פסק דין 1. רקע: תיק זה עוסק בקונה דירה שהתנהג כלפי מוכר הדירה בהתנהגות בלתי נסבלת, במקביל לעמידה פורמלית בתנאי ההסכם. השאלה העיקרית היא מה התוצאה של התנהגות זו ואיך היא משפיעה על קיום החיובים ההדדיים. עם הצדדים הסליחה על אריכות מה בפסק בדין, שלא מצאתי דרך להימנע ממנה. א. התובעים הגישו ביום 24.2.98 תביעה לצו עשה למסירת דירת פנטהאוז שרכשו בפרויקט "בית וגן" בקרית אתא, לפי חוזה מיום 22.4.96. לטענת התובעים, לפי החוזה התחייבו הנתבעות להשלים את בניית הדירה, הבניין והפיתוח הסביבתי ולמסור את הדירה עד יום 30.10.97. הנתבעות השלימו את בניית הבנין ומסרו לרוכש דירה אחרת את הדירה שרכש אך סירבו למסור לתובעים את הדירה מטעמי נקמנות וכדי ללחוץ על התובעים. לטענת התובעים, הסכימו לקבל את הדירה כשהיא בלתי מושלמת, והנתבעות התחייבו לעשות כן, לפי מכתבן לתובעים מיום 11.9.97, אך לא עשו כן, וסירבו לאפשר להם ביקור בדירה ובדיקת מצבה. התובעים נאלצו איפוא לעכב בידי צד ג' את הפריטים שרכשו לצורך מטבח, חרסינות, שיש ריצוף ועוד. התובעים טענו שעמדו בכל התחייבויותיהם הכספיות כלפי הנתבעות ועל הנתבעות למסור להם את הדירה, תוך שמירת זכויותיהם לתביעות פיצויים בגין נזקים, החזרי כספים ופיצויים. על פי החלטת בית המשפט (השופט גנון) בבש"א 9827/98 מיום 15.9.98 ניתן היתר לפיצול סעדים. הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי מועד המסירה תלוי בקיום כל התחייבויות התובעים ואלה הפרו את התחייבויותיהם וגרמו לעיכובים בהשלמת הדירה. התובעים הזמינו שינויים, חזרו בהם וחוזר חלילה, עיכבו בחירת פריטי גמר בדירה, גרמו להפרעות בבניה ובמכירת דירות אחרות. עוד טוענות הנתבעות כי התובעים הפרו את החוזה הפרה יסודית, לא עמדו בהתחייבויותיהם לתשלום מלוא התמורה, גרמו נזקים כספיים לנתבעות והנתבעות זכאיות לביטול חוזה המכר. ע"פ הסכמת הצדדים מיום 12.4.99, הוגש כתב תביעה מתוקן, הכולל בנוסף על הסעד של צו עשה גם תביעה כספית, ומכאן שההחלטה הקודמת על פיצול סעדים אין לה תוקף. התובעים תבעו פיצוי כספי של 700 דולר לחודש בגין 18 חודשים של איחור במסירה. כמו כן טענו שהדירה בלתי גמורה, בלתי מושלמת לא בהתאם למפרט הטכני, ללא טופס 4 שניתן רק ביום 7.7.98 וללא אספקת מים חשמל וגז, ללא חיבור לטלפון, ולא בנוי בהתאם לתקן ולדין. עוד טענו התובעים כי הנתבעות הפרו הבטחה שמהדירה ישקף נוף, כאשר בנו בניין גבוה מול המרפסת המסתיר את הנוף. כמו כן טענו שנאלצו לשלם מחיר מופרז עבור מחסן, והנתבעות שינוי יעוד חדר דוודים משותף עוהפכוהו למחסן, תוך פגיעה בזכויות התובעים. עוד תבעו בשל עיכוב פריטים אצל צד ג'. התובעים טענו כי הנתבעות סירבו לרצף את גג הדירה ודרשו סכום מופרז עבור הריצוף ולא קיבלו זיכוי עבור עבודות הריצוף והחיפוי של הקירות. עוד טענו התובעים כי שילמו תשלומי יתר של 6,751 ₪. עוד טענו התובעים לליקויים בדירה על פי חוות דעת. כמו כן טוענים התובעים כי הדירה קטנה ב- 21 מטר מזו שהוצגה בפרוספקט, וערכו של ההפרש 103,068 ₪. בכתב ההגנה המתוקן טענו הנתבעות כי על פי הדין וההסכם, עליהם לתקן ליקויים בתום תקופת הבדק או במהלך תקופת האחריות, לפי הזדמנות נאותה שתנתן להם. על כן, התביעה הוגשה קודם זמנה. הנתבעות חזרו על טענתן כי התובעים הם שגרמו לעיכובים, הן בדרישת שינויים, ביטולם, וחזרות מהביטול, הן בדרישת הטבות מופרזות וחריגות, והכל תוך גידופים, צעקות וניבול פה אשר גרמו לנזקים לנתבעות, ולמרות הסכמת הנתבות, סירבו לקבל את הדירה אם לא יזוכו בכספים שונים שלא הגיעו להם. בין היתר, נטען כי לא הובטח נוף וכי אכן נשקף נוף. הנתבעות טוענות כי התובעים סיכלו מכירת דירות ביריד סוכות שהושקעו בו כספים רבים שולמו. בגין כך, ובגין עיכוב הבניה, הוגשה תביעה שכנגד לרבות בשל כליאת נציגת המכירות ועוד מעשים שיפורטו. ב. על פי החלטת בית המשפט בהמ' 5786/98 מיום 9.4.98, למרות התנגדות הנתבעות, הורה בית המשפט לנתבעות לאפשר לתובעים ולמומחה מטעמם לבקר בדירה. בהמ' 7982/98 נתבקש בית המשפט לעכב את ההליכים ולהפנות הצדדים לבוררות לפי סעיף בוררות שבין הצדדים. על פי בקשת הנתבעות מיום 4.2.99 חזרו בהן הנתבעות מהבקשה לעיכוב הליכים והפנייה לבוררות. התובעים היו מיוצגים לפני הגשת התביעה ע"י עו"ד הדסי. התביעה הוגשה כשהתובעים מיוצגים על ידי משרד עו"ד שמואלי. הייצוג שונה לעו"ד בסטוני, אשר עשה מלאכתו נאמנה כהרגלו. למרות זאת ראה התובע לנכון לשלוח מכתבים לבית המשפט כנגד דברי עורך דינו ולבקש לדבר עם השופט בלשכתו ללא נוכחות אחרים, בקשה שאותה כתב במכתב מיום 4.10.99 וחזר עליה בתחילת הדיון בע"פ. כמובן שהובהר לתובע שאין מקום לכך שהתובע ידבר עם השופט על התיק ללא נוכחות אחרים. בסופו של דבר יוצגו התובעים ע"י עו"ד אריה לוין, ויש מקום למחשבה שהוא הניח את דעתם של התובעים. ג. כבר עתה אקדים את המאוחר, ומן הראוי שאעסוק באופיים של התובעים, וביחוד של התובע, שהוא אבן השתיה לכל התיק שבפני, החל מהעובדות השנויות במחלוקת, דרך ניהול המחלוקת בין הצדדים, כולל ניהול הדיון בפני, ועד להכרעה במחלוקת. איני מתיימר חלילה לשפוט את אופיים של אנשים דרך כלל. איני פסיכולוג. אני יכול לשפוט רק את מה שבא לפני, כפי שהתגלה מתוך החומר שבפני ומתוך הדיון והעדויות ששמעתי. מר משה לוי הוא איש מדון נרגן ובוטה, אשר דברים רבים יותר מהאדם הרגיל מרגיזים אותו וגורמים לו לנסות לכפות את דעתו בהרמת קול, קללות, אלימות מילולית וטרור מילולי. ב"כ התובעים בכשרונו, ניסה לצייר את התובעים כמי שמנהלים ויכוחים תרבותיים לגיטימיים למימוש זכויותיהם. גם התובע, בעדותו, הכחיש את הטענות כלפיו בענינים אלה מכל וכל. התובע התפרץ מפעם לפעם, במהלך הדיון, למרות שנקטתי מידה של סבלנות כלפיו, בהנחה שהוא נסער עקב הדיון. התובע התפרץ מעל ומעבר לאפשרי עד שבישיבת יום 30.4.00 אף נאלצתי להוציאו החוצה מלשכתי שבה נוהל הדיון בצפיפות מטרידה, לאחר שכחלק מהתפרצויותיו קרא לעבר ב"כ הנתבעות במהלך הדיון "שקרן". כך, התובע הכחיש שראה שיש יריד מכירות בסוכות 1997, אך לאחר מכן הודה שהיה באותו זמן במקום הפרויקט. הוכח בפני שהיו במקום הופעות, אטרקציות לילדים, דגלים ומוכרנים והכחשתו של התובע את ידיעתו על קיום יריד המכירות בסוכות אין לה שחר. תיאור על התנהגות התובעים מצוי בעדותה של גב' שמחה סמט, ששימשה כאדריכלית הפרויקט, העומדת בקשר עם הדיירים להזמנת שינויים ותיאום ביצועם, שהובאה כעדה מטעם התובעים דווקא: "יש לי הרבה שעות לוי. אפשר לומר שיש לי פי 3 שעות לוי מאשר שעות כל לקוח אחר. זאת למרות שהתיקונים שלהם הם לא כל כך גדולים... כאשר נתקבלה תשובה שלילית לגבי ריצוף הגג התגובה של התובעים היתה כעס וצעקות. כל זה היה בנוכחות אנשים במשרד. באותו יום 21/7/97 ישבתי עם לקוחות מוזמנים, נכנסו התובעים שלא הוזמנו לאותו יום, ודרשו שאצא איתם לדירה לראות מהם השינויים שבוצעו לצורך התחשבנות. מאחר שישבתי עם דיירים עניתי שאני לא יכולה ברגע זה לתת שירות. היה כעס רב והם לא איפשרו לי לעבוד. הם רצו שברגע זה אקום ואעזוב ואגש איתם. זה נכון שהם אמרו לי "את לא תוכלי לעבוד במשרד הזה אם לא תצאי איתנו כרגע". אני נמלטתי מהחדר עם הדיירים משפ' פרילינג איתם ישבתי והסתגרתי בחדר אחר עם מנעול שננעל מבפנים. הצעקות מבחוץ המשיכו להישמע." לכך יש להוסיף את עדותה של המזכירה שרון כהן, אשר העידה כי התובעת היתה מטרידה אותה ומפריעה לעבודה על ידי כך שבאה מספר ימים, בין 7 ל- 10, יושבת מולה באולם המכירות כמה שעות, סורגת ומקשבה לטלפונים, לעיתים ביחד עם נכדה שהוצג כילד היפראקטיבי. עדותה לא נסתרה בחקירה נגדית ואני מאמין לעדותה. באופן כללי נוהל הדיון כשהוא עמוס יצרים משני הצדדים, כאשר יצריו של התובע התבטאו באופן בוטה וקולני יותר. למרות זאת נעשה מאמץ רב על ידי להרגיע את הרוחות הסוערות, ולהשיט את ספינת הדיון אל נמל מבטחים, בין היתר, על ידי זירוז שמיעת הראיות במידת האפשר. הצעתי גם הצעת פשרה בסופו של הדיון ולפני הגשת סיכומים, אך היא לא התקבלה. איני מאמין להכחשותיו של התובע את הטענות בדבר התנהגותו והתנהגות אשתו, ואני מאמין לדברי העדים האחרים על התנהגותו הפרועה והבוטה, אשר השתלבו היטב גם עם התרשמותי מהתנהגותו בפני. 2. העובדות: ביום 10.3.96 התקשרו הצדדים בהסכם לפיו יקנו התובעים מן הנתבעות דירה בפרויקט בית וגן בקרית אתא. ואולם, התובעים החליטו לשנות את דעתם, וביום 22.4.96 ביטלו את ההסכם הקודם ובמקומו ערכו הסכם חדש לקניית דירת פנטהאוז, היא העיסקה שבבסיס הדיון שבפני. בהתאם לתקנון הפרויקט ומבצע המכירות, זוכו התובעים ביום 9.5.96 בסט מכשירי חשמל למטבח. ביום 15.8.96 הודיעו הנתבעות בכתב לתובעים ולדיירים האחרים כי הבניה הגיעה לשלב שבו ניתן לבקש שינויים (אפשרות שהוסדרה בחוזה), ולשם כך יש להודיע בכתב עד 20.8.96. התובעים הודיעו במכתב מיום 19.8.96 על רצונם בשינויים. התובעים קיבלו תמחיר שינויים מ- 10.12.96 ולפי עדות דני בן ארי מנכ"ל הפרויקט, מתוך המסמכים שבתיק, נעשה טופס שינויים ביום 19.12.96. אני מאמין לעדות גב' סמט, שעדותה היתה סדורה ואמינה, אם כי ניכר בה חשש מה מהתנהגותו של התובע. גב' שמחה סמט תיארה את המהלך כדלקמן: "אני משמשת כאחראית רק על שינויים של דיירים. … מתוקף תפקידי הכרתי את התובעים. כל מי שרוכש דירה בפרויקט מגיע אלי לפגישה למטרת שינויים אם הוא רוצה. .. נכנסתי לתפקיד בספטמבר 96. עד אז לא ידעתי על השינויים שנתבקשו על ידי התובעים. אני יושבת עם לקוחות, מקבלת בקשות לשינויים ומעבירה אותם לגורמים הקבלנים השונים. אני מוציאה תדפיס מהמחשב של העלויות לפי תוכנה שיש לי במחשב ואני נותנת זאת ללקוח. הוא צריך להחזיר לי תשובה. אחרי קבלת תשובה חיובית לגבי השינויים אנחנו מתמחרים, אני מקבלת תשלום ואחר כך אני מעבירה לביצוע לקבלנים השונים. תפקידי הנוסף הוא לוודא שהשינויים מבוצעים בדירות. אם הלקוח מבטל שינוי, התהליך הוא הפוך, אני מקבלת מכתב ביטול ואני צריכה לוודא שלא יבצעו. אני צריכה לתאם עם כל הגורמים כ- 18 הגורמים. ..אני מכירה את התובעים. יש לי הרבה שעות לוי. אפשר לומר שיש לי פי 3 שעות לוי מאשר שעות כל לקוח אחר. זאת למרות שהתיקונים שלהם הם לא כל כך גדולים. נכון שביולי 97 כתבתי מזכר על שינויים שנתבקשו בשנת 96 ובוטלו בינואר 97. היו פעמים שהתובעים חזרו בהם מהחלטתם. במקביל הישיבות איתי הם פנו לזאב ולאחרים. הם ביקשו שינויי מחירים כי לא הסכימו למחירים שלי. בסוף שנת 96 הם ביקשו שינויים וביצעתי את כל התהליך. הם שילמו בשיק ל- 03/02/97. אחר כך הם ביטלו את השינויים וביקשו את השיק בחזרה. לא טיפלתי בהחזרת השיק באופן אישי אבל ביקשתי מהנהלת החשבונות להחזיר להם את השיק. בסוף ינואר 97 הם שוב ביקשו שינויים אחרים. ב- 29/01/97 ערכתי תדפיס חדש. הם תיקנו את השיק בגלל שהסכום היה זהה מ- 03/02/97 ל- 03/03/97. ב- 12/03/97 הם שוב ביקשו שינויים נוספים. ביום 21/07/97 הם מבטלים את כל השינויים כמפורט בת5/. השינויים שכתובים בת5/ שלא בוצעו לא בוצעו כי לא הגענו לשלבים שבהם היה צריך לבצע שינויים אלה ולא בגלל שהנתבעים הפרו את חובתם לעשות את השינויים. ככל שידוע לי הם ביקשו לא לבצע את השינויים, לאחר שהתעוררה בקשה נוספת לשינוי שהיא ריצוף גג הפנטהאוז." לכך יש להוסיף גם את העולה ממסמכים נוספים כי התובעים היו הפכפכים לא רק בבחירת הדירה שאותה יקנו, בבחירת עורך הדין שייצג אותם, ובבחירת השינויים שיבוצעו בדירה אלא גם בבחירת הריצוף ואביזרים נוספים, וגם אלה שונו מספר פעמים, והתובעים המשיכו ושינו אותם והזמינו גם בספטמבר וגם בנובמבר 1997. ביום 19.6.97 הודיעו הנתבעות לתובעים (מסמך כט שצורף לתצהיר התובע) שהם מופנים לבחור ריצוף במפעלי נמליט בע"מ וקרמיקה וכלים סניטריים בחברת טופולסקי ובניו בע"מ. ביום 11.7.99, לפי חשבון הנתבעות (נספח י' לנ/ 6) היה חובם של התובעים בגין הדירה למעלה מ- 10,000 ₪. זאת לאחר ששולמו למעלה מ- 500,000 ₪ ולאחר שהתובעים שילמו עבור שינויים 11,400 ₪. ביום 16.7.97 הודיעו התובעים לנתבעות (מסמך ל לתצהיר התובע) כי מאחר שהם אינם רוצים את הריצוף הסטנדרטי ומעונינים להחליף את סוג הריצוף והקרמיקה, הם מבקשים לא לרצף ולהדביק קרמקה במבח ובאמבטיות. לגבי מה שאירע ביום 21.7.97, נתחיל בעדותה של גב' סמט: "באותו יום 21.7.97 ישבתי עם לקוחות מוזמנים, נכנסו התובעים שלא הוזמנו לאותו יום, ודרשו שאצא איתם לדירה לראות מהם השינויים שבוצעו לצורך התחשבנות. מאחר שישבתי עם דיירים עניתי שאני לא יכולה ברגע זה לתת שירות. היה כעס רב והם לא איפשרו לי לעבוד. הם רצו שברגע זה אקום ואעזוב ואגש איתם. זה נכון שהם אמרו לי "את לא תוכלי לעבוד במשרד הזה אם לא תצאי איתנו כרגע". אני נמלטתי מהחדר עם הדיירים משפ' פרילינג איתם ישבתי והסתגרתי בחדר אחר עם מנעול שננעל מבפנים. הצעקות מבחוץ המשיכו להישמע. לאחר שסיימתי עם אותם אנשים הלכתי לדירת התובעים ביחד איתם. לאחר שחזרנו למשרד נכתב ת5/." בת5/ נכתב: "אל הנהלת בית וגן רח' העצמאות 10 קרית אתא מאת שרה ומשה לוי רח' נורדאו 25 חיפה הנידון: שינויים בדירה מס' 414/5 לאחר שביקרנו ביום 21.7.97 בדירה הנ"ל יחד עם הגברת שמחה סמט ונוכחנו לדעת שלא בוצעו השינויים עליהם החלטנו חוץ מחלון במטבח הגובל עם הסלון וחדר אחד ליד הסלון שקירותיו לא נבנו אנו מבקשים לא לבצע את תר השיניים ולהחזיר לנו את כספנו לפי שער הדולר לאותו יום בתוספת הצמדה כדין. בכבוד רב לוי משה" גב' סמט אישרה קבלת המסמך באתו יום. באותו יום אישרו הנתבעות במכתב רשום לתובעים (מסמך לא לתצהיר התובע) כי הנתבעות לא יבצעו ריצוף וחיפוי קרמיקה. נאמר כי מועד מסירת הדירה ידחה בהתאם להחלטות שהתובעים יקבלו בהמשך ואם הם רוצים שלא יבוצעו חלק מהעבודות עליהם להודיע בכתב. אני מקבל את טענת הנתבעות כי באותו שלב, לאור התנהגות התובעים, הן בהפכפכנותם והן בסגנון הגס שנקטו, החלו הנתבעות לנקוט מידה של זהירות ביחסים ביניהם, כך שרצונם של התובעים, ובעקבותיהם הדרך שבה יכולות הנתבעות לקיים את החוזה למכירת הדירה, יזכו לביטוי מפורש. בעקבות המכתב הרשום של הנתבעות מיום 21.7.97, שלחו התובעים מכתב רשום לנתבעות ביום 3.8.97 לפיו הם מאשרים קבלת ההודעה, ומבקשים לזכות אותם במחירי המרצפות ואריחי הקרמיקה וכן במחירי הריצוף וחיפוי הקרמיקה. עוד ביקשו שלא לבצע שום שינויים נוספים שנתבקשו קודם לכן ולהחזיר להם את יתרת התמורה ששולמה עבור השינויים בתוספת הצמדה כחוק לפי שער הדולר ביום התשלום ע"י זיכוי חשבון הדירה. יצויין, כי על פי החוזה לקניית הדירה, נקבעה תמורה כוללת לדירה ללא חלוקה של התמורה לעבודות שונות ולחומרים שונים הכלולים בדירה. ואולם, מנהג מקובל בקניית דירות מקבלן הוא שאם אין הקונה רוצה באביזרים שמספק הקבלן, יקבל זיכוי על אביזרים אלה ויספק בעצמו את האביזרים שהוא בוחר בהם. הנתבעות לא חלקו על הנוהג לזכות את הקונה בתמורה עבור המרצפות ועבור אריחי הקרמיקה. התובעים ביקשו לזכותם גם בתמורה עבור עבודות הריצוף וחיפוי הקרמיקה, והנתבעות התנגדו לכך. מר בן ארי, שהיה מנהל הפרויקט מיולי 97 העיד: "ש. אתה אומר בסעיף 10 לתצהיר שביטול השינויים גרם לעיכוב בבניית הדירה. איזה שינויים שבוטלו גרם לעיכוב בבניה. ת. עיכוב הבניה הוא לא בבניה אלא בפיניש. אנו לא ידענו מה צריך לעשות וכל פעם דרשו משהו אחר. ש. אתה טוען שבסעיף 3 לתצהיר שהתובעים באו בתלונות וצעקות על מחירי השינויים, מתי זה היה. ת. בשלב שישבתי עם התובעים ודברנו על שינוי של הקרמיקות ואמרנו שיש שינוי בעבודה בגלל הגודל של האריחים והיו צעקות שאנו שודדים. אמרו לנו שאנו גנבים ורמאים ולא רצו שנעשה ושניתן להם את הכסף. ש. אתה מתכוון לוויכוח שהיה על עלות הריצוף. ת. לא רק על עלות הריצוף אלא על כל דבר. יש בתיק שעל כל השינויים שהיו. היה סכום מסויים. על ידיעה אישית זה נושא הקרמיקה. היה ויכוח למה צריך לקחת יותר כסף על עבודת הקרמיקה ושינוי גודל הריצוף. ש. אתה אומר שהם רצו לבצע שינויים בלי לשלם. איזה שינוי רצו לבצע בלי לשלם. ת. כמו עבודות ריצוף וחיפוי קרמיקה. ש. בלי לשלם בכלל עבורם. ת. הטענה היתה שבן כה וכה אדם עובד שם מה זה משנה בלטה בגודל כזה או אחר. … ש. התעורר ויכוח שהתובעים רצו את עלות הריצוף. למה לא הסכמת לתת להם את עלות הריצוף. ת. עובדים קבלני משנה לפי בניינים ודירות באופן פאושלי והם גומרים בניינים ודירות. לשאלת ביהמ"ש: במקרה של התובעים ואחרים שרצו החזר על עלות עבודה אנו לא עושים את זה מיידית אלא מקזזים מיתרת החוב במסירת המפתחות. אצל התובעים לא הגענו לשלב הזה. בוודאי שהיינו מחזירים להם כסף על עלות הריצוף. מגיע להם כסף רק השאלה מתי. העניין של פאושלי שייך כי הם קבלני מפתח. במקרה של התובעים לא הגענו לשלב של ריצוף בכלל. האדון ישב איתי ועם זאב כץ ודרש את הכסף. היינו מקזזים בסופו של דבר את עלות עבודת הריצוף מייתרת החוב. קבלני המפתח מקבלים לפי דירות. אם הם לא עושים דירה מסויימת הם לא מקבלים תמורה עבורה. ש. למה לא אמרתם למשפחת לוי שתחזירו להם בסוף. ת. אנו מדברים באווירה נינוחה וסטרילית. האווירה בשטח היתה של צעקות ודפיקות על השולחן. " אני מאמין לעדותו של מר בן ארי שהעיד אמת גם במקום שבו לא היה הדבר נוח למעבידיו, כגון כאשר אמר שהשינויים שנתבקשו בסופו של דבר היו סבירים וכאשר העיד שהיו מחזירים לו את הכסף עבור העבודה בסופו של דבר, למרות שקשה לחלק. זאת, למרות שעו"ד שמיר, ב"כ הנתבעות, לא סמך על עדותו ומפעם לפעם העיר הערות שהן עדות במקומו של העד, דבר הפוגע במהימנותו. ניתן להבין את דבריו של מר בן ארי לגבי החזרת עלות העבודה למרות שמדובר בהסכם פאושלי כמכוונים לכך שבמסגרת משא ומתן בין שני צדדים המבקשים לסכם את החשבון ביניהם ניתן היה להתחשב בכך, אלא שדרישתו של התובע היתה ללא משא ומתן בהנחה שהוא זכאי לכך, והוא לא היה זכאי לכך. על כל פנים, גם לאחר המכתב מיום 3.8.97 המשיכו שני הצדדים לטפל בענין המרצפות והקרמיקה איבזרי האמבטיה של התובעים. כך מעיד בן ארי: "ש. אתה אומר שבגלל שלא בחרו ריצוף אי אפשר היה להתקדם ואני אומר לך שב - 21.7.97 התובעים היו בנמליט ובחרו ריצוף והזמינו אותו. ת. הייתי איתם בנמליט (עו"ד שמיר: הוא כותב את זה בסעיף 10) כי אותו סוג קרמיקה שהם רצו לא היתה בכמות מספקת. קבעתי איתם פגישה שם עם מנהלת המכירות שלהם בקשתי לעשות ולאחר שבדקו את הנושא התקשרו לספקים אחרים ואמרו שנביא את זה. (עו"ד שמיר: זה כתוב בסעיף 10) למחרת קבלתי טלפון והוא אמר לי שההזמנה בוטלה ואנו גנבים כי הכמות היתה גבוהה מידי. בקשתי שהם יגידו כמה הם רוצים ועד היום לא הגיע ריצוף לשטח. ש. מדוע אחרי יומיים ב - 23.7.97 החברה שלחה לנמליט את כמויות הריצוף הנדרשות וגם כתבה שצריך לזכות את התובעים. ת. בקשתי מהמהנדס שלנו שישלח עוד פעם את כתב הכמויות לנמליט עם הזיכוי על מנת שיזמינו את זה ולא יגידו שאנו עשינו משהו. כתב הכמויות זהה לכל הכמויות באותו סוג." אני מקבל את עדותו של בן ארי בתצהירו שהוא הלך עם התובעים מיוזמתו לנמליט כדי שיבחרו ריצוף ולא יתקעו את הפרויקט כדירה יחידה בפרויקט שטרם רוצפה, אך הסצינות והצעקות בנמליט הביאו את הנהלת הפרויקט להיענו לבקשה לרצף בעצמם והתובעים נתבקשו להשלים את הריצוף על מנת שלאחריהם ניתן יהיה לסיים את העבודות שיש לבצע לאחר הריצוף, וזאת לקראת מסירת הדירה במועד שנקבע שהוא 31.10.97. אז דרשו התובעים החזר עבודת הרצף ומשלא נענו, הודיעו ש"ניפגש בבית המשפט" וכך הגיעו ליריד סוכות. עוד לפני יריד סוכות, התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים אשר בעקבותיה הודיע מר בן ארי לתובעים ביום 11.9.97 (מסמך לז בתצהיר התובע): "בהמשך לשיחה שנערכה במשרדי בתאריך 7.9.97… הנהלת החשבונות תבצע העברה מסודרת של יתרת תשלום הזכות מסעיף שינויים לחשבון הכללי…. הדירה תימסר לרשותכם ללא ריצוף עפ"י דרישתכם אך מוכנה לביצוע - מצע של חול. הכלים הסניטריים עפ"י המופיע במפרט יועברו לרשותכם להתקנה עצמית, למעט אמבטיה שתותקן על ידנו עפ"י בקשתכם. זיכוי תמורת האריחים הסטנדרטיים יעמוד לרשותכם בחברת "נמליט" כמקובל לגבי יתר הדיירים בפרויקט". צורה זו של חלוקת העבודה בין הצדדים, כאשר הצדדים החליפו את החוזה המדבר על מסירת דירה שלמה בדרך פעולה המחייבת שיתוף פעולה לא התאימה לאופי היחסים בין הצדדים באותו זמן, אך זה מה שהוסכם, ואין פלא שלא הביא למסירת הדירה. התובעים טוענים כי הסיבה לכך שהדירה לא נמסרה היא חוסר תום הלב של הנתבעות. מר בן ארי העיד שהתובעים הרעישו עולמות וביקשו לקבל את החזר תמורת עבודת הרצף ובשל כך הרעישו את כל הפרויקט. על הנתבעות היה למסור את הדירה ביום 31.10.97, אך התובעים שביקשו להפעיל על הנתבעות לחץ לקבלת עמדתם כי הם זכאים גם להחזר תמורת עבודת הרצף, ניצלו את יריד המכירות שנקבע לחופשת סוכות בין 17.10.97 לבין 25.10.97 על מנת להפעיל כלפי הנתבעות לחצים בלתי הוגנים. התובע הכחיש כליל את הטענות שנטענו כלפיו בענין זה ולאחר מכן הודה במקצת וכבר קבעתי שאיני מאמין לו. אני מאמין לעדותו של מר בן ארי, מנהל הפרויקט, לגבי מה שאירע לאחר קבלת המכתב מיום 11.9.97, כדלקמן: "התובעים, שהיו אמורים לקבל הדירה במצב זה, ולהשלים בעצמם ועל חשבונם את הטעון השלמה, באחריותם המלאה, שינו טעמם ללא כל הודעה מוקדמת, ולמרות שאחזו במכתב הנ"ל, החלו לדרוש, שקודם לקבלת הדירה, ישלמו להם הנתבעות החזר העלות של הרצף ועבודתו. בענין זה נענו התובעים כי נמכרה להם דירה ולא חלקים בדירה, כי איננו מחזירים שכר עבודתם של עובדינו בפרויקט מסוג וגודל כזה. בפועל, ובמקרים אחרים, "נסגרו" לא פעם דרישות כאלה של רוכשים בחשבון סופי כשהדייר מגיע לגמר חשבון ומנסים לבוא לקראתו ולהפחית לו מיתרת החוב או הריבית וכדומה. התובעים הגיבו לכך בהתלהמות כללית, בצעקות ובגידופים, סירבו לקבל הדירה, תוך שהם מאיימים, כי יפגעו בחברה, במנהליה ובמכירת הדירות. באותו ערב או למחרת רצו התובעים אחרי בנימין דוידוב ממנהלי הנתבעות ואחרי ברחוב ראשי של שכונת "בית וגן" ובנוכחות אנשים שהיו במקום צעקו לבנימין דוידוב "גנב", "מנוול", "הרצחת וגם ירשת", "הברחתם את הכסף לחו"ל", את כל הדיירים נוציא נגדכם", "נביא אותכם לפשיטת רגל" ועוד קריאות נאצה מבישות ומעליבות בנוכחות אנשים שרק עתה איכלסו את הדירות. לאחר כ- 10 דקות אנו נכנסנו לדירת אחד הדיירים והתובעים נשארו לצעוק ברחוב. ואכן, התובעים הסלימו את התנהגותם הבוטה כלפינו במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר 97. התייצבו בתדירות גוברת במשרדי הנתבעות ובאתר כדי להטריד את הנתבעות ואת עובדיהן, ולהכפיש את שמן בפני לקוחות פוטנציאליים, בפני עובדי הנתבעות ואנשי המכירות, תך הפצת מידע כוזב ושקרי על הנתבעות. כל זאת במגמה מוצהרת שנאמרה על ידם במפורש להפחיד לקוחות פוטנציאליים מהתקשרות עם הנתבעות, לפגוע במוניטין הנתבעות, בשמן הטוב ובהכנסתן… התובעת מס' 2 נהגה לשבת שעות רבות בכל יום במשך ימים לא מעטים במשרדי המכירות באתר מול פניה של המזכירה שרון או בחדר ההמתנה בפינה כלשהיא, ופנתה לכל אדם שנכנס למשרדי הנתבעות להתעניין על רכישת דירה, בהשמיצה ובגדפה את הנתבעות…. כאשר המזכירה או אנשי מכירות השיבו לשאלות לקוחות היתה הגב' לוי צועקת וצוחקת בקול ואומרת: "לא כדאי לכם לקנות כאן. תראו לאן אנו הגענו, הם שקרנים, הם רמאים" ודברים דומים. … התובעים.. הופיעו ביריד במשך שעות רבות כל יום, כשהם מלווים בבתם ונכדיהם. התובעים "התנחלו" בכניסה למשרדי המכירות או בסמוך למתקני היריד ומנעו מרוכשים פוטנציאליים מלהיכנס לאתר המכרות בצעקות, גידופים, הפחדות ודברי נאצה, והכל תוך מסירת מידע כוזב לאותם לקוחות פוטנציאליים על הפרויקט והנתבעות. במשך מרבית שעות היום שמעתי אותם צועקים לאנשים "אלה לא קבלנים אלה גנבים וכד". ראיתי כיצד הם ניגשים לכל רכב שמגיע לחניון ומשוחחים עם נוסעיו לעיתים עוד ביושבם במכונית ולעיתים מחוצה לה. אני ראיתי כיצד רוכשים פוטנציאליים, אשר הגיעו ליריד נאלצו לעבור ליד התובעים ולשמוע את דברי הבלע הכוזבים שלהם ביחס לאתר. חלק מהרוכשים, אשר הגיעו לאתר ברכביהם, יצאו ממכוניותיהם, שמעו את דברי התובעים והמשיכו לקראתנו, וחלקם נכנסו למכוניותיהם ועזבו את האתר אף מבלי לסייר בו. אלו מהרוכשים אשר בחרו לסייר באתר ונכנסו לדירה לדוגמה, הביעו בפנינו את הרושם הקשה שעשו עליהם הדברים של התובעים והבהירו לנו שהא' לוי "מלכלכים" עלינו כדבריהם. כן נאלצו לעבור על פני התובעים אף בצאתם מן האתר, ולשמוע את גידופיהם…. ביקשנו מהא' לוי בשפה יפה ומנומסת לעזוב את המקום ולחדול מהפרעותיהם, אך הם סירבו ואמרו שזכותם להימצא במקום ולעשות כרצונם" עדות זו חוזקה אף בעדותם של עדים אחרים, כגון גב' סמט, שרון כהן, חגי חיים, ובנימין דוידוב והיא דיה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות. מייד לאחר היריד, ביום 27.10.97 כתב עו"ד פרידמן, ששימש אז ב"כ הנתבעות מכתב לתובעים, לפיו גרמו נזק המוערך בסך 50,000 דולר ארה"ב ודרש שלא יכנסו לפרויקט. על כל פנים, מועד המסירה שנועד הוא 31.10.97, והדירה לא נמסרה במועד זה. ביום 2.11.97 שלח עו"ד הדסי מכתב בשם התובעים. במכתב זה נאמר כי בתשובה לדרישה לקבל את הדירה נאמר לתובעים שיקראו טוב את החוזה. ואכן, בסעיף 4 (ד) לחוזה נאמר כי בכל מקרה שיחול איחור של לא יותר מ- 4 חודשים במועד גמר בנית היחידה ואפילו בהיעדר נסיבות מצדיקות כלשהן לא יחשב הדבר כהפרת התחייבות כלשהיא מצד החברה. אין מדובר בסעיף נסתר כדבריו של עו"ד הדסי אלא בסעיף גלוי כמו כל סעיפי החוזה. על כל פנים, ברור שלא נעשה דבר בדירה מזה כמה חודשים ולא היה צריך לעשות עוד דבר בדירה אלא רק למוסרה, אלא שהנתבעות, למרות שהן חברות בע"מ בעלות אישיות מופשטת, פיתוח רגשות נקמה כלפי התובעים וביקשו לנצל כל אפשרות לפגוע בתובעים כשם שהן נפגעו. עו"ד הדסי דרש גם את החזר עבודות הריצוף, וכן את ריצוף הגג, וטען לשטח קטן יותר. כמו כן דחה את האמור במכתב עו"ד פרידמן על הסגת גבול נטענת ונזקים. לסיום טען כי התובעים עמדו בכל התחייבויותיהם הכספיות ואף שלפי פירוט החוב נותרה יתרה בסך 6,543 ₪, זה סכום קטן מהמגיע להם עבור עבודות הריצוף, לפי חישוב של 22 דולר + מע"מ למ"ר. הנתבעות לא ענו למכתב זה, ולא הסבירו מדוע אינם מוסרים את הדירה או מתי ימסרו אותה. עו"ד הדסי פנה שוב ביום 24.11.97 ודרש כאמור במכתבו הקודם והוסיף כי יש לאפשר למרשיו לרצף את הדירה על מנת שלאחר מכן יותקן המטבח על ידי הקבלן. זאת אומרת, גם אם מסירת הדירה נדחית, ש לאפשר עבודות לפני המסירה כך שהדירה תימסר עם מטבח. הנתבעות לא ענו למכתב. התובעים החליפו עו"ד ועו"ד שמואלי פנה מטעמם ביום 28.12.97 ודרש את מסירת הדירה כשהיא מושלמת וראויה למגורים. הנתבעות לא ענו למכתב זה, שעתה הן תמהות כיצד הוא שונה מהסיכום הקודם, וגם לא למכתב התראה מיום 2.2.98, ואז הוגשה התביעה שבפני. אלו העובדות שעל בסיסם תתקבל ההכרעה בטענות הצדדים, אשר נקבעו על פי אמונתי בעדות עדי הנתבעות וגב' סמט ואי אמונה בעדות התובע. יצויין, כי לאחר הגשת התביעה המשיכו התובעים בהתנהגות מעין זו שהפגינו קודם לכן, בהסתת דיירים לתבוע את הנתבעות, בפירסומים בעיתון בגנות הנתבעות אשר מהם עולה שהמקור לפירסום הוא התובעים, בהטעיית דיירים לגבי מה שקיבלו, והמחיר ששילמו והאנשים שהצטרפו לתביעה על מנת לאסוף מספר רב יותר של תובעים כנגד הנתבעות והכל בסיועה והשתתפותה הפעילה של בתם, שהיא דיירת באותו פרויקט. אני דוחה כהתחכמות והתחמקות את טענתם של התובעים כאילו בתם היא אישה עצמאית ובגירה שאין הם אחראים למעשיה. מעשיה של בתם נעשו לעזרתם ובתיאום עימם. כמו כן נעשו מעשים של הפחדת עדים על ידי התובעים, הן בבית המשפט והן מחוצה לו. למעשים אלה תהיה משמעות לענין פסיקת ההוצאות, ויש להם חשיבות קטנה יותר לגופו של ענין. 3. הפרת החוזה על ידי הנתבעות ההפרה הנטענת כלפי הנתבעות היא האיחור במסירת הדירה. אין חולק שהדירה לא נמסרה ביום 31.10.97, וגם לא 4 חודשים לאחר מכן. כל עוד לא בוטל החוזה היה על הנתבעות לקיימו, ואם לא עשו כן הפרו את החוזה. הדבר היחיד שיכול להצדיק אי מסירה לפי החוזה הוא אי תשלום יתרת התמורה. התובעים טענו שלא היתה יתרה לחובתם, מכיוון שהגיע להם החזר עלות עבודות הריצוף העולה על יתרת החוב. אין בסיס לטענה שהתובעים זכאים להחזר עלות העבודות, לא בחוזה ולא בדין. התובעים קנו דירה ולא ריצוף, והנוהג המקובל כאשר פועלים לפי הדין הוא החזר תמורת המרצפות ואריחי הקרמיקה אך לא עבודות הריצוף וחיפוי הקרמיקה. על כן, היו התובעים חייבים לשלם את היתרה בסך 6,543 ₪ שהודו בה. ואולם, אין הנתבעות יכולות להישמע בטענה שעקב אי תשלום יתרת המחיר לא מסרו את הדירה. ראשית, אלה חיובים שלובים והלכה פסוקה היא כי בחיובים שלובים, על הצד הנפגע להודיע על נכונותו לקיום חלקו הוא בחיוב, על מנת שתקום חובתו של הצד שכנגד לקיים חיובו (ראה ע"א 594/75 ג'רבי נ' הייבלום פ"ד ל (2) 673). הנתבעות לא הודיעו על נכונותן לקיים חיוביהן ואף לא ענו על המכתבים הדורשים קיום ההסכם מצידם של התובעים. שנית, על פי סעיף 5 לחוזה היה על הנתבעות להודיע לתובעים על רצונן במסירת הדירה בהודעה של 10 ימים מראש, ולפי סעיף 6 היה צריך לערוך 7 עד 10 ימים מראש פרוטוקול קבלה ראשונה של הדירה. כל אלה לא נעשו על ידי הנתבעות ומכאן שהן לא התכוונו למסור את הדירה, ללא קשר לאי תשלום היתרה על ידי התובעים. הנתבעות טענו בצורה כללית כי השינויים או אי ההחלטה על השינויים גרמו לעיכוב במסירת הדירה. איני מקבל טענה זו. החל מיום 11.9.97 כבר היה ברור מה צריך למסור וכיצד, ולא נעשה דבר לשם קידום המסירה על ידי הנתבעות. על כן, לא זו הסיבה לאי המסירה. גם הטענה כי התובעים סרבו לקבל את הדירה אינה מתקבלת על ידי לאור דרישתם המפורשת לקבל את הדירה ביום 2.11.97. התובעים לא חזרו בסיכומיהם על הטענה כי הסעיף הקובע שניתן לאחר את מסירת הדירה ב- 4 חודשים ללא סיבה הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד וטוב שכך. לפיכך הנתבעות הפרו את החוזה כאשר לא מסרו את הדירה החל מיום 28.2.98. 4. האם זכאים התובעים לאכיפת ההסכם? על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) זכאים התובעים לאכיפת החוזה, שמשמעותה קבלת הדירה נשוא התביעה. זה הסעד הראשון במעלה להפרת הסכם, מתוך הנחה כי המשך החוזה הוא הקיום הראוי ביותר של ציפיות הצדדים (ראה למשל: ע"א 108/84 סתם נ' מרקוביץ פ"ד מב (1) 757 ועוד). זו דרך המלך והנסיבות בהם דנים סעיפים קטנים 1-4 המונים סייגים לאכיפה הם חריגים שעל המפר להראות שהתקיימו במקרה זה (ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם פ"ד לז (3) 60, 90). על פי סעיף 3 (3) לחוק התרופות, לא יאכף חוזה הדורש מידה בלתי סבירה של פיקוח. כך, בע"א 611/80 צדקה נ' הכהן פ"ד לז (4) 313 נדחתה תביעה לאכיפה של הסכם לבניית דירה שהצריך, לאחר מתן פסק הדין, פיקוח על מתן היתר בניה שיהלום את החוזה בין הצדדים, עריכת חוזה תואם, פיקוח על הבניה עצמה ועל אופן גמר הבניה. בפ"ד סתם מנה השופט בך (בעמ' 766) את השיקולים הרלבנטיים: מידת מורכבותו של החוזה, משך הזמן הצפוי לסיום ביצוע החוזה ומידת שיתוף הפעולה הנחוצה בין הצדדים. בעניננו, היתר הבניה קיים, החוזה קיים, המפרט קיים, וכל מה שיש אפשרות שיהיה צורך לפקח עליו הוא עבודות הבדק של הדירה. כאן דרוש בהחלט שיתוף פעולה בין הצדדים, אך אין הוא שונה מכל תביעה על ליקויי בניה (וראה ע"א 3380/97 תמגר נ' גושן פ"ד נב (4) 673). על כן, אין אכיפת החוזה דורשת מידה בלתי סבירה של פיקוח, ואם יהיה צורך, ניתן יהיה למנות כונס נכסים לפיקוח על עבודות הבדק. לגבי היות אכיפת החוזה בלתי צודקת, נקבע בע"א 91/75 פרץ נ' ביטון פ"ד ל (1) 367, שהוא אחד הראשונים שדנו בכך, כי יש לשקול במאזני צדק את התנהגותם של שני הצדדים ואת האינטרסים שלהם. אולם, בפסיקה מאוחרת יותר עברה נקודת המוקד לבחינת האינטרסים של הצדדים, ואילו התנהגות הצדדים נדונה תחת כנפי סעיף 39 לחוק החוזים, ונפסק כי אין לפרש את סעיף 39 בדרך המרחיבה את שיקולי הצדק מעבר לסעיף 3 (4) לחוק התרופות (ע"א 48/81 פומרנץ נ' ק.ד.ש. פ"ד לח (2) 813). על כל פנים, לא מצאתי פסק דין שבו עקב התנהגות הנפגע, שאינה עולה כדי אי קיום חיוב אלא כדי הפרעה בלבד, נשללה האכיפה. על כן, עקרונית זכאים התובעים לאכיפת ההסכם, בתנאים שיקבעו בהמשך. 5. האם הפרו התובעים את ההסכם עם הנתבעות? קבעתי כבר כי מעשי התובעים לא עלו כדי הפרה. כוונתי להפרה יסודית המזכה בביטול ללא אורכה לקיום. ב"כ הנתבעות טען בסיכומיו כי התנהגות התובעים המפרה את סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), ביחד עם התנהגות של התערבות ביחסים טרום חוזיים בין הנתבעות לבין רוכשים פוטנציאליים, ביחד עם הפרת חוק איסור לשון הרע, כולם ביחד הם הפרה המקימה זכות לביטול החוזה. איני מקבל טענה זו. כל פסקי הדין שהביא ב"כ הנתבעות באשר לאי קיום חובת תום הלב אינם עוסקים בהתנהגות גסה ומפריעה לחוזים אחרים כפי שנהגו התובעים דכאן, אלא בדרישה לקיום בלתי חוקי של עיסקת המכר או הפרעה לקיום החיובים של המפר, דהיינו התנהגויות הקשורות ישירות לעיסקה וביצועה. התנהגות התובעים, חמורה ככל שתהיה, היתה בצד קיום החוזה מצדם של התובעים. התובעים לא הפריעו לנתבעות למסור להם את הדירה, ולא הפריעו שלא לרצף ולא הפריעו שלא לבצע את השינויים. החל מיום 11.9.97 לא היתה הפרעה לקיום חיובי הנתבעות. גם ההתנהגות ביריד סוכות לא הפריעה לחוזה ולביצועו. הוצאת שם רע, והפרעה ליחסים טרום חוזיים של אחרים יכולים להצמיח זכות לפיצוי, אבל אינה הפרה יסודית של ההסכם. כאשר צד לחוזה מקיים את החיובים המוטלים עליו, גם אם הוא עושה זאת תוך צעקות, גידופים, העלבות וכדומה, איני סבור שיש לקבוע כי למרות שקיים פורמלית את החוזה הוא הפר את החוזה הפרה המזכה בביטול, אף אם היא מקימה זכות לפיצוי. על כן, אין לנתבעות זכות לביטול החוזה ללא אורכה לקיום החוזה, אשר לא ניתנה. 6. האם ביטלו הנתבעות את ההסכם ומתי? קבעתי כי הנתבעות אינן זכאיות לביטול החוזה. על כל פנים, על פי הדין אין החוזה מתבטל מאליו אלא על הנתבעות היה לבטלו. לפי סעיף 8 לחוק התרופות, יש לבטל את החוזה זמן סביר לאחר שנודע על ההפרה, ואם הנפגע לא ביטל את החוזה תוך זמן סביר, אין בכוחו לבטל את החוזה אלא לאחר מתן אורכה למפר לקיים את חיובו (ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר נ' הוך פ"ד לז (3) 393) ולעיתים ניתן לראות בהימנעות מביטול החוזה תוך זמן סביר משום מחילה על ההפרה (ע"א 1407/92 י.ח. נ' סולל בונה פ"ד מז (2) 45). ההפרה הנטענת היתה לאחרונה ביום 25.10.97. לא ניתנה כל הודעת ביטול תוך זמן סביר, כאשר זמן סביר נמדד לפי המועדים בחוזה אשר לפיהם יכול הצד השני להניח שאין בכוונת הצד הנפגע לבטל את ההסכם. במכתב של עו"ד ליברמן מיום 27.10.97 לא היתה הודעת ביטול, וגם כאשר הוגש כתב ההגנה נאמר בו רק כי בידי הנתבעות זכות לביטול ולא היתה זו הודעה על ביטול. הפעם הראשונה שבה ניתן להבין ביטול של החוזה היא בכתב התביעה שכנגד, אך זה הוגש זמן רב לאחר ההפרה הנטענת, יותר משנה וחצי, ולא ניתן לראות בו הודעת ביטול תוך זמן סביר שניתנה כדין. יאמר כאן כי מר דוידוב, אשר כמנהל יודע היטב אם ביטל את ההסכם, ענה, לאחר התחמקות על שאלה זו: "ש.נכון שאתם מעולם לא הודעתם לתובעים על ביטול ההסכם איתם? ת. לאחר כל הדרך שעברנו איתם תוך כדי ישיבות והסכמות ואי הסכמות וחליפת מכתבים לא מסרנו להם את הדירה ובאופן הטבעי תוך כדי החלטות של המנהלים חשבנו שבעצם האיכלוס של הפרוייקט גם הלקוחות האלה יבינו שלאחר כל הקללות וההתנהגויות הם התעשטו והבינו שבסך הכל אנו בונים להם בית ופרוייקט יפה והם יסכימו לקבל את הדירה תוך השלמות מצידנו במסגרת השלמת דירה. לשאלת ביהמ"ש מה התשובה לשאלה היא נכון. על כן אני קובע כי לא ניתנה הודעת ביטול כדין, אפילו היתה לנתבעות זכות לביטול. 7. פיצוי הנתבעות ע"י התובעים: התנהגותם של התובעים כלפי הנתבעות, כפי שנקבעו לעיל, מקימות עילה לפיצוי הנתבעות הן בגין הוצאת שם רע, בניגוד לחוק איסור לשון הרע, וכן בגין מעשים בניגוד לרוח החוזה, ובניגוד לחובת התובעים לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת. התובעים גרמו לנתבעות נזק הראוי לפיצוי בהתנהגותם כלפי גב' סמט ביום 21.07.97 ובאירוע רדיפת המנהלים בחוצות השכונה וכן נזקים עצומים בסיכול יריד סוכות, לפניו ולאחריו, וזאת גם אם איני מתייחס להתססת הדיירים לאחר הגשת התביעה, פרסומים בעיתונים שנראה מתוכם כי ניזומו על ידי התובעים, איום על עדים וכדומה, שבהם אדון אגב חיוב ההוצאות. לצורך היריד שילמו הנתבעות 18,656 ₪ בתוספת מע"מ למארגן האירוע, צביקה הפקות. כמו כן שילמו עבור פרסום ביום 17.10.97 בעתונים 29,700 ₪ בתוספת מע"מ. איני מקבל את אישורו של רואה החשבון בדבר עלות הפירסום לדירה כראיה היכולה לשמש לצורך כלשהו. השיפוט בענין זה לא נמסר לרואה החשבון, ועל מנת להוכיח עלות יש להציג קבלות וחשבוניות וליחסן לדירות. לא ברור גם האם מדובר בעלות במשך כל ימי הפרויקט, ואיך התחשבו בירידים שונים שנעשו. זו אינה ראיה כשרה והוכחו בפני באופן ישיר רק ההוצאות דלעיל. כמו כן טענו הנתבעות לאבדן רווח של 100,000 ₪ לדירה רגילה ו- 200,000 ₪ לדירת פנטהאוז. שיעור הרווח לכל דירה לא הוכח מלבד אמירתו הכללית של מר בן ארי, שאינה ראיה מספיקה, מה עוד שנאמרה לפי יעוץ של אחר. בכל מקרה יש להניח שהדירות נמכרו בסופו של דבר וכיום לא נותרה דירה בפרויקט שלא נמכרה, ואין מקום לפיצוי בגין אי מכירת דירות. היריד לא נכשל לחלוטין, אלא בכל זאת נמכרו שתי דירות, ולא ברור האם אי מכירת הדירות היתה בגלל מעשי התובעים או בגלל נסיבות כלליות בששוק או מחיר גבוה מדי. על דרך האומדנה, אני מייחס אבדן של 40% מההוצאות המוכחות למעשי התובעים, דהיינו נזק של 19,342.40 ₪ בתוספת מע"מ. מכיוון שהמע"מ קוזז, לא אביאו בחשבון. בנוסף על כך, עקב המעשים המהווים לשון הרע שבוצעו על ידי התובעים זכאיות הנתבעות לפיצויים ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ לפי סעיף 7א (ב) לחוק אישור לשון הרע ובגין שני האירועים הנוספים מעבר ליריד סוכות אני פוסק לנתבעות פיצוי בסך 10,000 ש"ח. סה"כ חייבים התובעים לפצות את הנתבעות בסך 79,342.40 ₪ נכון ל- 31.10.97. 8. פיצוי התובעים ע"י הנתבעים: א. ב"כ התובעים טען שתקופת הבדק חלפה מכיוון שיש לספור אותה מהמועד שנועד למסירת הדירה ולא ממסירת הדירה בפועל. נראה כי זה פירוש לא נכון של מטרת תקופת הבדק והאחריות. הפירוש הנכון של התקופות צריך להיות כזה שתוטל על הקבלן אחריות לתיקון ליקויים בזמן שימוש בדירה, ומן הראוי לחשבה מתחילת השימוש ואילך. עיון בסעיפי חוק המכר (דירות) מראה שכל מחשבתו מתחילה מלאחר העמדת הדירה לרשות הקונה. בהגדרת "תקופת הבדק" נקבע במפורש שתחילתה בהעמדת הדירה לרשות הקונה. וכך, המועד להודעה על אי התאמה לפי סעיף 4א נמדד מלאחר העמדת הדירה לרשות הקונה. הדבר נקבע לטובת הקונה. האחריות לחדירת רטיבות היא שלוש שנים. אם נחשוב שיש למדוד את האחריות מהיום שנועד למסירה, שהוא 31.10.97, הרי שבמועד פסק דין זה כבר חלפה האחריות. יהיה זה לטובת התובעים שהאחריות תחול עוד שלוש שנים לאחר המסירה. על כן, יש למדוד את תקופת הבדק, כהוראת החוק, מהעמדת הדירה בפועל לרשות התובעים. ב. מכיוון שהדירה לא נמסרה, לא החלה תקופת הבדק והאחריות והנתבעות נמצאות עדיין בשל שבו הן זכאיות לתקן את הליקויים, אם נמצאים, בעצמם. ב"כ התובעים טען שלפי ע"א 472/95 זלוצין נ' דיור לעולה פ"ד נ (2) 858 נקבע כי אין לכפות על הקונה תיקונים בדירה כאשר הקונה איבד את אמונו במוכר. זה לא בדיוק מה שנקבע באותו פסק דין. נקבע כי בעקרון יש לתת לקבלן את האפשרות לתקן את הליקויים, ובייחוד במקרה זה כאשר לא נמסרה עדיין הדירה ולא חלפה תקופת הבדק ולא ניתנה הזדמנות כלשהיא לתיקון הליקויים תוך התקופה הנקובה בחוזה. על כן, זכאיות הנתבעות לתקן את הליקויים בעצמן, זאת לאחר שהדירה תימסר כפי שהוסכם בין הצדדים, דהיינו ללא ריצוף וחיפוי קרמיקה וכו'. כמו כן יש להשלים את העבודות שקיבלו עליהן הנתבעות לבצע לפני מסירת הדירה, ואלה פורטו בחוות דעת שני המומחים. ואולם מן הראוי להכריע כבר עתה בין חוות הדעת של המהנדס קזז לבין חוות הדעת של ד"ר גלזמן, על מנת שידעו הנתבעות מה עליהן לתקן. ג. רוחב הפרוזדור - על פי המוסכם יש לבנות את הפרוזדור ברוחב של 143 ס"מ, ואין ספק שלא כך נבנה. מכיוון שזה רצונם של התובעים, דבר שיביא להקטנת החדרים, יש להרוס את המחיצה ולבנותה מחדש או שהנתבעות תשלמנה 3,000 ₪ עבור עלות התיקון. קיר משופע במחסן - בוצעו קירות ניצבים ולא קיר משופע. איני מקבל את הטענה שזה מקטין את שטח המחסן, אך זה בניגוד למוסכם, ועל כן יש להרוס את הקירות ולבנותם מחדש או שהנתבעות תשלמנה 5,000 ₪ עבור עלות התיקון. דלת פלדלת - הדלת היא לפי התקן ואין ליקוי. משקוף לדלת הזזה - על הנתבעות להחליף לדלת פתיחה רגילה או לשלם 400 ₪. דלת אלומיניום במקלחת הורים - על הנתבעות לפרק המשקוף ולהתקין דלת אלומיניום או לשלם 1,100 ₪. על הנתבעות לתקן את כיוון התנועה של אגפי הדלת ביציאה למרפסת הדיור. סוגרים בחלונות הזזה ופינות חדות בממ"ד - על הנתבעות לתקנם או לשלם סך 800 ₪. גובה אדן החלון לתליית כביסה - אין פגם בגובה של 123.50 ס"מ ועל כן אין הנתבעות חייבות לתקן פגם זה. בריחים בתריסי הגלילה - על הנתבעת להתקינם או לשלם 1,500 ₪. תריס יציאה למרפסת הדיור - אני מקבל את פירושו של ד"ר גלזמן לתקנות ואין ליקוי. מרווחים בתחתית ארגזי התריס - אני מקבל את חוות דעת ד"ר גלזמן בענין זה ואין ליקוי. שלבי רפפות בתריס הנגרר בחלון הממ"ד - יש לתקן לפי התקן או שהנתבעות תשלמנה 250 ₪. גובה המעקה בגג - אין מדובר במעקה אלא בגג הבנין ואני דוחה את טענת קזז בענין זה ומקבל את חוות דעת גלזמן. רעפים - על הנתבעות לתקנם לפי חוות דעת קזז או לשלם 1,500 ₪. איטום - על הנתבעות לתקן לפי חוות דעת קזז או לשלם 2,500 ₪. קירון ניצב למעקה - על הנתבעות לתקן לפי חוות דעת קזז או לשלם 2,200 ₪. פתח בין הגג המשותף לגג הפרטי - אני מקבל את עמדת גלזמן כי אין מקום לסגור את הפתח לפי תוכנית המכירה ואין ליקוי. הגבהת קיר מפריד בין גגות - על הנתבעות לתקן או לשלם 900 ₪. ריצוף במחסן - יש לפרק ולבצע מחדש עקב רטיבות או לשלם 1,140 ₪. ריצוף במרפסת - יש לפרק ולהתקין לפי המפרט או לשלם 2,500 ₪. ביטון בממ"ד - סף החלון מבוטן ועל הנתבעות לבטן את סף הדלת או לשלם 200 ₪. סדקים בפני הטיח - יש לתקן או לשלם 1,500 ₪. חיבורי הקיר - אני מקבל את חוות דעת גזלמן ואין ליקוי. ניקוז מים בחלון הרסיסים - יש לקדוח חורים במסילות או לשלם 100 ₪. מעקה מרפסת הדיור והגג הפרטי- יש לתקן ולהרכיב כך שלא יהיה פרופיל אופקי בגובה שפחות מ- 90 ס"מ או לשלם 6,000 ₪. מעקה בפינת הגג - יש לתקן למעקה בנוי או לשלם 700 ₪. צינור ניקוז למכונת כביסה - יש לתקן או לשלם 350 ₪. צנרת העוברת במרפסת - איני רואה בה ליקוי ואי התאמה. חידוש עטיפת הבטון - יש לתקן או לשלם 150 ₪. חריצים - יש להתקין חריץ אף מים במעקה הגג ונקות מטיח במקומות אחרים או לשלם 500 ₪. איטום רצפות חדרי רחצה - על הנתבעות להשלים את האיטום או לשלם 200 ₪. מסתורי כביסה - יש לנקות ולצבוע או לשלם 300 ₪. השלמת פסיפס - יש להשלים את הפסיפס החסר או לשלם 800 ₪. איוורור במחסן - אני מקבל את דעתו של ד"ר גלזמן שאין צורך במקרה זה מהנימוקים שפורטו על ידו. חדר דוודים - על פי ההסכם הותר לנתבעות להוציא מהרכוש המשותף ועל כן אין אי התאמה ואין מקום לפיצוי התובעים. טיח - יש להשלים לפני מסירה לתובעים. לכל הסכומים שיבחרו הנתבעות לשלם יש להוסיף מע"מ ועוד 15% בתוספת מע"מ עבור פיקוח, וכן הפרשי הצמדה וריבית ממדד 4/98 עד לתשלום. ד. התובעים טענו שהם זכאים לריצוף הגג. על פי סעיף 2.8 למפרט נכתב כי הלבנת הגג תתבצע ע"י סיוד או ריצוף ו/או לפי בחירת אדריכל החברה. איני מקבל את גרסת התובעים כי אמירה זו הביאה אותם להניח כי הגג ירוצף. על פי האמור במפרט היה ברור שיש אפשרות שהגג לא ירוצף, ולא היתה צריכה להיות לתובעים כל ציפיה סבירה בענין זה. התובעים טוענים איפוא שהיתה להם ציפיה סבירה שאם לא ירוצף הגג, יהיה זה בעקבות בחירה של אדריכל החברה וזו לא נעשתה. גם בכך אין אמת שהרי סיוד אינו דורש כל החלטה. התובעים גם ביקשו לדעת את נימוקי ההחלטה ולערער עליהם. אין מדובר בהחלטה שיפוטית שיש לקבלה לאחר שמיעת שני הצדדים ותוך מתן אפשרות לערעור. מדובר בסופו של דבר בהחלטה ביצועית ואדריכלית במהלך בניית בית ולא במתן פסק דין. על כן, ההחלטה יכול שתתקבל גם בשלב התכנון. ואכן, כך העיד האדריכל אדלשטיין: "בגגות שאין יציאה ישירה אליהם אנחנו כאדריכלים מעדיפים שלא לתכנן ריצוף מכל מיני סיבות. זה לא בריא. אחר כך צריך לפרק רצפות בשל כשל באיטום." על כן, היתה בחירה של האדריכל, והנתבעות לא היו חייבות לרצף את הגג. בסיכומי התובעים לא נדרש כל פיצוי בשל סעיף זה, והוא בא לאייר את חוסר תום הלב של הנתבעות, אבל בפועל הוא מאייר את התנהגות התובעים, אשר דרישתם לריצוף הגג היתה עילה לצעקות, גידופים, כעסים ומריבות, וחבל. ה. התובעים טוענים ששטח הדירה קטן מהשטח שהובטח להם. זאת על פי הפרוספקט שבו נכתב: "פנטהאוז 5 חדרים שטח כ- 135 מ"ר מרפסת כ- 12 מ"ר" איני מקבל את חוות דעתו של השמאי רבינשטיין שלא בדק כראוי את השטח אלא פעל לפי תשריט ולא לפי מדידה בפועל. מלבדו העיד המהנדס אדלשטיין כי שטח הדירה 134.79 מ"ר. גם עד זה לא מדד את הדירה הספציפית אלא רק הסתמך על התוכניות ועל בדיקתו שהדירות נבנו לפי התוכניות. כפי שטוען גם ב"כ הנתבעות, סטייה של 20 ס"מ לאורך הדירה, שלא תחשב כסטיה מתוכניות הביצוע, תביא להפרש של כמה מטרים רבועים. אני מקבל את חוות דעתו של ד"ר גלזמן, שמדד את שטח הדירה, כנכונה ועל פיה שטח הדירה כולל המרפסת הוא 128.56 מ"ר כולל מרפסת של 12 מ"ר. בע"א 6025/92 צמיתות (81) בע"מ נ' חרושת חימר בע"מ פ"ד נ (1) 826 נקבע בין היתר: "מעמד הפרוספקט: כאמור, חברת הבנייה הפרה חובתה על-פי החוק למסור לקונים על מימדי הדירה. במקרה כזה רואים את המוכר "כמי שהתחייב למסור את הדירה לקונה כשכל דבר שצריך היה לפרט במפרט מתאים למקובל בנסיבות העניין" (סעיף 5(א)), ונטל ההוכחה כי מה שסיפק המוכר מתאים למקובל, מוטל עליו (סעיף 5(ג)). ואולם, באין אמת מידה ל"מקובל" לגבי שטח דירה, להוציא אולי חריגות קיצוניות, לא ניתן על-יסוד הוראות אלה להשלים את אשר החסירה חברת הבנייה. יש על-כן, להשלים את החסר על-יסוד הכוונה הממשית של הצדדים. עם זאת, הוראת סעיף 5 מבססת גישה פרשנית-צרכנית, בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים, המשתלבת בכלל כי יש לפרש חוזה לאור חובת הצדדים לנהוג בתום-לב ובדרך המקובלת. … בענייננו, המסמך היחיד שבו מסרה חברת הבנייה לדיירים מידע על שטחי הדירות הוא הפרוספקט. מסמך זה נמסר לדיירים במשרד חברת הבנייה כאשר התעניינו ברכישת הדירות. כאמור, שטח כל אחת מ- 120 הדירות נמסר בדיוק של דצימטר מרובע בצירוף תרשים, תוך הערה שבשעת הבנייה עלולות להיות "סטיות קטנות". יש איפוא בפרוספקט, בכל הנוגע לשטח הדירה, המסויימות הדרושה בהצעה לכריתת חוזה המופנית לציבור הרחב. … ואולם, הערת ההסתייגות כי הפרטים בפרוספקט "אינם מחייבים את החברה", הופכת את ההצעה להזמנה לנהל משא ומתן, כך שהאינפורמציה שניתנה בפרוספקט באשר לשטח הדירות לא מנעה מחברת הבנייה להציע במהלך המשא-ומתן הצעה אחרת. עם זאת, לתנאים המצויינים במסגרת הצעה לפתיחת משא-ומתן נפקות משפטית במובן זה שאם בסופו של דבר נכרת חוזה ובמשא-ומתן לא הוסכם על שינוי התנאים שהוצעו בהזמנה למשא-ומתן יראו בתנאים אלה חלק מתנאי החוזה. … זאת ועוד, יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על-יסוד ההנחה כי פעלו כאנשים הגונים וסבירים. … כלל פרשני זה מוליך למסקנה כי משלא צויין בחוזה הרכישה שטח שונה מן השטח שצויין בפרוספקט, הכוונה הייתה כי מצג זה שעל-פיו שווקו הדירות, יהפוך חלק מן התנאים המוסכמים. מסקנה זו מתחזקת בשל מחדלה של החברה לפרט את מימדי הדירה במפרט כדרישת החוק." פ"ד זה צוטט בהסכמה בע"א 6271/95 אדוניהו נ' פרוייקט גן העיר דינים עליון כרך נג עמ' 706 ונאמר בו: "השאלה היא, אם אמנם שינה הקבלן את ההצעה שהיתה בפרוספקט, במסגרת חוזה המכר והמפרט הטכני. נראה לי, שיש לענות לשאלה זו בשלילה." איני מאמין לעדותו של התובע כי כלל לא עיין בתוכניות והסתמך רק על הפרוספקט. הספקתי להכיר את התובע, ונראה לי שהוא עיין גם בתוכניות וגם בדק את צירוף השטחים בפרוספקט, ואיני מאמין שהוא הוטעה לחשוב שהמרפסת נוספת על 135 מ"ר אלא ידע היטב שהיא כלולה בשטח האמור. בתוכניות שצורפו להסכם כחלק ממנו, המשנות את ההצעה בפרוספקט בהתאם לפ"ד צמיתות ואדוניהו, נקבעו השטחים של כל חלק בדירה באופן מחייב, והתובעים חתמו ואישרו את התוכניות (ת7/). התובעים גם ביקרו בדירה, וכל מה שציפו לראות בדירה היה קיים לרבות מבחינת השטח, ואכן, התובע אישר: ש. כאשר אתה לוקח את התכנית שצורפה להסכמך ואתה משווה אותה למצב הדירה כפי שהינך מכיר אותה האם אתה מוצא שוני בין מצב הדירה לציור התכנית ת. יש שינוי אחד שאנחנו בקשנו לבטל חדר. ש. לא דובר על שינויים שלכם. האם הדירה שונה במשהו מהצורה של התכנית? ת. לא" לפיכך, על פי המשמעות הפשוטה של מעשי הצדדים, אני קובע כי המוסכם בין הצדדים היה ששטח הדירה יהיה לפי התוכניות שצורפו להסכם הקנייה ולפיו לא היה כל הפרש בשטח הדירה, למעט הפרשים מזעריים מותרים ועל כן אני דוחה את טענת התובעים כי הם זכאים לפיצוי כלשהוא על הפרש בשטח הדירה. ו. התובעים טענו כי בעת רכישת הדירה נמסר להם כי הנוף הנשקף מן הדירה לא יחסם. בפועל, כך טוענים התובעים, נחסם הנוף מן הדירה. לתצהירו של מר בן ארי צורף צילום המראה הנשקף מגג דירתם של התובעים ואין בו שום חסימה של נוף. אני דוחה איפוא טענה זו של התובעים. ז. לטענת התובעים, כאשר היה איחור במסירה מעבר לתקופה שבה לפי ההסכם ניתן לקבלן לאחר את המסירה, זכאי הקונה לפיצוי מהמועד שבו היה על הקבלן למסור ולא מהמועד שבו היה אפשר לאחר (ע"א 804/87 קאופמן נ' גזית בע"מ פ"ד מד (2) 60) וכמו כן יש לפצות את הקונה עבור איחור עד יום פסק הדין (ע"א 675/86 שמייסר נ' הודסמן פ"ד מד (1) 133). התובעים לא הוכיחו שבפועל נגרם להם נזק בתשלום דמי שכירות במקום אחר, מלבד סך 200 ש"ח לחודש שהם משלמים כדיירים מוגנים במקום משכנם הנוכחי, והם תובעים פיצוי מוסכם, שהוא פיצויי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 4 (ה) בהסכם הקובע: "רק במקרה של אחור או פיגור על ידי החברה במסירת החזקה ביחידה בפועל לקונה מעבר ל- 4 חודשים לאחר מועד גמר הבניה … ולמשך אותה תקופת אחור או פגור בלבד (להלן - "תקופת הפגור") תהיה החברה חייבת לפצות את הקונה בפיצויים כמפורט להלן. הצדדים מסכימים מעריכים וקובעים בזה מראש את סכום הפיצויים המוסכמים והמוערכים מראש שהחברה תהא חייבת לשלם לקונה בגין תקופת הפיגור הנ"ל בסך השווה לשכ"ד של יחידה באותו סדר גודל של היחידה בסביבה הקרובה." בניגוד לפ"ד קאופמן שדן בפיצויי לפי החוק, כאן הפיצוי נתבע לפי החוזה שבו נקבע שהוא יחושב החל מלאחר 4 חודשים, ויש לתת לכך תוקף. גם לפי הסעיף שבו לא צריך להוכיח שהתובעים אכן סבלו נזק זה, יש להוכיח את שכר הדירה של יחידה באותו סדר גודל בסביבה הקרובה. התובע הצהיר בעלמא ששכר הדירה הוא 700 דולר לחודש. התובע אינו שמאי ואינו מתווך ועדותו בענין זה אינה מספיקה, לרבות על פי סעיף 54 לפקודת הראיות (ראה ע"א 528/89 שמואליאן נ' אהרוניאן פ"ד מו (5) 54). העובדה שהוא לא נשאל על כך בחקירה הנגדית אינה יכולה לשמש כהסכמה מאחר שלאור היקף הנושאים השנויים במחלוקת והכוונה לתת הכרעה מהירה יחסית כאשר הדירה ממתינה ריקה כבר שלוש שנים, הנחיתי את עורכי הדין בע"פ שאין צורך לשאול רק כדי שירשם ששאלו. בהעדר הוכחה על שכר הדירה, לא ניתן לפסוק לתובעים את הפיצוי המוסכם ויש לפסוק להם את הפיצוי שהוכח, שהוא תשלום 200 ₪ לחודש בדירה המוגנת שהם מתגוררים בה. מכיוון שהמסירה לפי פסק דיני תהיה חודש לאחר מתן פסק הדין, זכאים התועים לפיצוי בגין 33 חודשים לפי 200 ₪ לחודש דהיינו 6,600 ₪. ח. התובעים תבעו פיצויים בשל עוגמת נפש שנגרמה להם עקב מעשי הנתבעות. כפי שתיארתי לעיל, עוגמת נפש היא מונח שהנתבעות, שאין להן נפש בהיותן חברות, זכאיות להשתמש בו הרבה יותר מאשר התובעים. התובעים הן שתרמו את התרומה מכרעת להסתבכות הענינים ולהסלמת העימות ויהיה זה בלתי צודק בעליל אם בנוסף על התנהגותם המכוערת יזכו לפיצוי על שכך התנהגו. איני פוסק לתובעים פיצוי כלשהוא בשל עוגמת נפש ונזקים בלתי ממוניים אחרים. ט. במהלך הדיונים בפני הסתבר כי המטבח שהוזמן וסופק נמצא אצל הנתבעות וממתין להתקנתו, על כן, על הנתבעות להתקינו לאחר העבודות הקודמות לכך. התובעים שילמו עבור המטבח 23,000 ₪ ביום 3.6.97 והם תובעים הפרשי הצמדה וריבית על סכום זה מכיוון שנמנעה מהם האפשרות להשתמש במטבח מיום שנקנה. אני דוחה תביעה זו מאחר שמטרת הפרשי הצמדה וריבית היא לשערך את הסכום שחייב היה אדם לשלם בתאריך מוקדם יותר כך שיקבל היום את ערכו האמיתי של החוב. כאשר מדובר במסירת חפץ, והחפץ נמסר היום, ערכו כערכו היום ואין מקום להוסיף עליו הפרשי הצמדה. אם רצו התובעים להשתמש בכסף למטרות אחרות, היה עליו להוכיח זאת ואת התשואה שהיתה מצטברת, לעומת הסכום שהיה צריך לשלם היום עבור קניית אותו מטבח. התובעים לא הוכיחו זאת ודין תביעתם בענין זה להידחות. אותו כלל חל גם לגבי החרסינות השיש והריצוף, אשר עדיין עומדים לרשות התובעים, והם לא הוכיחו שנשאו בדמי אחסון וכדומה. י. התובעים טוענים כי הסכומים לפי ההסכם הוצמדו למדד ינואר 1996 כאשר היה צריך להצמיד את התשלומים למדד מרץ 1996 שהוא המדד הידוע האחרון לפני חתימת ההסכם ביום 22.4.96. ההפרשים, לפי חישובי התובעים, עולים לסך 6,751 ₪ נכון ל- 19.4.98. על פי סעיף 12 להסכם נקבע כי מחיר היחידה יהיה צמוד למדד כמפורט בנספח ה'. נספח ה' קובע כי המדד הבסיסי הוא מדד ינואר שהתפרסם ב- 15.2.96 והתובעים חתמו על נספח זה וצירפוהו לתצהיר התובע. על כן, המדד הבסיסי המוסכם הוא מדד ינואר 96 ואין שחר לטענה כי בניגוד למוסכם, היה צריך להצמיד למדד הידוע לפני ההסכם. אני וחה איפוא טענה זו. 9. הוצאות המשפט קבעתי כבר לעיל כי אתייחס לפעולות התובעים לאחר הגשת התביעה במסגרת קביעת ההוצאות. פעולות של המשך ליבוי המחלוקת והסלמתה, התנהגות התובעים בעת הדיון ומחוצה לו, תיקון כתב התביעה, העלאת טענות רבות שנדחו על ידי והצורך בהגשת סיכומים מקיפים משני הצדדים, מביאים לכך שעל אף התוצאה שדחיתי וקיבלתי חלק מטענות שני הצדדים, מן הראוי להטיל על התובעים לשלם לנתבעות הוצאות המשפט. לאחר ששקלתי את ההוצאות שהיה על כל צד לשלם להוכחת טענותיו, אני קובע כי התובעים - הנתבעים שכנגד ישלמו לנתבעות - התובעות שכנגד אגרות המשפט ועוד הוצאות בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. 10. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל אני קובע כדלקמן: א. הנתבעות ימסרו לתובעים את הדירה בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה כשהיא במצב שהוסכם במכתב הנתבעות מיום 11.9.97, וזאת כנגד קבלת התמורה בסך 6,543₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.10.97 ועד לתשלום המלא בפועל. כל עוד לא תשולם יתרה זו, שתחשב כסכום הראשון שישולם מכל סכום שאותו ישלמו התובעים, תידחה מסירת הדירה. ב. הנתבעות תתקנה את הליקויים בדירה עד תום תקופת הבדק, למעט ליקויים דחופים, הכל לפי הוראות ההסכם, אלא אם תבחרנה לשלם את עלות התיקון והפיקוח כפי שפורט לעיל. במקרה של תשלום כאמור, רשאיות הנתבעות לקזז את חובם של התובעים לנתבעות בתוספת מע"מ כחוק. ג. הנתבעות תשלמנה לתובעים פיצויים בסך 6,600 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.06.99 ועד לתשלום המלא בפועל. ד. התובעים ישלמו לנתבעות פיצויים בסך 79,342.40 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.10.97 ועד לתשלום המלא בפועל. ה. התובעים ישלמו לנתבעות אגרות המשפט ועוד הוצאות משפט בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. ו. סכומי החיוביים ההדדיים ניתנים לקיזוז. הפרת חוזהחוזהמקרקעיןחוזה דירה