פסק דין 1. זוהי תביעה לתשלום סך 77,000 ש"ח בגין הזמנה שהזמינה חברת ארדן הפקות בע"מ (להלן - החברה) מאת התובעת, לביצוע פרסום תשדיר בטלוויזיה. החברה נתנה לתובעת, בהתאם להסכם, שני שיקים בסך כולל של 77,000 ש"ח, אולם השיקים חוללו, ומכאן התביעה שבפניי. התביעה הוגשה הן נגד החברה (הנתבעת 1) והן נגד מר עדי קנדל (הנתבע 2), אשר עבד בחברה. החברה לא התגוננה, אולם מר קנדל (להלן - הנתבע) התגונן, והתובענה התנהלה למעשה כלפיו בלבד. אין חולק כי היתה הזמנה, כי ההזמנה בוצעה, וכי המחיר המוסכם היה 77,000 ש"ח. אין חולק גם, כי סכום זה, או כל חלק ממנו, לא שולם לתובעת. המחלוקת היחידה בין הצדדים היא בשאלת חבותו או אי חבותו האישית של הנתבע לתשלום החוב. 2. התובעת מבקשת לבסס את חבותו האישית של הנתבע על ארבעה נדבכים. אמנה אותם לפי סדר העלאתם בסיכומי התובעת: ראשית, בטופס ההזמנה מופיעים הן החברה והן הנתבע כמזמיני הפרסום. שנית, הנתבע הוא שחתם על ההזמנה בצירוף חותמת החברה, ומאחר ואין הוא מורשה לחתום בשם החברה, הרי שחתימתו זו מחייבת אותו אישית. שלישית, בטופס ההזמנה כלול סעיף הקובע במפורש כי גם המזמין בשם החברה אחראי באופן אישי לביצוע ההתחייבות לתשלום. רביעית, הנתבע הבטיח, בשיחת טלפון עם מנהל התובעת, כי הוא אחראי אישית לתשלום החוב. 3. הנתבע בכתב ההגנה מכחיש את כל הטענות הללו. באופן ספציפי הוא מתייחס בהגנתו בעיקר לטענה השלישית, ואומר כי לא הסכים מעולם ליטול על עצמו חבות אישית, כי הסעיף בטופס ההזמנה, שבו נכללת ההתחייבות האישית, הוא סעיף נחבא אל הכלים, אשר גם הועבר אליו בפקס באופן בלתי קריא, כי איש מטעם התובעת לא טרח להפנות תשומת לבו לסעיף זה, כי לו היו מפנים תשומת לבו לכך, לא היה חותם על ההזמנה, וכי הסעיף מהווה אף תנאי מקפח בחוזה אחיד, אשר יש לבטלו, בהתאם להוראות חוק החוזים האחידים. א. הטענה כי בטופס ההזמנה מופיעים הן החברה והן הנתבע כמזמיני הפרסום 4. בטופס ההזמנה, שצורף כנספח א' לתצהירו של מנהל התובעת, מר בהלול , מצויין: "שם המפרסם/עסק - ארדן הפקות", ולמטה מזה מופיע: "שם המפרסם/פרטי - עדי קנדל". ההזמנה חתומה בחותמת החברה ארדן הפקות בע"מ, בצירוף חתימתו היחידה של הנתבע, עדי קנדל. טוענת אפוא התובעת כי במפורש מצויין בהזמנה שמו של הנתבע כאחד ממזמיני הפרסום. 5. אני סבור כי עצם העובדה שברובריקה של "שם המפרסם", צויין לא רק שם החברה, אלא גם שמו של הנתבע, אין ללמוד ממנה, במקרה זה, כי הנתבע אישית היה אחד מן המזמינים. הנתבע העיד, בעקביות ובצורה משכנעת, הן בשלב הרשות להתגונן, והן בשלב ההוכחות, כי ההזמנה היתה של החברה, וכי הוא פעל אך ורק בשם החברה ומטעמה. המשא ומתן היה בינו בשם החברה לבין נציג התובעת, מר תמיר גולדברג, ותמיר הוא שמילא את הכיתוב שבהזמנה. התובעת לא מצאה לנכון להביא את תמיר כדי שימסור עדות ויסביר מה ראה (בשים לב לגירסת הנתבע) להכניס את שם הנתבע אישית במסגרת "שם המפרסם". 6. אולם העיקר הוא, שמעיון בטופס ההזמנה בכללותו עולה לדעתי בבירור כי החברה היא המזמינה: בתחתית טופס ההזמנה במקום המיועד ל"חתימת המפרסם" מופיעה חותמת החברה וחתימת הנתבע. הנתבע העיד כי הטביע את החותמת, "כדי שידעו בשם מי חתמתי" (פרו', עמ' 8), היינו, בשם החברה. ברור לחלוטין שאילו היתה חותמת החברה מוטבעת, ואליה היו מצורפות חתימות שני מורשי החתימה בחברה, ולא חתימת הנתבע, כלל לא היתה מועלית הטענה כי הנתבע חב באופן אישי, רק על שום כך שגם שמו מופיע ב"שם המפרסם". במקרה כזה היה ברור מן החתימה, כי החברה - והיא בלבד - היא המזמינה. אלא הטענה כלפי הנתבע מועלית לא בשל כך בלבד ששמו מופיע כ"שם המפרסם", אלא בשל צירוף העובדה הזאת לכך, שהוא הוא שחתם את חתימתו, על חותמת החברה. ברם, אם ברור שהחברה היא שחתמה, אין בעצם העובדה ששמו הוסף כ"מפרסם" כדי להטיל עליו חבות כלשהי, בהעדר חתימה אישית שלו. והנה, במקרה דנן, ברור הוא שרק החברה חתמה את חתימתה, בתחתית טופס ההזמנה במקום המיועד ל"חתימת המפרסם". אין כל חתימה נוספת, אשר תכליתה לחייב את הנתבע אישית, אלא ישנה חתימה אחת (קרי: חותמת החברה בצירוף חתימת הנתבע), שהיא חתימת החברה, ותכליתה היתה לחייב את החברה. יתר על כן, אם מבקשת התובעת לייחס משמעות לעצם העובדה שהנתבע הוא שחתם על גבי חותמת החברה, הרי הנתבע הסביר בעדותו כי הדבר נעשה רק משום כך שהתובעת ביקשה כי יעביר אליה את ההסכם בדחיפות, ומאחר ואביו של הנתבע - שהוא אחד מבעלי ומנהלי החברה - לא היה אותה שעה במשרד, ביקש ממנו אביו כי יחתום על ההזמנה בעצמו, וכך עשה (פרו', עמ' 5 למטה). ברור לחלוטין כי כוונתו היתה לחתום בשם החברה, וכי חתם בשם החברה, ולא בשמו אישית, וכך אף העיד במפורש - "שמתי את החותמת כדי שיידעו בשם מי חתמתי" (עמ' 8). הוא עשה כן פשוט משום שאביו, שנעדר באותו רגע מהמשרד, ביקש כי יחתום במקומו. הוא גם העיד, כי לא היה עושה כן, אילו ידע שהינו ערב באופן אישי (עמ' 7). 7. בע"א 169/94 פד"י נ(3) 119, בעמ' 125, נאמר כי - "על פי פסיקת בית משפט זה, תוטל אחריות אישית על מנהל אשר חתם על גבי מסמך בלי לציין את תפקידו בחברה ובלי לציין כי חתם מתוקף תפקידו זה, רק כאשר מתוך עיון במסמך כולו עולה שהמנהל התכוון להטיל על עצמו אחריות אישית". במקרה דנן ברור, הן מתוך עיון במסמך כולו, והן מעדותו של הנתבע, שהוא בשום פנים ואופן לא התכוון להטיל על עצמו חבות אישית. ויוזכר, כי הציטטה לעיל נאמרה בקשר למנהל חברה, ועל אחת כמה וכמה נכונים הדברים ביחס לנתבע שבפניי, אשר אינו לא מנהל ולא בעל מניות בחברה, אלא עובד שכיר במשכורת נמוכה של 2,500 ש"ח לחודש. במקרה כזה, יקשה עוד יותר להטיל חבות אישית על החותם, מה גם שבמקרה דנן אין כל סיבה לעשות כן, שהרי הוא דאג לציין ולהטביע על ההזמנה את שמה המלא, הנכון, והמדויק של החברה. לסיכום עד כאן דעתי היא כי במקרה זה אין מקום להטיל על הנתבע חבות אישית מכח עצם העובדה ששמו (גם שמו) מצוין בטופס ההזמנה כ"שם המפרסם" (גם לא בצירוף העובדה, שהוא הוא שחתם את חתימתו על גבי חותמת החברה). ב. הטענה כי הנתבע אינו מורשה לחתום בשם החברה ועל כן חתימתו מחייבת אותו אישית 8. טוענת התובעת כי מפי הנתבע עצמו למדנו, כי ישנם שני מורשי חתימה בחברה, וכי הוא עצמו אינו מורשה לחתום בשם החברה (פרו', עמ' 6 למטה, וכן פרוטוקול הדיון בבר"ל, עמ' 2, ש. 4). אם כך הדבר, הרי התוצאה המתחייבת היא כי חתימתו, שהתיימרה להיות בשם החברה, אינה מחייבת את החברה, אלא אותו באופן אישי (סע' 6(ב) לחוק השליחות). 9. טענה זו עשוייה היתה להתקבל אילו הוכיחה התובעת כי הנתבע אכן פעל ללא הרשאה, בהתיימרו לחתום על ההזמנה בשם החברה. הוכחה שכזאת לא הובאה. כל שידוע הוא, כי הנתבע אינו בעל זכות חתימה בחברה, וכי שני מורשי החתימה הם - אביו של הנתבע, ושותפו. מכאן לא נובעת בהכרח המסקנה כי הנתבע פעל ללא הרשאה. יכול שהנתבע הורשה לפעול במקרה זה כפי שפעל. ואכן, הנתבע העיד במפורש, ועדותו לא נסתרה, כי "אבי ביקש ממני לחתום בשמו על ההזמנה" (עמ' 5 למטה), וכן - "אבי לא היה במשרד באותו היום אבל הוא הירשה לי מפורשות לחתום בשם החברה" (עמ' 8). (וכך גם העיד בחקירה הנגדית בבר"ל - ר' הפרוטוקול מיום 3/5/99 עמ' 1, ש. 29 - עמ' 2 ש. 4). הנה כי כן, הנתבע פעל בהרשאה מפורשת מאביו, שהינו מנהל החברה ובעל מחצית המניות בה. לא ניתן אפוא לומר, כי פעל ללא הרשאה, וכי, משום כך, חתימתו מחייבת אותו, ולא את החברה. הוא פעל בשם החברה, בתוקף הרשאה מפורשת שקיבל מאביו, מנהל החברה, וחתימתו בצירוף חותמת החברה מחייבת את החברה, ולא אותו אישית. הוא היטיב לבטא זאת בחקירה בשלב הבר"ל: "החברה חייבת על פי החוזה הזה, כי יש כאן חותמת של החברה שהוטבעה על ידי, אני הייתי נציג של החברה" (פרו' שם, עמ' 2, ש. 5 - 6). ג. הטענה כי בהזמנה כלול סעיף מפורש המטיל אחריות אישית על החותם 10. בתחתית טופס ההזמנה, קיימת פיסקה כלהלן: "חתימת הצדדים על הצעה זו מהווה אישור להזמנת הפרסום ולתנאי הפרסום והתחייבות המזמין לתשלום בהתאם למפורט בתנאי התשלום, במקרה שהמפרסם תאגיד הינו אחראי באופן אישי לביצוע ההתחייבות לתשלום, גם המזמין בשם התאגיד, אי פרסום הפרסומת במיקום שנקבע מראש אינו מהווה עילה לאי תשלום ואין בכך לפטור המזמין מהתחייבותו. המפרסם אחראי באופן בלעדי ומוחלט לתוכן הפרסום". התובעת טוענת כי מאחר שהנתבע הוא שחתם על ההזמנה בשם החברה, הרי מכח הפיסקה דלעיל הוא "אחראי באופן אישי לביצוע ההתחייבות לתשלום". 11. כלפי פיסקה זו שבהזמנה, טוען הנתבע כי המדובר בתנאי מקפח כמשמעותו בחוק החוזים האחידים תשמ"ג1982-. נשאלת השאלה האם התנאי כי "אחראי באופן אישי לביצוע ההתחייבות לתשלום, גם המזמין בשם התאגיד" הינו בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד? 12. הפסיקה קבעה כי "תנאי מקפח הוא תנאי המגן על האינטרסים והערכים של צד אחד (ה"ספק") מעבר לנתפס כהוגן בסוג זה של התקשרות": רע"א 1185/97 פד"י נ"ב(4) 145, בעמ' 164. לעומת זאת, "תנאי אינו מקפח אם הוא נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי והסביר של הספק... בית המשפט חייב לקבוע... אם ההתקשרות היא הוגנת, או שמא יש בה הגנה יתירה על האינטרסים של הספק": ע"א 294/91 פד"י מו(2) 464, בעמ' 526, 527. כיוצא בזה נאמר כי "המלה קיפוח" היא מלת גנאי. היא כוללת בחובה את הדרישה שהיה בשלילת הזכות טעם לפגם. צריך שהיה בשלילה זו מעשה בלתי-הוגן או בלתי-צודק, ובייחוד מעשה שלא בא לשמור על אינטרסים כלכליים צודקים של הצד השני, הספק. על תנאי כזה ניתן לומר שהוא נכפה על הלקוח תוך ניצול חולשתו במשא ומתן, ועל כן רשאי ביהמ"ש לבטלו. אך כאן נראה לי שהתנאי... מטרתו להגן על אינטרס לגיטימי של המפעל": ע"א 604/69 פד"י כה(1) 401, בעמ' 418 (ר' גם ע"א 764/76 פד"י לא(3) 113, בעמ' 123, ע"א 1795/93 פד"י נא(5) 433, בעמ' 453 - 455). לדעתי, דרישתו של ספק, המתקשר בהסכם עם חברה בע"מ, כי מי מטעם החברה יתחייב באופן אישי לביצוע התשלום, היא דרישה אשר נועדה לשמור על אינטרס לגיטימי וסביר של הספק. בענפים מסויימים זוהי דרישה מקובלת ושכיחה למדי (כגון ביחסי בנק-לקוח), ואין לראות דרישה זו כשלעצמה (בתנאי שהלקוח מודע ומסכים לה) כתנאי מקפח. 13. אולם, את השאלה האם תנאי הינו בבחינת תנאי מקפח, אם לאו, יש לבחון, כאמור בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים, "בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות". גם בסע' 19(ב) לחוק נקבע, כי על בית המשפט להתחשב "במכלול תנאי החוזה ובנסיבות האחרות, וכן בנסיבות המיוחדות של הענין הנדון לפניו". ומהן הנסיבות, לענין זה, במקרה דנן? שני גורמים יש כאן, אשר בגינם יש לקבוע כי התנאי האמור הינו אכן, בנסיבות הענין, תנאי מקפח. כוונתי לכך, שהתנאי הינו יוצא דופן ומפתיע (במובן זה, שאין זה צפוי שתנאי מעין-זה יהיה בטופס הזמנה), ובעיקר לכך, שהתנאי הוסתר ונחבא אל הכלים, ובקושי ניתן לקריאה. 14. המלומד א' בן-נון בחיבורו על חוק החוזים האחידים תשמ"ג1982- (פירוש לחוקי החוזים החוזים, בעריכת ג' טדסקי, עמ' 31 - 32) אומר כי - "העובדות העשויות לתרום, במישרין או בעקיפין, לכח המקפח של התנאי החוזי, הן רבות ומגוונות... מודעות הלקוח לגבי התנייה, וגם צורת הגשתה - אם בלטה לעין או אם נבלעה בין האותיות הזעירות - אלה ואחרים הם מן הדברים שברקע העובדתי של החוזה". כדוגמה מובא שם פסק הדין בע"א 493/69 פד"י כד(1) 7 בעמ' 12 אשר בו נזכרת פרשת צים נ' מזיאר הידועה, שבה, התנאי בדבר פטור מאחריות "מודפס היה באותיות זעירות ומוחבא בין עשרות תנאים אחרים בתוך כרטיס הנסיעה באופן שסתם אדם מן היישוב לא יקרא ולא יראה אותם, ורק יופתע על ידי הצגתם לאחר קרות הנזק". זאת בשונה מן החוזה אשר נדון בע"א 493/69 עצמו, שבו "לא זו בלבד שהתנאי הנדון פה אותיותיו אינן זעירות ומקומן אינו מוחבא, אלא מתנוסס הוא על ראש עמוד של חוזה באותיות של קידוש לבנה". המלומדות לוסטהויז ושפניץ בספרן "חוזים אחידים" (נבו - הוצאה לאור, תשנ"ד1994-, עמ' 58) אומרות כי - "חובת הגילוי הנאות משמעה, לענין זה, הסבת תשומת לבו של הלקוח באופן מיוחד לאותם עניינים יוצאי דופן המשולבים בחוזה". ובעמ' 66 - "מבחן הקיפוח הכללי עשוי לחפוף את מבחן היתרון הבלתי הוגן. תחום הנתפש בדרך כלל ברשתם של שני המבחנים הוא תחום ההטעיות.... אותה הלכה חלה גם על תנאים שאינם ברורים העלולים להטעות את הלקוח, וכן על תנאים ברורים אך "מפתיעים". כך למשל בפרשת אשכר (ת.א. (י-ם) 674/83 פס"מ תשמ"ו (2) 3) נדונה הוראה הפוטרת קבלן מאחריות בגין אי התאמה. הפטור היה מעוגן בטופס העברת זכויות... בין הנימוקים לקביעה, כי הוראה זו מקפחת ציין השופט צ' טל שסעיף הפטור מצוי בטופס בצורה מפתיעה: "אין לי ספק כי הדרך שבה בחרה שו"פ להביא לידיעת לקוחותיה קיום תנאי זה הוא חלק מן הקיפוח הטמון בתנאי עצמו" (שם, 12). ה"הפתעה" יכולה להתבטא לא רק בכך שבחוזה נמצא תנאי שאין לצפות שייכלל בו, אלא גם באופן גילוי המידע, או בדרך עריכת החוזה". בענין אשכר הנ"ל אמר כב' השופט טל (שם, בעמ' 7 - 8) כי העובדה שסעיף הפטור מאחריות מצוי בטופס בקשה להעברת זכויות בצורה "מפתיעה" (במובן זה שסעיף כזה אינו צפוי בטופס מעין זה), כאשר הפטור לא מוזכר אף ברמז בכותרת המסמך או בחוזה עצמו, אלה הם נתונים שיש להם משקל כשבאים לדון בטענה כי תנאי הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד. לבסוף אזכיר בהקשר זה גם את ספרה של פרופ' ג' שלו "דיני חוזים" מהד' 2, בעמ' 617 - "ברור גם כי מי שמסתמך על תניית פטור מוסתרת אינו פועל בתום לב...". וכן את מאמרו של פרופ' ד' פרידמן "טעות, הטעייה, ותנאים מכללא מכח הדין" המשפט, א', 161, בעמ' 164 - "נניח שפלוני חתם על חוזה אחיד מבלי שהיה ער לכך שיש בו תנאי הפוגע בצורה חמורה באינטרס שלו. ניתן לומר שטעה... אולם הבעיה עשוייה להיפתר בדרך אחרת, היינו, באמצעות ההוראה שבסעיף 3 לחוק החוזים האחידים תשמ"ג1982- המאפשרת לביהמ"ש לבטל או לשנות תנאי מקפח בחוזה אחיד". 15. ומכאן אחזור לנסיבות המקרה שבפניי. טוען הנתבע בתצהירו כי הסעיף הרלוונטי לענייננו "מודפס באותיות דפוס קטנות ביותר, כאשר הקטע בסעיף המטיל אחריות באופן אישי על מזמין בשם תאגיד נחבא בתוך הסעיף באופן שקשה ביותר להבחין בו". אני מקבל טענתו זו של הנתבע. לא ייתכן כי סעיף כה רב משמעות המטיל חבות אישית על מי שחותם בשמה של חברה, יהיה נחבא אל הכלים בצורה שכזאת, תחת אשר יופיע, כראוי לו, באופן ברור ובולט. יתר על כן, מאחר שהנתבע קיבל את טופס ההזמנה בפקס, הרי הפיסקה הרלוונטית (שצוטטה בפיסקה 10 לעיל) היא קשה ביותר לקריאה, וחלקים ממנה בלתי קריאים לחלוטין. מנהל התובעת עצמו נתבקש להקריא בבית המשפט את הפיסקה הנ"ל, אך הצליח לקרוא רק חלק ממנה (פרו', עמ' 4, למטה). כדי שניתן יהיה לקרוא את האמור בפיסקה הנ"ל שבטופס ההזמנה - הוגש לביהמ"ש הטופס המקורי, נ1/, אולם יש להדגיש כי הנתבע מעולם לא ראה את הטופס המקורי, אלא רק את הפקס הלא-ברור שנשלח אליו. אגב, גם בטופס המקורי, הפיסקה הנדונה מופיעה באותיות קטנות מאד וצפופות מאד, והקטע הרלוונטי לענייננו (חבות אישית) "מוחבא" היטב בתוך הפיסקה, באופן המעלה חשש שמא נעשה הדבר במתכוון. יצויין כי הסעיף גם נוסח שלא כהלכה מבחינה לשונית, דבר אשר מקשה במידת-מה על הבנתו (מעבר לקושי בעצם קריאתו). לענין גודל האותיות יצויין, כי תקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד) התשנ"ה1995- מחייבות כי "גודלן המזערי של האותיות בחוזה אחיד יהיה 2 מילימטרים". טופס ההזמנה שבפניי אינו עומד בדרישה זו. 16. אני מקבל את טענת הנתבע כי הטלת אחריות אישית על מי שחותם בשמה של חברה, מחייבת גילוי מוקדם והתראה מפורשת מצד התובעת, והסכמה מפורשת לכך מצד החותם. הדבר יכול להיעשות אם בדרך של כתיבת הדברים בצורה בולטת וברורה בגוף הטופס, דבר שלא נעשה במקרה דנן, ואם בדרך של הפניית תשומת לבו של החותם לקיומו של סעיף המטיל עליו חבות אישית. במקרה דנן, הנתבע העיד כי תשומת לבו לא הופנתה מעולם לקיומו של סעיף זה: סע' 6 לתצהיר עדותו הראשית, ופרו', עמ' 7 למטה, וכן עמ' 8 - "הסוכן שלהם לא העיר את תשומת לבי לשורות אלה, אני סמכתי עליו". ובהמשך (שם) - "תמיר לא יידע אותי שאני ערב באופן אישי, תמיר הוא האדם היחיד שדיבר איתי בנוגע להזמנה". עדתו של הנתבע בנקודה זו לא נסתרה, שכן, מנהל התובעת העיד כי אינו יודע באם תשומת לבו של הנתבע הופנתה (ע"י תמיר) לפיסקה שאנו דנים בה, הוא רק יכול (כך לפי עדותו) להניח שכן (עמ' 5, למעלה). על כן יש להעדיף את עדותו הפוזיטיבית של הנתבע, אשר העיד, בצורה מהימנה, כי תשומת לבו לא הופנתה לכך מעולם, וכי אילו ידע על קיומו של סעיף זה, לא היה חותם על ההזמנה (פרו', עמ' 7). הוא גם הוסיף כי משכורתו בחברה היתה נמוכה (2,500 ש"ח) ולא מתקבל על הדעת שהוא יטול על עצמו התחייבות אישית בסכום של 77,000 ש"ח (פרו', עמ' 7, וכן ר' פרוטוקול בדיון בבר"ל, עמ' 1, ש. 23 - 27: "... אין לי שום רווח על העבודה הזו, ועם משכורת כמו שלי, שהיא 2,500 ש"ח לחודש, לא הייתי יכול בכלל לחשוב על לשלם את הערבות במידה והמצב יגיע כפי שהוא הגיע"). 17. הנה כי כן, הנתבע חתם על טופס ההזמנה, מתוך כוונה ברורה לחתום בשמה של חברה, ולא מתוך כוונה ליטול חבות כלשהי על עצמו. הנתבע הוטעה לחשוב שהוא פועל אך ורק כנציג החברה, ואיש מטעם התובעת לא טרח להסב תשומת לבו לכך, שבטופס קיים סעיף חבוי, המטיל עליו חבות אישית. הסעיף נחבא אל הכלים, נכתב באותיות קטנות וצפופות במיוחד, הובלע באמצע פיסקה שלמה הדנה בעניינים אחרים, ונשלח לנתבע בפקס, באופן שקשה מאד לקראו, וחלקו - בלתי קריא כלל. סבורני כי נסיבות אלו, בצירוף העובדה שהסעיף הינו יוצא דופן ובלתי צפוי בטופס מעין זה, עושות את הסעיף לתנאי מקפח. כאשר חתם הנתבע על טופס ההזמנה, הוא ידע כי הינו פועל כנציג החברה. הוא הטביע את החותמת "כדי שיידעו בשם מי חתמתי" (עמ' 8). לא עלה בדעתו, כי החתימה, כנציגה של חברה, תגרור עימה חיוב אישי שלו. בנסיבות אלו, היתה חובה להבליט את הענין הזה בצורה בולטת וברורה בגוף הטופס, או לחלופין - להסב תשומת לבו של הנתבע לכך. משלא זה נעשה, וגם לא זה, הרי התנאי הופך להיות, בנסיבות, לתנאי מקפח. כאמור, שני גורמים מוליכים, בהצטברם יחד, אל התוצאה הזאת: האחד - העובדה שסעיף כזה הוא יוצא דופן ואינו צפוי להיות בטופס הזמנה מעין זה, ואינו נכנס במתחם הציפיות הסביר של מי שחותם על הזמנה, כשכל כוונתו היא לחתום כשלוח של חברה, באופן המחייב אותה בלבד, ובלא שתהיה לו כל כוונה, ציפייה (או אפילו מחשבה כי אפשרי הדבר) שחתימתו תטיל עליו חבות כלשהי. והשני - הסתרתו והחבאתו של סעיף החבות האישית, באופן שקשה היה לגלותו, ואף קשה לקראו (בצירוף העובדה, שאיש לא הסב תשומת לבו לקיומו של הסעיף). כאשר הספק מטמין סעיף שכזה בהיחבא בתוככי החוזה, ולא עושה זאת בגלוי ובהבלטה יתירה, כפי שחובת הגילוי ותום הלב דורשת, נוכח הציפיות וגמירות הדעת של החותם, יש לקבוע כי התנאי, בנסיבות אלה, הינו תנאי מקפח. 18. לאור כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשת הנתבע (אשר התובעת כלל לא השיבה עליה), ומבטל, בהתאם להוראות חוק החוזים האחידים (סעיף 19), את אותו חלק מן הפיסקה בטופס ההזמנה אשר מטרתו להטיל אחריות אישית לתשלום על "המזמין בשם התאגיד". ד. הטענה כי הנתבע הבטיח למנהל התובעת כי הוא אחראי אישית לתשלום החוב 19. התובעת טוענת כי הנתבע הבטיח שלא יהיו שום בעיות עם תשלום התמורה, והבהיר כי הוא אחראי אישית לתשלום החוב, אם השיקים של החברה לא ייפרעו. הנתבע, בכתב הגנתו (סע' 2), הכחיש טענה זו נחרצות, וטען כי הדבר פשוט לא היה ולא נברא. מנהל התובעת בעדותו אמר בענין זה - "התנהלה שיחת טלפון ביני לבין הנתבע... בוצעה שיחת טלפון מהמשרד, אני דיברתי איתו אישית, אני הבנתי שהוא חלק מהבעלים של החברה, ואמר לי שאין מה לדאוג, הוא אחראי... את זה אמר לי אישית מר קנדל בטלפון..." (עמ' 1 - 2). ובהמשך - "הסוכן הגיע עם השיק הראשון שהוא לא היה מזומן ואז התבצעה השיחה הטלפונית ביני לבין קנדל" (עמ' 2). "הסוכן היה חבר טוב של קנדל, הוא הביא שיק ממנו לא מזומן. אני לא הסכמתי לזה, ואז ביצעתי שיחת טלפון עם קנדל" (עמ' 2). הנתבע, לעומת זאת, העיד כי - "אני לא ידעתי כי אני ערב אישית, אילו הייתי יודע כי אני ערב אישית לא הייתי עושה את ההזמנה... המשכורת שלי עמדה על 2,500 ש"ח לחודש, ולא הגיוני שאני אחתום על סכומים כאלה עם משכורת כזו... אותי אישית לא יידעו אף פעם שאני ערב באופן אישי לתשלום" (עמ' 7). וכן - "תמיר לא יידע אותי שאני ערב באופן אישי, תמיר הוא האדם היחיד שדיבר איתי בנוגע להזמנה" (עמ' 8). 20. הנה כי כן, מנהל התובעת העיד, כי הוא אישית שוחח בטלפון עם הנתבע, אשר אמר לו כי הוא אחראי לתשלום, ואילו הנתבע העיד, כי איתו שוחח רק סוכן המכירות, תמיר, וכי תמיר מעולם לא יידע אותו כי הוא נוטל על עצמו חבות אישית. איזו משתי הגירסאות יש להעדיף? למותר לציין כי נטל הוכחת התביעה מוטל, כמובן, על התובעת. הנטל כבד במיוחד מקום שמבקשים להטיל חבות אישית, בגין חיוביה של חברה, על עובד שכיר בחברה. 21. בבואי לבחון את שתי העדויות הנוגדות זו מול זו, התרשמותי היא, כי הנתבע העיד עדות מהימנה ועקבית ביותר, ללא סטיה על ימין או על שמאל, בעוד שמנהל התובעת מר בהלול העיד בנקודה זו אודות שיחת טלפון אשר לא השתכנעתי (נוכח הכחשת הנתבע, ונוכח התהיות דלהלן) כי אמנם נערכה: ראשית, מעדותו של מר בהלול עולה כי כל המו"מ הנוגע לעיסקה נעשה בעיקר עם הסוכן, תמיר, ולא עם מר בהלול. כדבריו - "תמיר התחיל את העיסקה, והעיסקה גם לוותה על ידי. תמיר היה אחראי על יצירת הקשר וסיכום העיסקה בליווי שלי... אני באופן אישי עשיתי את ההפקה. לענין התשלומים והתמורה בגין העיסקה היה אחראי הסוכן" (עמ' 1). וכן - "אני לא בטוח ביחס להזמנה באיזה שלב בדיוק זה נחתם, את זה עשה הסוכן. אני לא זוכר בדיוק מתי ההסכם נחתם. אני רק יודע שההסכם התבצע על ידי הסוכן" (עמ' 2). שנית, מעדותו של מר בהלול עולה כי הוא עצמו לבטח לא היפנה את תשומת לב הנתבע לפיסקה אשר בתחתית טופס ההזמנה ("אני לא יודע אם תשומת לבו של קנדל הופנתה לשלש השורות האלה" - פרו', עמ' 5, למעלה). הייתכן כי מר בהלול משוחח טלפונית עם הנתבע (שיחה שבה בין היתר נדונה התחייבותו האישית של הנתבע לשלם), ואינו מזכיר, ולו באקראי, כי הענין כלול גם בטופס ההזמנה, שהוא עומד לחתום עליו? שלישית, מר בהלול העיד כי יכול להיות שהסוכן (תמיר) היה נוכח באותה שיחת טלפון, וכי "יכול להיות שתמיר הוא האדם היחיד שיכול לתמוך בכך שנעשתה שיחת טלפון כזו" (עמ' 3). והנה, התובעת נמנעה מלהביא את תמיר לעדות על מנת להוכיח קיומה של אותה שיחת טלפון (אם כי אינני מתעלם מכך שלהימנעותה זו של התובעת מהבאת תמיר לעדות ניתן הסבר מניח את הדעת - פרו', עמ' 3 למעלה). רביעית, הנתבע העיד כי כמחצית מן התמורה היתה אמורה לשלם חברת "רוקוקו", וכי זו הסיבה שאחד משני השיקים שנתנה הנתבעת 1 היה שיק בטחון, היינו, כדי להבטיח את התשלום של רוקוקו (עמ' 7, 8). לו באמת שוחח מר בהלול עם הנתבע בעניינים הנוגעים לתשלום התמורה, הא כיצד אין הוא יודע דבר וחצי דבר על רוקוקו ("לא שמעתי על חברה בשם רוקוקו" - עמ' 4) והא כיצד אין הוא יודע לשם מה ניתן שיק הבטחון ("השיק השני קיבלתי לבטחון. אני לא זוכר למה נרשם עליו בטחון... יכול להיות שהסוכן יוכל לומר לביהמ"ש עבור מה ניתן השיק לבטחון... לא זכור לי מה שאת אומרת שהשיק ניתן לבטחון עד אשר אקבל שיק אחר מרוקוקו... על רוקוקו לא שמעתי אף פעם" (עמ' 4). דומה כי דברים אלה מחזקים, ולו במידת מה, את הטענה כי מר בהלול כלל לא היה שותף למו"מ, וכי כל השיחות התנהלו בין הנתבע לבין תמיר בלבד. חמישית, וזו נקודה חשובה, אותה שיחת טלפון שנתקיימה לטענת התובעת ואשר בה התחייב הנתבע אישית לשלם, אין לה זכר בכתב התביעה הראשון. רק בכתב התביעה המתוקן הועלתה לפתע טענה זו לראשונה. לו באמת ניתנה התחייבות מפורשת של הנתבע (ולו בע"פ), כלום היתה התובעת "שוכחת" לציין זאת בכתב התביעה המקורי? ומה ההסבר של מנהלה לכך? "בכתב התביעה המקורי לא ציינתי את הענין של שיחת הטלפון כי לא חשבתי אז שזה חשוב לענין" (עמ' 3). תוזכר בהקשר זה גם העובדה, שבחקירה על תצהירו בבקשת הרשות להתגונן, כלל לא נשאל הנתבע, ולו ברמז, על אותה שיחת טלפון שבה (לפי הטענה) נטל על עצמו התחייבות לתשלום. אל מול כל התהיות הללו עומדת עדות הנתבע, אשר היה עיקבי ומהימן, ועמד על כך, שאיתו מר בהלול מעולם לא דיבר ("תמיר הוא האדם היחיד שדיבר איתי בנוגע להזמנה" - עמ' 8), וכי תמיר מעולם לא יידע אותו על התחייבותו האישית. כמו כן הוא ציין בעדותו כי גם מבחינה הגיונית אין זה סביר שהוא אישית יטול על עצמו את האחריות לתשלום סכום כה גבוה, בהיותו עובד שכיר בחברה (לא מנהל ולא בעל מניות) ובמשכורת נמוכה ביותר. 22. לאור כל האמור לעיל דעתי היא כי התובעת לא הצליחה להוכיח את גירסתה בנקודה זו, ולא שיכנעה אותי כי גירסתה מסתברת יותר ומתקבלת על הדעת יותר מגירסת הנתבע. לא השתכנעתי כי אמנם שוחח מר בהלול עם הנתבע. אני מעדיף את גירסת הנתבע, כי הוא שוחח בנוגע להזמנה אך ורק עם תמיר חברו, ולא נטל על עצמו כל התחייבות אישית לתשלום. ה. סיכום 23. העולה מכל האמור לעיל הוא, כי התובעת לא הצליחה לבסס אחריות אישית של הנתבע לתשלום החוב, ולפיכך, התביעה כנגד הנתבע 2 - נדחית. התובעת תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של הנתבע 2 בסך 7,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. חוזההסכם פרסוםפרסוםטלויזיה