פסק דין 1. המבקשת (להלן "התובעת"), אחיניתו של המנוח שלמה רייכמן ז"ל (להלן "המנוח"), מבקשת בהמרצת פתיחה דנן שביהמ"ש יצהיר כדלקמן: א) "כי התצהיר שנתן המנוח... ביום 21.6.87 בטל ומבוטל"; ב) "כי ההתחייבות עליה חתם המנוח ביום 21.6.87 בטלה ומבוטלת"; ג) "כי על הנתבעת להחזיר את הדירה הנמצאת ברח' השקדים 11/1 בקרית טבעון לתובעת ו/או ליתן את שווי הכספים ו/או כל כספים אחרים שהנתבעת זכתה בהם"; ד) "להצהיר כי העברת הדירה ע"ש הנתבעת היתה שלא כדין". הדירה הנ"ל תיקרא להלן "הדירה". 2. כדי להבין את העתירות, נפרט את תולדות המקרה הנדון. המנוח היה אלמן. על שם המנוח וזוגתו היתה רשומה זכות חכירה לדורות לגבי הדירה בחלקים שווים. זוגתו של המנוח נפטרה ב22.8.82-, והורישה למנוח את חלקה בדירה. כפי הנראה לא היו לבני הזוג ילדים, והתובעת היתה שאר בשר יחיד של המנוח, ולפיכך הוכרזה בצו ירושה של המנוח כיורשת יחידה. התובעת גרה בבאר שבע והמנוח בקרית טבעון. התובעת לא נהגה לבקר אצל המנוח, ולא ידעה על אודות חייו ומחיתו. הדברים אמורים לפחות לגבי שנות חייו האחרונות של המנוח, כי לגבי שנים קדומות לאלה לא נתחוור הדבר. 3. ביום 21.6.87 חתם המנוח על מסמך המכונה "תצהיר" (להלן "התצהיר"). לנוחות הקורא מצורף צלום של התצהיר כנספח לפס"ד זה וכחלק ממנו. ביום שבו נחתם התצהיר, נחתם ע"י ראש המועצה וגזבר המועצה של קרית טבעון מסמך המכונה "כתב התחייבות" (להלן "ההתחייבות"). גם צילום של ההתחייבות מצורף כנספח לפס"ד זה וכחלק ממנו. ביום 26.7.87 חתם המנוח על מסמך המכונה "ייפוי כח בלתי חוזר" (להלן "ייפוי הכוח"), שאף צילום ממנו מצורף לפס"ד זה כנספח וכחלק מפסה"ד. מהמסמכים הללו עולה שהמנוח רצה לתת את הדירה במתנה לנתבעת, כדי שתשתמש בה לצרכי האגודה למען הקשיש (ואם תפורק האגודה, לצרכי "קשישים חסרי אמצעים"), והנתבעת התחייבה לסעוד את המנוח בזיקנותו עד אריכות ימים ושנים. 4. ביום 3.1.90 נפטר המנוח. הנתבעת לא דאגה לרישום הזכויות בדירה על שמה עד לפטירת המנוח. ב28.3.90- נרשמה המחצית של אשת המנוח בדירה על שם המנוח בלשכת רישום המקרקעין (להלן "הטאבו"), ובכך הפך המנוח לבעלים הרשום של זכויות החכירה לדורות בדירה בשלמותן. ביום 15.7.90 נרשמה הנתבעת כבעלת זכויות החכירה. בינואר 1991 מכרה הנתבעת את הזכויות בדירה למר גבישי (להלן "גבישי"). לזכות גבישי נרשמה הערת אזהרה בטאבו ביום 24.1.91, וביום 30.5.91 נרשמו בטאבו הזכויות בדירה על שם גבישי, וכן נרשמה באותו יום בטאבו משכנתא על הדירה לזכות בנק. הדירה נמכרה לגבישי ב124,583- ש"ח. מדובר בדירה בבית משותף ששטחה הרשום הוא 39.50 ממ"ר. ביום 16.6.91 ניתן צו ירושה לגבי עזבון המנוח, והתובעת הוכרזה כיורשת יחידה. 5. הנתבעת טוענת שהדירה לא התאימה לשמש בעצמה כמקום לשרותם של קשישים, וכי כספי המכירה לגבישי סייעו במימון הבניה של מרכז יום לקשיש (להלן "המרכז לקשיש"). השימוש בכסף, כך טוענת הנתבעת, נעשה בעצה אחת של הנתבעת ושל האגודה למען הקשיש בקרית טבעון (להלן "האגודה"), זו האגודה הנזכרת בתצהיר ובהתחייבות. לעובדות אלה הנטענות ע"י הנתבעת יש בסיס נאות בראיות ואני קובע שהן נכונות. עוד טוענת הנתבעת שהאגודה עמדה בהתחייבויותיה כמפורט בהתחייבות, ובכלל זה בהצבת שלט זכרון במרכז לקשיש. התובעת חולקת על דברי הנתבעת וטוענת שהנתבעת לא מילאה את חובותיה המפורטות בהתחייבות. בענין זה אדון להלן. אין מחלוקת שהמנוח גר בדירה עד יום מותו, כפי שנאמר בהתחייבות. אין גם טענה מצד התובעת שהמנוח מסר הודעת ביטול של ההתקשרות לנתבעת מחמת הפרת התחייבויותיה או מסיבה אחרת כלשהי, וכן שהתובעת מסרה הודעת ביטול כזאת. 6. המרצת הפתיחה המתוקנת אינה מנוסחת בצורה בהירה. ניתן לדלות ממנה את הטענות הבאות: א) המתנה שנתן המנוח בתצהיר היא מתנה שנועדה להיות מתנה לאחר המוות, ועל כן אין כוחה במותניה, שכן לא נעשתה על דרך של צואה, והיא פסולה עפ"י מצות חוק הירושה ; ב) המתנה לא הושלמה, שכן לא נגמרה ברישום עד מות המנוח. כפי הנראה הכוונה היא שמשלא הושלמה המתנה ע"י רישום בטרם ימות המנוח, נותר המנוח בעלים של הדירה עד יום מותו, והתובעת כיורשת הפכה לבעלת הזכויות בדירה מיד עם מותו; ג) הנתבעת לא קיימה את חובותיה לפי כתב ההתחייבות, חובות שנתחייבה בהם תמורת הדירה, ומשהפרה את חובותיה בטלה זכותה בדירה, וזאת גם אם תמצי לומר שהמתנה אינה מתנה לאחר המוות; ד) הנתבעת לא התקינה לוח זכרון למנוח ולרעייתו; ה) מכירת הדירה לגבישי נעשתה שלא על דעת התובעת ובדרך של "גזלה וערמה"; ו) המתנה היתה שלובה ב"תנאי מפסיק או תנאי מתלה", ומשהתקיים התנאי המפסיק, היינו חדלונה של הנתבעת למלא את התחייבויותיה, בטלה המתנה; ז) המנוח לא חתם, בנוסף על התצהיר, גם על ייפוי כח, והתצהיר ללא ייפוי כח הותיר בידי המנוח את האפשרות לחזור בו מהמתנה; ח) הרישום על שם הנתבעת בטאבו נעשה "שלא בדרך הרגילה והמקובל עפ"י הנוהג אלא בדרך אחרת"; ט) "המנוח לא ערך צואה ובדרך זו גילה דעתו שהינו מבטל את ההתחייבות שניתנה על ידו לנתבעת"; י) התצהיר הוא "חוזה סטנדרטי מקפח", וכן "חוזה אחיד מקפח", ונעשה תוך ניצול של חולשה ותלות של המנוח בנתבעת; יא) עפ"י ההתחייבות רשאית היתה הנתבעת למכור את הדירה רק אם תפורק האגודה, והרי האגודה לא פורקה; יב) התצהיר וההתחייבות לא אושרו ע"י מליאת המועצה הנתבעת. כפי שרואים מהנ"ל פי התובעת מלא טענות כרימון. אגב, בהמרצת הפתיחה המקורית היו פחות טענות, וכשביקש ב"כ התובעת לקבל פס"ד בהעדר הגנה, והוא נשאל מהן טענות התובעת אמר: "אנחנו טוענים שתי טענות: א. שהמתנה היתה מתנה שלאחר המוות ולכן אין לה תוקף לפי חוק הירושה . ב. שהמועצה לא קיימה את התחייבויותיה עפ"י ההסכם" (עמ' 2 לפרו'). 7. כאמור ב"כ התובעת רואה בהתקשרות בין המנוח לנתבעת מתנה, אלא שהמתנה בטלה מהטעמים שפורטו לעיל. התובעת רואה את המתנה כמתנה שכנגדה חיובים מצד הנתבעת, או כמתנה השלובה "בתנאי מתלה או מפסיק" כלשון בא כחה. כנגד התובעת טוענת הנתבעת שאין מדובר כלל במתנה, אלא בחוזה בין שני צדדים שכל צד זוכה בו לזכויות ולחובות כלכליים. כפי הנראה חשש ב"כ הנתבעת להציג את ההתקשרות כמתנה, שמא תצליח בידי התובעת טענתה שהמתנה לא הושלמה עד מות המנוח, והתובעת כיורשת זכתה בדירה ברגע מותו של המנוח (סעיף 1 לחוק הירושה ). כפי שנראה להלן אבחן את הענין עפ"י שני האופנים של ראיית ההתקשרות. אפתח בדיון לפי ההנחה שמדובר בחוזה מתנה. 8. בהנחה שהתצהיר הוא מסמך שעפי"ו התכוין המנוח לתת את הדירה במתנה לנתבעת, כפי שהאמור בתצהיר מרמז ("לפיכך נתתי היום במתנה למועצה כל זכויות החכירה שלי...."), הרי שעד מות המנוח לא הושלמה המתנה, שכן מדובר בזכויות במקרקעין שלא נרשמו עד מות המנוח, ומתנה של נכס מקרקעין, בהיותה עיסקה במקרקעין, נגמרת ברישום (סעיף 7 (ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-, וכן ראה ע"א 404/84, סעתי נ. סעתי, פד מא (2) 477). ואולם, כבר מקובלת בידינו ההלכה, שאם לא נרשמה המתנה בטאבו, אין פרוש הדבר שהכל בטל ועבר מן העולם, משול כחרס הנשבר, אלא שהעיסקה הופכת להתחייבות לתת מתנה, וחלות עליה הוראות סעיף 5 לחוק המתנה, לפיכך כאשר הושלמה המתנה ע"י הרישום, אין הנותן יכול עוד לחזור בו ממנה, אך כשנמצאים אנו תחת חופתה של התחייבות לתת מתנה, רשאי הנותן לחזור בו, אם נתקיימו המצבים הנזכרים בסעיפים קטנים ב' או ג' של סעיף 5 לחוק (ראה למשל פרשת סעתי הנ"ל, וע"א 493/91, מזרחי נ. מזרחי, פד נ (1) 199). 9. הן המנוח והן התובעת לא מסרו הודעה לנתבעת על בטול ההתחייבות לתת מתנה מחמת הפרה של ההתחייבות מצד הנתבעת או מטעם כלשהו אחר. הזכות לחזרה מהתחייבות לתת מתנה, כאשר מדובר בחזרה עפ"י 5 (ב) לחוק המתנה (להבדיל מסעיף 5 (ג) לחוק שאינו חל בעניננו), היא זכות אישית של הנותן, ואינה עוברת בירושה (ראה ספרו של ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח 1968-, מהדו' שניה, תשנ"ז1996-, להלן "ראבילו", עמ' 360-1 לגבי סעיף 5 (ב), ובעמ' 387, לגבי סעיף 5 (ג) לחוק). לפיכך, אפילו תמצי לומר שהנתבעת הפרה את התחייבויותיה, הרי המנוח לא ביטל את ההתחייבות לתת מתנה, ובא הרישום בטאבו לאחר מות המנוח והשלים את המתנה. 10. עפ"י סעיף 5 (ב) לחוק המתנה, אין הנותן שהתחייב לתת מתנה רשאי לחזור בו, אם ויתר על זכות החזרה. הפסיקה דנה בשאלה האם חתימה על ייפוי כח בלתי חוזר מצד הנותן, מהווה ויתור על זכות החזרה. ענין זה היה שנוי במחלוקת בין שופטי ביהמ"ש העליון (ראבילו, עמ' 368 ואילך), אך לאחרונה נפסק שיפוי כח בלתי חוזר ייחשב בדרך כלל כויתור על זכות החזרה (ראה ע"א 493/91, מזרחי, הנ"ל). מכאן שהמנוח שלל מעצמו את זכות החזרה במצבים שנכנסים לגדרו של סעיף 5 (ב) לחוק. כאמור, איננו נזקקים בעניננו לויתור זה, שכן המנוח ממילא לא עשה שימוש בזכות החזרה. 11. כאמור טוענת התובעת שהמתנה היתה מתנה על תנאי, היינו מילוי ההתחייבות מצד הנתבעת, התחייבות שהנתבעת הפרה. אינני סבור שיש בראיות בסיס ראוי לקבוע שהנתבעת הפרה את חובותיה. אכן הנתבעת הציגה בטענותיה מצב דברים שכביכול השפיעה על המנוח שפע רב, ואילו בחקירת העדה מטעם הנתבעת התברר שהתמונה שצוירה היתה יפה מדי. ואולם מחומר הראיות ניתן להסיק שהנתבעת עמדה בהתחייבותה ברמה נאותה. אמת נכון הדבר שבשלב מסוים "נתמזל מזלה" של הנתבעת ובא חוק הסיעוד וזיכה את המנוח בזכות לקבל עזרה טיפולית מכוח החוק, והנתבעת עשתה שימוש בחוק ודאגה שמכוחו יקבל המנוח חלק מהסיעוד, אך אין לראות בכך גריעותה. ראוי לזכור שעל פי ההתחייבות רשאית היתה הנתבעת לקזז מפרות הדירה או מתמורתה הוצאות שהוציאה הנתבעת על צרכי המנוח, ואם הוצאות אלה נחסכו בחלקן נמנע גם חלק מהקיזוז, ורצונו של המנוח שהדירה תשמש את מטרות האגודה בא על סיפוקו ביתר שאת. גם בענין הצבתו של שלט זכרון יצאה הנתבעת ידי חובתה. התובעת כנראה לא ידעה שהוצב שלט, שכן היא לא ביקרה את המנוח בשנות חייו האחרונות, ואף לא באה לקרית טבעון לאחר מותו. 12. עד כאן בחנתי את הדברים בצאתי מההנחה שמדובר בעיסקת מתנה. נראה שנגיע למסקנה דומה גם אם נבחן את העיסקה באספקלריה של חוזה דו צדדי, כטענת הנתבעת. אכן יש רגליים לטענת הנתבעת, שניתן לראות את העיסקה כחוזה דו צדדי, שכל צד זוכה ומתחייב על פיו. ומדוע? משום שנוכל להתיחס לשני המסמכים, התצהיר וההתחייבות, שכאמור נעשו באותו יום, כחטיבה אחת, פנים ואחור של אותה ברייה, באופן ששניהם הולכים יחדו שלובי זרוע. המנוח התחייב לתת מתנה, ואילו הנתבעת התחייבה להותיר את המנוח גר בדירה כל ימיו וכן התחייבה לדאוג לצרכים סיעודיים שלו עד סוף ימיו. אמנם "צבא לאנוש עלי ארץ" (איוב פרק ז' פסוק א'), אך המנוח והנתבעת לא ידעו בעת עשיית התצהיר וההתחייבות לאיזו אריכות ימים ושנים יזכה המנוח ומה תהיה בריאותו ועד כמה יזדקק לסיעוד. גם חוק הסיעוד לא בא לעולם כשנעשו המסמכים, חוק שהקל את הנטל על הנתבעת הקלה חלקית. והנה, אם דברי קושט ואמת דברי הנתבעת, שמדובר בחוזה דו צדדי, ולא בחוזה מתנה, הרי לאו כל כמינו של המנוח, שיוכל לחזור בו מהתחייבותו למסור את הדירה לנתבעת. אמנם, לוא היתה הפרה יסודית של החוזה מצד הנתבעת, רשאי היה המנוח (או התובעת יורשתו) להודיע על ביטול ההסכם (סעיף 7 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-)). ואולם ראשית לא היתה הפרה מצד הנתבעת, ושנית ממילא גם המנוח וגם הנתבעת לא השתמשו בזכות הביטול, שהשימוש בה חייבת להעשות תוך זמן סביר מההפרה (סעיף 8 לחוק התרופות). 13. בדברים שנאמרו עד כה יש משום הכרעה במחלוקת המרכזית בין הצדדים. כאמור, בפי התובעת טענות רבות. לא מצאתי ממש בטענות האחרות, ואדון בהן בקצרה. א. מתנה לאחר המוות. התובעת טוענת שמכיון שמדובר במתנה לאחר המוות, אין כוחה עמה, כמצוות חוק הירושה . אכן, עפ"י סעיף 8 לחוק הירושה , אין מתנה לאחר המות אלא בדרך של צואה. ואולם בעניננו אין מדובר במתנה לאחר המות. כאמור בתצהיר, הנתינה של המתנה היא לאלתר ("לפיכך נתתי היום במתנה.... ומסרתי היום את החזקה...", נקוד על המלה "היום" שנכפלה פעמיים). ב. המכירה לגבישי. התובעת טענה שהדירה נמכרה לגבישי שלא כדין ובדרך של "גזלה ועורמה". משקבענו שהדירה עברה כדין לנתבעת, בין מכוח מתנה ובין מכוח חוזה דו צדדי, ומשהועלתה בהתחייבות האפשרות שהנתבעת תמכור את הדירה, ובלבד שתשתמש בה למטרות האגודה, ממילא נעשתה המכירה כדין. ג. ייפוי כח. התובעת טענה שהמנוח לא חתם על ייפוי כח, ושמתנה ללא יפוי כח לאו מתנה היא. ראשית אינני יודע למה ומדוע השידוך בין מתנה לייפוי כח הכרחי. שנית, המנוח חתם על ייפוי כח בלתי חוזר. ד. העדר צואה. התובעת טענה שמשנמנע המנוח מלערוך צואה לטובת הנתבעת, הוא גילה בכך את דעתו שהוא מבטל את ההתחייבות. אינני סבור כך. המנוח עשה מעשה של נתינת מתנה מחיים לנתבעת, ולמה היה צורך במעשה נוסף של צואה, ומדוע יש לראות בכך גילוי דעת של ביטול ההתחייבות? ועוד, אם בחוזה דו צדדי עסקינן, הרי נחוץ היה למסור הודעת ביטול מחמת הפרת החוזה ע"י הנתבעת. ניתן היה לומר איפכא, שהתנהגות המנוח היה בה גילוי דעת מצדו שהוא חפץ בנתינה ובייעוד שקבע לדירה, שכן עד יום מותו לא ביטל המנוח את המתנה (או את החוזה הדו צדדי). ה. חוזה סטנדרטי ואחיד ומקפח. התובעת טענה שהתצהיר הוא חוזה אחיד וסטנדרטי ומקפח. אינני יודע כיצד באים וניצבים לפנינו מושגים אלה, כאשר מדובר במסמך שכל כלו אומר יחידנות, יחודיות, וגם קיפוח אין בו, אלא ביטוי של רצון של המנוח. בל נשכח שהתובעת היא אחינית, רחוקה גאוגרפית ו"רחוקה מן הלב", שכן היא לא באה להתענין במנוח. ו. פרוק האגודה. התובעת טוענת שעפ"י ההתחייבות מותר היה למכור את הדירה רק אם האגודה תפורק. דבר זה לא נאמר בהתחייבות. התנאי למכירה המופיע בהתחייבות הוא שהדבר ייעשה רק אם המנוח לא יגור בדירה (ראה סעיף 2 להתחייבות). פרוק האגודה נזכר בהתחייבות בהקשר אחר, היינו שאם האגודה תפורק, ישמשו הדירה ופירותיה להנאתם של "קשישים חסרי אמצעים" (ראה הסיפא של סעיף 2 הנ"ל). ז. אשור המועצה. התובעת טוענת שהתצהיר וההתחייבות לא אושרו ע"י המועצה. בסעיף 10 לתצהיר התשובה של הנתבעת נאמר: "מליאת המועצה בישיבתה מיום 4.2.90 אישרה את מתן ההתחייבות". בהמשך נטען שדי בחתימת ראש המועצה והגזבר, שאכן מופיעות על גבי ההתחייבות. המצהירה לא נחקרה על כך ולמעשה הטענה נזנחה בסיכומים של התובעת. 14. בטרם חיתום אעיר הערה קצרה. ניכרים הדברים שהמנוח שהיה ערירי, עלתה בלבו ליעד את הדירה לצרכיהם של קשישים, שאף הוא היה קשיש כמותם. לא היתה למנוח סיבה חשובה לרצות ביקרה של התובעת, שלא נתנה עליו את דעתה בזיקנותו. התוצאה שאליה הגעתי מהטעמים שפרטתי, יש בה משום קיום רצונו של המנוח, ובהשאלה מהלכות צואות נוכל לומר: "מצוה לקיים דברי המת" (ראה מסכת גיטין, דף מ' עמ' א'). יפים לכאן דבריו של כב' השופט חישין בסיום פסק דינו בע"א 1182/90, שחם נ. רוטמן, פד מו (4) 330, בעמ' 346-7): "אני שמח על התוצאה שהגעתי אליה והיא לדעתי הגשמת רצונו של המנוח. רצונו של אדם הוא כבודו - הוא כבוד האדם - אך מתים נעדרי-יכולת הם לקיים את רצונם ולשמור על כבודם. עשינו איפוא אנו לקיום רצונו ולשמירת כבודו של המנוח. חבל שרצונו של יצחק לוינבוק לא נתקיים במלואו. ומשהיגענו עד הלום נוכל לומר שלום לעפרו". 15. סוף דבר, המרצת הפתיחה נדחית. המבקשת תשלם למשיבה סך 7,500 ש"ח שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום. תצהיר עד שנפטרמסמכיםתצהירים