאן שעל צד לפנות למתווך כדי שזה יהיה זכאי לשכרו, או למיצער להסכים בהתנהגותו, באופן הברור ביותר, לכך שמתווך של צד שכנגד, שפנה אליו בהצעה, יבצע פעולת תיווך בשכר גם בעבורו. על רקע אמות מידה אלה, נבחן את העובדות שהוכחו במשפט, בנוסף לטענת השליחות וההרשאה, כמפורט לעיל ד. עובדות רלבנטיות לפי עדות התובע פנה אליו מר אברהם רובינשטיין ז"ל בבקשה שימצא משקיע או שותף לזכויותיו בנכס נשוא התביעה. בחודש מרץ 1994 הוא ענין בעיסקה את מר לוריא, חשב הנתבעת מס. 5. בין החודשים מרץ - יולי 1994 נוהל מו"מ בין הנתבעות 5 ו - 6 מצד אחד, וזאוס - הנתבעת מס. 1 - מצד שני בנושא. זאוס ניהלה, בשלב מסויים, במקביל גם מו"מ עם חברת "מנורה". על דבר ניהול המו"מ נמסר לנתבעות 5 ו - 6 וגם לתובע, ובשלב מסויים המו"מ עם הנתבעות הופסק עקב המו"מ עם חברת "מנורה". בתאריך 4.4.1994 התקיימה פגישה אצל חברת רובינשטיין בין מר לוריא, בהשתתפות התובע ומר גיל רובינשטיין. (סעיף 9 לתצהירו נ14/). מר לוריא העיד כי הוא הבהיר באותה פגישה שאילות מעונינת אך ורק בעיסקה של משרדים גמורים. את הפגישה "סיכם" העד לעצמו בתרשומת ב' (שצורפה לתצהירו) ממנה עולה כי בין הצדדים הוחלפו פרטים משמעותיים לרבות: היקף הפרויקט וחלוקה בין: משרדים, מסחרי וחניה לרבות מטראג', אגפים מרתפים ומעליות; מועדים לחפירה ולבניה. שם אדריכל מטפל והזכויות המבוקשות ע"י זאוס. גם על תיווך חשבו אצל הנתבעת מס. 5 .התובע הגיש למר לוריא מכתב מסכם על הפרויקט שבו גם כלולה דרישה לשכ"ט בגובה של 2.6% (נספח ו') ולוריא הביע דעתו כי סכום התיווך גבוה. בתאריך 4.4.1994 (נספח ח' ל - ת1/) התחייבה הנתבעת מס. 5 לשלם לתובע שכ"ט בגובה של 0.8% מהסכום שישולם בעבור הפרויקט פלוס מע"מ. בתאריך 20.4.1994 שוחח מר לוריא שוב עם גיל רובינשטיין והציע לו מחירים לעיסקה כשהנחת העבודה שלו היא שהכוונה לחלקי בנין שונים כשהם גמורים. (ס' 16 לתצהירו, וכן תרשומת נספח ה'). מר גיל רובינשטיין לא דחה אותו. בתאריך 27.4.1994 נערכה פגישה בהשתתפות רובינשטיין, אריה קופילר המהנדס מטעם הנתבעת מס. 5 ,מר לוריא והתובע. הפגישה היתה ענינית, עפ"י התרשומת, אם כי דרישות הצדדים הן באשר למחיר למ"ר בניה גמור ודרך השותפות בפרויקט טרם סוכמו. בתאריך 23.6.1994 נפגש מר לוריא עם התובע והתובע מסר לו כי המו"מ בין רובינשטיין ל"מנורה" הופסק, וכי ניתן להמשיך את המו"מ בין הנתבעת מס. 1 לנתבעות 5 ו - 6. ואכן המו"מ חודש ובתאריך 29.6.1994 שוחח מר לוריא עם מר גיל רובינשטיין שוב עניינית על פרטי העיסקה, וערך ע"כ תרשומת. (ר' נספח ח' ל - נ14/). בתאריך 30.6.1994 התחייב מר גיל רובינשטיין בשמה של הנתבעת מס. 1 לשלם לתובע דמי תיווך בגובה של 1.5% מהעיסקה, במידה והם יקבלו את התנאים שרצו. כן ציין כי במידה ויהיו תנאים אחרים, - יש צורך לסכם שוב אודות דמי התיווך. (נספח י"ג ל - ת1/). בתאריך 30.6.1994 גם העביר התובע לידי אילות מפרט טכני חדש (נספח י"א ל -ת1/). מומחה מטעם אילות מר אמנון זס, בדק את המפרט החדש והעיר כי:"המפרט הוא טוב ומכסה את העבודות השונות". (נספח ט' ל - נ14/). מר רובינשטיין העיד לגבי המגעים עם הנתבעות 5 ו - 6 כי : "עם חברות אמות ואיילות לא הגענו למצב שישבנו על פרטי פרטים, אלא הסכמה כללית על העסקה". ( עמ. 47). בתאריך 6.7.1994 התקיימה פגישה באתר המיועד לבניה. היתה זו פגישה רבת משתתפים מה נכחו : אברהם רובינשטיין ז"ל, גיל רובינשטיין, מר מדפיס (מטעם רובינשטיין) מר סופר מנהל ודירקטור הן בחברת אילות השקעות והן בחברת אמות השקעות, (ר' הגדרת תפקידיו בתצהירו) ובכיר מהעד לוריא וכן התובע. בתאריך 11.7.1994 (נספח י') קיבל מר לוריא הצעה לרכוש כמצית מהבנין של רובינשטיין שייבנה מהמתווך רפאל (רפי) ברורמן (נספח י' ל - נ14/). הנ"ל ניהל את עסקי התיווך שלו באמצעות חברת נכסי רזים (1979) בע"מ. המתווך, פירט בדיוק את מהות ההצעה, מיקום הנכס, ופרטים רבים נוספים וציין שם כי הם קיבלו למכירה את בנין המשרדים. ההצעה הועברה בפקס. מר לוריא השיב (נספח י"א, שם) כי ההצעה ידועה לו זה מכבר ממקורות אחרים. לצורך שלימות התמונה יש לציין , בשלב זה, כי מר רפאל ברורמן המתווך, הינו אביו של מר שי ברורמן , שבתקופה הרלבנטית היה מנהל העסקים של הנתבעת מס. 3 (סעיף 37 לתצהירו של מר קפלן נ9/). מטעם הנתבעת מס. 3 - אופיר - ניהלו את המו"מ עם זאוס, מר שי ברורמן, ביחד עם מר קפלן, לאחר שהנתבעות 5 ו - 6 פרשו מהמו"מ (וע"כ להלן). לעניין זה אציין כי מר גיל רובינשטיין העיד כי כאשר חברת זאוס מנהלת מו"מ רציני היא לא נכנסת למו"מ מקביל עם אחר. (עמ. 48). בתאריך 26.7.1994 התקיימה שוב פגישה (נספח י"ב ל - נ14/) בנוכחות מר לוריא. בפגישה נכחו מר אברהם רובינשטיין, מר גיל רובינשטיין, זמיר, סופר והתובע. על פגישה זו העיד התובע: "בפגישה זו עברו הצדדים במהירות על כל פרטי העסקה שסוכמו ביניהם - החל מהשותפות במושע בקרקע בין הצדדים דרך מועדי הבניה (2.5 - 3 שים), הבטחת התשואה (4.5% לעשר שנים וזאת עם תוספת 5% למחיר) מפרט טכני, תנאי תשלום (40% בחתימה, היתר לפי קצב התקדמות הבנייה), מחירים (2,000& למשרדים, 3,300 & מסחרי, 900& מחסנים ו - 15,000 & לחניות). למרות שהכל היה מוסדר ומוסכם, ואני ציפיתי שהצדדים ילחצו ידיים בסופה של ישיבה זו, הודיע להפתעתי מר סופר בסיומה של הפגישה שהוא ייתן לרובינשטיין תשובה סופית בתוך שבעה ימים". (סעיף 32 ל - ת1/). באותה פגישה הציע זאוס לסיים את בניית הפרוייקט בתוך 3.5 שנים (ר' נספח י"ב ל -נ14/). העיד לוריא על אותה פגישה כי (סעיף 29.6 ואילך לתצהירו) מבחינתו העיסקה עדיין לא היתה בשלה, וכי הוא רצה לבדוק את זכויות רובינשטיין בקרקע, טרם הזמין שמאות, לא הביא את העיסקה לאישור עקרוני של דירקטוריון אילות השקעות, רצה לבחון בחינה מחודשת של מצב השוק ועוד. במיוחד הדגיש כי לוח הזמנים המוצע של הפרויקט היה מאד חשוב לו. בינתיים מסתבר כי השטח "רוחש". לפי עדותו של מר ברורמן, הזמין אותו מר אברהם רובינשטיין ז"ל , אותו הכיר ממגעים עסקיים קודמים, בתחילת חודש יולי למשרדו בבקשה שיפנה אליו לקוח לפרויקט. מר גיל רובינשטיין, שריכז את הפרויקט, לא היה מודע לכך, ועל כל פנים לא הוא זה שיצר קשר עם מר ברורמן. מהראיות עלה כי מר ברורמן ידוע , בבנק הפועלים ובמיוחד בחברת אופיר אחזקות בע"מ, ושאר החברות, (אמות ואילות) החולקות את אותו בנין משרדים. הוא מכר ותיק של מנכ"ל אופיר (סעיף 3 לתצהיר קפלן וכן עמ. 77 לפרוטוקול) כל הנהלת פועלים השקעות הכירה אותו (עמ. 65) והוא הסתובב רבות באופיר. (עמ. 95) גם בנו, שי ברורמן, עובד אצל אופיר, וגם השתתף בניהול המו"מ עם זאוס בהמשך הדרך. בתאריך 28.7.1994 נערכה פגישה בין המתווך רפי ברורמן, אברהם רובינשטיין, שי ברורמן וירמן קפלן מהנתבעת מס. 3 (נספח ה' ל-נ9/), שם דיברו הצדדים על הפרויקט. את רישום השיחה עשה מר שי ברורמן. בסיום הרישום יש הערה כי : "ביום ה' ה- -4.8.1994 יש ליצור קשר עם א. רובינשטיין ולוודאות (כך - ד.פ.) האם סיכם על עיסקה אם (כך - ד.פ.) איילות או שאפשר להתקדם במו"מ". ניתן להסביר הערה זו בכך, שכפי שציינתי לעיל, מר שי ברורמן היה זה שריכז את כל המידע בנושא העיסקה ומי שניתוח את פרטי כדאיותה. (נספחים ו,ח, ט ל -נ9/). הוא היה גם האחראי לניהול המו"מ העיסקי מטעם אופיר. (נספחים יג, טו ל - נ9/, )וישב, בין היתר,ביחד עם אביו המתווך בדיונים ובמו"מ שנוהל לעניין עיסקה זו. העיד מר קפלן: "כששי התקבל לעבודה אני אמרתי שיש בעיה, כי הבן של רפי ברורמן אני לוקח אותו לעבוד אצלי, והוא איננו מתעסק בנכסים שרפי מציע לי". ( עמ. 65). בתאריך 11.7.1994 פנה המתווך מר רפאל ברורמן למר לוריא מהנתבעת מס. 5 (כמפורט לעיל) וכן לאחרים (כמפורט בסעיפים 4, 5, 6 לתצהירו נ11/). באותו תאריך הוא גם כן פנה גם למר קפלן, מהנתבעת מס. 3, שהביע התענינות בנושא. מר קפלן העיד כי לא ידע אודות כל מו"מ קודם בין זאוס לנתבעות 5 ו - 6 וכי כל מידע על הנכס הגיע אליו באמצעות זאוס בלבד והמתווך מר ברורמן. ביום 8.8.1994 שלח גיל רובינשטיין פקס למר לוריא מהנתבעת מס. 6 ובו לוח זמנים מוצע של הפרויקט. מכיון שלוח הזמנים לא סיפק את מר לוריא, לטענתו, ובעצה עם מר סופר ומר זמיר הוא התבקש להודיע למר רובינשטין ביום 11.8.1994 כי הנתבעת מס. 6 לא מעונינת עוד בעיסקה, וכך עשה. בתאריך 2.8.1994 כתב המתווך ברורמן למר אברהם רובינשטיין ז"ל (נספח י"א ל-נ11/) כי הוא התבקש ע"י מנכ"ל חברת אופיר אחזקות בע"מ להודיע שאופיר מעונינת בפרויקט והיא תדון בו :"ביום ב' הקרוב בישיבת מועצת המנהלים". כשנשאל מר ירמי קפלן כיצד נודע לו שאין עיסקה עם הנתבעת מס. 6 הוא העיד כי: "אברהם רובינשטיין התקשר ואמר לי. זה היה כמה ימים אחרי ה - 4.8" (עמ. 64) גם כשהוצג לו מכתבו של ברורמן, שנכתב עוד לפני שעברו 7 הימים "שהובטחו" למתן תשובה לרובינשטיין, - הוא ניסה ליתן הסבר לא משכנע, לתשובתו הקודמת. בתאריך 30.11.1994 נחתם חוזה בין זאוס לבין אופיר אחזקות בע"מ וגרנית הכרמל נכסים (1993) בע"מ לפיו רכשו הקונים מהמוכר (זאוס) את מחצית מזכויות המוכר במקרקעין (נספח יז ל-ת1/). תמצית ההסכם הוא הקמת "שותפות" בין הצדדים לפיה הם יבנו במשותף את הפרויקט. אופיר וגרנית הכרמל רוכשים מחצית מהבעלות של זאוס במקרקעין , השותפים ישאו , לפי חלקיהם, בעלויות לצורך בנית הפרויקט; יחידות הפרויקט יושכרו לאחר בנייתן, זאוס תטפל בכך, בתמורה; כמו כן תטפל זאוס בתמורה, גם במתן שירותי הניהול של הפרויקט, והפעלת החניון. בתאריך 15.3.1995 דיווח מר קפלן לדירקטוריון אופיר כי: "המתווך בעיסקת רובינשטיין היתה חברת "נכסי רזים" שהיא בבעלות ר. ברוורמן שהוא אביו של ש. ברוורמן עובד חברת אופיר. הוא קיבל דמי תיווך גם מרובינשטיין. אני אומר זאת על מנת למנוע לזות שפתיים. ההסכם של אופיר עם ר. ברוורמן הוא שכל עיסקה שהוא מציע מופנית רק דרכי". ה. עילות התביעה כנגד הנתבעים 1. לעניין הנתבעת מס. 1: השאלה הראשונה שיש לשאול היא: האם התמלאו דרישות הדין ליצירת עיסקת תיווך בין הנתבעת מס. 1 לאחרים? המו"מ הראשון - בין הנתבעת מס. 1 לנתבעות 5 ו - 6. פניה למתווך אין מחלוקת בין כל הצדדים כי הנתבעת מס. 1, באמצעות מנהליה מר אברהם רובינשטיין ז"ל ומר גיל רובינשטיין פנתה לתובע בבקשה שימצא לה שותף אסטרטגי, וגם סיכמה עמו אודות שכר טרחתו במקרה כזה. התובע הביא לשולחן המשא ומתן את הנתבעת מס. 5 שהביאה עמה את הנתבעת מס. 6. האם קשרה זאוס - הנתבעת מס. 1 - עיסקה שונה מהעיסקה שהציע התובע? אין מחלוקת שפעולת המתווך צריכה לגרום לאותה עיסקה, שהצדדים ניהלו לגביה משא ומתן. לדוגמא: אם אדם מעונין למכור את ביתו ולמטרה זו הוא נעזר בשירותי תיווך¸ברם הדבר לא צלח; ולאחר זמן הוא משכיר לאותו אדם את הבית, - לא המתווך הוא שיצר את העיסקה החדשה שבין הצדדים, ולא יגיעו לו דמי תיווך בגין עיסקת השכירות. במקרה נשוא התובענה המקרה שונה. התרשתי כי זאוס היתה מעונינת בעיסקה ב - ה' הידיעה ולא בעיסקה מסויימת. היא פנתה לתובע וביקשה אותו שימצא לה פרטנר להקמת "מגדלי רובינשיין" ביחד עם שותף אסטרטגי. הנחת העבודה הראשונה של זאוס הית של פרויקט שבו יהיו: משרדים, ומסחר בהיקף גדול. מר אברהם רובינשטיין ז"ל לא היה מעונין למכור שטחים מסויימים בפרויקט, אלא העדיף להכניס משקיע/שותף, שיכול להיות גם שותף בקרקע עצמה, שיזרים כספים לשם הקמת הפרוייקט ; הפרויקט עצמו היה אמור להיבנות ע"י זאוס או חברה אחרת של רובינשטיין ויופעל במשותף עם רובינשטין כעסק מניב שמטרתו להשכיר את יחידות הפרויקט לגורמים שונים.(סעיף 9 לתצהיר התובע). אילות הגיעה למו"מ כשהנחת העבודה הראשונית שלה שהיא מעונינת לרכוש חלקים גמורים מהפרויקט, ולא לעסוק בבניה. הנחת עבודה שונה לחלוטין מהנחת העבודה של רובינשטיין בשם זאוס. למרות שלא זו היתה כוונתה המקורית של זאוס, היא ניהלה עמה על בסיס זה מו"מ רציני. המו"מ עפ"י המסמכים התפתח יותר לכיוון אליו שאפה זאוס, דהיינו: שותפות בקרקע במושע בין הצדדים, מועדי בניה, והבטחת תשואה. יחד עם זאת מו"מ זה לא היה בלעדי. בו זמנית חלקית נוהל מו"מ עם מנורה, שפרטיו לא היו רלבנטיים לעניננו ;באופן מקוטע גם נוהל מו"מ עם אופיר, שהובאה לשולחן המו"מ ע"י רפי ברורמן המתווך. אופיר מצידה הביאה עמה את גרנית הכרמל. בינתיים הודיעו הנתבעות 5 ו - 6 על הסתלקותן מהמו"מ. המו"מ התחדש עם הנתבעת מס. 3 שצרפה לה את הנתבעת מס. 4. בסיכומו של מו"מ נחתם הסכם בין זאוס לבין אופיר (הנתבעת מס. 3) וגרנית הכרמל (הנתבעת מס. 4). הסכם זה יצר שותפות לבניה בין הצדדים, כשהקונים רוכשים 50% מהבעלות במקרקעין, ואילו זאוס מתחייבת, בתמורה, לנהל את הפרויקט כשיוקם וגם את החניון. לאור השתלשלות ענינים זו, ניתן לאמר כי מצידה של זאוס המוטיב המרכזי שניווט את המו"מ היה להשקיע בצורה רווחית; זאוס לא היתה " נעולה" דווקא על דרך השקעה זו או אחרת, וכל דרך שהיתה נבחנת ומשרתת את מטרתה היתה "כשרה" בעיניה. במהלך המו"מ היא בחנה אופציות שונות, ולא נעלה את דלתה בפני הצעות שהנחת העבודה שלהן , עליה היא ידעה, היו שונות משלה. במלים אחרות: מכיון שלא היה יעד של עיסקה וגם לא הותוו גבולותיה אותם אין לעבור, - איני סבורה שנקשרה עיסקה שונה מהעיסקה שהציע התובע; העיסקה בכללותה לא היתה מוגדרת ע"י זאוס, אלא היתה יותר בבחינת הצהרת כוונות שלה לקשור איזושהי עיסקה שתטיב עמה כלכלית וכשאין היא נושאת לחלוטין בכל רמת הסיכון הקשורה בכך. אשר על כן הגעתי למסקנה, כי העיסקה שקשרה הנתבעת מס. 1 לא היתה עיסקה שונה מהעיסקה שהציע לה התובע. האם היה התובע הגורם היעיל לקשירת העיסקה? העיסקה נקשרה לבסוף עם הנתבעות 3 ו - 4 אופיר וגרנית הכרמל. גם לעדות התובע , הוא לא ידע על קשירת העיסקה בזמן אמת, עם הנתבעות 3 ו - 4ו גם לא על כניסתו של מר ברורמן המתווך הנוסף שהועסק ע"י הנתבעת מס. 3, שליווה את העיסקה החל משלב מסויים כמפורט לעיל, ואף קיבל דמי תיווך הן מהנתבעת מס. 1, והן מהנתבעות מס. 3 ומס. 4. (מסמך כה ל-נ9/). במאמר מוסגר יש לציין כי חשבונו זה של ברורמן לאופיר הוגש לה ביום 3.1.1995. אושר באותו יום ושולם ב - 4.1.1995, כשהחשבונית של גרנית שהשתתפה בתשלום, הוצאה רק ב - 8.1.1995.). התובע עצמו ניהל את המו"מ מטעם הנתבעת מס. 1 ומטעם הנתבעות 5 ו- 6. האם ניתן לאמר כי החלפת הצד לעיסקה, בנסיבות כאלה, עדיין מזכה את התובע בדמי תיווך, אפילו אם המדובר באותה עיסקה. את העילה לתשלום מוצא התובע בכך שלטענתו הבנק שבהשראתו נעשתה העיסקה, הורה לנתבעות ו - 6 להעביר את העיסקת כמות שהיא (סעיף 41 ב' לתצהיר התובע) לידיעת הנתבעות ו - 4 כדי להשתמט מתשלום; וכי הנתבעים כולם ביחד רקחו קנוניה זו. בסיכומים מצייןבא-כוחו כי המדובר במו"מ שהתנהל ונקשר עם חברות הנמנות על קבוצת בנק הפועלים; המסקנה שניתן להסיק מטיעון כזה היא , שלעמדת ב"כ התובע יש להתיחס לכל הנתבעים במבט כולל. במילים אחרות: להרים את המסך באשכול חברות המורכב כולו מחברות הנשלטות ע"י בנק הפועלים. נבדוק הכיצד התיחסו הנתבעות 3 - 6 לקשר שביניהם? הנתבעות 3 - 6 במהלך עדותן ניסו להרחיק עצמן "אחות מאחותה". לכל אחת מהן מנגנון נפרד, דירקטוריון נפרד ומהלך עסקים נפרד. איני סבורה שזו המסקנה שניתן להסיק ממסכת הראיות שבפני בית משפט זה. המו"מ נוהל עם אילות בלבד, וזו הביאה, ברשות וכנדוניה ,גם את אמות השקעות מהצד שלה, אולי באמצעות מר סופר שהיה דירקטור ומנהל הן באמות והן באלות. מכאן ניתן להסיק שיתוף פעולה עיסקי בין אילות ואמות; לאחר מכן נוהל מו"מ עם אופיר בלבד, וזו הביאה, ברשות וכנדונה, גם את גרנית הכרמל מהצד שלה. גם לגבי סיטואציה זו ניתן להסיק שיתוף פעולה בין אופיר וגרנית הכרמל. שיתוף פעולה משמעו העברת מידע ע"י הצדדים בינם לבין עצמם, כדי לגרום לשיתוף הפעולה. אין מחלוקת שלכל חברה מנגנון משלה ברם לחיבור העיסקי בין שתי חברות היה צורך בפירוט עיסקי, שמשמעו מתן מידע מדויק על כל פרטי העסקאות הנערכות. על הדרך בה התיחסו החברות עצמן לקרבתן "המשפחתית" ניתן ללמוד מסעיף 17.5 להסכם המכר בין זאוס לבין הנתבעות 3 ו - 4. סעיף 17 במלואו קובע כי בין הצדדים יש הסכם שיתוף וכי במקרה של פירוק השיתוף יראו בכך הודעת מכירה לגבי חלקו בשלמות של אותו צד ובכפוף לזכות סרוב ראשונה שתוענק ליתר הצדדים; ואז בא סעיף 17.5 ומסייג קביע זו כלדקמן: "על אף האמור לעיל לא יראו כמכירה, העברת זכויות בין יחיד הקונה לבין עצמם וכן העברת זכויותיו של צד לחברת בת, או חברת אם". מהראיות עלה כי לחברת זאוס לא היתה חברת בת או חברת אם, וכי הסעיף מתיחס כולו לנתבעות 3 ו - 4. מכאן שהנתבעות 3 ו - 4 "הכריזו" שיש זהות אינטרסים בינם לבין חברת אם או חברת בת, אלא, ויתר על כן, שלמטרות חוזה זה יש למעשה לראות בהן ישות משפטית אחת, שאחרת, אלמלא סעיף זה, מכירה או העברה של זכויותיהם היו נחשבות, מחמת האישיות המשפטית הנפרדת של חברת הבת או האם כפירוק השיתוף וכהודעת מכירה. אני ערה לכך שהחוזה אינו מדבר על חברות "אחיות", ברם אין אנו עוסקים בפרשנות דווקנית של החוזה לעניני מכירה , אלא בהתיחסות הנתבעות 3 - 6 אל דרך פעולתן העיסקית. ניתן בהחלט להגיע למסקנה כי האינטרסים שלהם משותפים, מידע מועבר כדבר שבשיגרה, ואם חתמה חברה אחת ולא אחרת על הסכם, הדבר נעשה משיקולים פנימיים שלה. מכאן ניתן אולי להגיש למסקנת ביניים כי יש לראות למטרת ההסכם את הנתבעות 3 ו - 4 כחליפות משפטיות של הנתבעות 5 ו - 6. האם המידע אודות הצעת הרכישה מזאוס והמו"מ שבין אילות ואמות "זלג" לאופיר וגרנות הכרמל? השבתי על כך קודם, במאמר מובלע בחיוב, ועתה אפרט. אני ערה לעדותו של מר ברורמן, שמר אברהם רובינשטיין פנה אליו בתחילת חודש יולי 1994 וביקשו למצוא גוף אשר ירכוש מחצית מהבנין שיוקם על המקרקעין או שירכוש מחצית מן המקרקעין תוך התקשרות בהסכם לבניה משותפת עליהם. עדותו זו בדבר פניית מר אברהם רובינשטיין המנוח למר ברורמן, לא נתמכה בשום ראיה נוספת. העובדה שמר רובינשטיין השתתף, לאחר מכן, בישיבות בהן נוהל מו"מ עם הנתבעות 3 ו - 4 אינה מעידה בהכרח על כך שהוא זה שפנה לברורמן; במיוחד לא סביר בעיני שהוא פנה אליו בתחילת חודש יולי, מאחר ודווקא אז היו המגעים שבין הנתבעות 5 ו - 6 לבין זאוס בעיצומם, ולשני הצדדים כאחד היתה מדיניות כללית שלא לערב אחרים כשהדיון רציני. על כל פנים עדותו של ברורמן על הפניה היתה עדות יחיד, שלא היו לה תימוכין, הנחוצים עפ"י הדין, ובמיוחד כשהמדובר בעדות כלפי אדם שנפטר. מה שיותר סביר בעיני , והדבר גם עלה מסיכומיו של ב"כ הנתבעות 3 ו - 4 (עמ. 5 סעיפים 26 ו - 30), כי אכן מידע "זלג" במסדרונות ובמעלית. בשיחות אקראי של לוינסון מנכ"ל ודירקטור בגרנית עם מר זמיר סופר מנהל איילות, הועבר מידע. עוה"ד גולדנברג ג"כ נפגשה באקראי עם מר קפלן מאופיר (סעיף 19 לתצהיר אופיר) ואת שהיא שמעה ממנו על המו"מ שהחל להתנהל העבירה לסופר, וסופר מסר ללוינסון, שפנה לקפלן וביקש כי אופיר תסכים להצטרפות גרנית. (סעיף 14 לתצהיר סופר; ועדותו בע. 80). בנסיבות כאלה, למיצער, אין כל פלא שמידע מגיע גם לאוזניים שלישיות, ובמיוחד כשאותן אוזניים מתפרנסות "ממכירת מידע" - קרי מעניני תיווך. יחד עם זאת, מהראיות גם עלה, כי הנתבעות 3 ו - 4 לא קיבלו כעשוי וגמור את המו"מ שהחל בו התובע ביחד עם הנתבעות 5 ו - 6. מר קפלן מהנתבעת מס. 3 החל לנהל ישירות מו"מ עם זאוס. המו"מ לווה בכ - 6 פגישות מתועדות (נספחים ג, ד, ה, ז, יא, טז לתצהיר קפלן נ9/ ), בבדיקות כלכליות, (נספח יז ל - נ9/) בבחינת היבטים משפטיים שונים (נספח כג ל - נ9/) ובדיון שבו הועלו שאלות במועצת המנהלים.(נספח כב ל - נ9/). המו"מ שתחילתו היתה כבר בחודש יולי 1994 (במקביל עם המו"מ שנוהל עם הנתבעותם 5 ו - 6 ) הסתיים בהסכם שנחתם ב - 30.11.1994. (נספח כ"ג ל - נ9/). המתווך ברורמן ליווה עיסקה זו, וקיבל, כאמור את שכרו משני הצדדים: זאוס והנתבעות 3 ו - 4. התובע, לא היה מודע לקיומו של הליך זה, ולא השתתף בו. מה המסקנה המשפטית הנובעת מכך? לא ניתן היה לדלות ברמת הסבר סבירה, מהראיות שהובאו לבית המשפט מדוע הנתבעות 5 ו - 6 הסתלקו מהמו"מ שהיה בשלב מתקדם. הנימוקים שהעלתה הנתבעת מס. 5 היו: שלוח הזמנים הארוך למסירת המשרדים, - לא נראה לה. (סעיף 26 לכתב ההגנה). זאוס שלחה הצעה וקיצרה את לוח הזמנים ב - 6 חודשים. (נספח יג ל - נ14/). על גבי אותו הפקס מציין מר סופר ביום 11.8.1994 כי :"נתן תודיע לו שאין לנו ענין". בסעיף 10 לתצהירו של מר סופר מופיעים טעמים אחרים/נוספים לפרישת הנתבעות 5 ו - 6 מהמו"מ: "גודל הבנין, קשיי תחבורה באזור, ריכוז גדול של משרדים חדשים באזור". אלה טעמים מוזרים לגבי חברות נדל"ן שעיסוקן ברכישת קרקעות למטרות הקמת פרויקטים, כשהן מכירות את האזור (יש להן בנין במקום עמ. 85 לפרוטוקול) ואמורות להיות מודעות למהות הפרויקטים שבמקום. מדוע לנהל מו"מ במשך מספר חודשים, כשהמקום לא מוכר להן? כלום הדרך הטובה והכלכלית יותר היא לברר פרטים על פרויקט מוצע, ורק אם מסגרת הפרויקט ידועה ומתאימה ברמה העקרונית, אז ורק אז להתחיל בניהול משא ומתן? האם נושא מיזוג האוויר היה הסיבה לפרישה ? (נספח ט' לתצהיר נ14/). נכון שאין הנתבעות 3 - 6 או מי מהם צריך לחשוף את מלוא עניניו ושיקוליו הכלכליים בפני התובע, ברם מה שנחשף מיוזמתם בחקירות, - למיצער - אינו מעניק להם קרדיט לניהול כלכלי מושכל של עסקיהם. יחד עם זאת, אפילו הייתי גורסת שניתן להתיחס אליהם כאל חליפיהם של הנתבעות 5 ו - 6, איני סבורה שהתובע - שלא באשמתו - היה הגורם היעיל ליצירת הקשר המשפטי המחייב -קרי: העיסקה בין הצדדים. אכן הוא השקיע את משאביו בקרוב הצדדים בשלב המו"מ. גם הצדדים ראו זאת בעין כזו, ושני הצדדים כאחד : זאוס והנתבעות 5 ו - 6 התחייבו לשלם לו דמי תיווך. יחד עם זאת, בנסיבות שלא הובררו במלואן, האחיזה ברתמת המו"מ או בשוליה, אבדה מידיו. בשלב מסויים הופיע מתווך חדש, הופיעו אנשים שונים, הוא לא השתתף בהמשך המו"מ האינטנסיבי שנוהל בין זאוס לבין אותם בעלי החלטות מהנתבעות 3 ו - 4 וגם לא ידע עליו, ועל ההצעות המשופרות שהועלו בהמשכו. מכאן שלא ניתן לאמר לגביו שהוא היה הגורם היעיל לקשירת העיסקה הסופית, בין הנתבעת מס. 1 לבין הנתבעות 3 ו - 4 , וכך אני קובעת. בדוני בפרק אודות חובת הגילוי ותום הלב על חילופי הצדדים והמתווך, בהקשר לנתבעות 5 ו - 6, אני קובעת (ר' להלן) שהם הפרו את חובת תום הלב בכך שלא גילו לתובע נסיבות אלה. לא זה הדין שחל לגבי הנתבעת מס. 1 - זאוס. היא ניהלה מו"מ עם כל מעונין, בשלבים שונים , כפי שפורט לעיל. היא לא היתה יכולה להיות בקיאה ברזי החברות השונות, ובקשר ביניהן. זאוס היתה נכונה ושילמה דמי תיווך לכל מי שכלפי חוץ השלים את העיסקה לכדי עיסקה מחייבת. מכח הדין לא נראה שניתן לחייבה. מכח הג'נטלמניות, - זה ענף שהמשפט לא עוסק בו. אשר על כן, אני דוחה את התביעה של התובע כנגד הנתבעות: 1, 3, 4. בנסיבות המקרה ובין הצדדים הללו, אני קובעת, כי כל צד ישא בהוצאותיו. 2. כנגד הנתבע מס. 2 - מכח יחסי שליחות או הרשאה או קנוניה? בסיום המשפט לא התבררה עילת התביעה המדוייקת כנגד הנתבע מס. 2. בכתב הטענות נטען כי הנתבעות 3 - 6 שימשו שלוחים של הנתבע מס. 2; (סעי 23) לפי סעיפים 21 ו - 2 לכתב התביעה הרשה הנתבע מס. 2 העברת מידע בין הנתבעות השונות. התובע העיד כי הנתבעות 3 - 6 הלכו להתיעץ עם הבנק (עמ. 25) מאחר והחברות כולן בשליטתו ובד בבד העיד כי לא עשה עיסקה עם הבנק, אלא עם אמות ואילות "כשהאפוטרופוס שלהם הוא הבנק". (שם). נראה כי התובע בתובעו את הבנק ניסה את מזלו :"מן הגורן ומן היקב". לא היה לו כל קשר ישיר או עקיף עם הבנק. אין לו כל עובדות הקושרות דווקא את הבנק למה שהתרחש1; כל שיש לו זו איזושהיא תחושת בטל, כך היתה התנהלות הדברים. מצד שני, ניתן להניח שחברות בנות לחברות אם, שכולן בעסקים, אכן עושות עסקים ולו בהיקף נרחב גם מבלי לקבל :"אור ירוק" או אישור ברמה זו או אחרת מחברת האם. לא ניתן להגיע למסקנה מרחיקת לכת, כפי שהסיק התובע, כי הבנק יזם את כל ההליך הסיבובי בין כל החברות, ולמטרה זו גם העביר מידעים כדי להגיע לתוצאה הסופית, שבה יש לו חלקים בפרויקט. אילו הבנק היה מעונין לעשות כן, וביוצאי מנקודת ההנחה שגם הבנק כפי שהנתבעות 3 ו - 4 עשו, היה משלם דמי תיווך, אזי מדוע לא צירף למו"מ עם הנתבעות 5 ו - 6 את הנתבעות 3 ו - 4 עם אותו מתווך, ששכר הטרחה שסוכם עמו נמוך יותר מהשכר שקיבל ברורמן המתווך האחר של הנתבעות 3 ו - 4, - וכך גם היה חוסך כספים, וגם מגיע למטרה שהעיסקה תבוצע דווקא עם הנתבעות 3 ו - 4? בשלב מסויים עתר התובע לקבלת החוזה שערך הבנק בהקשר למגדלי רובינשטיין. חוזה זה נמסר לידיו, ברם לא הוגש על-ידיו כראיה לבית המשפט. מכאן שהוא לא יכול לתמוך בגירסתו של התובע. הייתי מצפה, שלאחר שלא התאמתו חשדות התובע באף אחד מהשלבים, אזי לפחות לקראת שלב הסיכומים הוא יסוג בו מתביעתו כנגד הבנק. זאת לא עשה. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע מס. 2 ומחייבת את התובע בהוצאות נתבע זה ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של35,000 ש"ח, פלוס מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. 3. כנגד הנתבעים 5 ו - 6 מכח היעדר תום לב ודרך מקובלת בשלב המו"מ - המשמעות. כבר ציינתי לעיל כי אינני סבורה שהובאו בפני בית המשפט כל הנסיבות לפרישתם של נתבעים אלה מהמו"מ ; חלק מהנסיבות שהובא, אינו יכול לעמוד במבחן ההגיון הכלכלי וההתנהגות העיסקית המושכלת. בד בבד ברי לי כי המידע המדויק אודות פניית התובע אליהן לצורך מו"מ עם זאוס, עבר גם לנתבעות 3 ו - 4 . הדבר עלה מהראיות אודות השיחות בין הפונקציונרים השונים, הדבר עלה מעצם העובדה שאדם אחד נשא במשרות ניהול בשתי חברות ( סופר) הדבר עלה מכך שבשתי הזדמנויות הוברר כי מו"מ עם חברה אחת גורם להצטרפות חברה נוספת, ממה שכונה ע"י ב"כ התובע בצדק קבוצת בנק הפועלים. הדבר גם עלה בקנה אחד עם דרך העסקים "המשולבת" שבה נוהלו ואולי גם מנוהלים העסקים בין הנתבעות השונות. בכך אין פגם, והדבר גם אינו סותר את עצם החבויות המוטלות על המנהל מו"מ. המנהל משא ומתן אינו חייב לשמור בסוד את עצם קיומו של המו"מ אא"כ נדרש לכך או שהדבר נובע במובנה ממהותו של המו"מ (בדר"כ בטחוני, אם כי לא חייב) ; לא קיימת על המנהל משא ומתן חובה לשמור בסוד את המידע שמועבר במסגרת המו"מ; כל שקיים הוא חובת תום לב והדרך המקובלת , ברוח הסעיף 12 לחוק החוזים ( חלק כללי) התשל"ג - 1973. האם עמדו הנתבעות 5 ו - 6 בחובה זו של ניהול משא ומתן תם לב והגון? אני סבורה שהתשובה לכך הינה שלילית. אין מחלוקת שהתובע היה הראשון שהחל לנהל מטעם הנתבעות 5 ו - 6 את המו"מ בהקשר לפרויקט. המידע על הפרויקט הועברו לנתבעות 3 ו - 4 כאמור, בעצם העברת המידע, אין פגם, ברם היה על הנתבעות 3 ו - 4 לקחת בחשבון, שהדבר עלול לפגוע באינטרסים הכלכליים של התובע, שקיבל עד לאותו שלב התחייבות לדמי תיווך, הן מזאוס והן מהנתבעות 5 ו - 6 והשקיע את מירב מאמציו לגרום לשכלול העיסקה. דיני החוזים אינם מחייבים צד למו"מ להתקשר בהסכם. הוא רשאי לסגת ממנו, בתנאי שנסיגה זו הינה בתום לב ובדרך מקובל. אם מו"מ אינו עולה יפה ומופסק ללא "ממשיכים" , - והדבר נעשה בתום לב ניחא; אבל אם ברמה הנורמטיבית מחליפים, מסיבה כלשהי, "את הסוסים", וידוע לנתבעות 5 ו - 6 כי הנתבעות 3 ו - 4, שזיקתם לנתבעות 5 ו - 6 צויינה לעיל, מנהלות מו"מ בהקשר לאותו נכס עם אותו מוכר ובסמיכות זמנים "צפופה" , אזי חובת תום הלב והדרך המקובלת, היתה להודיע לתובע - המתווך - , שגם הוא השתתף במשא ומתן, אם כי לא כצד שעשוי להיות מעונין בשכלול חוזה, על הפסקת המו"מ בזמן אמת; אפילו בלי לפרט את הסיבות המדויקות להפסקה. (ר' אנלוגיה מ - ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673; ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מח(5) , 705 ). במקרה כזה יכול התובע אולי לצמצם את נזקו בכך שהיה מצטרף כמתווך משותף או בדרך אחרת למו"מ עם הנתבעות 3 ו - 4. החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן, הינה חובה אנכית ואופקית. אכן במשא ומתן יש שני צדדים: האחד "כנגד" חברו. אדם חייב בתום לב כלפי הצד שכנגד למשא ומתן; באותה מידה הוא חב בחובת תום כלפי חברו למתרס, וגם כלפי כל משתתף אחר במו"מ אפילו הוא אינו אמור להיות צד להסכם שייכרת. חובת תום הלב חלה על כל המשתתפים במו"מ לא משנה איזה תפקיד הם ממלאים בו והאם הם צד לחוזה הסופי, אם לאו. חובה זו כלפי התובע הפרו הנתבעות 5 ו - 6 . אני ערה לכך שהתובע ובא-כוחו למרות שטענו היעדר תום לב ודרך מקובלת, שבאו לידי ביטוי בהעברת מידע, לא הסיקו את המסקנה הזו דווקא ממכלול הראיות; ברם בית המשפט אינו כבול במסקנה משפטית של צד זה או אחד והוא יכול להסיק כל מסקנה משפטית שעולה מראיות שהובאו בפניו, ובלבד שניתנה הזדמנות סבירה לצד שכנגד להתעמת עם ראיות אלה, כפי שהיה במקרה הנדון. חובת תום הלב והדרך המקובלת, עדיין אינה מופנמת ומושרשת בתרבות העסקים הישראלית. אין זו חובה שצמחה מתרבות העסקים כמו למשל מנהגי הסוחרים שיצרו את השטרות והיוו בסיס לדיני השטרות ; אדרבא חובת תום הלב "הונחתה" על-ידי המחוקק במיוחד בין השנים 1968 (חוק המכר) ו - 1973 (חוק החוזים ( חלק כללי) על כלל המתדיינים והמתקשרים. בתחילה היה זה בחוק המכר התשכ"ח - 1968 כדי להתגבר על הכלל של :"ייזהר הקונה" , ולאחר מכן בסעיף 12 לחוק החוזים ( חלק כללי) כחלק מתפיסת עולם משתנה, שבו תום הלב והדרך המקובלת, אמורים לשלוט. למרות השנים הרבות, עדיין ההיקף והתיחום של עקרון תום הלב והדרך המקובלת, אינם חדים לחלוטין. לא נראה לי שמקרה זה הינו גבולי. הרציו נקבע כבר בעבר. דהיינו חובת תום לב כללי וגילוי בשלב של המו"מ. את המשא והמתן לא ניתן לפצל בין קבוצות אינטרסים, אלא הוא כללי, וכולל כל משתתף. הוא הדין, לכן, גם לגבי חובת הגילוי ומסירת המידע. אשר על כן הנתבעות 6 ו - 6 צריכות להציב את התובע באותו מצב בו היה אלמלא אשמם.( ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק, פ"ד מו(3) 158, 164; ע"א 2738/90 יהב נ' בן טובים ואח', פ"ד מז(1) 695, 702). אלמלא אשמם זה של הנתבעות 5 ו - 6, עשוי היה התובע , כאמור, לפחות להצטרף כמתווך נוסף, ולזכות בדמי תיווך בגין פעולותיו. ו. גובה דמי התיווך מכיון שהעיסקה לא בוצעה ישירות עם הנתבעות 5 ו - 6, - אזי אין נפקות לגובה דמי התיווך שסוכם עמם. במיוחד לאור העובדה שלא ניתן היה לקבוע במידת הוודאות הנחוצה למשפט אזרחי, כי הסתלקותם של נתבעים אלה משלב המו"מ נעשה על רקע של שיקולים חסרי תום לב ודרך מקובלת. מכאן שאמת המידה לקביעת דמי התיווך, יכולה להיגזר מהסכום ששולם למר ברורמן המתווך - סכום ששולם ע"י הנתבעות 3 ו - 4 שהחליפו את הנתבעות 5 ו - 6. למר ברוורמן שולם סכום של 308,148 ש"ח נכון ליום 4.1.1995 (נספח י"ט ל- נ11/). מכיון שהנחתי שהתובע יכול היה להצטרף כמתווך נוסף לעיסקה, אזי שכרו יכול היה להיות סכום של 154,074 ש"ח נכון לאותו מועד, וכך אני קובעת. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל , וישולם במאוחד ובנפרד ע"י הנתבעות 5 ו - 6. הנתבעות 5 ו - 6 ישאו , בנוסף, במאוחד ובנפרד בשכ"ט עו"ד ובהוצאותיו של התובע בסכום של 40,000 ש"ח פלוס מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. חוזההסכם תיווךתיווךשאלות משפטיות