פירוק שותפות עסקית


פסק דין

השופט ש. ברלינר:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט סוקול) מיום 12.1.2000, בת.א. 63172/96 לפיו חוייב המערער לשלם למשיב סך של 56,225 ש"ח ליום 26.9.96 בצירוף אגרת המשפט ובצירוף הוצאות משפט בסך 7,000 ש"ח + מע"מ ליום מתן פסק הדין.


2. שני הצדדים היו שותפים במשרד לחקירות פרטיות בשם "מ.ב.ט.ח. חקירות ואבטחה". השותפות נמשכה מספר שנים, ובשנת 1995 החלו להתגלע מחלוקות ביניהם והם הגיעו לכלל מסקנה, שיש לפרק את השותפות.


פירוק השותפות נעשה באופן שהמערער רכש את חלקו של המשיב במשרד, הצדדים חילקו ביניהם את רכוש המשרד וציודו, היה צורך להסכים על התשלום בעבור המוניטין שהמשרד צבר, והדברים עלו על הכתב בזכרון דברים מיום 16.4.96 (להלן - זכרון הדברים), ובהסכם לפירוק השותפות (להלן - ההסכם) מיום 3.6.96.


סעיף 4 של זכרון הדברים קבע כדלקמן:


"4. רענן ישלם למיכה את מחצית שווי המוניטין של העסק כפי שקבע רו"ח גד וולף, כפוף להתחשבנות ביחס לחובות המשותפים בגין עבודות העסק עד ליום 31.3.96."



סעיף 5 של ההסכם קבע בקשר לכך, באופן יותר מפורט כדלקמן:


"5. רני מתחייב לשלם למיכה את הסך השווה ל - 36,000$ בקיזוז במישרין של מלוא החובות האישיים של מיכה כלפי רני כמפורט במסמך פירוט החובות המצ"ב ומסומן נספח א' ובקיזוז במישרין של מחצית מהחובות המשותפים של הצדדים כלפי צדדים שלישיים כמפורט במסמך פירוט החובות המצ"ב ומסומן נספח ב' - חובות אותם מתחייב רני ליטול על עצמו במלואם ובכפוף לקיזוז ולחישוב האמור בסעיף 9 להלן."



לכאורה איפוא, בפנינו הסכמה מפורשת ומוגדרת היטב של הצדדים, לגבי ההתחשבנות הכספית ביניהם עם פירוק השותפות: שווי מחצית המוניטין הועמד על הסכום הוא 36,000 דולר; ממנו יש לנכות או לקזז את הנדרש; רק את היתרה היה על המערער לשלם למשיב. יתרה זאת שולמה לכל הדעות, ומכאן טענת המערער, שהועלתה גם בערכאה הראשונה, שאין הוא חייב לשלם למשיב, סכום נוסף כלשהו.


3. על אף האמור, קיבל כב' השופט סוקול את תביעתו של המשיב. המשיב טען כי בניסוח ההסכם נפלה טעות. הנכון הוא, לטענתו, שהסכום של 36,000 דולר שיקף את מחצית המוניטין לאחר הניכויים והקיזוזים. על כן, בטעות נכתב בסעיף 4 של החוזה כי מתוך הסכום הנ"ל יש לקזז סכומים שונים, והנכון הוא, שהחיוב בעבור מחצית המוניטין עומד על 36,000 דולר, לאחר לקיחה בחשבון של הניכויים והקיזוזים.


4. נראה לי שלאור הראיות שעמדו בפניו, יכול היה כב' השופט סוקול להגיע למסקנה האמורה, שהנימוקים לה הוסברו במפורט בפסק דינו תוך הפניה לראיות ולמסמכים.


קודם להתקשרות בזכרון הדברים, פנה המערער אל רוה"ח וולף, על מנת לקבל ממנו את הערכתו בדבר סכום המוניטין שעליו יש צורך לבסס את פירוק השיתוף במשרד. הדברים נרשמו על ידי המערער בעצמו במסמך ת1/, נקבע שם כי שווי "מוניטין נטו פחות חובות ללא חשבון רכוש משותף", הוא 112,785 ש"ח. סכום זה עולה (במעוגל) ל - 36,000 דולר. התחשיב שבת1/ מראה שהסכום הנ"ל נקבע לאחר הורדת החובות, היינו הוא סכום נטו. מדובר איפוא ב - 36,000 דולר שאותם יש לשלם ושמהם אין לקזז קיזוז כלשהו. כאשר הסכימו הצדדים בזכרון הדברים כי המערער ישלם "מחצית שווי המוניטין של העסק כפי שקבע רו"ח גד וולף", הם הסכימו, לאמיתו של דבר, שישולם הסכום של 36,000 דולר, במלואו וללא ניכויים נוספים. מכאן, שהרשום בהסכם היה מוטעה.


סעיף 16 של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, מאפשר את תיקון הרשום בחוזה וקובע במפורש שהטעות אינה עילה לביטול החוזה. התיקון ייעשה על פי "אומד דעת הצדדים", ואומד זה ניתן היה לעשות במקרה דנן בצורה מדוייקת לאור הכתוב במסמך ת1/. אין בחוק החוזים מגבלה הקובעת עד מתי אפשר לתקן "טעות סופר או טעות כיוצא בה", שעה שמדובר בחוזה שכבר הוחל בביצועו או אף שביצועו באופן מוטעה, כבמקרה דנן, כבר הושלם. ניתן לומר שמניעות או עקרון תום הלב, יכולים להביא במקרה המתאים לידי מסקנה, שאף שנפלה טעות, היא לא תתוקן והנזק יפול על הצד המפסיד. כך יכול היה לקרות במקרה דנן, לו היתה ההחלטה על זהות הקונה של המשרד, נופלת בשלב מאוחר רק על סמך ההסכם. אולם, הדברים הוסכמו עוד בשלב הראשוני על פי זכרון הדברים, תוך הפניה לסכום שקבע רואה החשבון. לא היתה כאן, איפוא, הסתמכות על הטעות מצד אחד הצדדים, תוך כדי כך שהצד השני מאפשר את ביצועו המושלם של החוזה ואינו מעיר לגבי הטעות, או משיג על ידי כך יתרון בלתי הוגן כלשהו.


מכאן, שמסקנתו של כב' השופט סוקול, על פי הראיות שהיו בפניו, כמפורט בפסק דינו המבוסס כהלכה, היא נכונה.


5. הייתי מציע כי נדחה את הערעור, וכי נטיל על המערער לשלם למשיב את הוצאותיו בסך 6,000 ש"ח. אולם לאחר שכתבתי חוות דעתי, ועיינתי בחוות דעתו של חברי כב' השופט דר, נראה לי שאוכל להצטרף לתוצאה אותה הוא מציע, הנראית לי צודקת ואפשרית בנסיבות המקרה, ככתוב בחוות דעתו.




ש. ברלינר - שופט



השופטת ב. גילאור [אב"ד]:
לדעתי, יש טעם בטענות ב"כ המערער כי בית משפט קמא היה צריך לבחון את השפעת הטעות שנפלה בקביעת שווי מחצית המוניטין לפי דיני הטעות במובן סעיף 14 לחוק החוזים ולא לפי סעיף 16 לחוק החוזים. ספק אם ניתן לתקן את החוזה שנעשה בין הצדדים על פי הוראות סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, שכן מדובר בלב הענין ובקביעת התמורה המוסכמת בין הצדדים בפירוק השותפות שביניהם.


אני מסכימה עם חברי כב' השופט ברלינר כי לאחר שביצועו של החוזה, באופן מוטעה כבר הושלם, יכולה להיות מסקנה עפ"י עקרון המניעות או תום הלב, שאם נפלה טעות היא לא תתוקן והנזק יפול על הצד המפסיד.


גורלו של הערעור צריך להיות מוכרע, לעמדתי, על פי האירועים שארעו לאחר חתימת החוזה שבין הצדדים והתנהגות המשיב לאחר שנתגלתה לו הטעות שלושה ימים בלבד לאחר כריתת החוזה. בימ"ש קמא לא התייחס לשאלה זו בפסק-דינו.


אני סבורה כי המשיב התנהג בחוסר תום לב שעה שהוברר לו מפי רו"ח וולף כי נפלה טעות בקביעת שווי המוניטין בסך 36,000$.


מעדותו של רו"ח וולף (עמ' 4-6 לפרוטוקול הדיון), עולה כי המשיב בא אליו למשרד עם המסמכים ב6.6.96- (החוזה נכרת ב3.6.96-) כשבאותה פגישה העלו המשיב ואשתו טענות בנוגע לחישוב קיזוז מהמוניטין "הם טענו שלא צריך לקזז, הם הראו לי ואני לא יכולתי להכנס למחלוקת ולהתערב..." (עמ' 6 לפרוטוקול).


עוד אישר רו"ח וולף כי לא היתה שום מניעה שהמשיב יכנס אליו בכל עת, גם בטרם חתימת החוזה עם המערער לצורך בדיקת חשבונות העסק.


אין חולק כי מכתב הדרישה למערער לתשלום יתרת המגיע, לטענת המשיב, נשלח רק ביום 24.7.96, דהיינו למעלה מחודש וחצי לאחר חתימת החוזה ולאחר שהמשיב השלים תשלום המגיע למשיב לפי הוראות החוזה.


בתצהיר עדותו הראשית של המשיב, כמו בחקירתו הנגדית בביהמ"ש (עמ' 12-13 לפרוט'), לא זכר המשיב את מועד הפגישה עם רו"ח וולף ואמר שקשה לו לומר בדיוק מתי שם לב לטעות כי לאחר חתימת החוזה עם המערער היה אמור לצאת לחו"ל והיה עסוק בהכנה לקורס.


בסעיף 16 של תצהיר עדותו הראשית אמר: "הבחנתי בטעות רק לאחר שנחתם ההסכם, אולם כיוון שעמדתי לצאת לחו"ל דחיתי את הבירור עד לאחר חזרתי. לאחר שחזרתי מחו"ל פניתי תחילה לרו"ח גד וולף כדי להיות בטוח בצדקתי...".


הסתירה נגלית על פני הדברים וברור שהמשיב ניסה להרחיק מועד גילוי הטעות לשלב סמוך למכתב ההתראה.


לו היה המשיב מודיע למערער, בטרם זה קיים את התחייבויותיו לפי החוזה, על הטעות שנפלה, לדעתו, בקביעת שווי ערך מחצית המוניטין, היה המערער יכול לכלכל את צעדיו בהתאם בין בדרישה לבטל את החוזה או לקיום החוזה. אי מתן ההודעה על הטעות בזמן סביר, ולאחר שהמערער קיים את התחייבויותיו, מעמידה את המערער במצב של חוסר ברירה, שהיתה עומדת לו, אולי, לפי הדין.


בענין זה נראה לי לקבל את טענות ב"כ המערער כי לפי הנחיית סעיף 20 לחוק החוזים, ובהתאמה לנסיבות שלפנינו, היה על המשיב להודיע למערער תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול, או במקרה הנדון, על הטעות.


אי לכך, לו דעתי נשמעת, הייתי מקבלת את הערעור, מבטלת את חיובו של המערער לשלם למשיב סכומים נוספים מעבר למה ששולמו על ידו וקובעת שיש לקיים את החוזה שנעשה בין הצדדים כלשונו וככתבו.


הייתי מחייבת את המשיב לשלם למערער הוצאותיו ושכר טרחתו בשתי הערכאות בסכום כולל של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ.


ב. גילאור - שופטת[אב"ד]



השופט י. דר:
1. עיינתי בחוות דעתם של חברי השופטים, ומצאתי כל אחת מחוות הדעת הגיונית, ברורה ומתקבלת על הדעת. עם זאת, נראה לי שאף אחת מן התוצאות אליו הגיעו חברי, אינה תואמת את הרצוי. כל תוצאה נותנת בידי אחד הצדדים את מלוא חפצו, ושוללת מן הצד האחר כל חפצו.


אני סבור שזה המקרה שבו אין הצדקה שצד אחד יצא וכל מאוויו בידיו וצד אחר יצא וידיו ריקות, ומן הראוי לחלק את הנזק בין הצדדים.


2. זו היתה עמדתנו הראשונית כאשר שמענו את ההליך. עשינו כמיטב יכולתנו כדי לשכנע את באי כח הצדדים להסכים לפשרה לפיה יחלקו ביניהם בסכום שבמחלוקת, אלא שהצעתנו לא התקבלה על דעתם.


3. בפסק דינו הציג השופט סוקול את העובדות הצריכות לענין.


על פי חומר הראיות שהיה בפניו, פסק שהסכום שנקבע כתמורה היה שווי המוניטין לאחר ניכויים, ולא היה מקום לנכות ממנו ניכויים נוספים.
קביעות אלה מבוססות היטב ומקובלות על שלושתנו. לפיכך, מוסכם עלינו שהסכום שנרשם בחוזה היה שגוי.


4. בעוד חברנו השופט ברלינר עוצר כאן, ומקבל את גישתו של השופט סוקול, לפיה מוצדק לתקן את הטעות, ולחייב את המערער להשלים את התמורה המוסכמת, בסכומה הנכון, הרי חברתנו, השופטת גילאור, מפנה מבטה להנהגותו של המשיב לאחר גילוי הטעות, וסבורה שהתנהגות זו מצדיקה לשלול ממנו את הזכות לתיקון.


5. למעשה, אין מחלוקת שהמשיב הסתיר את הטעות מידיעתו של המבקש, והודיע לו על דבר הטעות רק לאחר תקופה ממושכת, שבמהלכה קיבל מן המערער את מלוא התמורה המוסכמת בחוזה.


השופט סוקול אמנם לא התייחס בפסק הדין למועד גילויה של הטעות ע"י המשיב, אולם הדברים עולים מתצהיר העדות הראשית של המשיב שנחתם ביום 2.6.98 והוגש לבית המשפט. בסעיף 16 לתצהיר, כותב המשיב:


"הבחנתי בטעות רק לאחר שנחתם ההסכם, אולם כיון שעמדתי לצאת לחו"ל, דחיתי את הבירור עד לאחר חזרתי.לאחר שחזרתי מחו"ל פניתי תחילה לרו"ח גד וולף כדי להיות בטוח בצדקתי, והוא חזר והודיע לי כי שווי המוניטין הינו 36,000$ נטו, ושלא ניתן לקזז פעמיים את חובות הבנק ופיצוי הפקידה (...) פניתי אפוא לנתבע והסבתי את תשומת-לבו לטעות שנפלה והוא התמם ואמר כי לא ידוע לו על כל טעות".


בחקירה הנגדית נשאל המשיב לעניין השיהוי בפנייה ואמר את הדברים הבאים (בעמ' 12 מש' 23):


"קשה לי לומר בדיוק מתי שמתי לב שיש טעות. כאשר נפרדנו אני הייתי אמור לצאת פרק זמן לחו"ל עבודה של חודש. הייתי עסוק מאוד בקורס, הייתי עסוק בהכנה, ללמוד את הקורס. לא בדקתי את החומר ורק בשלב מאוחר יותר גיליתי את הטעות. אני חושב שישבתי עם אישתי יום אחד והיא עלתה על הטעות. אז כדי להיות בטוח שאנחנו צודקים בדעה שלנו שיש טעות, פניתי לוולף. לאחר שבדקתי עם רואה החשבון וולף שאנחנו צודקים פניתי לנתבע. יכול להיות שהייתי אצל רואה החשבון וולף יום לאחר חתימת ההסכם אבל אני לא זוכר אם זה היה בקשר לעניין הזה או בעניינים אחרים. אני לא זוכר מדוע הייתי אצל רואה החשבון".


6. רואה החשבון וולף, שערך את החישוב עבור הצדדים, העיד שהמשיב הגיע למשרדו עם המסמכים ביום 6.6.96. בחקירה נגדית אישר שבאותה פגישה "... העלו התובע ואשתו טענות בנוגע לחישוב הקיזוז מהמוניטין. הם טענו שלא צריך לקזז. הם הראו לי ואני לא יכולתי להיכנס למחלוקת ולהתערב. אני רק הינהנתי עם הראש" (עמ' 6 משורה 24).


7. צריך לזכור כי ההסכם נחתם ביום 3.6.96, ומדברי רואה החשבון וולף עולה שכבר 3 ימים לאחר מכן התייצב אצלו המשיב והודיע על הטעות שמצא בתנאי ההסכם.


מכתבו של עו"ד שירן למשיב, ובו הודעה בדבר הטעות שנתגלתה בחוזה, נשלח ביום 24.7.96, כלומר, כחודש ושולשה שבועות לאחר שנחתם החוזה ולאחר שנתגלתה הטעות.


8. ההסברים שנתן המשיב לעיכוב - עיסוקו בקורס, נסיעה לחו"ל וכיוצא באלה, אינם עומדים במבחן ההגיון. בעובדה, שלושה ימים לאחר שנחתם החוזה, כבר היתה הטעות ידועה לו והוא אף טרח לפנות לרואה החשבון וולף כדי לוודא את הדברים. עם זאת, בחר שלא להודיע על הטעות למערער, ודחה זאת תקופה ממושכת.


על פי תנאי ההסכם היה על המערער לשלם למשיב עד ליום 15.6.96 (סעיף 6 בהסכם).


ההסבר היחיד לדחייה הוא רצונו להבטיח שהמערער ישלם לו את מלוא התמורה המוסכמת לפני ששאלת הטעות תתעורר ותחייב בחינה מחדש של תנאי החוזה.


9. כאמור, השופט סוקול לא התיחס בפסק דינו לשאלת השיהוי מאז גילויה של הטעות עד מועד מתן ההודעה עליה, אבל אני סבור שהדברים מדברים בעד עצמם, וניתן לראות אותם כמוכחים על יסוד הכתוב בתצהיר ובפרוטוקול.


כיון שזה ההסבר, המסקנה היחידה היא שמדובר בשימוש בזכות הנובעת מחוזה, עליה חל סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, שזו לשונו:


"בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב;והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."



10. להגדרת חוסר תום ראוי להביא את דברי הנשיא ברק ברע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, דינים עליון, כרך נז, 313:


"לדעתי, אין כל מניעה לשונית לקבוע, כי מי שפועל שלא על פי אמות מידה של הגינות ויושר אותן ניתן לצפות מצדדים הוגנים וסבירים לחוזה, אינו פועל בתום לב."



או, על דרך השלילה:


"אבן-הבוחן להכרעה בשאלה אם צד המפעיל את זכותו החוזית פועל בחוסר תום-לב, היא אם אותו צד נוהג בדרך של התחכמות, תחבולה והכשלת הצד האחר." (גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה), 64)



11. ככל שהדבר נוגע לתוצאת התנהגות של חוסר לב, קבלנו עלינו כי:



"...יש בהיעדר תום-לב של צד לחוזה כדי לשלול ממנו תרופה או כדי להעניק תרופה לצד שכנגד" ( ע"א 3912/90 Eximin S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 80).


באותו ענין מפרט השופט שמגר את התוצאות האפשריות של העדר תום-לב, ומביא מדברים שכתב השופט ברק בבג"צ 59/80 שרותי תחבורה צבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד לה(1) 828, 838:



"לעיתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצוים או אכיפה מצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת..."



12. בפרשת אקזימין פיתח הנשיא שמגר את התפיסה, לפיה אין הכרח שהאחריות החוזית תהיה מוחלטת, ואפשר להגיע למצב של אחריות חלקית, שתתחלק בין הצדדים.


הוא הציג את הפתרון כמתאים למקרה בו נגועה התנהגותם של שני הצדדים בחוסר תום-לב.


אינני רואה מניעה ליישם פתרון זה למקרה שבו התנהגותו של צד אחד נגועה בחוסר תום-לב ומולה ניצבת זכותו לתיקון טעות בחוזה.


13. ציינתי שנקודת המוצא של שלושתנו היא קביעתו של השופט סוקול, לפיה נפלה טעות בסכום שננקב בחוזה והמשיב זכאי להגדלת הסכום. אילו היה המשיב מודיע על עמדה זו לפני חתימת החוזה, או בכל מקרה, מיד לכשגילה את הדבר, זמן קצר ביותר לאחר שנחתם החוזה, כי אז היה הצד השני יכול לשקול את עמדתו, שכן טרם שינה מצבו לרעה.


עם גילוי הטעות, ימים ספורים לאחר החתימה על החוזה, עמדה למערער הזכות שבסעיף

14(ב) לחוק החוזים, שזו לשונו:


"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה."



14. הזכות לפנות לבית המשפט ולבקש ביטול החוזה מחמת טעות עמדה למערער גם בשלב המאוחר בו הודע לו דבר הטעות, ואני נכון להניח שבנסיבות המקרה כפי שהן עולות מן החומר, היה בית המשפט מבטל את החוזה ואולי אף פוטר את המערער מתשלום פיצויים למשיב. עם זאת, ההבדל בעיתוי הפניה ומשמעותו למערער ברור לעין כל.


מיד לאחר החתימה על החוזה טרם שילם כספים, טרם ביסס מעמדו כמי שרכש את המשרד וטרם נקט צעדים שהחזרה מהם קשה ואולי בלתי אפשרית בנסיבות הענין.


בשלב המוקדם, ימים ספורים לאחר החתימה על החוזה, יכול היה המערער לבחון צעדיו: יתכן שהיה מגיע למסקנה שאין לו ענין לרכוש את העסק בתמורה "הנכונה", ואז היו הצדדים מנהלים משא ומתן.


15. זכות הביטול של חוזה מחמת טעות מותנית בהפעלתה תוך זמן סביר (ס' 20 לחוק החוזים).
מדוע לא נפעיל דרישה זהה למי שעיכב ביודעין הודעה בדבר טעות שנפלה בחוזה? מטבע הדברים אין לדרישה זו עיגון בחוק החוזים, אך בבחינת שיקולי הצדק, בנסיבות הברורות שבפנינו, ברי לי שזו התוצאה הראויה.


16. משבחר המשיב, מטעמים שיסודם בתחבולה, לעכב את מתן ההודעה על דבר הטעות

למשך תקופה ממושכת יחסית, הביא לשינוי לרעה במצבו של המערער.


אני רואה בהתנהגותו של המשיב בענין זה שימוש בזכות שלא בתום לב.


להתנהגות חסרת תום-לב כזו של המשיב, צריך להיות "מחיר", ואני סבור שהתוצאה הנכונה במקרה זה, היא לחלק בין הצדדים את הנזק; המערער ישא במחצית הסכום שהוא צריך היה לשלם על פי החוזה אלמלא נפלה הטעות בחוזה, והמשיב ישא במחצית הנותרת, שכן גרם בהתנהגות חסרת תום-הלב לשינוי לרעה במצבו של המערער.


נראה לי שזו תוצאה צודקת, והיא הולמת את התנהגותם של הצדדים ואת התפישה המשפטית שלנו.


לפיכך, אם תשמע דעתי, נקבל חלקית את הערעור ונקבע שהמערער חייב לשלם למשיב את מחצית הסכום שנפסק בערכאה הראשונה.


בנסיבות הענין, הייתי מטיל על המשיב תשלום שכ"ט עו"ד מופחת בערעור בסך 5,000 ש"ח בתוספת סכום השווה למע"מ.


י. דר - שופט



הוחלט, כאמור בפסק דינו של כב' השופט דר.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מיסוי שותפות

  2. סיווג שותפות

  3. תקנות השותפות

  4. שותפות לא רשומה

  5. עורך דין שותפות

  6. הפרת הסכם שותפות

  7. פירוק שותפות עסקית

  8. פירוק שותפות בחברה

  9. הסכם פירוק שותפות

  10. שותפים לחיצת יד

  11. בעלות משותפת במושע

  12. הסכם הפסקת פעילות שותפות

  13. פירוק שותפות לראיית חשבון

  14. הוצאת שותף משותפות

  15. תביעה כספית בפירוק שותפות

  16. מלכ''ר או עוסק מורשה

  17. הסכם שותפות מוסך מכונאות רכב

  18. חוזה שותפות מועדון לילה

  19. חלוקת נכסי שותפות בפירוק

  20. הפרת הסכם שותפות - התיישנות

  21. פיצויי פיטורים בפירוק שותפות

  22. תביעה על שותפות עסקית בכפיה - פרוטקשן

  23. תביעה לתשלום שעניינה הסכם פירוק שותפות

  24. פקודת השותפויות נוסח חדש תשל''ה – 1975

  25. קניית קרקעות בחו''ל - הפרת הסכם שותפות עסקית

  26. הוסכם בין הצדדים כי התובע ירכוש 30% מהעסק ונחתם הסכם שותפות

  27. הסכם קונסיגנציה לפיו יספק לבית העסק שבבעלות משותפת משקאות חריפים במחירים מוסכמים

  28. סעיף 31 לחוק המקרקעין, כל שותף רשאי, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון