תביעה על שותפות עסקית בכפיה - פרוטקשן

פסק דין 1. התובע עתר בתביעה כספית כנגד הנתבע בטענה כי האחרון כפה עליו שותפות עסקית שתוצאתה נזק כספי לתובע. בהליך פלילי בו הואשם הנתבע, לאחר שהתובע התלונן נגדו, הורשע הנתבע בעבירות איומים וסחיטה באיומים ודינו נגזר. 2. ביום 17/11/99 ניתן על ידי פס"ד בהליך האזרחי שבין הצדדים, עליו הגיש התובע ערעור וביום 28/6/00 ניתנה בביהמ"ש המחוזי - החלטה המאשרת הסכמת הצדדים לפיה ידונו נקודות נוספות ופסה"ד יושלם. בפני הגיעו הצדדים להסכמה ביום 2/7/00 כי אין צורך לקיים דיון נוסף והבאת ראיות נוספות וכי פסה"ד יושלם "עפ"י הראיות שהיו בפניו" בנושאים המפורטים בהחלטת המחוזי והוגשו סיכומים כמוסכם. 3. ההשלמה מתייחסת איפוא לנושאים המפורטים בהחלטת 28/6/00 של ביהמ"ש המחוזי כדלקמן: א. האם נפלה טעות קולמוס בנושא מועד תחילת הריבית ביחס לסכום שנפסק לתובע (המערער). ב. האם מגיע לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש ואם כן - כמה. ג. האם מגיע לתובע פיצוי בגין אובדן הכנסה ואם כן - כמה. 4. בטרם ההכרעה וכחלק מההנמקה ראוי לחזור על עיקרי האמור בפסה"ד: א. הממצאים והעובדות שנקבעו בפסה"ד הפלילי שימשו יסוד לפסה"ד בהליך האזרחי. ב. הנתבע הורשע בגין מעשיו כלפי התובע בעבירות איומים וסחיטה באיומים ועונשו נגזר למאסר על תנאי וקנס כספי. ג. תחילתה של הפרשה בהסכמת התובע והנתבע לנהל עסק משותף (דוכן מכירת פרחים ושתיה) בכניסה לבית הקברות ירקון תוך "ניטרול" מתחרים, כאשר התובע מפעיל את ה"עסק" והנתבע שותף "שקט" לו ואחראי בעיקר על "ניטרול" מתחרים פוטנציאליים. ד. בתקופה מסוימת חשד הנתבע (חשד מבוסס כאמור בהכרעת הדין) כי התובע מעלים ממנו הכנסות ונטל לעצמו חלק גדול יותר ברווחים מכפי שהוסכם בתחילה. ה. העסק התנהל עד לפשיטת המשטרה, במשך כ14- חודשים, יחסי הצדדים התערערו כחדשיים לפני כן ונטילת חלק גדול יותר ברווחים על ידי הנתבע, מכפי שהוסכם בתחילה, נעשתה במהלך כחודש וחצי אחרונים. ו. התובע והנתבע היו מודעים לנסיבות ואופי ההסכם ("בלתי חוקי") ונכנסו לעסקה בנפש חפצה, מתוך שיקולי כדאיות, כחוטאים במשותף ולמען השגת מטרות העומדות בניגוד לחוק ושלא באמצעותו (ניהול עסק ללא רשיון ובאישור שהוצא במרמה מחברת קדישא, תפיסת חזקה במקרקעין לא להם, הסגת גבול וניהול עסק תחת מעשי "חסות" למניעת כניסת מתחרים והפחדתם). ז. הסכומים ששילם התובע לנתבע לא היו מלכתחילה דמי חסות ולא היו בעקבות איומים, יחסי הצדדים במהלך התקופה היו "מצויינים" ואף מעבר ליחסי עבודה, עד לביסוס חשד, לפיו התובע מרמה את הנתבע ביחס לרווחים שלאחריו, במשך כחודש וחצי, נוטל לעצמו הנתבע בכוח, חלק גדול יותר ברווחים. ח. שני הצדדים שותפים לחוזה ולמעשים בלתי חוקיים ופסולים, חוזה שכזה אינו מקנה זכויות לצדדים ובטלותו ככל שהיא נוגעת לסעדים הינה יחסית, נתונה לשק"ד ביהמ"ש והסעד הרלבנטי הינו השבה ולא פיצוי (ר' סע' 21, 30, 31 לחוק חוזים כללי והפסיקה שהובאה בפסה"ד). בפסה"ד הפלילי (שניתן על ידי כב' השופט טימן) צויין גם, כמובן מאליו, שאין מקום לחייב את הנאשם במתן פיצוי למתלונן בגלל מה שנאמר על המתלונן ועל השותפות מרצון שעשה עם הנאשם וכן משום ההליך האזרחי לענין זה. ט. במשך כחודש וחצי האחרונים נטל-גזל הנתבע סכום עודף על המוסכם בתחילה. י. בתצהיר התובע פורטו סכומים שנתן לנתבע במהלך ה"שותפות", הצדדים ויתרו על ח.נ., הנתבע לא הביא ראיה לסתור והסכום שנקבע כ"נגזל" נקבע על בסיס סכומים אלה. רווח חודשי ממוצע כ15,000- ש"ח, חלקו של כ"א = כ7,500 ש"ח - 30% מהרווחים = כ4,500- ש"ח לחודש והוא נלקח/נגזל בעודף במשך כחודש וחצי = 4,500 + 2,250 = 6,750 ש"ח - הוא הסכום שנפסק להשבה. יא. במהלך התקופה כלה פעלו הצדדים במודעות כשותפים להסכם בלתי חוקי, בלתי מוסרי ונוגד את תקנת הציבור ואין לתת למי מהם סעד, לבד מהשבה, ביחס לתקופה הרלבנטית של חודש וחצי לסכום העודף של 30%. שני הצדדים קיימו את ההסכם זה כלפי זה ועל כן אין הצדקה להפעיל סעיף 31 לחוק חוזים כללי, מעבר להשבה, לתקופה האמורה, מה עוד שבהתחשב בהתנהגות התובע עצמו, ניתן היה לשקול אף שלא לזכותו בהשבה כלל, שכן מעשיו עצמו נפשעים היו. 5. משהובאו עיקרי פסה"ד שהתבססו גם על פסה"ד הפלילי כמוסכם, אתייחס להשלמות המבוקשות: א. לסכום ההשבה בסך 6,750 ש"ח יש להוסיף הצמדה בלבד ממועד לקיחתו (מדד 9/93) עד למועד פסה"ד וממועד זה גם ריבית כחוק. אכן בפסה"ד המקורי נפלה טעות קולמוס במובן זה שהדברים לא נאמרו ב"רחל בתך הקטנה" אך ב"כ הנתבע הבין את הדבר לאשורו כעולה מסיכומיו ונדמה לי שכך גם ב"כ התובע (כעולה מסיכומיו) אלא שהמחלוקת הינה בשאלת הריבית. אין ולא היה מקום להוסיף ריבית על הסכום שנפסק בהיותו רווח ופיצוי על הסכום מעבר לשמירה על ערכו. הטעם לאי פסיקת ריבית מעבר להצמדה נעוץ בהיות התובע והנתבע שותפים למעשים נפשעים, להסכם בלתי חוקי, בלתי מוסרי ונוגד את תקנת הציבור כאשר התובע היה מודע לאי החוקיות ועשה עושר על חשבון הציבור (בהסגת גבול מקרקעי הציבור כמפורט בהכרעת הדין) ולא במשפט. עמדת הנתבע בסיכומיו לענין זה מקובלים עלי. ב. ביחס לעוגמת נפש ואובדן הרווחים: ציינתי במפורש בפסה"ד שלנוכח הקביעות העובדתיות והמימצאים המתבססים גם על הכרעת הדין (וחלקם מפורטים לעיל) אין מקום, הצדקה ובסיס לפסוק לתובע דבר, זולת השבה ואף זאת לפנים משורת הדין באשר נוכח התנהגותו הוא ובהשוואה לזו של הנתבע ניתן היה, מן הצדק, לפטור את הנתבע גם מחובת השבה (כלה או מקצתה - ר' סעיף 31 לחוק חוזים כללי וע"א 335/78 המובא בפסה"ד). בנוסף לכך, התובע לא תבע בצורה מפורשת וברורה, בתביעתו, לפצותו על אובדן רווחים והסכום שלכאורה מצוין בקשר אפשרי לכך הינו בעילה נזיקית - לנזק על הפרעה לניהול העסק והשתלטות הנתבע עליו. למותר לציין שנזק זה לא הוכח ופסיקתו לרבות בגין אובדן רווחים, למעשה תחיה את ההסכם הבלתי חוקי - מה שכמובן אין לעשות בעניננו. שני הצדדים קיימו, הלכה למעשה, זה כלפי זה את ההסכם הבלתי חוקי ואין איפוא לחייב האחד מהם לפצות את האחר בין לעוגמת נפש ובין לאובדן רווחים, בגין הסכם בלתי חוקי זה, כמפורט בע"א 759/81 ברש נ' ירדני מא' (2) 253. גם בהליך הפלילי התייחס כב' השופט טימן לשאלת הפיצוי וציין, כמובן מאליו, שאין לחייב את הנתבע בפיצוי משום ההתנהגות הנפשעת שיוחסה לו. (בנוסף לקיומו של הליך אזרחי זה שבמסגרתו אף אני מצאתי שאין לתת לתובע סעד מעבר להשבה כמפורט). עמדת ב"כ הנתבע בסיכומיו (סעיף 2 ג'-ה' כולל) מקובלת עלי. נדמה לי כי שלילת הזכות וההצדקה לפיצוי, מכל סוג שהוא, ביחס לתקופת השותפות הרגילה ולחלוקת הרווחים כמוסכם בין הצדדים מלכתחילה, הינו בגדר פשיטא שאין מקום ובסיס לפיצוי. בחודש וחצי אחרונים לניהול העסק נקבע כי היה בסיס לחשד לפיו התובע רימה את הנתבע קודם לכן ובעקבות כך איים הנתבע על התובע ו"נטל" סכום נוסף על זה שסוכם עליו מלכתחילה. קרי, גם בתקופה זו המשיכו הצדדים בניהול עסק בלתי חוקי כמפורט ועליו הוסיפו חטא על פשע - זה במרמה קודם לכן וזה בסחיטה אח"כ. כלום ראוי היה לפצות מי מהם? סבורני שאין בסיס והצדקה לעשות כן. 6. לאור האמור וכפי שצוין בפסה"ד המקורי, זכאי התובע להשבת הסכום בסך 6,750 ש"ח בתוספת הצמדה ממדד 9/93 ועד למדד 10/99 (שהיה ידוע בעת מתן פסה"ד המקורי ביום 17.11.99) וממועד זה תתווסף גם ריבית כחוק. התובע לא זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש ואובדן רווחים. בפסה"ד המקורי זוכה התובע גם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בהליך זה של פסה"ד המשלים ולנוכח תוצאתו, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל, של 3,000 ש"ח + מע"מ כחוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. דיני חברותדמי חסותשותפותתביעה אזרחית