פסק דין ההליך 1. התובע הגיש ביום 19.4.97 תביעה כספית בסך 831,274 ש"ח כנגד הנתבעת (להלן: "העיריה"). בכתב תביעתו טען התובע, כי הוא חשבונאי במקצועו ומשרדו עוסק בהענקת שירותים מנהליים לרשויות והוא בעל נסיון בביצוע שירותי גביה של מיסים ושל תשלומי חובה לרשויות מקומיות (להלן: "עבודות או שירותי גבייה"). לטענת התובע, ביצע עבור העיריה את שירותי הגבייה עד 31.12.95 וזאת בין יחד עם אחיו, בין באמצעות חברה ובין בכל דרך אחרת, עוד משנת 1987. לטענת התובע, ביום 30.11.95 נחתם הסכם בינו לבין העיריה לתקופה של שנתיים, החל מיום 1.1.96 ועד 31.12.97 (להלן: "ההסכם"), לפיו היה אמור התובע לבצע את עבודות הגביה עבור העיריה. לטענתו, ביום 3.12.95 הודיע ראש העיריה על ביטול ההסכם, אולם ביום 20.12.95 חזר בו ראש העיריה מהביטול. לטענת התובע, בחודש 7/96 נודע לו כי העיריה הוציאה מכרז לביצוע עבודות הגביה (להלן: "המכרז"). לאחר פנייתו בוטל המכרז, אולם בחודש 8/96 פורסם מכרז נוסף ללא שיידעו אותו על המכרז. באופן זה הסתיימה ההתקשרות עמו בחודש 10/96. התובע עותר לחיוב העיריה בסכומים כדלקמן: א. אובדן הכנסה מחודש 11/96 ועד תום תקופת ההסכם 541,136 ש"ח ובתוספת מע"מ 91,993 ש"ח (להלן: "רווח נמנע") ב. יתרת חוב בגין עמלות מוסכמות לתקופה 1/96 עד 10/96 98,792 ש"ח (להלן: "יתרת חוב"). ג. אובדן הכנסה בגין שיקים שלא ניתן לגבות בסך 51,492 ש"ח (להלן: "אובדן רווח שיקים"). ד. הפרשי הצמדה וריבית. 2. העיריה בכתב הגנתה טוענת, כי לאור ביקורת של משרד הפנים הוחלט על ידי העיריה עוד באפריל 95 להפסיק את ההתקשרות עם התובע, כשבחודש אוגוסט 95 הבהיר היועץ המשפטי של העיריה כי ההתקשרות ללא מכרז הינה בניגוד לחוק, וכי יש לפרסם מכרז. אולם, התובע לחץ על העיריה שלא לעשות כן, תוך שהוא אף מסתייע בחוות דעת יועץ משפטי קודם של העיריה, עו"ד בן יעקב, לפיה ניתן להמשיך את ההתקשרות עמו. כתוצאה מכך, אכן התקבלה עמדת התובע, נערך ההסכם וראש העיר חתם עליו, אולם ללא קבלת אישור שר הפנים ומבלי שהיתה הקצבה מאושרת להוצאה. בעקבות צו מאת הממונה על המחוז במשרד הפנים, שהתקבל בעיריה ביום 26.7.96, פורסם המכרז. העיריה טוענת כי התובע ידע גם ידע על המכרזים וכשאחיו של התובע מגיש הצעה וכי התובע נקט בכל התחבולות האפשרויות על מנת להטעות את ראש העיריה. כן מוכחש הנזק הנטען, וכן נטענו טענות של קיזוז כלפי התובע. 3. לאמור לעיל יש להוסיף, כי התובע פנה בשנת 1996 בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בכל הנוגע למכרז, תוך שהוא עותר לסעד זמני, לאסור על העיריה להתקשר עם אחרים לביצוע עבודות הגביה. אולם, בקשתו נדחתה, תוך שבית המשפט מציין כי התובענה הוגשה לאחר פתיחת המכרז, כי אכן ההצעה שזכתה נמוכה משמעותית מתנאי ההסכם וכי מבחינת מאזן הנוחיות ניתן יהא לפצות את התובע כספית, אם אכן הצדק עמו. כן ציין בית המשפט שלכאורה טענת העיריה, שנכפה עליה על ידי משרד הפנים להפסיק את ההתקשרות עם התובע סבירה היא. בעקבות זאת, נמחקה התובענה תוך שמודגש שהתובע מבקש להגיש תביעה כספית. 4. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. לאחר הגשתם הסכימו באי-כח הצדדים כדלקמן: א. בכל הקשור ליתרת החוב, יבדק נושא זה על ידי התובע מול העיריה ואם תוותר מחלוקת, היא תועבר לרואה-חשבון שימונה על ידי בית המשפט וזאת בכל הקשור לטענת הקיזוז הנטענת על ידי העיריה, תוך שנקבעו הנחיות בקשר לבירור זה. ב. בהתייחס לאובדן הכנסה בגין שיקים, יבדק נושא זה על ידי באי-כח הצדדים. ג. בכל הקשור לשאלה העיקרית, בדבר זכאות התובע לפיצויים בגין ביטול ההסכם עמו, יפוצל הדיון, באופן שבשלב הראשון תוכרע שאלת החבות בהתאם לחומר המצוי בתיק בית המשפט ומבלי שהמצהירים יחקרו. בהתאם הוגשו סיכומי הצדדים בשאלה זו. העובדות 5. מתצהירו של התובע עולות העובדות הבאות, בנוסף לאמור בכתב תביעתו: א. קיים חוזה לנושא ביצוע שירותי הגביה שנחתם ביום 1.1.93 בין העיריה לבין האחים דעאס באמצעות התובע וזאת לתקופה עד 31.12.94 עם ארכה לשלוש שנים, אלא אם כן תתקבל הודעה על אי הארכתו (להלן: "ההסכם משנת 1993"). ב. בישיבת מועצת העיריה מיום 20.9.95 הועלה נושא ההסכם המוצע לדיון, והוחלט לאשר את המלצת הועדה ולחתום על ההסכם לביצוע שירותי הגביה עם התובע. ג. ביום 30.11.95 נחתם ההסכם, כשלכאורה הן ראש העיריה והן גזבר העיריה, בצירוף חותמת העיריה, חתומים עליו. ד. במכתב מיום 3.12.95 מודיע ראש העיר לתובע כי בעת שחתם על ההסכם "לא הובאו לידיעתי כל הנתונים וחוות הדעת המשפטיות הנחוצים לי לפני החתימה" ועל כן הוא מורה על ביטול ההסכם וכי אין לפעול על פיו. ה. בחוות דעת המופנית לתובע מיום 16.12.95 ואשר נערכה על ידי עו"ד ח'טיב, מציין עו"ד ח'טיב כי שירותי גביה אינם טעונים מכרז וכי לאחר חתימתו על ידי ראש העיריה והגזבר וכשהוא נערך בידי יועצה המשפטי של העיריה, מנועה העיריה לבטלו. ואכן, ראש העיר מודיע במכתבו לתובע מיום 20.12.95, כי לאור חוות הדעת האמורה ההסכם תקף. ו. כל העת, היה מודע היועץ המשפטי של העיריה למו"מ לקראת חתימת ההסכם והוא לא הסתייג מכך. ז. ההוצאות בגין שירותי הגביה נכללו בסעיפי התקציב של העיריה. 6. מהתצהירים שהוגשו על ידי העיריה עולות העובדות הבאות, בנוסף לאמור בכתב ההגנה: א. לאור פניית יו"ר ועדת הביקורת בעיריה, ביום 27.3.96 התקבל מכתב מסגן הממונה על המחוז לו צורפה חוות דעת מאת היועץ המשפטי של משרד הפנים ולפיה נתבקשה העיריה לפרסם את המכרז. ביום 26.6.96 התקבל אף צו מאת הממונה על המחוז לפרסום המכרז ולביטול ההסכם עם התובע "אשר היה ממילא טעון הסכמת שר הפנים" וכך פעלה העיריה. ב. כי בניגוד לנטען על ידי התובע, בישיבה לא פורמלית כפי שמכונה זו על ידי העיריה, הבהיר היועץ המשפטי כי יש לפרסם מכרז. לאור זאת הוזמנה "בהשפעתו של התובע" חוות דעת נוספת מעו"ד בן יעקב היועץ המשפטי הקודם של העיריה, אשר חיווה דעתו ביום 8.8.95 כי לאור הוראות החוזה משנת 93 ומעת שהעיריה לא ניצלה זכותה להודיע על אי מימוש תקופת הארכתו, הרי מחייב ההסכם את העיריה, דהיינו, להאריך את ההתקשרות עם התובע. יש לציין כי אותו עו"ד בן יעקב הוא זה שייצג את התובע, בעתירתו לבית המשפט המחוזי. ג. לא היה אישור תקציבי להוצאה ולא התקבל אישור שר הפנים. ד. לגבי "ההיסטוריה" בכל הקשור לתובע, בחודש אפריל 87 אכן פורסם מכרז לשירותי הגביה אשר אליו ניגשו התובע ואחיו בשם "אחים דעאס". אולם ההסכם ביום 1.7.87 נחתם עם "אחים דעאס ניהול מערכות גביה בע"מ" מטעם המציעים. בהתאם לאותו הסכם הוא נכרת עד 30.6.88 עם הארכה לשנתיים נוספות, אם לא תינתן הודעה על הפסקתו. בפועל, אכן פעל התובע בשירותי גביה עד דצמבר 92. בהחלטה של העיריה מיום 14.3.93 הוחלט להתקשר עם האחים דעאס בחוזה שתוקפו מיום 1.1.93, אולם חרף החלטה זו נחתם ההסכם רק עם התובע כשהוא אינו חתום על ידי גזבר העיריה, תוך שהוא כולל אופציה לחידוש לשלוש שנים נוספות לאחר 30.1.94, תום תוקפו, הגם שהדבר בניגוד להחלטת העיריה. ה. נערכו ביקורות ממשרד הפנים אשר ציינו לקויים בכל נושא הגביה ובסופו של דבר משרד הפנים עמד על כך שיפורסם המכרז ויבוטל ההסכם עם התובע, תוך התראה לעיריה שאם היא לא תפעל כנדרש, יפעל משרד הפנים לפרסום מכרז. 7. הנה כי כן עולה, שלמעשה אין מחלוקת עובדתית מהותית בין הצדדים. יחד עם זאת וכרקע לדיון המשפטי, ניתן לקבוע על סמך החומר שבפני את העובדות הבאות: א. ראשיתה של ההתקשרות עם התובע, ובהתעלם מהגופים המשפטיים שבאמצעותם פעל התובע, כבר בשנת 1987 ובהתאם למכרז שפורסם בזמנו. ב. בתום תקופת החוזה הראשון ואף לאחר תום תקופות האורכה שבו, המשיך התובע בשירותי הגביה ללא חוזה. ג. בשנת 1993, והפעם ללא מכרז, הוחלט להתקשר עם התובע בחוזה שתוקפו כולל תקופות אורכה עד יום 30.12.97. מחד, חוזה זה לא נחתם על ידי הגזבר ומאידך העיריה לא הודיעה לתובע כי היא מבקשת שלא להאריך את התקופה המקורית שהיתה עד יום 30.12.94. ד. אמנם עו"ד בן יעקב הגיש חוות דעת, ונוטה אני לקבל את הנטען שהדבר נעשה בהשפעת התובע, אולם חוות דעתו מתייחסת לחוזה שנחתם בינואר 93 ותקפותו ואינה מתייחסת לכריתת הסכם חדש. ה. הדיונים בין התובע לעיריה נסובו כולם על עריכת הסכם חדש לרבות בחינת התנאים ולא התקשרות שהיא המשכה של ההתקשרות מינואר 93. אם לא כן, לא היה מקום לשינוי התנאים כפי שנקבעו בהסכם לעומת ההסכם משנת 1993. לא למותר לציין כי מעת שההסכם משנת 1993 לא נחתם ע"י הגזבר לכאורה לא ניתן היה לסמוך על הוראותיו. ו. נראה לי, שאכן התובע "לחץ" והשפיע על ראש העיר שיכרת עמו הסכם חדש ואכן הסכם זה נכרת בעקבות החלטת העיריה. הסכם זה הוא ההסכם המשמש כבסיס לתביעה ובעניינו אנו עוסקים. ז. חזרת ראש העיריה מביטול ההסכם טרם שהוחל ביצועו, נבעה - ככל הנראה - מחוות דעת מוזמנת על ידי התובע. ח. נראה לי שבפעולותיה אלו פעלה העיריה באופן בלתי תקין. מחד, אם אכן היועץ המשפטי של העיריה התנגד להסכם, צריך היה הדבר לבוא לידי ביטוי בכתובים ובכל מקרה היה צריך הדבר למצוא ביטויו בהחלטת העיריה. כמו כן קשה להסביר הכיצד היועץ המשפטי נוטל חלק בעריכת הסכם, אם הוא סובר כי ההסכם אינו חוקי. מאידך, אין כל הסבר מניח את הדעת, מדוע נזקקת העיריה לחוות דעת חיצוניות ויתכן ואף מוזמנות, בה בשעה שהיה עליה לקבל יעוץ משפטי מיועצה המשפטי או לחילופין היה עליה לפנות ליעוץ משפטי ניטראלי או לקבל הוראות ממשרד הפנים. לנושא זה תהא השלכה במסגרת הדיון המשפטי. ט. אכן, משרד הפנים עמד על ביטול ההסכם ופרסום מכרז, ולמעשה היתה חייבת העיריה לפעול בהתאם לדרישה זו. 8. ניתן לסכם את הפן העובדתי בקביעות כדלקמן: א. נכרת הסכם בין הרשות לבין מספק שירותים לרשות. ב. ההסכם נערך ללא מכרז. ג. הן הפועלים מטעם הרשות והן המתקשר עם הרשות, ידעו ידוע היטב כי קיימת טענה משפטית לפיה הסכם שכזה אינו תקף מאחר ולא נערך מכרז. ד. ההסכם לא קיבל את אישורו של שר הפנים. ה. קיים ספק אם אכן היה אישור תקציבי לנשוא ההתקשרות. ו. הרשות חייבת היתה להשתחרר מהתחייבויותיה על פי ההסכם. המחלוקות המשפטיות - 9. לאור האמור בפרק הקודם, על בית המשפט להכריע בשאלות הבאות: א. האם ההסכם אכן טעון היה עריכת מכרז לפני כריתתו. ב. האם ההסכם היה טעון אישור משרד הפנים. ג. מה תוצאת העדר האמור בס"ק א' ו/או ב' לעיל. ד. בהנחה שהעיריה היתה זכאית לבטל את ההסכם או אם ייקבע שההסכם בטל מעיקרא, האם זכאי התובע לפיצוי כלשהו מהעיריה. ה. אף אם ייקבע שהתובע זכאי לפיצוי כלשהו, מה הפיצוי לו הוא זכאי. חובת המכרז 10. נתחיל איפוא, בשאלה הראשונה אשר עליה אנו נדרשים לתת את הדעת והיא, האם ההסכם אכן טעון היה עריכת מכרז לפני כריתתו. כאמור, כלל הברזל הוא כי אל לה לעיריה להתקשר בחוזה להעברת מקרקעין או טובין, להזמנת טובין או לביצוע עבודה, אלא על פי מכרז פומבי, ובהתאם לאשר נקבע בהוראת סעיף 197 לפקודת העיריות. בע"א 6996/97 עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח ואח', תקדין עליון 99 (3) 101 נקבע: חובת קיום מכרז פומבי בידי רשות ציבורית המקצה ממשאביה לציבור, הינה חובה בסיסית, הנגזרת מעקרונות של שוויון והגינות ומן הצורך להגן על אינטרסים כלכליים ציבוריים. מכאן גם הגישה לפיה יש לפרש הוראות פטור ממכרז בצמצום רב...". 11. תקנה 3(8) לתקנות העיריות (מכרזים) תשמ"ח1987- קובעת כי: "חוזה לביצוע עבודה מקצועית הדורשת ידע ומומחיות מיוחדים, או יחסי אמון מיוחדים, כגון: עבודות תכנון, פיקוח, מדידה, שמאות, יעוץ ועבודות כיוצא באלה", אינן טעונות מכרז. נוסח זה שונה מההוראות שנקבעו בתקנות חובת המכרזים תשנ"ג1993- וכפי שמצויין בספרו של הרציג דיני מכרזים, חלק שלישי בעמ' 265: "רשימת המקצועות המנויה בתקנות המכרזים של הרשויות המקומיות מצומצמת יותר אולם עפ"י ניסוחה אין היא מהווה רשימה סגורה". אמנם, עו"ד ח'טיב אשר חווה את דעתו לפי בקשת התובע, קובע שעבודות של שירותי גביה אינן טעונות מכרז וזאת בהסתמך על הוראת הפטור האמורה, תוך שהוא מפנה לבג"צ 798/91 דקה האני נ' ראש עיריית שפרעם ואח' (ט.פ.). אולם, באותו פסק דין קצר ביותר מצויין "לכאורה ענין לנו בעבודה שאינה צריכה מכרז" כשלכאורה הנושא הנדון שם הארכת תוקפו של הסכם ולא בחינת השאלה שבפנינו לגופם של דברים. והנה, בהמר' 855/98 במסגרת ה"פ 30286/97 מילאון בע"מ - פיתוח ניהול ותפעול מערכות מוניצפליות נ' עיריית חדרה ואח' דינים מחוזי כרך לב (1) 794, נדרש כב' השופט ד"ר ביין, לסוגיה דנן וכשהוא קובע באופן חד משמעי: "לפיכך, אני קובע ששרותי גביה אינם חוסים בגדר הפטור בתק' 3 (8)...". המקרה דנן, עניינו בשרותי גביה והטעמים שנקבעו שם, יפים אף לענייננו. אין מקום להשוואה של נושא זה עם שירותים משפטיים מיוחדים, כפי שמציין עו"ד ח'טיב בחוות דעתו בהסתמכו על ע"א 514/65 מאיר סומך, עו"ד נ' המועצה המקומית אשדוד, פ"ד כ (2) 688 שאמנם קשורה לענין גביית מיסי עיריה, אולם בפן המשפטי. לענין זה ראה אף בספרו של הרציג בחלק א' בעמ' 44-45. 12 לא בכדי, דרש הממונה כהגדרתו בפקודת העיריות ובהתאם לסמכותו לפי סעיף 141, להורות לעיריה לפרסם מכרז, וזאת עד תאריך 24.7.96. 13. המסקנה הינה, כי העיריה לא היתה רשאית להתקשר עם התובע בחוזה דנן ללא פרסום מכרז כדין. גם אם היה ספק בכך, הרי לאור הפרשנות המצומצמת להוראות פטור, מהראוי היה שיפורסם מכרז או תתקבל חוות דעת מוסמכת חיצונית. ראה בג"צ 4672/90 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ נ' עיריית חיפה, פ"ד מו (3) 267. אישור משרד הפנים 14. הגם שנוכח התוצאה דלעיל, אין אנו נצרכים לכאורה לאור הספק המתעורר, בכל הקשור להעדר אישור תקציבי, הרי בהתאם להוראות סעיף 196 לפקודת העיריות, לכאורה היה טעון החוזה אישורו של הפנים. לענין זה ראה האמור בבג"צ 528/78 זיתוני ואח' נ' עיריית חולון ואח', פ"ד לג (3) 243. תוצאת המחדל 15. בספרו של ד"ר אליהו וינוגרד "דיני רשויות מקומיות" כרך (ב) עמ' 640 נאמר: "חוזה שטעון מכרז ונערך ללא מכרז - פגום - שאלה היא אם הוא בטל מעיקרו (VOID) או ניתן לביטול (VOIDABLE). יש לראותו כבטל מעיקרא". בנוסף, בע"א 6996/97 אשר אוזכר לעיל, נקבע "הקצאת קרקע ציבורית ללא מכרז בניגוד לחוק ולהלכה שקדמה לו - הינו פגום חמור, הפוגע בתקנת הציבור במידה שאינה מאפשרת את אכיפתו". למעלה מכך, בספרה של המחברת דפנה ברק "האחריות החוזית של רשויות המינהל", עמ' 108, נקבע כי: "חשוב להדגיש כי אף סטיה מהוראות החוק, שעניינן קביעת הגורמים המוסמכים לעשות חוזים בשם הרשות וההליכים המקדימים שיש לנקוט בהם לשם כך, היא חריגה מסמכות שמביאה לתוצאה של בטלות". גם העדר אישור שר הפנים מביא לתוצאה כי הסכם שלא אושר, הרי הוא בטל. ראה ספרה של ברק בעמ' 110. 16. כן יש לציין, כי פסקי הדין המוקדמים אשר מתייחסים לסוגיה שבנדון, התייחסו לחוזה הלא מאושר כאל חוזה בטל על בסיס ישום של ההוראות הסטטוטוריות שמחייבות קבלת אישורו של שר הפנים. לענין זה ראה ע"א 254/61 המועצה המקומית נ' הרשקוביץ, פ"ד ט"ו 1978. ראוי להטעים, כי בפסיקה המאוחרת של בתי המשפט, הרי שניכרת מגמה של נסיון להסביר את תוצאת הבטלות הנובעת מעובדת אי מתן האישור מטעם שר הפנים, בכללים מתחום דיני החוזים הרגילים ולאו דווקא בנימוק של חוסר סמכות, כגון הנימוק שמדובר בתנאי מתלה, הנימוק של אי חוקיות, ראה דפנה ברק לעיל עמ' 113-110. אולם ראה ע"א 5042/96 פנחס כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, תקדין עליון, כרך 99 (1) בעמ' 158. 17. "בהתקיים חובת מכרז, חוזה שנכרת בסתירה לחובה זו בטל, ואין לבצעו" ה"פ (ירושלים) 427/98 בש"א 1309/98 צ'יינג' פלייס בע"מ נ' אלעל נתיבי אוויר לישראל בע"מ, תקדין מחוזי 98 (2) בעמ' 2992 וכן ראה בג"צ 749/78 מרינובסקי נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד לג (2) 601. יחד עם זאת, יתכנו מקרים בהן ניתן יהיה לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם עקב התקשרות שכזו שבוטלה [ה"פ 427/98 הנ"ל]. הפיצוי - אם בכלל 18. נקדים ונציין, שלכאורה אף אם היה החוזה נכרת כדין, הרי לכאורה מכח "הלכת ההשתחררות", היתה רשאית העיריה לסגת מהתקשרותה זו. אולם, שונה נסיגה מחוזה תקף מכח הלכה זו בחינת תוצאתה לתוצאה של העדר חוזה תקף. 19. יש להדגיש כי אמנם בספרה של ברק בעמ' 184 נקבע: "כי אין באמור...כדי להצדיק שימוש בהלכת ההשתחררות לשם התנערות של המינהל מחוזה שהתגלה כלוקה במידה מה בכדאיותו הכלכלית עקב רשלנותם של הפקידים שעסקו בהערכות המחיר שקדמו לעריכתו". אולם בהמשך מציינת המחברת ובזו הלשון: "אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרים חריגים ניתן יהיה להצדיק השתחררות שלטונית מעיסקה לא כלכלית, שההתקשרות בה, כמו גם המשך קיומה, עולים כדי פשיעה בכספי הציבור". כפי שעולה מהמסכת העובדתית אשר נפרשה בפני, הרי שעולה כי התובע גבה מהעיריה עמלת גביה אשר עמדה על 9.5%. ואכן, המציע נאיל מנסור אשר זכה במכרז שנפתח ביום 29.8.96, הציע עמלה של 2.87% בלבד. עולה כי ישנו הפרש ופער ניכרים בין שתי העמלות הללו. גביית עמלה כה גבוהה מצד התובע מאת העיריה טירה, הינו בבחינת השחתה לריק של משאבים כלכליים ניכרים של רשות מינהלית. בנוסף ראה קביעת בית המשפט המחוזי בת"א, בנושא זה וכפי שפורט לעיל. בנסיבות שכאלו, קמה לרשות המינהלית הזכות להשתחרר מההסכם אשר הינה כאמור צד לו, וזאת בשל שיקולים ציבוריים אשר תומכים למעשה בהשתחררות של הרשות מהסכם "מקפח" מבחינה כלכלית, כפי שהדבר מתקיים במקרה הנוכחי. 20. אכן, לו היו דנים בשאלת הפיצויים ביישום הלכת ההשתחררות, אין להתעלם מפעולתה של הרשות ו"האשם" בפעולותיה כשעולה וניצבת השאלה כמובא בספרה של ברק בעמ' 181: "האם נודעת רלבנטיות לכך שהרשות יכלה למנוע מלכתחילה את היווצרותה של הבעיה המחייבת השתחררות אילו לא התרשלה, אלא ביצעה הערכה נכונה של העובדות הנוגעות לענין עובר כריתת החוזה". יש לציין, כי שאלת קיומה של עילת פיצויים במקרי ההשתחררות, כמו גם שאלת שיעורם של פיצויים אלה, לא זכו לתשובה חד משמעית בפס"ד בבג"צ 391/60 מילר נ' שר התחבורה, פ"ד ט"ו, 1989, והושארו בצריך עיון בפסיקה מאוחרת יותר (ראה בג"צ 124/79 צובא נ' שר הבטחון, פ"ד ל"ד (2) 752 וכן ע"א 64/80 בנק א"י-בריטניה נ' מ"י-משרד השיכון, פ"ד ל"ח (3) 603). יחד עם זאת, המחברת המלומדת גבריאלה שלו בספרה חוזי רשות בישראל עמ' 110 מציינת, כי סביר להניח כי כאשר תתעורר שאלה זו, למעשה ילך בית המשפט שלנו בעקבות המשפט האמריקני - מכוחה של הלכת ההשתחררות בלבושה המקומי. במשפט האמריקני מזכים את המתקשר, במקרי השתחררות הרשות מן החוזה, בפיצויים בהיקף מוגבל, חסרון כיס ולא מניעת רווח. (ראה גם דבריה של המחברת דפנה ברק בספרה לעיל עמ' 187-185). בנוסף, ראה ספרה של שלו "חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית" בעמ' 62-63 מכל האמור עולה, כי מתקשר פרטי אשר התקשר בהסכם עם רשות מנהלית, והאחרונה מבקשת להשתחרר מכבלי ההסכם, הרי שהרשות יכולה לעשות כן, ובלבד כי תשלם לאותו מתקשר פיצויי הסתמכות, כאשר פיצוי זה נועד לפצות אותו על חסרון כיס אשר נגרם לו בפועל. יצויין כי אין בפיצוי זה כדי לפצותו על אינטרס הצפיה, דהיינו פיצוי על רווח נמנע, או על תוחלתו שנכזבה לרווח. 21. כל האמור, כוחו יפה במסגרת הדיון בפיצוי בגין חוזה שהרשות השתחררה ממנו. אולם, הן במקרה האמור ועל אחת כמה וכמה במקרה דנן "פיצוי זה לא ינתן בכל מקרה, אלא רק כאשר בהתנהגותו של הפרט שבא בדברים עם הרשות לא דבק אשם" (דפנה ברק בעמ' 123) ובהמשך: "שאלת תום לבו של המתקשר תהיה בעלת נפקות, אם כי לא לצורך אכיפתו של החיוב, אלא כיסוד חיוני של בחינת הזכאות לפיצוי". 22. במקרה דנן, אין מנוס מהקביעה, כי לא ניתן לראות בהתנהגותו של התובע משום התנהגות בתום לב. אמנם, גם התנהגותה של העיריה והפועלים מטעמה, ראויה לכל גנאי ובקורת, אך דומני כי במקרה דנן לכאורה "עשו" התובע והעיריה "יד אחת", הכל על מנת שיכרת חוזה חדש ושלא כדין בין התובע לעיריה. התובע בפעולותיו השונות נטל סיכון שחוות הדעת מטעמו, אשר אמורות להשפיע על העיריה והפועלים מטעמה, לא יעמדו במבחן הבקורת וכפי שאכן ארע בפועל. דומני, שגם אם היינו דנים בפיצוי מהשתחררות מחוזה תקף, לא היה מקום לפצות את התובע ועל אחת כמה וכמה שאין מקום לפצותו לאור המסקנות דלעיל. 23. למעלה מהנצרך נציין כי עילת התביעה, בנושא דנן, עיקרה פיצויי צפייה ולא פיצויי הסתמכות. סיכומם של דברים 24. לאור כל האמור, דין תביעת התובע בכל הקשור לעתירה נשוא פסק דין חלקי זה, להידחות. עם זאת, אין מקום לזכות את הנתבעות בהוצאות נוכח מחדליה היא והפועלים מטעמה, אשר אלמלא "כניעתם", לא היינו מגיעים לדיון דנן. יתר על כן, מהראוי כי בדיון בשאלות שנדונו בפסק דין חלקי זה, תזקק העיריה לסיכומים נאותים ולא על טיעונים של כעמוד אחד בכל הקשור לפן המשפטי. 25. המזכירות תמציא העתק מפסק דין חלקי זה לב"כ הצדדים. חוזהעירייה