תרמית פירמידה מבוססת על העקרון של "חבר מביא חבר". כל משתתף נדרש לשלם סכום מסויים ליזם המשחק ומרגע זה הוא זוכה לתואר "ג'וניור". על מנת שיוכל להחזיר את השקעתו ואף להרוויח סכומים נוספים, עליו לצרף משתתפים נוספים - שאף הם משלמים אותו סכום כדי להצטרף למשחק. על כל משתתף שהצליח הג'וניור לצרף, הוא מקבל מהיזם חלק מהסכום ששילם המצטרף החדש, ואם הצליח לצרף שני משתתפים חדשים הוא זוכה לתואר "סניור". כמו כן זכאי ה"סניור" לקבל תשלום ממשתתפים עקיפים, כלומר, משתתפים חדשים שהצטרפו למשחק בעקבות שכנוע של המשתתף שצורף על ידי ה"סניור". מכאן, שככל שרבים המשתתפים הנוספים שהצליח המשתתף הראשון לצרף, הן במישרין והן בעקיפין - באמצעות המשתתפים שצירף - הוא עשוי להחזיר את השקעתו הראשונית ולהגדיל ולהאדיר את רווחיו. אכן, נשמע מפתה ומבטיח, אך אליה וקוץ נסתר בה. ברור כי ככל שבסיס הפירמידה מתרחב, כך ייתקשה המשתתף החדש להחזיר את השקעתו, ובסופו של יום, תמיד יימצאו מרבית המשתתפים מפסידים את ממונם, ומספרם אך ילך ויגבר, באשר בנסיונותיהם הנואשים להציל את השקעתם, ייגרפו עמם משתתפים חדשים. ##משחק הפירמידה:## משחק הפירמידה כשמו כן הוא, עמידה על גבם של השורות מתחת. הנהנים היחידים מהמשחק הם אלו שבקצה הפירמידה, העושים את הונם על חשבונם של הבאים אחריהם בשרשרת, עד שבסופו של יום, מטבע הדברים וכתוצאה בלתי נמנעת, רוב המשתתפים יפסידו ממונם שחסכו בזיעת אפם [דברים ברוח זו, נאמרו, באמרת אגב גם ע"י כב' השופט סוקול בת.ק. 4848/96 (חיפה) פר יואל נ. סטארטלייט מכשירים פיננסיים עתידיים בע"מ (ניתן ביום 19.2.979)]. המשתתפים במשחק לא מוכרים מוצר או שירות, אלא עוסקים במכירת אשלייה להתעשרות קלה שאין בצידה מאמץ, במסווה של סגנון או דרך חיים. המשחק מבוסס על העקרון "חבר מביא חבר" וליתר דיוק, "חבר מפיל חבר". המשתתף החדש חייב 'לדרוך' על זה שתחתיו בפירמידה, הוא חייב לגייס משתתפים חדשים למשחק, ועל מנת להציל את כספו שלו עליו לדאוג לכך שאחרים ייפרדו מכספם שלהם וכך הלאה. המשתתף שזה עתה הצטרף למשחק, מוצא עצמו מכלה את זמנו ומקדיש עיתותיו באובססיה לצירוף משתתפים חדשים כדי לגלגל לפתחם את הלחץ בו הוא עצמו נמצא, הלחץ לגייס משתתפים אחרים. מטבע הדברים, אדם קרוב אצל חבריו ומשפחתו, וכך יוצא כי אלו מהווים כתובת טבעית ללחציו של המשתתף, וכשבסופו של יום, נוכחים אותם חברים או בני משפחה כי הם מתקשים לצרף משתתפים חדשים וכי הפסידו כסף בהרפתקאה אליה נגררו בעטיו של חברם או בן משפחתם. ברור כי אין הדבר מוסיף לתקינות היחסים. כך נמצאת מסכסך בין חבר לחברו, בין אח לאחיו ובין בעל לאשתו. לא מדובר בחששות היפותטיים אלא במציאות עגומה. כך לדוגמה, העידה גב' אירה כי היא מצרה על כך שגייסה את התובע וכי הפסיקה לצרף משתתפים אחרים, על מנת שלא לפגוע בחבריה. בת.ק. 22416/99 (ת"א) אזולאי מרינה נ. ניופורט ביזנס קלאב בע"מ (ניתן ע"י כב' השופט מגד ביום 30.1.2000) גויסה התובעת על ידי גיסתה, התפתתה ושילמה 13,000 ש"ח והסתירה את מעשיה מפני בעלה וכשזה גילה, פרצה ביניהם מריבה עזה. לפנינו "משחק" חסר תועלת חברתית או כלכלית. תכלית קיומו של 'מועדון החברים' הוא להרחיב עצמו לדעת, באופן אין סופי כביכול. המשחק נוגד את תקנת הציבור בשל הכרוניקה של הסוף הבלתי נמנע, של מנגנון הרס עצמי המובנה במשחק עצמו : מספר קטן של אנשים המרוויחים הרבה כסף בעוד רוב המשתתפים מוצאים עצמם בסופו של יום עם 'תפוח אדמה לוהט' בידיהם ומפסידים את כספם. וכך מוסבר הנושא, בצורה קולעת, באחד מאתרי האינטרנט העוסקים במשחק הפירמידה : Thus, the result of all these schemes is inevitable: at best, a few people walk away with a lot of money, while most recruits lose whatever money they put into the scheme. In fact, the only way anybody can make money through a pyramid scheme or chain letter is if other people are defrauded into giving money upon a promise of getting something in return when it will be impossible for them to get anything at all in return. That is to say, in plain English, these schemes always constitute fraud. They use deception to get money. That is why they are illegal. They are not illegal because they involve recruiting people to recruit other people to recruit other people. That is perfectly legal and is done to some degree in many legitimate businesses. They are not illegal because they involve giving money to people. It is perfectly legal to give money to people. They are illegal because they involve deceiving people in order to get money from them: that is the legal meaning of fraud לא לחינם, במדינה מתוקנת כארה"ב היחס למשחק עויין ביותר, וה - F.T.C. אף מפרסם אזהרות כיצד להמנע מלהסתבך במשחקי פירמידה בלתי חוקיים. לדוגמה : Pyramids don't pay. (Your Company Name) and the Federal Trade Commission caution consumers about clubs or programs that promise quick money for recruiting new members. Don't bank on the pyramid promise that someone else will pay you.. Avoid the rubble of a fallen pyramid. (Your Company name) and the Federal Trade Commission caution consumers about the promise of easy money through a downline, matrix, or binary pyramid plan. Don't bank on the promise that someone else will pay you…. Don't let a downline bring you down. Pyramids are illegal. (Your Company Name) and the Federal Trade Commission caution consumers not to fall for promises of quick money through new member recruiting instead of real product sales….. גם השיטה של שיווק מדורג (MULTI-LEVEL MARKETING), על ידי סוכנים המגייסים סוכנים אחרים המגייסים בתורם סוכנים נוספים, חשודה בארה"ב כהסוואה למשחקי פירמידה אסורים. לכן, מפרסם ה - F.T.C אזהרות שלא ליפול במלכודת של שיווק מוצרים כביכול, בשיטה זו. ראה לדוגמה : The FTC suggests that you use common sense when evaluating a multilevel marketing opportunity and consider these tips as you make your decision: 1. Avoid any plan that includes commissions for recruiting additional distributors. It may be an illegal pyramid. ##להלן פסק דין בנושא תרמית פירמידה:## 1. עניינה של תביעה זו במשחק הידוע במקומותינו כ"משחק הפירמידה". פתח דבר העובדות הצריכות לעניין 2. ואלו העובדות הצריכות לעניין: ( - ) הנתבעת מס' 1 (להלן: "החברה") היא המנהלת והיזם של משחק הפירמידה, והנתבעת מס' 2 היא מנהלת בחברה. המשתתפים במשחק חותמים על טופס שכותרתו "טופס בקשה לחברות במועדון" (להלן: "ההסכם" או "טופס ההצטרפות") ובו מפורטים כללי המשחק. בקליפת אגוז, הטופס מכיל מעין תקנון של מועדון חברים ובו מתחייב המשתתף לשלם סכום כולל של 13,000 ש"ח בחלוקה כלהלן : דמי חבר חד פעמיים בסך של 4,800 ש"ח ודמי ארגון בסך של 8,200 ש"ח. בפועל, התשלום הראשון מחולק בין ה"סניור" שמקבל 3,000 ש"ח ובין ה"ג'וניור" המקבל 1,800 ש"ח, ודמי הארגון מועברים לחברה. עם ההצטרפות, הופך המשתתף לחבר במועדון אלפא קלאב, מה שמקנה לו הנחות והטבות בשורה של בתי עסק בארץ ובעולם. ( - ) התובע הוזמן לערב הנקרא "ערב המחשה", שהתקיים במוצאי שבת, ביום 23.1.99 במלון מגדלי חוף הכרמל. קודם לכן, לא קיבל התובע מידע על מטרת האירוע ומהות הערב, כך שהגיע לערב ההמחשה מבלי לדעת מה עתיד להתרחש. במהלך האירוע רב המשתתפים, הוצג בפני התובע משחק הפירמידה. הצגת המשחק נעשתה כאמור במלון מפואר, תוך הגשת תקרובת לאורחים, נערכה מצגת מרהיבה, על ידי מנחים שמלאכת השכנוע היא תורתם אומנותם, ותוך עידוד של הקהל. התובע השתכנע וחתם על טופס ההצטרפות ולמחרת היום נזדרז ושילם הסך של 13,000 ש"ח טבין ותקילין. ( - ) בהתאם לנוהלי המשחק הוזמן התובע לאחר מכן להדרכה שהתקיימה ביום 26.1.99 במהלכה הוסברו לו כללי המשחק. לתובע נמסר דף הנחיות שכותרתו "18 כללי הזהב להצלחה" והמכיל כללי הדרכה כיצד לשכנע אנשים נוספים להצטרף למשחק. בשלב זה, נפקחו עיניו של התובע לראות ולהבין כי הוא עצמו פותה באותן דרכים להצטרף למשחק הפירמידה. בסמוך לאחר אותו מפגש, פנה אפוא התובע אל הנתבעת מס' 2 וביקש ממנה לפרוש מהמשחק ולקבל חזרה את כספו. ( - ) הנתבעת מס' 2 דיברה על ליבו של התובע שינסה את כוחו בצירוף משתתפים נוספים ובכך יקטין את נזקו, אלא שהתובע סירב, לטענתו, בבחינת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". משעמדו הנתבעות בסירובן להחזיר לו את הכסף שהשקיע, הגיש תביעתו דכאן ועתר להשבת הסכום. טענות הצדדים 3. התובע טען כי לאור אופן ההתקשרות ותוכנה, יש לראות את ההסכם כבטל מחמת אי חוקיות או כנוגד את תקנת הציבור על פי הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). כן טען כי הנתבעות נהגו כלפיו בחוסר תום לב, בדרכי הטעייה תוך הפרת חובת הגילוי והפעלת לחץ בלתי הוגן . 4. החברה הכחישה הפעלת לחצים או חוסר תום לב והטעייה. לטענתה, התובע הוא בגיר שהצטרף מרצונו החופשי, לאחר שהבין את כללי ההצטרפות. בטופס ההצטרפות נאמר "ידוע לי שהצלחת המשחק מותנית בפעילות ישירה מצידי להבאת חברים חדשים וסיוע לחברים אחרים בהבאת חברים חדשים, לפיכך מובן לי שהשתתפותי או הפסקת השתתפותי במשחק תלויה רק בי, ובהשתתפותי בארועי הדרכה ובפעילות ההכוונה". ובקיצור, התובע מנוע מלהתכחש לחתימתו ותביעתו אינה אלא ניסיון לסגת מחוזה שנחתם כדת וכדין. 5. הוסיפה החברה וטענה כי היא אך מתפעלת מועדון חברים, במסגרתו נהנים החברים ממפגשים חברתיים בהם הם זוכים להרחיב חוג מכריהם ומהאפשרות לצרף חברים חדשים למועדון ולהיות מתוגמלים כספית בהתאם. החברים נהנים מהטבות ומהנחות מכוח חברותם במועדון, בבתי עסק שונים, בבתי מלון ובתחומי התיירות והנופש. לאור זאת, מכחישה החברה כי מדובר במשחק פירמידה (סעיף 2 לכתב ההגנה). אפתח הדיון בטענתה זו של החברה. מועדון החברים - פעילות טפלה והסוואה למשחק הפירמידה 6. טענתה של החברה כי אין מדובר במשחק הפירמידה אלא במועדון חברים המתפעל את עצמו, במנותק כביכול מהחברה, היא טענה מיתממת. מועדון החברים כל כולו נסב סביב המשחק, זה הציר המאגד את חבריו. משחק הפירמידה הוא התכלית, הוא הסובב והוא המסובב לעצם קיומו של המועדון, והמועדון תלוי בהזרמה אינסופית של חברים חדשים כדי שיכניסו רווחים לחברים האחרים וכן הלאה. בסעיף 3 לטופס ההצטרפות נאמר "ידוע לי שעבור האירגון אצטרך לשלם למועדון סכום נפרד כדמי ארגון בסך של 8,200 ש"ח תשלומים אלא כוללים רישום תפעול ואירגון המועדון, תשלום למנהלים ומע"מ". יכול היית לסבור כי הכספים חוזרים לכיסם של חברי המועדון, שמא מדובר במעין עמותה, ולא היא. חברי המועדון גם אינם בעלי מניות בחברה והתשלום שהם משלמים אינו מקנה להם כל זכות בחברה (עמ' 1 לפרוטוקול שורה 12). ענייננו בחברה עסקית לכל דבר. מתוך הסכום של 13,000 ש"ח שמשלם כל משתתף חדש, סכום של 4,800 ש"ח מועבר לחברים וסכום של 8,200 ש"ח משלשלת החברה לכיסה. טענת החברה כי הכספים משמשים גם להוצאות המועדון אין בה כל רבותא. פשיטא שיש לחברה הוצאות הכרוכות בגיוס חברים חדשים, כמו שלכל גוף עסקי המוכר או משווק מוצר יש הוצאות, ואין בכך כדי לשלול את האופי המסחרי של החברה כגוף שמטרתו עשיית רווחים לטובת בעלי מניותיו (על פי הרישום ברשם החברות, מחזיקים במניות החברה שניים שכתובתם היא בלונדון). 7. ובקיצור, הכסות של מועדון החברים והחוברות המהודרות של מדריכי ההנחות וההטבות, אינם אלא זריית חול בעיניים. אין בהם כדי לטשטש את העובדה כי במשחק פירמידה עסקינן. ההטבות הנלוות - אם הנחה לרכישת קציצת המבורגר בקניון פלוני, או הנחה בבית מלון ואתר נופש ברחבי העולם - טפלות למטרה העיקרית, לטעם העומד בבסיס ההתקשרות וההצטרפות למועדון, קרי, משחק הפירמידה שנועד להעשיר את כיסה של החברה. בכך גם הודתה החברה עצמה, בתביעה שהוגשה כנגדה בבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב ונדחתה. החשוב לענייננו הוא האמירה בפסק הדין: "הנתבעת הוסיפה כי המועדון עוסק גם במתן הטבות לחבריו וכי לא מדובר רק בניצול הכסף, אם כי נכון שהכסף הוא הפן העיקרי בעניין" --ת.ק. 10200/99 יעל ועמליה שכטר נ. ניופורט ביזנס קלאב בע"מ עמ' 3 לפסק הדין, ניתן ע"י כב' השופט בכר ביום 10.2.2000 (אציין כי הנתבעת החליפה את שמה, ושמה הקודם היה ניופורט ביזנס קלאב בע"מ). לא למותר לציין כי התובע טען שלא ראה כלל את הפרוספקטים המהודרים של מועדוני ההטבות ואמר מפורשות כי לא היה מעלה על דעתו לשלם סכום כסף כה גדול בשביל לקבל הנחות מעין אלו (שם, עמ' 2 שורות 4-6). 8. לכן, גם איני מקבל טענת החברה על העדר מעורבות במשחק הפירמידה, כביכול חברי המועדון הם שמפעילים את המשחק. החברה הסתמכה על הוראת סעיף 7 לטופס ההצטרפות : "ידוע לי כי המועדון משמש כגוף אירגוני ותפעולי בלבד לשם הפעלת המשחק ע"י החברים בכוחות עצמם בלבד בהתאם ובכפוף לכללי המשחק". ולא היא. רק פתי יאמין כי אין לחברה אינטרס בהגדלת מספר החברים, שהרי היא היא היזם המכניס לכיסו 8,200 ש"ח מכל חבר חדש המצטרף למועדון. כך לדוגמה, טענת החברה כי הדף הנושא הכותרת " 18 כללי הזהב להצלחה" הוא יוזמה פרטית כביכול של חברי המועדון, היא טענה מיתממת. ערבי ההמחשה בהם מגוייסים חברים חדשים מבוססים על אותם כללים, עליהם אעמוד בהמשך. לא בכדי טען התובע - וגרסתו מהימנה עלי - כי נאסר על כל משתתף לגלות לאורח המוזמן את פרטי המשחק קודם לערב ההמחשה. 8. ובקיצור, החברה היא שעומדת מאחורי מועדון החברים. ה'טריק' של הקמת מועדון חברים, בעל שם מהוגן ומפתה, כמסווה למשחק הפירמידה, הוא תרגיל נפוץ גם בארצות הים, כפי שניתן ללמוד מההסבר המצורף בזה כנספח לפסק דיני, והלקוח מאתר אינטרנט אותו אזכיר בהמשך. משחקי הפירמידה פושטים ולובשים צורה ומחליפים מחלצותיהם אך אין כל חדש תחת השמש. "כל שהוא כביצה - ביצה טובה הימנו" (ברכות מד ע"ב), ולדידי, מדובר בדרך מתוחכמת שנועדה להסוות כי ענייננו-שלנו במשחק פירמידה המתחזה למועדון חברים . משסלקנו מעל דרכנו טענה של פרוזדור נכנס לטרקלין ונפנה לבחון את טענות הצדדים. עושק והשפעה לא הוגנת 9. התובע טען כי בערב ההמחשה הופעל עליו לחץ של שכנוע באמצעים מתוחכמים. לדבריו: "הייתה מצגת נפלאה שכל איש שיווק לא היה עומד בה, אולם מפואר, כיבוד, אנשים שתולים ומוחאים כפיים…היו 4 מנהלים, מהזוטר עד הבכיר. מציגים שמ - 13,000 ש"ח אפשר להגיע ל - 600,000 ש"ח ואמרו שאפשר להגיע למשהו אין סופי…מסבירים כמה כסף אפשר לעשות וזה קונה אותך". גרסה זו, נתמכה בעדותה של גב' אירה, שהיא שגרמה לתובע, ברוב עוונותיה, להצטרף כמשתתף למשחק (ובכך הצליחה להחזיר לעצמה 1,800 ש"ח מתוך השקעתה) : "הקשבתי להרצאה וזה היה ממש מהמם ויצאתי מאושרת והייתי בטוחה שאני נכנסת לזה. ההצגה בנויה כל כך יפה וטוב שאי אפשר לא להכנס לזה. …זה אוירה מאוד מושכת וכל העבודה זה להביא חברים, אך בסוף רואים שזה לא ממש קל ולא מקבלים את מה שהבטיחו". התובע אינו מן השוטים חלילה, אך דומה כי התשוקה להתעשרות מהירה מחוללת נפלאות לחשיבה האנושית, במיוחד אם מתלווית לה פעולה נמרצת של שכנוע ולחצים פסיכולוגיים שאז מיטשטשת הדעת ו"הסכל ירבה דברים לא ידע האדם מה שיהיה, ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו" (קהלת י, יד). על שיטת הפעולה של החברה, ניתן ללמוד מדף ההנחיות שקיבל התובע במהלך ההדרכה, שנערכה שלשה ימים לאחר שהצטרף למשחק. כאמור, החברה ניסתה להתנער מידיעתה ומעורבותה בניסוח והפצת אותם כללים, כביכול מדובר ביוזמה עצמית של חברי המועדון, אך טענה זו אינה נראית לי כלל, בלשון המעטה. בדף ההנחיות הנושא את הכותרת "18 כללי הזהב להצלחה" אנו מוצאים כללי התנהגות 'ניטרלים' נוסח: "ערוך רשימה" "קוד לבוש", לצד כללים שיש בהם להעיד על שיטות השכנוע והשיווק האגריסיבי: "שב איתם בשורות הראשונות - התלהבות - "סגור" את אורחיך - הנף הטופס באויר והכרז עליו - הובל אותם לראיון - בדרך הבייתה המשך להתלהב - התקשר אל האורח בבוקר - הבא אותו להדרכה - בוא בעצמך להדרכה". היש במסע השכנוע, הפיתוי והשיווק האגריסיבי כדי להקים עילת עושק במקרה שלפנינו ? 10. עילת העושק היא אחת מאותן 'מריעין בישין' המנויים בפרק ב' לחוק החוזים, שעניינו פגמים בכריתת חוזה המקנים לצד המתקשר זכות לביטול ולהשבה. סעיף 18 לחוק החוזים קובע כלהלן : "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". הסעיף כולל חמשה יסודות מצטברים והם : 1. קיום חוזה. 2. קשר סיבתי . 3. ניצול. 4. מצוקה או חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון (כל אלו נופלים בגדר "מצוקה"). 5. תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. אני נכון להניח כי נתמלאו בענייננו שלשת היסודות הראשונים. אני נכון גם להניח כי נתמלא היסוד החמישי, למרות שבמקרה שלפנינו, מדובר בחוזה שלא ניתן להשוותו אל חוזים "מקובלים" אחרים. כאשר אין נורמה מקובלת, מקום בו מדובר בחוזה מיוחד, בית המשפט הוא שיכול לקבוע את הנורמה המקובלת - ע"א 719/78 איליט נ. אלקו פ"ד לד (4) 673 . 10. לא כך באשר ליסוד המצוקה. קיימת מחלוקת מלומדים מה המועד הקובע לצורך בדיקת המצוקה ומה רמת המצוקה. יש הגורסים כי בוחנים את מצבו של המתקשר במועד ההתקשרות וניתן להתחשב במצוקה זמנית - שלו "דיני חוזים" מהד. שנייה, עמ' 248. פרופ' דויטש מרחיב וגורס כי המצוקה צריכה להיות כזו הפוגעת בגמירת הדעת של המתקשר, המסיטה אותו מנתיב מחשבתו הרגיל. לדידו, ככל שתנאי החוזה גרועים יותר כך נסתפק במצוקה קלה יותר ולהיפך - ס. דויטש "הוראות העושק בחוק החוזים" מחקרי משפט ב (תשמ"א) 1, עמ' 42-43 וכן ראה מלץ "עוד על המצוקה - מאזן ביניים " הפרקליט לח (תשמ"ח) 571. יכול הייתי להרחיב בנושא אך אקצר ואומר כי מקום בו מדובר באדם מן היישוב, לא סגי בשיטת שיווק אגריסיבית, גם אם יש בה לטמטם דעתו של אדם לזמן מה, כדי להקים את יסוד המצוקה. מצבו של העשוק - חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר-נסיונו - צריך להיות חמור וקיצוני (שלו שם, שם). התובע הוא אדם משכיל, סטודנט שלמד בטכניון, וברי כי אינו סובל ממצוקה שכלית או גופנית. אחת מחלופות המצוקה בסעיף 18 היא "חוסר נסיון" אך אין לפרש את חוסר הניסיון על רקע עסקה ספציפית. מרבית הבריות חסרות ניסיון בתחומים שונים. פלוני הרוכש דירה לראשונה בחייו, לא נאמר עליו כי הוא חסר נסיון כמשמעותו בסעיף 18 לחוק החוזים. את חוסר הניסיון יש לפרש במובן של תכונה, דהיינו, חוסר ניסיון או תמימות איהנרנטית המאפיינת את המתקשר ונובעת ממגבלות חינוכיות - חברתיות שלו כדוגמת זו שנדונה בע"א 403/80 סאסי נ. קיקאון פ"ד לו (1) 762. חוסר שקידה, או נמהרות כמו זו שגילה התובע בחתימתו על טופס ההצטרפות, אינם מגיעים כדי חוסר ניסיון הנדרש לצורך עילת העושק בחוק החוזים. 11. קיימת מחלוקת פוסקים ומלומדים בשאלה אם יש תחולה לדוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת במשפטנו, לאור השמטת המונח מסעיף 18 לחוק החוזים. ראה, לדוגמה, דעת המיעוט של כב' השופט בן יאיר בע"א 236/84 יפה נ. קלצ'קין פ"ד מה (5) 13 וביקורתו של ג. טדסקי "על השפעה בלתי הוגנת " משפטים כא (תשנ"ב ) 517 וכן מ. ראבילו "על מתנה ועושק" מחקרי משפט י (תשנ"ג) 183, 193. איני רואה להדרש לסוגיה זו, כי גם המצדדים בהחלת הדוקטרינה יסכימו כי בהעדר יחסי תלות ושליטה בין החברה לבין המשתתפים במשחק, קשה להחיל את דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת - ג. טדסקי "מתנה לצרכן " משפטים יט (תש"ן - 1990) 243. 12. בהקשר זה, אפנה להוראת סעיף העושק בסעיף 3 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") הקובעת כלהלן : (א) לא יעשה עוסק, כדי לקשור עסקה, דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה, או בכל דרך אחרת, שיש בו ניצול חולשתו השכלית או הגופנית של הצרכן. (ב) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה, או בכל דרך אחרת, שיש בו ניצול מצוקתו של הצרכן, בורותו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכל כדי לקשור עסקה בתנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים, או לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת. את הוראת העושק הצרכני יש לפרש באופן מרחיב לעומת הוראת העושק בחוק החוזים ודי להצביע על הכללת עילת הבורות וההשפעה הבלתי הוגנת הנזכרת בסעיף - ראה ס. דויטש "דיני חוזים צרכניים מול דיני החוזים המסחריים " עיוני משפט כג (תש"ס) 135, עמ' 173 - 176. לכאורה, יכול היה התובע למצוא אפוא רווח והצלה בסעיף העושק בחוק הגנת הצרכן. ברם, לחוק הגנת הצרכן אין תחולה בענייננו, נוכח הגדרת "צרכן" בחוק - "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". חוק הגנת הצרכן מגדיר צרכן במובן הצר של המילה. בחקיקה הישראלית אנו מוצאים כעשרים חוקים צרכניים, שבחלק מהם ההגדרה מרחיבה יותר וכוללת כל משתמש סופי בנכס או שירות, בין אם השימוש נעשה למטרה ביתית ובין אם למטרה מסחרית - ס. דויטש "דיני הצרכנות בישראל : קווי מיתאר" מאזני משפט א' (תש"ס - 2000) 1, 19-26. ברם, גם על פי הפירוש המרחיב ביותר לא ניתן לראות את העסקה שלפנינו כעסקה צרכנית, במובן בו השתמש המחוקק בחוק הגנת הצרכן או בחוקים צרכניים אחרים, ומכאן שלא עומדת לתובע עילת העושק לפי סעיף 3 לחוק. טעות והטעייה 13. התובע טען כי טעה והוטעה על ידי החברה. על כך השיבה החברה כי מדובר בטעות בכדאיות העסקה וככזו, אינה מזכה את התובע בביטול ההתקשרות, בין אם התקשר כתוצאה מטעות ובין אם התקשר כתוצאה מהטעייה. זאת, לאור סעיף 14 (ד) לחוק החוזים הקובע כי לעניין סעיפים 14 ו - 15 (טעות והטעייה) "טעות - להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העיסקה". ההבחנה בין טעות בעובדה לבין טעות שאינה אלא בכדאיות, אינה הבחנה קלה. בפסיקה ובספרות מלומדים הוצעו מספר מבחנים כמו טעות בעבר לעומת טעות בהווה, טעות בתכונות לעומת טעות בשווי וטעות בהערכה לעומת טעות בעובדות. לא אאריך בנושא ואפנה למאמרו של ד. פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעייה בכדאיות" עיוני משפט ד (תשמ"ט) 459. בקליפת אגוז, המחבר מבחין בין שני מצבים: כאשר אחד הצדדים מגלה כי נטל על עצמו סיכון שלא נתכוון אליו, ההסכם ניתן לביטול. לעומת זאת, טעות בכדאיות פירושה טעות לגבי סיכון שאחד הצדדים נטל על עצמו - בפועל או בכוח - אלא שהסיכון התממש בדרך אחרת מזו שציפה. מבחן הסיכון החוזי, אומץ לאחרונה בפסיקה בע"א 2495/95 בן לולו נ. אטראש פ"ד נא (1) 577 (אם כי באותו מקרה נדון בהקשר של תביעה לביטול הסכם פשרה). 14. ומהתם להכא. בפני התובע הוצגה המחשה כיצד השקעה של 13,000 ש"ח עשויה לתפוח עד לסכום של 600,000 ש"ח . לתובע לא נמסר כמה משתתפים כבר צורפו למשחק, מה מקומו בפירמידה, מה אחוז המצטרפים שהצליחו להחזיר השקעתם או להרויח ותוך כמה זמן, כמה חברים חדשים בממוצע מצליח משתתף חדש לצרף, וכיו"ב נתונים ומידע שיכולים היו להאיר את עיניו באשר לטיבה של ההתקשרות ולהערכת סיכויי ההצלחה במשחק. לכך יש להוסיף כי התובע ביקש לבטל את ההסכם ימים ספורים לאחר חתימתו, ומייד בסמוך לאחר שקיבל הדרכה שככל הנראה האירה את עיניו לראות נכוחה את מהות העיסקה אליה נכנס. כל אלו - בצירוף העובדה כי הסתירו מהתובע מידע על מטרת ערב ההמחשה - מעידים על כך שהנתבעת הטעתה את התובע בהעלימה עובדות רלוונטיות. לכן, קמה לתובע עילת ביטול בשל הטעייה כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים. בכל מקרה גם אם טעיתי במסקנתי, עומדת לתובע עילת ביטול גם מכוח סעיף 30 לחוק החוזים. משחק הפירמידה - אי חוקיות או נגד תקנת הציבור 15. סעיף 30 לחוק החוזים קובע : "הסכם שכריתתו תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". האם ניתן לראות את ההתקשרות כבטלה מחמת אי חוקיות או תקנת הציבור ? שאלה זו הותרתי בעבר בצריך עיון : "…עם זאת, התופעה של משחקי הפירמידה אשר נפוצו לאחרונה בארצנו נמצאת ב"תחום האפור" וייתכן וניתן לראות משחקים אלו כנוגדים את תקנת הציבור או כחוזי הגרלה והימור על פי סעיף 32 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973" . (י. עמית "הצעת חוק איסור תחרות לא הוגנת תשנ"ו -1996" הפרקליט מג (תשנ"ז - 1996) 223, 228 הערת שוליים 23 ). כעת, משנתגלגלה השאלה לפתחנו, אתפוס את השור בקרניו ואבחן אם יש מקום להכריז על משחק הפירמידה כבלתי חוקי או כנוגד את תקנת הציבור. אפתח בראשון ואסיים באחרון. 16. ההגרלה וההימור במשפטנו נחלקים לשלשה סוגים: א. סוג אחד הוא הסוג האסור בדין הפלילי כפי שנקבע בסעיפים 224 - 235 לחוק העונשין תשל"ז 1977. על הגרלה או הימור אסורים, תחול במישור האזרחי הוראת סעיפים 30-31 לחוק החוזים . סעיף 224 לחוק העונשין מגדיר מהם משחקים אסורים : "משחק אסור" - משחק שבו עשוי אדם לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק, והתוצאות תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת; "הגרלה" - כל הסדר שלפיו ניתן, בהעלאת גורלות או באמצעי אחר, לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה, והזכיה תלויה בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת; "הימור" - כל הסדר שלפיו ניתן לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה, והזכיה תלויה בניחושו של דבר, לרבות הגרלה הקשורה בתוצאות משחקים ותחרויות בספורט (הדגשה שלי - י.ע.). ב. הסוג השני הוא של הגרלה או הימור להם ניתן היתר בחוק, כמו החוק להסדר הימורים בספורט תשכ"ז - 1967. היתר מיוחד ניתן לגופים בעלי אופי ציבורי כמו הועד למען החייל, מגן דוד אדום, מפעל הפיס, הטוטו ובשנים האחרונות גם לגופים מסחריים העורכים מבצעי מכירות הכוללים הגרלות ופרסים כספיים - ג. טדסקי "מתנה לצרכן " משפטים יט (תש"ן - 1990) 243. הגרלות מעין אלו ניתנות לאכיפה לפי סעיף 32 (ב) לחוק החוזים. ג. הסוג השלישי הוא של חוזה הגרלה או הימור מותרים (כמו משחק בינגו) אך שלא ניתן לאכפם בשל הוראת סעיף 32 (א) לחוק החוזים הקובעת כלהלן : "חוזה של משחק, הגרלה או הימור שלפיו עשוי צד לזכות בטובת-הנאה והזכיה תלויה בגורל, בניחוש או במאורע מקרי יותר מאשר בהבנה או ביכולת, אינו עילה לאכיפה או לפיצויים" (הדגשה שלי - י.ע.) . ודוק: לא ניתן לאכוף חוזה של משחק, הגרלה או הימור, אך ניתן לדרוש השבה. 17. משחק הפירמידה לא נופל לאף אחת מהקטיגוריות דלעיל. הצלחתו של המשתתף תלויה לכאורה במידת כשרונו ויכולתו לצרף אחרים למשחק. ככל שיעלה בידו לגייס משתתפים רבים יותר, כך יגדלו רווחיו. התוצאה תלויה אפוא בעיקר ביכולתו של המשתתף ולא בניחוש או בגורל. לכן, אין לראותו את משחק הפירמידה כמשחק הימורים בלתי חוקי וממילא אין לראות את ההסכם כבלתי חוקי או לא ניתן לאכיפה. 18. אין צורך להכביר מילים מדוע המשפט, כמשקף קונצנזוס חברתי, עויין את תופעת ההימורים ומשחקי המזל. משחק הפירמידה הוא בן דוד קרוב למשחקי ההימורים. כמו לזה אף לזה, נמשכים בני האדם בשל הפיתוי והתאווה להתעשרות קלה ומהירה. המחוקק הישראלי לא מצא לאסור בחוק על משחק הפירמידה, אך הדבר אינו פוטר אותנו מלבחון את המשחק באספקלריה של תקנת הציבור. הנתבעת הציגה במהלך הדיון מספר פסקי דין, שניתנו בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, ובהם נדחו תביעות דומות שהוגשו כנגדה. בחלק מפסקי הדין, יש התייחסות, אם במפורש ואם אגב אורחא, למוסר ולתקנת הציבור. בת.ק. (ת"א) 4820/99 קורן נ. ניופורט ביזנס קלאב בע"מ דחה כב' השופט אטדגי את תביעת התובע להשבת כספו ודחה הטענה כי המשחק אינו חוקי, מבלי להתייחס לתקנת הציבור. בת.ק. (ת"א ) 10200/99 יעל עמליה שכטר נ. ניופורט ביזנס קלאב בע"מ דחה כב' השופט בכר את תביעת ההשבה ובשולי הדברים הוסיף ואמר: "חוסר המוסריות מסוג זה של משחק זועק, ולא יכולתי להמנע מהבעת שאט נפש מהדרך שבחרו לעצמם הצדדים להרויח כסף. עם זאת, ואפילו אראה בחוזה כחוזה בר ביטול לפי סעיף 30 לחוק החוזים, עדיין בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 לאחר שניתנה האפשרות לתובעת ליטול חלק בעצמה במשחק ולפיכך מילאה הנתבעת את חלקה בחוזה, כי אז אין מנוס מדחיית התביעה". התייחסות מפורשת לתקנת הציבור אנו מוצאים בפסק דינו של כב' השופט גולן בת.ק. 2378/99 (ת"א) גיא לזר נ. אלפא קלאב (מועדון שירותים ישראל) בע"מ : "שקלתי האם המשחק עצמו פסול הוא, אינו מתיישב עם תקנות הציבור, ולפיכך זכאי התובע להשבה לפי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) . נראה כי לו היה הצבור שתקנתו נבחנת הציבור האלבני שנפגע כידוע קשות "ממשחק" זה, היתה התשובה חיובית, אלא שאין זה המצב בארצנו. ניתן ללמוד התשובה לשאלה זאת גם מכך שאין המחוקק מוצא להוציא אל מחוץ לחוק משחקי הגרלה, למשל, ומתנה את חוקיותם ברשיון לנהלם. רשיון כזה נתון בידם של גופים ציבוריים מסוימים, כידוע". כב' השופט גולן התכוון בדבריו למהומות שפרצו לפני שנים מספר באלבניה בשל משחק הפירמידה שהפיל ברשתו אזרחים רבים שהפסידו ממונם. אלא שלטעמי ניתן גם ניתן ללמוד ממה שאירע באלבניה, על מסלול ההתרסקות הבלתי נמנע של המשחק ועל הפסד שייגרם בהכרח בסופו של יום, לרוב הגדול של המשתתפים במשחק. שיטוט מהיר באינטרנט העלה כי משחק הפירמידה (PYRAMID SCHEME ) נאסר כמעט בכל המדינות בארצות הברית ויש מדינות בהן הותר המשחק רק עד לסכומים סמליים של 50 $ (קולרדו) או 100 $ (פלורידה). עיננו הרואות כי האיסור על משחק הפירמידה, אינו צריך להיות נחלתן של מדינות לא מפותחות כמו אלבניה. נהפוך הוא, דווקא מדינות כמו ארה"ב מצאו לנכון לאסור על קיום המשחק. 19. היש אפוא מקום לפסילת המשחק משום תקנת הציבור ? תקנת הציבור מלוא כל הארץ כבודה, אך שומא על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה, בבואו להתערב בתוכן החוזה תוך שימוש באמצעי הקיצוני של פסילת תנייה או הסכם מחמת 'תקנת הציבור'. כך נאמר בע"א 5187/91 מקסימוב נ. מקסימוב פ"ד מז (3) 177 (פסקה 19 לפסק הדין ) : "הכלל בדבר תקנת-הציבור משתרע על כל ענפי המשפט, אך הוא שונה מתחום לתחום (השופט ברק בע"א 245/85 אנגובן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772, 785). תקנת-הציבור בדיני החוזים המאופיינים בחופש ההתנאה, היא צרה. הכלל שבבסיס דיני החוזים הוא שיש לתת תוקף להתחייבויות הדדיות שהצדדים לחוזה קיבלו על עצמם מרצונם. כלל זה שריר וקיים גם אם נראה לבית-המשפט כי ההסכם אינו צודק או שהוא מקפח את אחד המתקשרים (השופט ד' לוין בע"א 573/82 ברק נ' ברק, פ"ד לח(4) 626, 632). רק במקרים קיצוניים, כאשר החוזה פוגע באשיות הסדר החברתי או באינטרסים ציבוריים, ייחשב הוא בטל משום היותו סותר את תקנת-הציבור (השופט שמגר בע"א 614/76 פלמונים נ' אלמונים, פ"ד לא(3) 85, 94-93; השופט אלון בע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג(1) 617, 629. וראה גם ג' שלו, שם, 382-381)" (הדגשות שלי - י.ע.) בע"א 5187/91 הנ"ל, נדון חוזה שנכרת בין שני צדדים בלבד, שאז גדל עוד יותר משקלו של חופש ההתקשרות, אם כי מצינו בפסיקה התערבות בתוכן חוזה שבין שני צדדים בשל תקנת הציבור והצדק הציבורי - ע"א 3833/93 לוין נ. לוין פ"ד מח (2) 862. ההסכם שלפנינו - אותו טופס הצטרפות - הוא חוזה אחיד שעשרות או מאות אנשים התקשרו על פיו, וככזה, אין לייחס לו את המשקל הרגיל של חופש ההתקשרות במובן של החופש לעצב תוכן ההתקשרות. מובן גם, כי אין בחוק חוזים אחידים התשמ"ג - 1983 כדי למנוע תחולת "תקנת הציבור" - סעיף 20 לחוק וע"א 280/71 גדעון נ.חברת קדישא גחש"א ואח' פ"ד כז (1) 10 . לא אכחד כי קיימת רתיעת מה לרכב על סוס הפרא של "תקנת הציבור" במסגרת המשפט הפרטי. יש תחושה של חוסר נחת לפטור - בשל טעמים של תקנת הציבור - מי שנטל על עצמו התחייבות חוזית מרצון חופשי. עם זאת, בית המשפט אינו מגן על אינטרס של צד זה או אחר, אלא משקף את האינטרס הציבורי הכללי, וקיום החוזה הוא רק אחד מני מספר ערכים ושיקולים במסגרת איזון האינטרסים שעורך בית המשפט - ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א נ. קסטנבאום פ"ד מו (2) 464, 535-536. אקדים אחרית לראשית ואכריז בקול רם וצלול כי לדידי, משחק הפירמידה הורתו בתרמית וסופו בגזל הציבור. ככזה, הוא פוגע בסדר החברתי כדי כך שיש לפסלו מחמת תקנת הציבור. 22. סיכומו של דבר, שמשחק הפירמידה מבוסס על תרמית, על סוף ידוע מראש של הפסד למרבית המשתתפים ועל הצורך בגיוס אינסופי של מצטרפים חדשים, בבחינת "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא". לכן, יש לראותו כנוגד את תקנת הציבור. האם בהכרזה על המשחק כבטל מחמת תקנת הציבור אין משום פטרנליזים מופרז של בית המשפט, האין בכך פגיעה בחופש העיסוק של החברה ? איני סבור כך. פטרנליזים כשלעצמו, אינו פסול, והא-ראיה שחוקי הצרכנות מלאים בהוראות שנועדו להגן על הצרכן מפני עצמו. חוק הגנת הצרכן הוא דוגמה מובהקת לכך. בין היתר, המחוקק מאפשר לצרכן לבטל תוך 14 יום, ללא סיבה או הנמקה, עסקה ברוכלות (סעיף 14) או עסקה לרכישת דירת נופש (סעיף 14 א (ג) ) או עסקת מכר מרחוק (סעיף 14 ג (ג) . מטבע הדברים, כנגד כל הוראה פטרנליסטית הפזורה בכעשרים חוקים בעלי אופי צרכני (דויטש "דיני הצרכנות בישראל" לעיל, עמ' 89 ה"ש 275) יש פגיעה בחופש העיסוק של העוסק, אלא שפגיעה זו היא מידתית וראויה לאור האנטרס של הגנת הצרכן. ענייננו שלנו לא נופל לגדרו של חוק הגנת הצרכן וגם לא לד' אמות דיני ההגרלות וההימורים. אך הרציונל בגינו אסר המחוקק על הימורים והגרלות, והרציונל של הפטרנליזים הצרכני, כהגנה על האדם מפני עצמו, יפה גם לענייננו. מבחינה פונקציונלית, יש לראות את התובע כמעין צרכן הראוי להגנה בשל נחיתותו, חוסר ניסיונו, שיטות השכנוע שהופעלו עליו וכיו"ב. כך לדוגמה, סעיף 14ב לחוק הגנת הצרכן, שעניינו עסקה לרכישת דירת נופש, נחקק נוכח שיטות הפיתוי והשכנוע במהלך ערבי המחשה בהם מופעל לחץ שיווקי ופסיכולוגי על המשתתפים, כדוגמת ערב ההמחשה בו השתתף התובע במקרה שלפנינו. אם יש מקום לפטרנליזים כלפי צרכן הרוכש מוצר בר קיימא כמו דירת נופש, קל וחומר שיש להגן על מי שרוכש אשלייה. משחק הפירמידה, כול כולו אינו אלא ניצול חולשת דעתם של הבריות המתקשים לעמוד בפני הפיתוי של התעשרות קלה ומהירה. לכן, איני סבור כי בהפעלת תקנת הציבור על ההסכם שבפנינו, יש משום פטרנליזים מופרז הפוסל התערבות בתוכן החוזה. סוף דבר 23. סופו של דבר שטופס ההצטרפות בטל מחמת תקנת הציבור. אין לזכות את העוול בפרי עוולתו ויש להחיל את כלל ההשבה הקבוע בסעיף 31 לחוק החוזים במלואו. התובע זכאי אפוא להשבת כספו במלואו, ואיני רואה להדרש לחלוקה בין החברה לבין 'חברי המועדון'. מנגד, לא מצאתי עילה להטיל אחריות אישית על הנתבעת מס' 2 ואני דוחה התביעה כנגדה. אשר על כן, אני מחייב הנתבעת מס' 1 להשיב לתובע הסך של 13,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23.1.99 והוצאות המשפט בסך של 500 ש"ח. בשולי הדברים, טוב ייעשה המחוקק אם יתן דעתו בנושא משחקי הפירמידה ואני מורה למזכירות להעביר העתק פסק הדין למשרד המשפטים. שאלות משפטיותתרמית