פסק דין עובדות הרקע 1. התובעת הגישה תובענה לתשלום 33,152 ש"ח בגין נזקים שנגרמו למטען של כלים סניטריים שייבאה מיוון. התובענה הופנתה כלפי שני גורמים: האחד: מבטחתה של התובעת (היא הנתבעת 1. להלן: המבטחת); השני: מי שהתחייב לדאוג להובלת הטובין מן היצרן היווני לישראל, לרבות המכלת הטובין במפעל היצרן, הובלה מן המפעל לנמל פיראוס ומשם - דרך הים - לישראל (להלן: הנתבעת 2). 2. הטובין הובלו לנמל אשדוד בתוך מכולה חתומה. משהגיעה המכולה לחצרי התובעת ונפתחה שם, גילתה התובעת " כי חלקים מכלים סניטריים שהיו במכולה התעופפו" (סעיף 5 לכתב התביעה). חוות-דעת מומחה מטעם המבטחת העלתה כי המכולה הייתה נתונה לפגיעה קיצונית וחריגה, כדלקמן: קו אופקי של 40 ס"מ לאורך הקיר השמאלי של המכולה; שריטה בצבע בחלק התחתון של המכולה; עיקומים בבסיס הקיר השמאלי; חור גדול בגג המכולה הצמוד לקורה המרכזית המתחברת לקיר השמאלי. עקב הפגיעה במכולה נתגלה כי תוכנה ניזוק: השורה התחתונה של הטובין היתה רמוסה כליל והשורה העליונה קרסה. נזקי התובעת עלו כדי 9,223 דולר. תמצית טיעוני הצדדים 3. לשיטת התובעת נובעת אחריות המבטחת מפוליסת הביטוח ואילו אחריות הנתבעת 2 נובעת מהפרת חובתה החוזית להוביל המטען ממקום רכישתו לנמל אשדוד, הפרה שבאה לידי ביטוי בכך שהמכולה לא הובלה באופן מקצועי וסביר שהיה מונע ההתרחשות; המכולה לא נמצאה תחת השגחה ועקב כך לא נמנעה הפגיעה בה; אי קיום שיטת-עבודה סבירה ומקצועית, שלו ננקטה הייתה מונעת את הפגיעה. לחלופין אחראית היא מכוח היותה שומר שכר טפל כמשמעותו בסעיף 2 (ב) סיפא לחוק השומרים, התשכ"ז - 1967, וככזה, עליה הנטל להוכיח - כתנאי לפיטוריה מאחריות - כי הנזק אירע שלא ברשלנותה. 4. המבטחת לא כפרה בכך שהוציאה לתובעת פוליסת ביטוח המעניקה ביטוח למטען נשוא התובענה (שהיקפו מפורט בפוליסה), אך כפרה בחבותה לשלם לתובעת תגמולי ביטוח. עיקר טעמי המבטחת לכפירתה זו הינם ראשית, אי-הוכחתו של הנזק; שנית, היותו של הנזק בלתי-מכוסה בפוליסת הביטוח, לפי שהנזק נגרם מחמת אריזה בלתי נאותה של המטען. יתר על כן: עוד בעבר נדרשה התובעת לשפר את אריזת המטען וחרף התחייבותה לעשות כן - לא עשתה היא דבר; שלישית, אי שמירה על זכויות המבטחת כלפי המוביל הימי, בכך שהתובעת כלל לא הגישה תובענה כלפי המוביל הימי. בהגנתה, טענה המבטחת גם כי לא היה לתובעת אינטרס ביטוחי (זיקת ביטוח) עת אירע הנזק ולפיכך הפוליסה לא נכנסה לתוקף בעת האירוע וממילא אין התובעת זכאית לפיצוי. אולם. המבטחת זנחה טענה אחרונה זו בסיכומיה. 5. הנתבעת 2 כפרה באחריותה לנזקי התובעת. טענתה המרכזית היא כי שימשה כסוכן (קרי-שלוח) של המוביל הימי ומכאן שאין היא נושאת באחריות לנזק הנטען. הנתבעת 2 הוסיפה וטענה בכתב הגנתה לתחולתו של "סעיף הימלאיה" (הכלול בשטר המטען) לגביה, ומכוחו - לפטור מאחריות. באופן נגזר, טענה הנתבעת 2 לתחולתן עליה של כל ההגנות המצויות בכללי האג ביחס למוביל ימי (ודומה שלא החסירה שום טיעון בכיוון זה). סעיף ההימלאיה נועד להקנות חסינות שילוחית בין היתר לטובת סוכן המוביל הימי (ואין הלכה פסוקה בישראל המכירה בתוקפה של הוראה זו או השוללת את תחולתה המהותית, אף שלעניין סעיף שיפוט זר נפסק כי סוכן של המוביל לא יוכל להישען על סעיף ההימלאיה ומכוחו לטעון לתחולת סעיף השיפוט הזר הכלול בשטר המטען גם לגביו. ראו: ע"א 791/77 אהרן רוזנפלד ובניו בע"מ נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 729; ע"א 601/82, 107/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' C.I.S. ואח', פ"ד מ(2) 673, 690-688). בכתב תשובת התובעת להגנתה של הנתבעת 2, טענה התובעת כי מעולם לא נאמר לה על ידי הנתבעת 2 שהאחרונה פועלת כסוכן של גורם כלשהו. כל ההתקשרות היתה בין התובעת לבין הנתבעת 2, וזו קיבלה את כל התמורה עבור ההובלה. לפיכך, אין כל תחולה להוראות שטר המטען הימי או לכללי האג על היחסים שביניהן. יתר על כן: גם אם יש תחולה להוראות שטר המטען, הרי שאין בהן כדי להסיר אחריות הנתבעת 2. במיוחד אמורים הדברים ביחס לסעיף ההימלאיה שנוסחו הובא בסעיף 15 לכתב הגנתה של הנתבעת 2. התובעת הוסיפה וטענה לתחולת חזקה מעין-ראייתית לפיה עובדת הפרת החוזה מצד הנתבעת 2 נלמדת מכך שהטובין נפגעו בשלב כלשהו שעה שהיו באחריות הנתבעת 2. 6. בכך לא תמה מסכת הטיעונים. המבטחת הגישה הודעת צד ג' כלפי היצרן היווני (צד ג' 1) וכלפי המוביל הימי (צד ג' 2). בהודעה זו נטען כי הטובין הוטענו על האונייה המובילה לפי שטר מטען נקי, אולם משהגיעו ארצה נתגלה בהם נזק. האחריות להתרחשותו נובעת ממעשי או מחדלי צדדי ג' שכן המטען ניזוק עת היה ברשותם ולאחר שהמוביל הימי אישר קבלת המטען במצב טוב ותקין. צדדי ג' התרשלו בכך שלא פעלו במומחיות ולא שמרו על רמת זהירות סבירה, לרבות ביחס לאריזת הטובין, הובלתם, פריקתם אחסנתם או שמירתם. אחריותם זו נובעת מדין הנזיקין או מדין החוזים. היצרן היווני טען כי פעל כהלכה באריזת הטובין ובהמכלתם, ומכאן שהנזקים לא נגרמו באחריותו. ההטענה למכולה נעשתה תוך דיפונה ותוך ריפוד הכלים הסניטריים בפלטות קלקר וספוגים למניעת זעזועים ושבר. דא עקא, המכולה דנן סבלה נזק חיצוני, לרבות חדירה של כלי כבד לתוך המכולה דרך הגג - אירוע שנטען להתרחש בנמל המוצא (פיראוס) או היעד (אשדוד), ולא במפעל ביוון. המוביל הימי טען כי המבטחת באה בנעלי מבוטחתה. מה הגנות שעמדו למבוטחת (התובעת) כלפי המוביל הימי - כך גם למבטחת; באופן זה, כללי האג החלים על ההליך מכוח שטר המטען קובעים שאחריות המוביל פוקעת עם פריקת המטען ומשזה נפרק במצב תקין, שוב אין המוביל נושא באחריות; ואם קיימת אחריות - הריהי כשל שומר שכר טפל. לחלופין נטען שהנזק נובע ממעשי השוגר או בעל המטען ולא ממעשי המוביל, אשר קיבל לחזקתו מכולה שנארזה בידי השוגר, והאחרון ידע אל נכון את מצב המטען בעת המכלתו. 7. הפלוגתאות התובעות הכרעה נוכח כתבי הטענות נסובות בשני מישורים: האחריות והנזק. בכל אחד מן המישורים הללו מתעוררות שאלות משנה, מהן משותפות לכל הנתבעים וצדדי ג' (כגון: האם הומכל המטען ונארז כהלכה במכולה, על ידי השוגר, אם לאו) ומהן ייחודיות למי מהם (דוגמת היקף חבות המבטחת לפי חוזה הביטוח; היקף חבות הנתבעת 2, אם אמנם נכרת עימה חוזה כנטען על ידי התובעת). לצורך הכרעה בעניינים השנויים במחלוקת, יפוצל הדיון לשני שלבים, כשתחילה תידון סוגיית האחריות בין התובעת לבין הנתבעות. לאחר מכן, תידון סוגיית הנזק ולבסוף יידונו הטענות נשוא הודעת צד ג'. אחריות הנתבעות 8. המבטחת אינה כופרת בקיומה של פוליסת הביטוח (ת1/) כי אם בחלותה על האירוע שבבסיס התובענה. הפוליסה בה מדובר היא פוליסה A (כל הסיכונים) אשר הסיכון (הרלבנטי) מפניו היא מגינה, מוגדר בסעיף 1 כדלקמן: “all risks of loss of or damage to the subject matter insured except as provided in clauses 4,5,6 and 7 below”. לפי הרשימה, המהווה חלק בלתי נפרד מן הפוליסה ת1/, ניתן כיסוי ממחסן למחסן ”subject to terms of purshase (!)/ sale” היינו: זיקת הביטוח נגזרת מתנאי חוזה המכר שבין המבוטח לבין המוכר. עיון בחשבון היצרן (ת6/) מלמד כי תנאי המכר הם "ex factory", לאמור: הסיכון והבעלות בטובין עוברים מן המוכר אל הקונה בהעמדת הטובין לרשות הקונה במחסן המוכר. הקונה נושא בסיכוני הטענת הטובין (למכולה או למשאית המובילה). כך הוא בדרך כלל, אלא אם כן הוסכם אחרת בין הצדדים לחוזה המכר. בנסיבות העניין, אין חולק כי הטובין הועמסו אל המכולה בידי המוכר (הצהרת ב"כ התובעת בעמ' 2 שורות 13 - 14). זיקת התובעת מתחילה, איפוא, עם גמר ההעמסה ותחילת ההובלה היבשתית ממפעל היצרן ביוון לנמל פיראוס. על התובעת להוכיח כי מאותו מועד ואילך התרחש אירוע ביטוחי, קרי: גרימת נזק למטען, שבוטח לפי ת1/. מנגד, אם חפֵצה המבטחת לטעון לפטור מחבות לפי פוליסת הביטוח מחמת תחולת אחד מחריגיה (סעיפים 4 - 7 לת1/) - רובץ עליה נטל ההוכחה: ע"א 497/85 אשל נ' ריט, פ"ד מב(1) 83, 92-94; ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184; ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ ואח', פ"ד מו(1) 756, 762; ע"א 449/89 פלוק נ' רייט, פ"ד מו (2) 92, 97; ע"א 178/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 322; ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661. לפיכך על המבטחת להוכיח כי הנזק הנתבע מקורו בחריג המנוי בסעיף 4.3 לפוליסת הביטוח ת1/ שעניינו, בנסיבות הוא ”insufficiency or insuitability of packing”: אי-התאמת האריזה של הטובין המבוטחים. 9. התובעת טוענת גם לאחריות מצד הנתבעת 2. אחריות זו מבוססת על כך ש"נתבעת מס' 2 התחייבה כלפי התובעת לדאוג להובלתה של הסחורה ארצה תוך ביצוע הפעולות הבאות: המכלת הסחורה בעסק המוכר, הובלתה הובלה יבשתית לנמל (!) pireos יוון והובלתה הובלה ימית עד להגעתה למל אשדוד" (סעיף 3(ב) לתצהיר מנהל התובעת). זאת ועוד: הנתבעת 2 התחייבה, לפי הטענה, למסור לתובעת את המטען "בשלמות וללא נזק" (שם). מנגד, נאמר בתצהיר מנהל התפעול של הנתבעת 2 (שניתן גם בשם המוביל הימי) כי הנתבעת 2 שימשה אך סוכנת של המוביל הימי. מעמדה המשפטי של הנתבעת 2 10. בחקירתו הנגדית של מנהל התובעת לא נמצאו כל תימוכין לטענה בדבר התחייבות הנתבעת 2 לשאת באחריות לגורל הטובין במהלך המסע מיוון לישראל. לעומת זאת, מנהל התובעת העוסק במסחר זה כ40- שנה, ידע לומר שההתקשרות שלו היתה עם הנתבעת 2 והוא לא הכיר שום חברה אחרת (עמ' 7 שורות 26 - 28). לא נאמר לו כי הנתבעת 2 היא בעלת אוניה כלשהי (עמ' 8 שורות 3 - 4). כסבור הייתי שמנהל התובעת לא יסתפק באמירה לאקונית בתצהירו ולא ינקוט לשון כה כללית, כגון זו שננקטה בסעיף 3 (ב) בו נאמר "נתבעת מס' 2 התחייבה כלפי התובעת...", אלא שייכבד ויפרט כיצד ומתי נעשתה אותה ההתחייבות ובפני מי ניתנה. כך במיוחד שעה ששטרי מטען קודמים שהונפקו על ידי אותו מוביל ימי (MSC) לפני ההובלה דנא, מציינים מפורשות כי כסוכני האונייה (קרי סוכני המוביל) משמשת הנתבעת 2 (ראו שני שטרי המטען נ4/ שהונפקו חודשים אחרים קודם להובלה דנן). יתר על כן: חשבון הנתבעת 2 (ת2/) כולל ציון מפורש, בראש המסמך, כי הנתבעת 2 פועלת as agent for Meditrranean Shipping Company S.A. אמנם כן, הנתבעת 2 פעלה לגביית דמי ההובלה מן התובעת. אולם אין כל מקום להתפלא על כך, שעה שהנתבעת 2 פועלת בשם ועבור המוביל הימי עת גובה היא את דמי ההובלה. הן ת2/ והן נ4/ הנ"ל, כמו גם שטר המטען הרלבנטי להובלה הימית דנן (נ3/) מצביעים על כך שהנתבעת 2 לא פעלה כשלוח נסתר של המוביל הימי. איפכא מסתברא. דבר השליחות הוצהר בריש גלי ואם בחר מאן דהוא לעצום עיניו מול מסמכים אלה - אַל יבוא בטענות לנתבעת 2. קל וחומר שכך המצב עת מנהל התובעת עוסק במסחר עשרות בשנים. אף הנסיון להיבנות מדברי מר שגב (מטעם המוביל הימי והנתבעת 2) לפיהם אין למוביל הימי משרד בישראל וכי הנתבעת 2 מקבלת בישראל דואר עבור המוביל הימי (עמ' 25 שורה 4), אינו נסיון שיכול להביא לזיהוי הנתבעת 2 עם המוביל הימי. העובדה שהנתבעת 2 פועלת כסוכן בישראל של המוביל (עובדה הנלמדת מ3/, נ4/ ות2/), מקבלת חיזוק בדמות היותה מקבלת דברי דואר עבור שולחה, המוביל הימי. האומנם מקבלת הדואר עבור המוביל ניתן ללמוד על כך שהנתבעת 2 היא - היא המוביל הימי? אתמהה! 11. מסקנתי היא שאין כל ראייה בפני שתעיד על היות הנתבעת 2 בגדר מוביל (ימי או אחר) או בגדר מי שהתחייבה לבצע הובלת הטובין מיוון לישראל. ברם, במידה ומסקנתי זו מוטעית והנתבעת 2 שימשה הן מוביל יבשתי והן מוביל ימי (ולהסרת ספק: מדובר על קטעי ההובלה ממחסן היצרן ועד לנמל אשדוד, ואין מדובר על ההובלה היבשתית בישראל) - אמשיך ואבחן אם מוטלת עליה אחריות. בחינה זו תיעשה בעיקר לאור הוראות שטר המטען הימי נ3/ ולאור כללי האג (שכן אי-אפשר לטעון שהנתבעת 2 היא מוביל ימי, מחד, אך אינה נהנית מהוראות אלה, מאידך). אחריות המבטחת 12. אחריות המבטחת נגזרת, כאמור, מפוליסת הביטוח ת1/, המגינה על התובעת מפני כל הסיכונים בכפוף לקיום זיקת ביטוח (לאמור: אירוע ביטוחי שאירע ממועד עזיבת הטובין את מפעל היצרן) ובכפוף לחריגים המנויים בפוליסה. התובעת נושאת בנטל להוכיח כי אירוע ביטוחי אכן התרחש במציאות בתקופת חלותה של פוליסת הביטוח. לשון אחר: על התובעת להוכיח כי המטען אכן ניזוק, מבלי שיהא עליה להצביע על האופן בו נגרם הנזק. ההורם נטל זה בידיה? העיון בחוות-דעת השמאי מר מייזל (ת5/) לרבות התצלומים שצורפו לה (ושנעשו בידי השמאי), מלמד מפורשות על דבר התרחשותו של נזק למטען דנן (ראו במיוחד עמ' 3-4 לחוות הדעת ת5/). יתר על כן: מחוות הדעת ת5/ עולה כי המכולה ספגה מכות חיצוניות הן מצידה השמאלי והן מהגג בו נגרם חור. חור זה היה טרי וכלשון השמאי “newly made tear, free of rust as yet” (עמ' 2 סיפא לת5/). בחקירתו של השמאי נסתבר כי החור יכול שייגרם מהנחת מכולה על גג המכולה דנן או מן המתקן המשמש להרמת או הורדת מכולות (קרי ספרדר): עמ' 11 שורות 28 - 29; עמ' 12 שורות 10 - 11. דומה כי אין מחלוקת בין בעלי-הדין על כך שהמכולה אכן ניזוקה חיצונית, אולם במידה וקיימת מחלוקת כזו - אני קובע כממצא עובדתי כי המכולה ניזוקה בעת פריקתה מן האנייה המובילה בנמל אשדוד. קביעתי ביחס למקום אירוע הנזק למכולה נובעת מכך שהשמאי מציין בחוות-דעתו ובעדותו שהחור בגג המכולה הוא טרי ובלתי-חלוד. לו היה נגרם החור עת הוטענה המכולה על גבי האונייה המובילה, היינו מצפים למצוא חלודה סביב מקום הפגיעה. מקור החלודה היה ברטיבות כלשהי במהלך המסע הימי מיוון לישראל ואף השמאי העיד כי במקרים מן הסוג הנדון, של חור בגג מכולה, החשש הוא מנזקי רטיבות - עמ' 12 שורה 8. חיזוק למסקנה זו מצוי בעובדה ששטר המטען נ3/ הוא שטר מטען נקי שאינו מציין כל נזק חיצוני למכולה. יתר על כן. דומה שהאחריות לנזקי הפריקה (הנזקים החיצוניים למכולה) אינה מוטלת על המוביל הימי, שכן האנייה המובילה הייתה ללא מנופים (gearless): ראו סעיף 11 לתצהיר מר שגב. האחריות לפריקה מוטלת על רשות הנמלים (שאינה צד להליך). 13. המבטחת ניסתה לטעון כי לא הוכח כל נזק לתובעת עקב פגיעת המטען (סע' 14 - 20 לסיכומי המבטחת), לפי שלא הוכח שהתובעת רכשה את המטען. איני יכול לקבל טענה זו. העיון בשטר המטען נ3/ מלמד כי צויין בו הן מספר חשבון היצרן ("Invoice No 13/97 20/2/97") וכן מספר מכתב האשראי הדוקומנטרי (Doc. Credit Nr. 412-01-059). שטר המטען מוסיף ומציין כנשגר את בנק לאומי לישראל בע"מ. בגב שטר המטען מצינו היסב שנעשה על-ידי הבנק הנשגר. עובדות (בלתי מוכחשות) אלה תומכות במסקנה שהתובעת אכן נשאה בתשלום תמורת המטען דנא. תשלום זה נעשה באמצעות מכתב אשראי דוקומנטרי שנפתח, כמדומה, לבקשת התובעת על ידי בנק לאומי לישראל בע"מ לטובת היצרן היווני. משהוסב שטר המטען בידי הנשגר (הבנק הפותח), יש בכך ראייה כי תנאי מכתב האשראי מולאו כדבעי בידי המוטב (היצרן היווני) ועקב כך נולדה זכאותו של האחרון לתשלום תמורת הטובין כנקוב בחשבונית ת6/ (שמספרה מצויין בשטר המטען). אף אם אגרוס כי בראייה משנית קא עסקינן ולא בראייה ישירה המעידה על תשלום תמורת הטובין שרכשה התובעת, הרי שדי לי בכך לשם קביעת ממצא עובדתי שתמורת הטובין שולמה (ולו גם באמצעות שלוחה של התובעת - הוא הבנק שפתח לטובת היצרן את מכתב האשראי). נוח היה לה, למבטחת, שחזקה עליה שבקיאה בהלכות הסחר היא, שתימנע מהעלאת טענת-סרק כגון זו שהועלתה וכי לא תעלה אֶל שולחן הדיונים פלוגתאות עובדתיות שאינן אלא וירטואליות. המבטחת הוסיפה וטענה כי אינה אחראית כלפי התובעת משום שהתובעת הפרה את חובתה לפעול לשמירת זכויות המבטחת כלפי המזיק (בנסיבות: המוביל הימי). טענה זו לאו טענה היא. אי-שמירתן של הזכויות עלולה, לעיתים, לגרום לכך שהמבטח שוב לא יוכל לתבוע את המוביל (הימי או האווירי) מפאת חלוף תקופת ההתיישנות. דא עקא, מחדלה של התובעת המתבטא באי-הגשת תובענה כלפי המוביל הימי, לא פגעה כהוא זה בזכויות המבטחת. האחרונה הגישה הודעת צד ג' בין היתר כלפי המוביל הימי. הודעת צד ג' זו הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות: המטען דנן הגיע לישראל במחצית חודש מרס 1997. תובענת התובעת כלפי המבטחת הוגשה בשלהי חודש ספטמבר 1997 ואילו הודעת צד ג' על ידי המבטחת כלפי המוביל הימי הוגשה בתחילת חודש נובמבר 1997. תקופת ההתיישנות לפי סעיף III (6) לכללי האג היא שנה אחת מיום מסירת הטובין לידי התובעת. משנמסרו הטובין לתובעת במחצית חודש מרס 1997, הרי שהתובענה כלפי המוביל הימי מתיישנת במחצית חודש מרס 1998. הודעת צד ג' כלפי המוביל הוגשה על ידי המבטחת הבאה בנעלי מבוטחה כאמור בחודש נובמבר וברי שלא התיישנה. נשגב, איפוא, מבינתי מה טעם היה בהטחת טענה לעבר התובעת בדבר אי-שמירת זכויות המבטחת כלפי המוביל הימי. הלא המבטחת הגישה תובענתה (קרי: הודעת צד ג') בגדרי המועד הקבוע לכך ולא נגרם לה כל נזק שהוא כתוצאה מהימנעות התובעת לתבוע את המוביל הימי. התאמת האריזה 14. הפלוגתא האמיתית והרצינית שבין התובעת לבין הנתבעות, במישור האחריות, מצוייה בשאלת התאמתה של אריזת הטובין למסע היבשתי והימי שעברה המכולה. הוכחתה של טענה זו, של אי-התאמת האריזה, רובצת הן לפתח המבטחת (לפי שמדובר בחריג לאחריותה על פי הפוליסה ת1/) והן לפתח המוביל הימי (ראו סעיף IV (2)(יד) לכללי האג החלים על יחסי התובעת והנתבעת 2 - ככל שהאחרונה היא מוביל ימי - הן מכוח סעיף 1 לשטר המטען והן מכוח פקודת הובלת טובין בים). מה ראיות הובאו להוכחת אי-התאמת האריזה? (א) השמאי מייזל מציין בחוות דעתו כי הטובין הומכלו במכולה באופן זה שהיא נתמלאה כליל, מצידה האחד לצידה האחר ומלמטה למעלה. על כך מעידה אף התמונה אשר בעמ' 3 לחוות הדעת. הכלים הסניטריים המהווים את המטען, לא נארזו ביחידות נפרדות כי אם הומכלו בצובר, בלא שכל אחד מהם יהא מוגן מכל עבריו. נקודות המגע שבין הכלים הסניטריים רופדו בלוחות קלקר בעובי של סנטימטר וקרטונים גליים הונחו במקומות מסויימים במכולה כמעטֶה הגנה מפני מרווחים שנוצרו במהלך ההמכלה. השמאי סבור כי הגנה כאמור טובה היא (מפני הִסדקויות וחיכוכים) כל עת שמבנה הטובין שבתוך המכולה נשמר. במצב כזה, וכל עוד המכולה מלאה כליל, יחידות הכלים הסניטריים מספקות תמיכה זו לזו. ברם, "Once the perfect vertical order is disturbed for one reason or another, massive collaspsing may occur, as so happend in this case". עמדת השמאי היא כי חרף המכה שספגה המכולה, הנזק שנגרם לא היה כה חמור והרסני אילו היתה אריזת הטובין מבוצעת כדבעי. (ב) בחקירתו אישר השמאי כי היה דיפון בין הטובין (עמ' 13 שורות 12-13) והוסיף כי אריזה טובה יותר היתה מקטינה את היקף הנזק (שם, שורות 21-22). לדבריו, "אריזה מקובלת בכלים סניטריים היא בעיקר על ידי הפרדה במשטחים או בארגזי עץ וזה הסיבה שאם נפגע משטח אחד או ארגז אחד, היתר לא יושפעו" (עמ' 16 שורות 7-9). ברם, בנסיבות, פריט אחד שניזוק גורר אחריו שורת נזקים ליתר הפריטים ("אפקט הדומינו" - עמ' 16 שורות 10-11). (ג) טענת התובעת הייתה כי היא מייבאת מכולה ובה כלים סניטריים בקצב של אחת לשבוע לערך (עמ' 4 לחוות הדעת) וכי מעולם לא חוותה נזקים בהיקף זה חרף כך שאריזת הטובין בעבר נעשתה באופן דומה. השמאי אמר (הן בחוות דעתו - עמ' 4 סיפא, והן בחקירתו הנגדית - עמ' 13 שורות 23-28) כי לא ערך בדיקה סטטיסטית של אופן האריזה בעת ההמכלה ולכן אינו יכול לאשר או להכחיש את טענת התובעת ששיטת האריזה דנן היא הנהוגה והמקובלת. (ד) בהקשר הנדון נטען כי בעקבות נזקים שנגרמו במהלך משלוח קודם הזהירה המבטחת את התובעת כי במידה ולא תשונה צורת האריזה - לא יכוסה נזק ממין זה. למרות זאת, צורת האריזה נותרה כשהייתה (סעיף 13 לכתב הגנת המבטחת). מר סמרה מטעם התובעת אישר כי המבטחת טענה באוזנו כי האריזה טעונת שיפור (עמ' 6 שורות 6-15) ומר סמרה הבטיח לשפר את האריזה (שם, שורות 16-23). ברם, באותה נשימה כפר מר סמרה בעמדתה של המבטחת בנושא התאמת האריזה. לשיטתו, טענה זו של המבטחת, שהועלתה בפניו בעת שנגרמו בעבר נזקים קלים למטען, לא נועדה אלא על-מנת לחמוק מאחריותה. השמאי מייזל, מצידו, העיד שאינו יודע מידיעה אישית את שהתרחש באירוע הקודם (עמ' 14 שורות 20-22). לא הוא - כי אם שותפו - היה מעורב בבדיקת הנזק (וכפועל יוצא את שאלת תאימות האריזה). (ה) המוביל הימי סמך אף הוא את טענתו בדבר אי התאמת האריזה על חוות דעתו (ועדותו) של השמאי מייזל. 15. כמבואר, בהיות האריזה הבלתי-מספקת או הבלתי-מתאימה, הגנה הן בפי המבטחת (מכוח סעיף 4.3 לפוליסה ת1/) והן בפי המוביל הימי (מכוח סעיף IV 2(יד) לכללי האג) ומאחר ומדובר בחריגים לאחריותם - רובץ עליהם הנטל להוכיחם. השמאי מר מייזל אמנם העיד כי האריזה, לדעתו, לא היתה הטובה ביותר שניתן לקיים, וכי לו היתה האריזה מבוצעת באופן נאות יותר (כגון: כל כלי בארגז עץ נפרד) לא היה היקף הנזק רב כפי שאירע כאן. אולם, לא שמענו מפי השמאי שום טיעון פוזיטיבי באשר למידתו של הנזק לו היתה האריזה מתאימה ומספקת כאמור. במצב דברים זה, כאשר טוענת המבטחת כי האריזה הבלתי מתאימה גרמה להחמרת הנזקים (שככל הנראה היו נגרמים בכל מקרה מחמת הפגיעה שספגה המכולה) - עליה להוכיח באיזו מידה הוחמרו נזקים אלה. אחריותה משתרעת, לדעתי, על הנזקים שבכל מקרה היו נגרמים ואינה משתרעת על הנזקים שניתן היה למנעם לו היו הטובין נארזים כהלכה (לשיטתה). הפרש זה דרוש הוכחה כדבעי, ועל המבטחת הנטל. משלא הורם, שוב אין בידי כלים לקבוע ממצא עובדתי באשר לשיעור הנזק שהוחמר מחמת אי-התאמת האריזה. בהקשר זה, אף טענתה של הנתבעת 2 (לו שימשה מוביל ימי) בדבר אי-התאמת האריזה, אינה יכולה לעמוד. הנתבעת 2 הוסיפה וטענה כי סעיף (C)15 לשטר המטען (נ3/) פוטר אותה מאחריות לנזק שנגרם למטען שהומכל שלא על ידי המוביל הימי, שעה שנזק זה אירע בעטייה של אריזה בלתי-מתאימה. אלא, שהמוביל הימי חייב להוכיח את מקורו של הנזק שנגרם למטען. אם הצליח הוא להראות כי הנזק יסודו באריזה הבלתי-מתאימה - כי אז ישוחרר מאחריות. בנסיבות העניין נתבאר שהנזק מקורו בפגיעות שספגה המכולה אגב שינועה ואלה גרמו לקריסת חלק מן המטען שהיה בתוך המכולה, או שהחמירו את נזקי הקריסה (עקב אריזה בלתי מתאימה). על המוביל להראות מה הנזק הנובע מן האריזה הלקוייה ומה נזק נגרם מחמת הפגיעות שספגה המכולה. נטל זה לא נפרק בידי המוביל. הנתבעת 2 הוסיפה וטענה כי במטען שביר קא עסקינן. משטרו של מטען כזה נדון בסעיף 12 לשטר המטען (נ3/), לפיו מטען בעל אופי שביר מובל על האנייה על סיכונה של התובעת (הבאה בגדר הדיבור "Merchant" בסעיף 1 לשטר המטען), והאחרונה מסכימה כי המוביל לא יהא אחראי לכל נזק או שבירה. נתקשיתי לקבל טענה זו. אומנם כן, ההתנייה האמורה, הפוטרת את המוביל הימי מחבותו שעה שמובָלים על ידו טובין שבירים, כלולה בשטר המטען והוראותיו מחייבות את התובעת. אלא שכללי האג אינם מכירים בפטור כה נרחב למוביל הימי, פטור שמשמעו שגם אם ארוזים הטובין כדבעי, ייפטר המוביל מאחריות לנזק שייגרם להם במהלך ההובלה אף אם נזק זה נגרם מחמת המוביל הימי. סעיף III (8) לכללי האג קובע דין בטלות להוראה בשטר מטען אשר מטרתה להפחית את האחריות המוטלת על מוביל ימי מעבר לאחריותו לפי כללי האג. דומני כי הוראתו האמורה של סעיף 12 לשטר המטען (נ3/) באה בדלת אמות הוראת סעיף III (8) הנ"ל ומכאן שחל עליה דין הבטלות. 16. המסקנה היא, איפוא, כי המבטחת נושאת באחריות על-פי חוזה הביטוח (ת1/), לפי שלא הוכיחה שיעור הנזק שנגרם למטען מחמת אי-התאמתה של האריזה. לכאורה, חל דין דומה ביחס לנתבעת 2 (ושוב: לו ראינוהַ כמוביל ימי). אמרנו "לכאורה", שכן עד אשר תוטל חבות של המוביל הימי, נושאת התובעת (ביחסיה עימו) בנטל להראות כי המטען נמסר לידי המוביל הימי, לפני תחילתו של המסע הימי, עת המטען במצב תקין ושלם, מחד גיסא, וכי המטען נתקבל, בתום המסע , במצב ניזוק. אין חולק כי שטר המטען נ3/ הוא שטר מטען נקי. האם מכאן ניתן ללמוד שהטובין שהיו בתוך המכולה היו במצב תקין ושלם וללא פגם? סבורני כי התשובה לכך שלילית. המוביל הימי קיבל מכולה חתומה. לא הוא עסק בהמכלתה. היצרן היווני הוא שהמכיל את הטובין בחצריו, שם נחתמה המכולה. שטר המטען דנן מעיד, לטעמי, על כך שהמכולה נתקבלה במצב (חיצוני) הנחזה להיות שלם ותקין. לא כן ביחס לתכולתה של המכולה, תכולה אשר לא זו בלבד שלא נבדקה על-ידי המוביל, אלא משום שהמוביל הימי כלל בשטר המטען נ3/ הסתייגות מן התכולה, באומרו “said to contain: 735 pieces sanitary ware...”. מה דין הסתייגות כאמור? האמנם יש בכוחה לשלול את הכוח הראייתי הנודע (דרך כלל) לשטר מטען ימי? בע"א 603/83 צים חברת השיט הישראלית נ' אדרס חומרי בניין בע"מ, פ"ד מ(3) 365, נפסק כי הסתייגות סטנדרטית המובנית מראש בתוך טופס שטר המטען עוד לפני כריתת חוזה ההובלה, והמיועדת לשלול את כוחו הראייתי ביחס למספר החבילות או היחידות או הכמות או המשקל (שאחד מהם חייב להיכלל בשטר המטען נוכח סעיף III (3)(ב) לכללי האג), הסתייגות כזו אין לה תוקף. מנגד, הסתייגות מוספת ומיוחדת, הבאה לשלול את כוחו של שטר המטען לשמש ראייה גבי חלק מן הפרטים המצויינים בו, מועילה היא - ובלבד שאין מדובר בהסתייגות כוללנית עד כדי כך ששטר המטען יהא חסר כל פרט לפיו ניתן לתאר את המטען בדרך המאפשרת התייחסות. על מנת לקיים אחר הוראות סעיף III (3)(ב) לכללי האג, די לו למוביל הימי - שיצויין בשטר המטען פרט אחד מבין ארבעת הפריטים המופיעים בסעיף III (3) (ב) הנ"ל, קרי: מספר החבילות או היחידות או הכמות או המשקל. עמד על כך גם בית המשפט בע"א 2277/92 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון כרך נד 758, בציינו (אגב אורחא) כי "...ההסתייגות שכללה המערערת בשטר המטען התייחסה רק למספר הקרטונים שבמכולה ולתכולם, אך לא לפרטים אחרים שנכללו בשטר, כמשקל המכולה ומשקל תכולתה; וכשלעצמי הייתי נוטה לקבל, כי הסתייגות כזאת היא 'מיוחדת' במשמעות הנדרשת לפי הלכת צים נ' אדרס". והנה בפרשתנו, המעיין בשטר המטען (נ3/) יגלה כי אין מצוייה בו הסתייגות מיוחדת לעניין משקל המכולה ומשקל הטובין. בכך קויימה הוראת סעיף III (3)(ב) לכללי האג. משקל הטובין המצויין בשטר המטען, הוא ראייה לכאורה לנכונותו. ההסתייגות המיוחדת היא מתכולתה של המכולה. שטר המטען (נ3/) אינו מהווה, איפוא, ראייה לתכולתה של המכולה ולמצבם של הטובין. על התובעת היה להוכיח כי הטובין נתקבלו אצל המוביל הימי כשהם במצב שלם ותקין כפי שנארזו אצל היצרן היווני. ראייה כאמור לא הובאה. 17. על כן, אפילו הייתה הנתבעת 2 בבחינת מוביל ימי, כגרסת התובעת, שוב לא היה מקום להטיל עליה אחריות לנזקי התובעת. היקף הנזק 18. משמצאנו כי המבטחת אחראית מכוח חוזה הביטוח לפיצוי התובעת בשל הנזק שנגרם לטובין, קמה מאליה השאלה מהו היקפו של נזק זה. פשיטא שהתובעת היא הנושאת בנטל להוכיח את היקפו של הנזק. ההוכח נטל זה על ידיה? התובעת העידה כעד מטעמה את השמאי מייזל. שמאי זה מונה מטעם המבטחת אשר נשאה בשכרו (עמ' 13 שורות 4 - 5) והיא זו שקיבלה את חוות הדעת ת5/. העיון בחוות הדעת מלמד כי השמאי ביקר בחצרי התובעת ארבע פעמים. בשלוש מתוך ארבע הפעמים נכח הוא בתהליכי ריקון המכולה. שיטת העבודה בפריקת המטען היתה הפרדת הטובין השלמים מן הניזוקים, תוך ריכוזם של הטובין שניזוקו במכולת האשפה (ראו התצלומים הנלווים לחוות הדעת). בביקורו האחרון של השמאי בחצרי התובעת נערכה בדיקה השוואתית בין מספר הכלים הסניטריים השלמים לבין מספרם בחשבון היצרן (ת6/). באופן זה הגיע השמאי למסקנה בדבר כמות הכלים הסניטריים שניזוקו (עמ' 3 סיפא לת5/) , וכמות זו פורטה על ידי השמאי בחוות דעתו (עמ' 4 רישא לת5/). שווים של הטובין שניזוקו חושב בדרך זו על ידי השמאי על סך 9,222.86 דולר (ראו גם עמ' 15 סיפא ועמ' 16 רישא לפרוטקול). המבטחת טוענת כי חוות הדעת פגומה, במובן זה שהשמאי לא ספר את הפריטים הניזוקים (סעיף 19 לסיכומים). ברם, מקובלת עליי בעניין זה עמדת השמאי, שהטעים כי הימנעותו מספירתם של הפריטים השבורים יסודה בנבצרות דרך זו. הלא מדובר בכלים סניטריים שבורים, שחלקם נחזה בתצלומים נשוא ת5/. כיצד, איפוא, ניתן לספרם כהלכה? האם סוברת המבטחת באמת ובתמים כי על השמאי (מטעמה) היה לאסוף את החלקים השבורים ולחברם מָשָל היו גזירי תצרֵף? יתר על כן, יש לזכור כי השמאי מייזל - שמאי המבטחת הוא, לא שמאי המבוטח (התובעת). אם פעל הוא (לדעתה של המבטחת, שאינה מקובלת עלי) שלא כהלכה - דומני שאין לפקוד על המבוטח את עוונה של המבטחת שזהו השמאי ששלחה לשום את הנזק. אפשר ובמקרה המתאים ייקבע שמבטחת ששיגרה שמאי על מנת לחוות את דעתו אודות היקף הנזק ושמאי זה פעל שלא כהלכה - מבלי שהמבוטח יֵדע (בזמן אמת) על כך ומטעם זה נמנע ממינוי שמאי מטעמו - תיחשב המבטחת כמי שגרמה נזק ראייתי למבוטחה. אולם, בנסיבות העניין לא מצאתי מקום וצורך להרחיב בעניין זה, לפי ששיטת פעולתו של השמאי מקובלת עלי. בהתאם, נחה דעתי כי נזקה של התובעת הוא 9,222.86 דולר, שהם 33,152 ש"ח ליום הגשת התביעה. 19. ביחסי התובעת והנתבעות מסקנתי הינה, איפוא, כדלקמן: (א) על הנתבעת 1 לשלם לתובעת תגמולי ביטוח בסך 33,152 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מים הגשת התובענה 26.9.97 ואילך עד יום התשלום בפועל וכן הוצאות משפט (לרבות אגרת משפט ושכר העדים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך עד יום התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח + מע"מ , להיום; (ב) התובענה נגד הנתבעת 2 - נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת 2 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ואילך עד יום התשלום בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח + מע"מ, להיום. הודעת צד ג' 20. משהגענו לכאן, יש לבחון אם זכאית המבטחת לשיפוי או השתתפות בגדרי הודעת צד ג' שהגישה כלפי היצרן היווני (צד ג' 1) והמוביל הימי (צד ג' 2). אחריות היצרן היווני 21. טענתה של המבטחת כלפי היצרן היווני היא כי הלה לא ארז את הטובין (הכלים הסניטריים) באופן זה שיאפשר להם לשרוד במהלך המסע מיוון לישראל. האריזה היתה, בנסיבות, בלתי מתאימה ובלתי מספקת. היצרן היווני כפר באי-התאמת האריזה. דומה כי המבטחת לא הצליחה להוכיח שהנזק נגרם אך ורק מחמת אי-התאמת האריזה. אין לשכוח כי עמדת השמאי מטעמה (מר מייזל, שהעיד מטעם התובעת) היתה כי לאריזה הבלתי מתאימה חברו זעזועים שספגה המכולה במועד כלשהו (ולפי "טריות" החבלות בגג קבעתי לעיל בסעיף 12 כי הדבר אירע בעת פריקתה בידי רשות הנמלים). שאלה היא אם בנסיבות כאלה, שעה שהנזק הנתון נגרם על ידי שני מעוולים (היצרן היווני וככל הנראה רשות הנמלים שעסקה בפריקת המטען; ראו לעיל סעיף 12 סיפא), שומה על המבטחת להראות במדוייק מהו חלקו של כל אחד מהם על מנת לזכות בשיפוי מן היצרן היווני (כדי שיעור אחריותו), או שמא נושא האחרון בנטל להוכיח שהנזק הנדון ניתן לחלוקה בין המעוולים השונים תוך הצבעה על חלקו שלו. בע"א 122/87 צים חברת השיט הישראלית נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט (1) 640, נדון חוסר שנגרם למטען של ברזל שהובל על ידי צים ונפרק כשהוא מעורב עם ברזל אחר. נפסק (בערעור הראשון) כי הן צים והן רשות הנמלים נושאות באחריות לחוסר, בחלקים שווים. בית המשפט העליון הפך קביעה זו באומרו כי לא היה מקום לחייב את שני הגורמים דלעיל מבלי שתוכח תחילה אחריות שניהם לנזק, שכן האחריות הנזיקית מיוסדת על אשם אישי ואין מקום להטלת אחריות מעין-קיבוצית כאשר נפגע אדם על ידי אחד משניים ואין בידו להוכיח מי מהם היה המעוול. ענייננו - שלנו שונה במעט, שכן הנזק למטען הכלים הסניטריים נגרם הן מחמת האריזה הבלתי מתאימה והן בעטיו של שינוע המכולה. ניצבים אנו בפני מקרה של נזק שנגרם על ידי עוולות שבוצעו בידי מעוולים אחדים, אשר הם בגדר מעוולים בנפרד, שגרמו לכאורה נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. ההלכה הפסוקה היא כי על כתפיהם של המעוולים הנטל להוכיח כי בנזק בר חלוקה קא עסקינן (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר ואח', פ"ד מד(2) 89, 110 - 112). לא עלה בידיהם להוכיח כאמור - הרי שכל אחד מן המעוולים חב בנזק כולו, משל היו מעוולים במשותף (שם, בעמ' 97 - 98). דא עקא, המבטחת לא התייחסה כל עיקר בסיכומיה להיבט זה של הסוגייה. ממילא נבצר מן היצרן היווני לומר את דברו לגביה. במצב דברים זה סבורני כי לא יהא זה מן המידה להשית עליו חיוב אשר יסודו לא הועלה בידי המבטחת. אין איפוא מנוס מדחיית ההודעה לצד ג' כלפי היצרן היווני, שכן לא הוכח היקף אחריותו. אחריות המוביל הימי 22. המוביל הימי העלה טענת סף לפיה מנועה המבטחת להגיש כלפיו תובענה כל עוד לא שילמה את תגמולי הביטוח למבוטחה, כקבוע בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981-. מכאן, שתובענת המבטחת (לאמור: הודעת צד ג') משוללת עילה ויש לסלקה על הסף. כך אמנם דעתי (ראו: בש"א (ת"א) 148419/98, ת"א (ת"א) 94402/97 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום כרך טו 526), אלא שדעתי זו לא נתקבלה על ידי ערכאת הערעור (ע"א (ת"א) 1693/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם. ניתן ביום 9.1.2000)). במצב דברים זה אנוס אני על פי דין לבטל דעתי מפני דעת ערכאת הערעור. אין מקום, איפוא, לשעות לטענתו המקדמית של המוביל הימי בדבר העדר עילת תביעה למבטח אשר טרם נשא (הלכה למעשה) בתשלום תגמולי הביטוח למבוטחו. 23. תובענת המבטחת כלפי המוביל הימי, אדניה בזכות התחלוף הנתונה לו לפי סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, והוראה זו חלה במישרין (ולא מכוח חזקת שוויון הדינים כסברת ב"כ המוביל הימי בסעיף 1.1 לסיכומיו) על ביטוחים ימיים ואוויריים (ראו סעיף 72(א) (2) לחוק חוזה הביטוח). בתובענת התחלוף, באה המבוטחת בנעלי מבוטחה. היא "יורשת" אותן זכויות שהיו לו כלפי המזיק והיא כפופה לכל הטענות שרשאי היה המזיק להעלות כלפי המבוטח. לשון אחר: המבטחת כפופה להוראות שטר המטען נ3/ מכוח העובדה שמבוטחה היה צד למסמך זה. 24. על מנת לזכות בתובענתה כלפי המוביל הימי, נדרשת המבטחת להראות כי המטען דנן נמסר לידי המוביל, עובר למסע הימי, עת היה המטען במצב שלם ותקין וכי לאחר תום המסע נתקבל המטען כשהוא ניזוק. זהו הנטל הראשוני המוטל על התובע (המבטחת בנסיבות). לעיל נדונה סוגייה זו (אם כי לפנים מן הנדרש) ביחסי התובעת והנתבעת 2. מסקנתי היתה כי התובעת לא הוכיחה כי המטען נמסר למוביל הימי כשהוא שלם ותקין. שטר המטען (נ3/) אינו מהווה ראייה לכאורה למצב הטובין נוכח הסתייגות מיוחדת (ומועילה) ביחס לטובין הכלולה בשטר המטען. התובעת לא הוכיחה בדרך אחרת כלשהי את תקינות ושלמות הטובין בעת מסירתם למוביל הימי. כפועל יוצא, שוב אין המוביל הימי נדרש להוכיח כי הנזק למטען אירע שלא בגדרי אחריותו. דברים אלה יפים - וביתר שאת - למערך היחסים שבין המבטחת לבין המוביל הימי. המסקנה היא, איפוא, שהודעת צד ג' שהוגשה כלפי המוביל הימי - דינה להידחות. 25. כללו של דבר, ההודעה לצד ג' נדחית. המבטחת תישא בהוצאת צדדי ג' בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההודעה ואילך עד יום התשלום בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח + מע"מ, להיום, לכל אחד מצדדי ג'. הפרת חוזהחוזההובלותמשפט ימי - דיני ימאות