הסכם בוררות מכרז

פסק דין 1. המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק בורר שניתן ביום 18/10/99, על-ידי עו"ד סולי ש' וואנו (להלן: הבורר ), בו נקבע שעל המבקשת לשלם למשיבה סכום של 400,000 ש"ח ומע"מ, כאשר סכום זה כולל גם את הוצאות הבוררות. הנסיבות הצריכות לענין: 2. על-פי הסכם בין המבקשת (להלן: שורק) לבין המשיבה (להלן: רם), הועבר הסכסוך שהתגלע ביניהם, בקשר לשני פרוייקטים בהם היו מעורבים, לדיון והכרעה בפני הבורר . לענין סמכות הבורר , הסכימו הצדדים כי על הבוררות תחול התוספת לחוק הבוררות, תשכ"ה1965- (להלן: חוק הבוררות), ללא הגבלת זמן, ואולם הבורר יהיה כפוף לדין המהותי וינמק את פסק-דינו (נספח יב' לבקשה). 3. נושא הבוררות הוא כתב תביעה ותביעה שכנגד לקבל תקבולים מפרוייקט, שבוצע על ידי החברה האחרת. השתיים - שורק ורם - נהגו גם בעבר לשתף פעולה ביניהן בקשר לפרוייקטים לבניה. 4. המדובר הוא, כאמור, בשני פרוייקטים: פרוייקט ירושלים הוא פרוייקט שביצעה רם. שורק טענה שהיא זכאית לקבל עמלה בשיעור של 3% מן התקבולים שרם קיבלה בפרויקט זה. לחלופין טענה, כי היא זכאית לפיצוי בשיעור זה, לפי עילה של עשיית עושר ולא במשפט. פרויקט רמלה הוא פרויקט בו סיכמו שני בעלי הדין להגיש מכרז במשותף לביצוע עבודות בניה ברמלה עבור חברת מבנה תעשיה. רם טענה לזכאות לעמלה בשיעור של 3% מן התקבולים ששורק קיבלה בפרוייקט, זאת מכח הסכמה חוזית בין הצדדים או מכח של עילה של עשיית עושר ולא במשפט. פסק-הבורר : 5. פסק הבורר ניתן בשני חלקים: פסק חלקי - החלטת ביניים (להלן: פסק הביניים), ניתן ב 12/1/99, ואילו פסק-הבוררות המשלים (להלן: הפסק המשלים) ניתן ב18/10/99-. מאחר שהיה פיצול במתן פסק-הבורר , ומאחר שישנה התיחסות לממצאים ולמסקנות בשני פסק-הדין, יש בדעתי להביא בהרחבה את הקביעות והממצאים בכל אחת מן ההחלטות. פסק הביניים 6. בפסק הביניים דן הבורר בעיקר בשאלה, אם הגיעו הצדדים לידי הסכמה המהווה חוזה משפטי מחייב לגבי כל אחד מן הפרוייקטים. ניתן להבין על פי הממצאים שיפורטו להלן, שמסקנתו היתה שההסכמות שהיו בין הצדדים, אם היו, לא השתכללו לכדי חוזה משפטי. 6.1 בקשר לפרויקט ירושלים נקבעו הממצאים הבאים: א. בהסתמך על עובדות מוסכמות קבע הבורר כי: - מדובר בפרויקט שבוצע על ידי רם. - רם הגישה הצעה במכרז לבנית בריכת מים מבטון דרוך. - הצעת רם לא זכתה במכרז, מפני שלא הוכיחה נסיון ביציקת בטון לבריכות מים בקיבול של 5,000 קוב ומעלה. המכרז בוטל. לקראת המכרז החוזר, פנתה רם אל שורק וביקשה אותה להשתתף עמה בהגשת המכרז, נוכח הנסיון הקודם של שורק, וכן בשל העובדה, שהעבודה הקודמת של שורק תוכננה על ידי אותו מתכנן עבודה בירושלים, ואשר אמור היה לזכור את שורק לטובה. שורק הסכימה, שתי החברות נגשו למכרז, וזכו בו. יש להעיר איפוא, שהמוניטין של שורק הוא למעשה שהכריע את תוצאות המכרז במקרה זה. ב. המחלוקת שהיתה בין הצדדים בקשר לזכאות לעמלה, הוכרעה על ידי הבורר . הבורר בחן את טענות בעלי הדין וקבע כי שורק התיחסה בסיכומיה לשני מועדים שונים במסגרת היחסים החוזיים: האחד, המועד המקדמי של שלב המכרז, והאחר, שהוא שלב מתקדם יותר הוא המועד בו ניהלו הצדדים מו"מ גם בקשר לפרויקט רמלה. על בסיס ההנחה, שהנטל מוטל על שורק, קבע הבורר שאין לקבל את גירסתה לזכאותה לתקבול מאחר שלא הוכח שהוסכם על שיעור עמלה מוסכם (סעיף 10 לפסק-הביניים). הבורר הוסיף והבהיר, שאילו נתקבלה טענת שורק לגבי קיומו של חוזה משפטי מחייב כבר בשלב המקדמי, אזי היה על הבורר להשלים את שיעור התמורה, והשלמה כזו אינה בגדר "פרט שולי" הניתן להשלמה. שיעור עמלה הוא פרט מהותי. הבורר הוסיף וקבע, שלא ניתן להשלים את ההסכמה ולשכללה לכדי "חוזה", מכוחו של נוהג מחייב, זאת מפני שלא הוכח נוהג קבוע בין הצדדים, המצביע על נוהג של תיגמול הצד האחר. נהפוך הוא; דוקא פרויקט רמלה מלמד, כי במקום שרצו הצדדים לקבוע שיעור עמלה, עשו כן בדרך של התכתבות (סעיף 9). לגבי השלב השני - השלב המתקדם, שהוא מקביל לתחילת מעורבות פרויקט רמלה, קבע הבורר , שלמרות הסכמת הצדדים לדון בשיעור העמלה, בד בבד, בשני הפרויקטים, לא התגבשו דיונים אלה לכלל הסכמה. הבורר בחן גם אפשרות לקיומו של חוזה משפטי נוסף, בקשר לביצוע הפרויקט בפועל, וגם זו נדחתה. הבורר קבע שמעבר למעורבות של שורק כמשתתף במכרז, יכולה היתה שורק לזכות בעמלה, לו הוכיחה מעורבות בפועל בפרויקט ירושלים. מעורבות כזו לא הוכחה, הגם שתחילה נשלחו מכתבי פניה מאת המזמין, גם אל שורק. 6.2 ניתן איפוא לסכם את פסיקת הבורר בפרויקט זה ולומר: אפשרות לקיומו של חוזה משפטי מחייב, יכולה היתה להתברר לגבי השתתפות במכרז ולגבי ביצוע הפרויקט בפועל. לגבי כל אחת מן האפשרות לא הוכח קיומו של חוזה משפטי מחייב. לגבי שלב המכרז, נקבע, שעל אף שהיתה מעורבות ממשית ובפועל של שורק בהשתתפות במכרז, ועל אף שברור היה שאלמלא שורק, לא היתה רם זוכה במכרז, אין שורק זכאית לתגמול כלשהו בגין כך, מפני שלא הוכח קיומו של חוזה משפטי מחייב, זאת מאחר שפרט מהותי באותן הסכמות - התמורה - לא הגיע לכדי מסוימות, המאפשרת הפיכת הסכמה לחוזה, ולא היה גם בנסיבות ההליכים לקראת כריתתו של חוזה, נתונים או נוהג אשר איפשרו השלמתו על-ידי הבורר . לגבי קיומו של חוזה לביצוע הפרויקט, לא הוכיחה שורק כל ביצוע בפועל, ומימלא, לא הוכחה מעורבות המזכה בעמלה, אפילו אם נניח שהיה חוזה (הגם שלא הוכח קיומו). 6.3 בקשר לפרויקט רמלה קבע הבורר : א. בהסתמך על עובדות מוסכמות קבע הבורר כי: - פרויקט רמלה הוא פרויקט רחב היקף. שורק סברה וחששה, כי מצבה הכלכלי, לא יאפשר לה ליטול על עצמה את ביצוע הפרויקט בלי גיבוי כלכלי איתן. רם נאותה לספק לה גיבוי זה. - בפועל הגישה שורק את המכרז בשמה בלבד, וזכתה. - לאחר מכן שיתפה שורק פעולה עם רם, כדי להביא לכך שההסכם עם מזמין העבודה יחתם גם עם רם. למזמין אף הובהר שהשתיים שותפות בעבודה. המזמין סירב (סעיף 16). ב. במחלוקות בין הצדדים קבע הבורר : - בהתבסס על ההנחה שנטל הראיה לזכות בעמלה מוטל על רם, ובהתבסס על תביעת רם שעניננה, לא בתביעה לתקבולים מכח הסכם שותפות, אלא מכל עילה חוזית של הסכמה מפורשת לתשלום תגמולים (סעיף 17 פיסקה אחרונה), לא הוכיחה רם את תביעתה. רם לא הוכיחה הסכמה לשלם עמלה, למרות שהצדדים ניהלו ביניהם מו"מ. - רם גם אינה זכאית לתגמולים בשל ביצוע הפרויקט - אף לא ביצוע חלקי - מאחר ששורק לא רק ניגשה למכרז לבדה, אלא גם ביצעה את הפרויקט לבדה. רם הודיעה מלכתחילה, שהיא מעונינת במימון בלבד ואינה מעונינת ליטול חלק בביצוע בניית הפרויקט. - רם לא עמדה על מימושה של ההסכמה הראשונית ליטול את מימון הפרויקט (סעיף 25). - האפשרות כי רם תבצע את הפרויקט, נפלה בתום המו"מ בין הצדדים וגם ביצוע אחר על-ידי רם לא הוכח. 6.4 ניתן לסכם את פסיקתו של הבורר בפרויקט רמלה ולומר: שאלת קיומו של חוזה בין הצדדים נבחנה במקביל לפרויקט ירושלים. גם כאן בחן הבורר אפשרות קיומו של חוזה בשני שלבים. חוזה לענין השתתפות במכרז וחוזה לענין ביצוע הפרויקט. חוזה מהסוג האחרון לא היה, מפני שרם כלל לא היתה מעונינת בביצוע. כל מה שהיתה מעונינת הוא במימון ומתן גיבוי לשורק, אולם בשלב המאוחר לניהול המו"מ, לא עמדה עוד רם על מימושה של ההסכמה הראשונית, לפיה תיטול על עצמה את הביצוע. מכל מקום, ניהול מו"מ לתשלום עמלה, לא הבשיל לכדי מסוימות המאפשרת קביעתו של חוזה. מסקנת הבורר : 6.5 המסקנה המסכמת של הבורר בפסק הביניים מופיעה בסעיף 26 של הפסק שכותרתה "מסקנת ביניים", ושם נאמר: "לא שוכנעתי כי היתה הסכמה מפורשת בין הצדדים ששורק תקבל אחוז מסויים מן התקבולים מפרוייקט ירושלים, ו/או כי רם תקבל אחוז מסויים מפרוייקט רמלה. על כל פנים לא שוכנעתי בזכותו של אחד הצדדים לקבל את אותו תקבול על בסיס הסכמה כאמור". 7. יש להעיר כי לא ניתן לקרוא מסקנה זו, ללא התייחסות לממצאים הקודמים שנקבעו ויש לראות במסקנה זו כבאה להוסיף על הממצאים הקודמים שנקבעו. כפי שהובהר, בחן הבורר אם קיים חוזה בכל אחד מן הפרוייקטים. על פי כללי דיני החוזים, כריתתו של חוזה מותנית בקיבול של הצעה, שיש בה אלמנט של מסויימות, דהיינו בהסכמה מלאה בת ביצוע שלאחריה אין עוד מקום בניהול מו"מ משלים. אחד מן האלמנטים שבחן הבורר כדי לוודא אם אכן יש בפניו חוזה, היה אלמנט התמורה ומהשגיע למסקנה כי מרכיב זה לא הוסכם, וכי הוא מהותי באופן שאינו ניתן להשלמה, מן הנסיבות האחרות שקדמו לכריתתו של החוזה או על פי נוהג שהיה בין הצדדים, ממילא המסקנה היא, כפי שאכן ניתן להסיק מתוך קביעותיו של הבורר , שבהעדר הסכמה מפורשת בין הצדדים בכל אחד מן הפרוייקטים לקבלת תגמול מפרוייקט שבוצע על ידי החברה האחרת, ממילא אין חוזה תקף בין הצדדים. 8. למרות האמור, ולמרות שהבורר היה ער לעובדה שטיעוני הצדדים התמקדו בשאלה אחת בלבד והיא: "בשאלת ההסכמה לתשלום אחוז מסויים, כאמור לעיל." (סעיף 27), המשיך הבורר וקבע, כי עדיין נותרה פתוחה השאלה של זכות תקבול "מכח העילות האחרות שנטענו בכתבי הטענות של הצדדים, היינו, בעילות של עשיית עושר ולא במשפט והפרת חוזה." (סעיף 28). בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא, שלא ניתן היה עוד לדון בעילות של הפרת חוזה. אם היתה כוונה לדון בעילות הנובעות מדיני החוזים הכלליים, צריך היה ליידע את הצדדים במפורש על כך כדי שתשמר להם זכות הטיעון. הפסק המשלים: 9. בפסק המשלים, דן הבורר בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. לגבי עילה זו מדובר בעילה שלא נדונה בפסק הביניים. בעקרון נקבע כי עילה זו חופפת לעילה החוזית, ולכן תוצאתה זהה. דהיינו, במקום שהוכרה הזכות מכח עילה חוזית (פרוייקט רמלה), קיימת זכות חופפת מכח העילה של עשיית עושר ולא במשפט, ובמקום שנדחתה הטענה בדבר זכות מכח עילה חוזית (פרוייקט ירושלים), יש גם לדחות את התביעה המושתתת על העילה האחרת. בעילה החוזית, לגבי פרוייקט רמלה, חזר הבורר על האמור בפסק הביניים, בקובעו כי לאחר שהיתה הסכמה משותפת לגשת למכרז, ושורק הגישה הצעה בשמה בלבד, המזמין הוא שדחה את בקשתה של שורק לצרף את רם כשותפה בהצעה (סעיף 8). אולם הבורר הוסיף וקבע, שגם אם אכן היתה התנגדות של המזמין, ראוי היה להביא עובדה זו לידיעת רם, בעת שהמזמין עמד על התנגדותו ולא בדיעבד. עוד קובע הבורר שמתוך השוואה בין כתב התביעה של שורק לגירסה שהוצגה בפניו, אין הוא יכול לתת אמון לגירסתה של שורק לענין הסיבה לאי צירופה של רם כמציעה במכרז. המימצא שהבורר קובע הוא איפוא: "אני סבור שאכן שורק הפרה את הסיכום המוקדם בינה לבין רם, בכך שלא צרפה את רם כשותפה במכרז." (סעיף 11(. אעיר כבר בשלב זה, כי מימצא זה, אינו עולה בקנה אחד עם הקביעות בפסק הביניים. שם, בסעיף 25 פסקה 2, קבע הבורר : "רם לא עמדה על מימושה של ההסכמה הראשונית, לפיה היא תיטול על עצמה את מימון הפרוייקט...". משמע, שאפילו היתה הסכמה לגשת יחד למכרז, ואפילו הפרה שורק הסכמה זו, לא תבעה רם, זכויות עקב הפרת כזו. תביעתה התרכזה בנושא אחד בלבד והוא, זכותה לתקבול בשיעור של 3%, מכח עילה חוזית. ואכן בהמשך נאמר: "נותרה איפוא, רק האפשרות של ביצוע בפועל במשותף, קרי שותפות בחלק הביצועי ממש...". אולם מעבר לסתירות העולות מן הקביעות השונות, עולה בבירור כי המחלוקת שהוגדרה בפסק המשלים היא מחלוקת חדשה שאיננה הפרה של חוזה קיים, אלא לכל היותר הסכמה במסגרת ניהול מו"מ לקראת כריתתו של חוזה. בנושא זה לא נשמרה זכות הטיעון של שורק. אחזור ואפרט מסקנתי זו, לאחר פירוט טיעוני הצדדים ודיון בטענות המקדמיות. טענות הצדדים והגדרת המחלוקת: 10. המבקשת טענה, כי היה על הבורר לפסוק על פי דין והוא לא עשה כן. משנקבע בפסק הביניים כי הוכחה העילה החוזית על ידי כל אחד מבעלי הדין, לא היה מקום לאפשר תיאור משלים, בגין הפרת חוזה, שהרי, בלשונו: "הכיצד ניתן לטעון להפרת חוזה עת נקבע כבר כי אין חוזה בין הצדדים.". אולם אם הבורר חזר ודן בעילה שעניינה חוזית, הרי צריך היה ליתן הזדמנות נאותה למבקשת להביא ראיותיה ולטעון טיעוניה. משהחליט הבורר ליתן את הפסק המשלים על בסיס העילה החוזית, מבלי להתיחס לבקשתה של המבקשת בנושא, נגרם לה עיוות דין, והיא עותרת לביטול פסק הבורר , שהוא הפסק המשלים. רם טענה טענות מקדמיות, לפיהן, יש לעמדתה, לסלק את הבקשה על הסף, מאחר שלא הוגשה על פי תקנות סדר הדין בבוררות. תקנות אלה לא שונו ולכן ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בורר בדרך של בקשה בכתב, אלא בדרך של המרצה בלבד. עוד טענה רם שהבקשה לביטול הוגשה באיחור, מאחר שכבר בפסק הביניים נקבע כי יש להמשיך ולדון בעילות של הפרת חוזה. פסק הביניים ניתן עוד בינואר 1999, ולכן יש לדחות את הבקשה על הסף, גם מן הטעם האמור. לעמדת רם הבקשה לוקה גם בחוסר תום לב ומהווה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. לגופו של ענין טענה רם, כי יש להפעיל את סעיף 26 של החוק, ומאחר שלא נגרם עיוות דין, יש להשאיר את פסק הבורר על כנו. גם אם הבורר היה צריך לפסוק על פי הדין והוא לא עשה כן, אין טעות ביישום הדין מהווה עילה לביטול הפסק. בפועל ניתנה הזדמנות נאותה לבעלי הדין לטעון טיעוניהם. לשורק אף ניתנה אורכה להגשת סיכומיה. בהתייחס לפרוייקט רמלה עמדה רם על ההבחנה שעשה הבורר בין העילה החוזית לגבי שותפות בחלק הביצועי, ותביעה זו נדחתה, לבין חוזה לגשת יחדיו למכרז. העילה האחרונה הוכחה ובגינה נקבע הפיצוי. לפיכך עמדה רם על טענתה, כי יש לאשר את הפסק. דיון ומסקנות 11. אבהיר, כפי שגם צויין במהלך הדיון בפני, ולא שוכנעתי אחרת גם לאחר שחזרתי ועיינתי בכתבי הטענות ובטיעוני הצדדים בפני, שיש להורות על ביטול הפסק המשלים, וזאת בעיקר על בסיס העילה המפורטת בסעיף 24(4) של חוק הבוררות. קודם שאפרט מסקנתי, אתיחס לטענות המקדמיות, שאף דינן להדחות. 12. לענין ההליך הבקשה שננקט לביטול פסק-הבורר : אמנם תקנה 4 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט1968- (להלן: תקנות הבוררות) קובעת, כי בקשה לפי חוק הבוררות, בהעדר הוראה אחרת בתקנות אלה, יש להגיש בדרך המרצה. אולם אין להתעלם מן העובדה כי תקנות סדר הדין האזרחי תוקנו, ועל-פי התיקון יש להגיש כל בקשה בדרך של בקשה בכתב. מטרת התיקון, כפי שציין ב"כ המבקשת בתשובתו היתה להחליף את בקשות בדרך המרצה בבקשות בכתב, ואין כל מניעה לקרוא את התיקון האמור כחל גם על תקנות הבוררות, הגם שאני ערה לאמור בתקנה 240 לתקנות סדר הדין האזרחי. יתר על כן, הגם שניתן, על-פי הגישה החדשה, לראות בפרוצדורה האזרחית ענף עצמאי של המשפט (ראה ספרו של דר' ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזחרית, מבוא ועקרונות יסוד, 17), הרי שגם לפי גישה זו ישנן הוראות דיוניות שעניננן "לשרת" נורמה מהותית. אופן הגשת הליך, אינו אלא אמצעי לבירור יעיל של הזכות הנטענת. במקום שההליך הוגש באופן המאפשר בירורו, הגם שלא על-פי הוראות הדין הרלוונטיות, אין זה ראוי, רק בשל כך, להורות על ביטול ההליך, או להימנע מלדון בו. בנושא זה ראוי להפנות גם לדברים שנאמרו על ידי כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז), ברע"א 1233/91 (ג'רבי נ' בן ד, פ"ד מה(5) 661): "...מקום בו הדרישות הפורמליות מפנות לדרך פלמונית, אינה יכולה להתפרש באופן כה נוקשה עד שאין לסטות ממנה במידה הקלה ביותר." (שם, עמ' 669). בנסיבות העניין, אין כל מניעה לראות את ההליך כאילו הוגש בדרך של בקשה בדרך המרצה. ראוי עוד להוסיף שגם בעניננו, לא נראה כי נפגעה זכות כלשהי של המשיבה מן הדרך הדיונית בה הוגשה בקשת הביטול. מן הטעמים המפורטים לעיל, אני מורה על דחית הטענה למחיקה על הסף. 13. בענין מועד הגשת הבקשה לביטול פסק-הבורר : רם טענה, כי כבר בפסק-הביניים, בסוף הפסק, הורה הבורר על השלמת טיעון בנושא של הפרת חוזה. פסק הביניים ניתן עוד 12/1/99, ולכן טענה לגבי ביטול הפסק, צריכה היתה להיות מוגשת, תוך 45 יום לאחר אותו מועד. משהוגשה הבקשה רק ביום 5/12/99, הרי שהוגשה באיחור, ואולי אף באיחור רב, ולכן אין להיזקק לבקשה. גם בנושא זה, יש בדעתי לקבל את עמדת המבקשת. יש לראות בפסק הבורר המשלים ובו בלבד, כקובע חיוב בפיצוי על בסיס עילה חוזית. לביטול קביעה זו - ולא קביעות שנקבעו בפסק הביניים - עתרה המבקשת, ומבחינה זו, הוגשה הבקשה במועד. 14. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המבקשת עשתה שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש ופעלה בחוסר תום לב. אין כל תשתית עובדתית המבססת טענה כזו. משקבעתי כי רשאית היתה המבקשת להשלים עם פסק הביניים, בו נקבע - כפי שהובהר וכפי שיפורט עוד בפסק הדין - כי העילות החוזיות לא הוכחו, ממילא עמדה הזכות למבקשת לבקש הבהרות לגבי מהות החלטת הבורר להוסיף ולסכם בעילות חוזיות אחרות. עמידה על זכותה זו, אינה שימוש לרעה בהליכי בהימ"ש. זאת ועוד, אם הבורר לא דן בבקשה ונתן את פסק דינו, ללא דיון נוסף, הרי שהגשת הבקשה לביטול בבית משפט זה, במועד שהוגשה, אינה מהווה אף היא שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לדחיה על הסף. 15. לעצם פסק-הבורר , בהתיחס לפסק המשלים, לא ניתן לאשרו, וזאת מאחר שהעקרון של שמיעת הצד השני, המבוסס על כללי הצדק הטבעי, לא נשמר. יש הבדל מהותי בין סעד המבוסס על הפרת חוזה, לבין סעד המבוסס על עילה של דיני החוזים, על אף העדר חוזה, וטענה זו אינה רק נוגעת לאופן יישום הוראת הדין הרלוונטית. הבורר קבע שאין חוזה בין הצדדים, ולמרות זאת חייב בפיצוי בגין הפרה של הסכמה שעניננה לשיתוף במכרז, הסכמה שלגביה נקבע גם, שלא הבשילה לכלל חוזה. הפרה כזו, אינה הפרת חוזה, אלא עילה על-פי דיני החוזים הכלליים. בעילה כזו לא נשמרה לשורק זכות הטיעון. לפיכך, לשאלה אם כאשר הבורר הורה על השלמת טיעונים, בטרם ניתן הפסק-המשלים, ושורק "בחרה" שלא לנצל הזדמנות זו, לא היה משום "ויתור", יש להשיב בשלילה. כדי שצד יוכל להעלות טיעוניו, צריך הוא קודם לדעת ולהבין, מה הן המחלוקות והעילות שטרם הוכרעו, ושניתן במסגרת כתבי טענות הצדדים, להוסיף ולבררן. 16. בסיכומים המשלימים שהגישה שורק לבורר, קודם למתן הפסק המשלים, ביקשה שורק לשמור על זכותה ולהמשיך ולסכם בסוגיה של העילה החוזית, רק לאחר שהבורר יבהיר כיצד ניתן לטעון להפרת חוזה, שאינו קיים. עוד הוסיפה שורק וביקשה, שאם הבורר יהליט בכל זאת כי יש לקיים דיון כזה, וזאת למרות ממצאיו בפסק הביניים, תשמר זכותה להמשיך ולסכם בסוגיה זו. זכות כזו לא ניתנה לה. המסקנה היא, ששורק הבהירה, כי היא מבקשת לשמור על זכותה, וכי אין היא רואה בסיכומים שהוגשו מטעמה, משום ויתור על זכות כזו. לכן, אם סבר הבורר , כי למרות קביעותיו להעדר חוזה משפטי מחייב, ישנן עילות אחרות שיש לברר הנוגעות לדיני החוזים הכלליים, ושמקורן אינו בקיומו של חוזה, היה עליו לחזור ולזמן את הצדדים לדיון נוסף, כדי שיובהר תחילה מהן המחלוקות שנותרו להכרעה. המסקנה המתבקשת היא, שהבורר לא היה מוסמך להמשיך ולדון בנושא "תקבול כלשהו מכח העילות האחרות שנטענו בכתבי הטענות של הצדדים" או לדון "לגבי הפיצוי הראוי, עצם הזכאות לו, ושיעורו, מכח העילות האחרות" (סעיפים 29-28 בפסק הביניים), כאשר זכאות כזו מבוססת על הפרת חוזה, אלא לאחר דיון והבהרות לצדדים, מה מהותן של אותן טענות שנותרו ושעניננן הפרת חוזה. ובכלל, האמנם ניתן לטעון להפרה חוזית במקום בו נקבע כי אין חוזה?!. יש גם להסכים עם ב"כ שורק, שקביעתו של הבורר בסוף פסק-הביניים, להמשיך ולדון בעילה החוזית לא היתה ברורה ולא תאמה לממצאים שנקבעו באותו פסק. 17. למעשה, נדחתה תביעת שני הצדדים על בסיס עילה חוזית. הבורר קבע, כי מתן התקבול הוא לב ליבו של "חוזה" אפשרי בין הצדדים. הבורר גם קבע שלא היתה הסכמה למתן תמורה, וכי מתן התמורה בפרויקט האחד היה קשור ומותנה בפרויקט האחר, וכי בהעדר הסכמה לתקבול בשיעור ספציפי, אין הפרט שהוא מהותי ניתן להשלמה. לכן המסקנה היא, שאין חוזה בין הצדדים ולא ניתן לדבר על חלקי חוזה, או על חוזה חלקי. שלב המכרז - כפי שגם קבע הבורר עצמו לגבי פרויקט ירושלים - אינו אלא אחד השלבים בחוזה אפשרי, ואינו יכול בשום מקרה להקרא חוזה עצמאי העומד בפני עצמו, משלא נקבעה לו תמורה. ככלל, הסכמה לשותפות בהשתתפות במכרז, אינה אלא תחילת הדרך של מו"מ, ואינה חוזה עצמאי. גם במקרה זה לא נטען אחרת. 18. הבורר , כאמור קבע כמימצא, כי "שורק הפרה את הסיכום המוקדם בינה לבין רם, בכך שלא צרפה את רם כשותפה במכרז." (סעיף 11(, אולם "סיכום" זה כהגדרתו ועל-פי מימצאי הבורר , אינו חוזה. לכן, גם אם ניתן היה, לכאורה, לדון אולי בזכאות לפיצוי על בסיס עילה אחרת, גם עילה המבוססת על דיני החוזים (בהבדל מהפרת חוזה), כמו למשל, מו"מ לקראת כריתת חוזה, או עילות אחרות הקשורות בדיני החוזים הכללים ושאין מקורן בקיומו של חוזה, לאחר שנכרת (שהרי בנושא האחרון נקבע מפורשות שאין חוזה כזה), צריך היה לאפשר דיון מפורט יותר, שלא יכול היה להיעשות על דרך השלמת טיעונים בלבד. עילה כזו - אי ניהול מו"מ בתום לב - לא נדונה בפני הבורר , צריכה היתה להיות מוגדרת באופן שבעלי הדין יבינו את מהותה של המחלוקת, ובעיקר צריכה היתה להשמר זכותם להביא לא רק טיעוניהם בענין זה, אלא אף ראיות. בחינת טיעוני הצדדים והמימצאים שקבע הבורר , מעלים ספקות אם אמנם רם עמדה על טענות כגון אלה, טענות הקשורות להליכים שקדמו לאפשרות כריתת חוזה. בנסיבות אלה צודקת שורק כי לא נשמרה זכותה ולא ניתנה לה הזדמנות נאותה לטעון טענותיה או להביא ראיותיה. למעשה מה שהבורר קבע הוא שהיתה הפרה של עילה חוזית במובן זה שהיתה הסכמה ללכת יחד למכרז. אולם לגבי אותה הסכמה קבע הבורר , שזו לא השתכללה לכלל חוזה, שהרי לא הוסכם על תמורה. עילה כזו אם אכן יכולה לעלות, ובהנחה שקיימת מכח כתבי הטענות (וספק בעיני אם עילה כזו אכן עולה שם), הרי שבכל מקרה צריך היה להגדיר את העילה ולהבהיר שלא מדובר בחוזה קיים אלא בעילה אחרת שקשורה לדיני החוזים הכללים. 19. עיון בסעיף 10.9 לתשובת המשיבה לבקשת הביטול, מעלה גם ספק אם רם עמדה על דיוק החלטתו של הבורר . בסעיף 10.9 לתשובתה בבקשה בפני, אמרה רם כי העילה החוזית אשר הבורר קבע שלא הוכחה הינה לגבי השותפות בחלק הביצועי. העילה החוזית שהוכחה היא חוזה שהופר על ידי המבקשת בכך שהשניים לא נגשו יחדיו למכרז, ובגינו חוייבה לשלם את סכום הפיצוי כפי שנקבע. אכן מקובל עלי, שהפיצוי ניתן בגין הקביעה שהיתה התחייבות לגשת למכרז במשותף, אך לא מקובל עלי שבהתחייבות זו, ראה הבורר חוזה. גם כלל לא ברור שזו היתה תביעתה של רם, ולא מקובל עלי שבנושא זה נשמרה זכות הטיעון לשורק. לכן, העילה בנושא זה יכולה היתה להיות רק במסגרת מו"מ לקראת כריתתו של חוזה ובנושא אחרון זה לא נשמרה זכות שורק להביא טענותיה. לפיכך, יש להשאיר על כנו את פסק-הביניים, ויש לבטל את הפסק-המשלים ולהחזירו לדיון בפני הבורר , כדי לאפשר לצדדים לטעון בשאלה, אם אכן ההתחייבות לגשת יחדיו למכרז בפרויקט ירושלים, התחייבות שלא יצאה אל הפועל, הינה בגדר של ניהול מו"מ שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת, ואשר בגינה מגיעים למשיבה פיצויים. אם עלתה טענה כזו, מכתבי הטענות ומן הראיות שהוצגו בפני הבורר , ובכלל, אם אין לראות בפסק-הביניים כפסק-בורר המסיים את חילוקי הדיעות בין הצדדים. בנושא האחרון, הייתי מבקשות להוסיף מספר הערות. 20. בסעיף 17 פיסקה שלישית בפסק-הביניים קבע הבורר : "... ואולם עילת התביעה של רם אינה לתקבולים מן הפרויקט מכח הסכם שותפות זה, אלא, לעניין העילה החוזית - מכח הסכמה משותפת בין הצדדים, כפי שהיא מפורטת בסעיף 15 של כתב התביעה", באותו סעיף לא נזכרת כל דרישה לפיצוי בגין אי השתתפות משותפת במכרז - נושא זה חלף ועבר משהגיעו הצדדים להסכמה לנהל מו"מ חדש ונוסף ביניהם בקשר לביצוע העבודה, ובגין "חוזה" מאוחר זה, הנטען, ביקשו פיצוי. בלשון רם: "... לאחר שבתכססנות....ו/או במכוון, גרמה לכך שלא יחתם הסכם עבודה גם מול רם, דבר שנותן בידי אחים שורק את האפשרות לקבל ישירות התשלומים ממזמין העבודה." משמע שאפילו היתה הפרה של החוזה לשותפות במכרז, לא עמדה עוד רם על זכותה לפיצוי עקב הפרה זו. ואכן, בכתב ההגנה שהוגש המטעמה של רם (סעיף 7) נטען שהזכות של רם לקבל תמורה מתמקדת ב- 3% בגין הסכמה בעבודה שהיתה אמורה להתבצע יחדיו במסגרת פרוייקט רמלה, הסכמה, שעל פי קביעת הבורר לא היתה לכלל חוזה מחייב, בין היתר מאחר שרם לא היתה מעוניינת בביצוע העבודה בפועל. גם בתביעה שכנגד שהגישה רם טענתה היתה, שהשותפות ביניהן השתרעה לא רק על השתתפות במשותף במכרז אלא גם על ביצוע העבודה יחדיו. עוד הודתה רם שגם לאחר ששורק הפרה את ההתחייבות לענין השתתפות במכרז במשותף, הסכימה שורק ועשתה אף נסיונות כנים לביצוע עבודה במשותף, וחלק זה של החוזה לא הופר על ידה. משמע, ההסכמה הראשונה אפילו הופרה לא היתה עוד בסיס לתביעה. הסכם אחר שהיה לחוזה בר-תביעה, לא נוצר בין הצדדים. התמורה שביקשה רם על פי טענתה, מאחר שביקשה להסתלק מביצוע העבודה היה בשיעור של 3% עמלה - ואלה הותנו בתשלום עמלה בפרויקט ירושלים. בסעיף 21 לתביעה שכנגד טענה רם להפרה הקשורה למניעת שותפות בעבודה בפרויקט רמלה. לא נטען בשום מקום כי רם זכאית לפיצוי רק בגין אי השתתפות במכרז במשותף, שהרי גם לטענת רם המו"מ החדש לקראת בירור אפשרות לביצוע במשותף בא במקום אי ההשתתפות במכרז. מכאן השאלה, אם בכלל עמדה עוד טענה לרם תביעה לפיצוי מכח דיני החוזים הכלליים. מכל מקום, ברורה של השאלה החדשה יכול היה להיעשות לאחר הגדרתה. 21. מכל מקום, בנסיבות אלה, צריך היה לשמור על זכותה של שורק, להצביע בפני הבורר , כי רם כלל לא תבעה בגין מו"מ שנוהל שלא כדין (ראה סעיף 15 לכתב ההגנה והן סעיף 21 לכתב התביעה שכנגד). להראות כי משנכנסה רם למו"מ בקשר לחוזה לביצוע הפרויקט בפועל, לא עמדה עוד על זכותה לתבוע פיצוי בגין ניהול מו"מ מוקדם שלא כדין, וכי שורק היא שעשתה כל שנדרש כדי שרם תוכל לבצע יחד איתה את הפרויקט, כפי שקבע הבורר . משקבע הבורר כי הסכם להשתתפות במכרז יכול להגיע לידי חוזה מחייב רק אם הוסכם על תמורה, כי אחרת נעדר ממנו אלמנט המסוימות, לא יכול היה הבורר להחליט אחרת לגבי פרויקט רמלה, במיוחד לאור קביעותיו האחרות. רשאית היתה שורק לטעון ולהצביע על ההבדלים שבין כריתת חוזה, לבין מו"מ לקראת כריתתו, ולעמוד על טיעוניה, כפי שעשתה בפני, שבהעדר תמורה מוסכמת, לא ניתן היה לדבר על קיומו של חוזה. רשאית היתה שורק לטעון גם בפני הבורר כי קביעה לזכות פיצוי בגין מו"מ שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת, אינה עולה בקנה אחד עם קביעת הבורר בפסק-הביניים כי "אינני מקבל את הטענה שדי בעצם ההבטחה למתן הגיבוי הכלכלי, כדי לבסס קיומו של הסכם בין הצדדים בנוגע לזכותה של רם לעמלה במקרה בו יבוצע הפרויקט על-ידי שורק לבדה." קביעה זו יש בה גם להצביע על כך שחוזה לענין השתתפות משותפת במכרז, לא היה. משלא נשמרה זכות הטיעון, דין הפסק המשלים, להתבטל. השיקול של העדר עיוות דין: 22. לטענת רם, גם אם נפלו טעויות בפסק-הבורר , אין להורות על ביטולו, וזאת בשל העדר עיוות דין (סעיף 26 לחוק). טענה זו דינה להידחות. דווקא הסתמכות על סעיף זה, מחזקת את המסקנה, כי דינו של הפסק המשלים להתבטל. כפי שציין הבורר , וכפי שעולה מן הראיות שהוצגו, מדובר בשני פרויקטים שהם מקבילים, וההסכמות לגבי מרכיב מהותי בכל אחד מן החוזים - התמורה - מותנת היא זו בזו. כעולה מנסיבות הענין ומהגיון וסבירות העסקית של שני הפרויקטים, היתה חשיבות ליישומו של עקרון ההדדיות, במיוחד, כאשר הוכח בפני הבורר וכפי שגם נקבע על-ידו, כי הצדדים, בינם לבין עצמם, ראו קשר מסחרי הדדי ביניהם, לא רק בפרויקטים הנדונים אלא גם בעבר. התוצאה אליה הגיע הבורר מצביעה על אפשרות סבירה מאד לעיות דין, דוקא אותה חברה (רם) אשר לא עשתה דבר בפועל - אף לא נקטה בהליך מקדים לצורך מימון פרויקט רמלה - זכתה לפיצוי, ואילו האחרת (שורק), אשר אלמלא שמה והמוניטין שלה לא היתה רם זוכה בפרויקט ירושלים, יצאה ללא פיצוי. לפיכך גם מן הטעם האמור, יש להורות על ביטול הפסק. עילה אחרת - עילה של עשיית עושר ולא במשפט: 23. השאלה הנוספת היא, אם יש מקום לאשר את פסק הבורר על בסיס עילה אחרת, שהיא עילה של עשיית עושר ולא במשפט. גם בחינה של עילה זו אין בה כדי להועיל במקרה זה. הבורר בחן עילה זו, והגיע למסקנה שקיימת חפיפה בין שתי העילות. מסקנה זו מקובלת עלי. לכן, במקום שבו נפלה טעות לגבי העילה החוזית (וטעות כזו אכן קיימת לגבי פרוייקט רמלה, כפי שפורט לעיל) חלה הטעות גם על העילה האחרת של עשיית עושר ולא במשפט. לפיכך, ביטול הפסק לגבי עילה אחת, מחייב אף ביטולו, לפי העילה האחרת. 24. יתכן שיש מקום לאור תוכנו של פסק-הבורר להעיר הערה נוספת. הגם שאני ערה למטרתו של מוסד הבוררות להיותו חליף לבית המשפט ולא הליך נוסף לקראת דיון בבית המשפט, הרי שדווקא המגמה לעודד העברת סכסוכים לבוררות, מצדיקה לעיין מחדש בקביעה כי בין עילות הביטול לא תתקיים עוד העילה של "טעות על פני הפסק" (ראה רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5) 511). גם כאשר הכלל הוא שיש להמנע ככל האפשר מהתערבות בפסק הבוררות, וכי יש לפרש את עילות הביטול על דרך הצמצום והדווקנות, יתכן שעילת ביטול בשל טעות גלויה וברורה על פני הפסק, איננה חותרת תחת עקרון זה, ואולי אף יכולה לעודד פניה רבה יותר של מתדיינים למוסד זה. בפסק בורר בו ישנן קביעות סותרות, עולה טעות ברורה באופן שאין קשר הכרחי בין התוצאה לממצאים. יתר על כן, כאשר בורר מתחייב לפסוק על פי הדין, קיימת אבחנה בין מקרה בו פסק שלא בהתאם לדין, לבין מקרה בו הבורר התעלם מהדין המהותי. אבחנה זו בפועל אינה תמיד ברורה. כאשר פרשנות של הדין היא כה מרחיקת לכת עד כדי התעלמות ממנו, קשה לומר שלא היתה התעלמות מן הדין. מכל מקום בענייננו, כדי שניתן יהיה לדון בזכאות לפיצוי של רם עקב אי שיתופה במכרז, על אף הסכמה מוקדמת לעשות כן, צריך היה לתת הזדמנות גם בידי שורק, להביא טיעוניה ואולי אף ראיותיה לענין זה, ולבחון את הממצאים שנקבעו על ידי הבורר עצמו בפסק הביניים, יחד עם כתבי הטענות של בעלי הדין. התוצאה 25. אשר על כן, אני מורה על ביטול פסק הבוררות המשלים, שניתן על ידי הבורר ביום 18/10/99. פסק הבוררות החלקי - החלטת הביניים, יוחזר להשלמת הבורר והוא רשאי להשלים את הפסק בין בדרך של מתן תוקף סופי לפסק-הביניים, ובין בדרך של מתן הזדמנות נוספת לצדדים להביא ראיותיהם ולהשלים טענותיהם, הכל לאחר שתוגדר השאלה שנותרה במחלוקת. אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בפני בסכום של 7,000 ש"ח בצירף מע"מ כחוק. חוזהיישוב סכסוכיםמכרזבוררותהסכם בוררות