פסק דין התובע הינו בעל עסק להשכרת ציוד ומכשירים לבניה, והנתבע שהינו בעל עסק לתחזוקת מפעלים ופינוי פסולת נהג לשכור מהתובע מכשירים וציוד בניה, לפרקי זמן קצרים, בין השנים 1985 עד 1995. בכל פעם ששכר הנתבע ציוד מעסקו של התובע, היה נחתם הסכם בו פורט הציוד שנשכר, צויין פרק הזמן של השכירות וכן התמורה המוסכמת. ההסכם שימש גם כתעודת משלוח ובאמצעותו היה הנתבע מקבל את הציוד ממחסן התובע. עם החזרת הציוד, נהג התובע להוציא לנתבע, כמו ליתר לקוחותיו, תעודת החזרה מפורטת שנחתמה על ידו. הנתבע שילם עבור הציוד בהמחאות שנמסרו לתובע עם החזרת הציוד וכנגדן הוצאה חשבונית. אין חולק, כי הצדדים החלו ביחסיהם העסקיים בשנת 1985, וכי תדירות עסקאות השכירות של הנתבע היתה, בממוצע, כעשר עסקאות לשנה, כשכל עסקה הינה לפרק זמן של מספר ימי שכירות. לא נוהלה כרטסת הנה"ח אצל התובע, אלא התשלום בוצע, לדבריו, מיד עם החזרת הציוד בכל הסכם והסכם. לטענת התובע, נותר הנתבע חייב לו את דמי השכירות המוסכמים בגין ארבעה הסכמים שנחתמו בין הצדדים בשנת 1988, כאשר בשלושה מהם (ת/1, ת/2, ת/4) הוחזר הציוד זמן מה לאחר התקופה המוסכמת בהסכם, ולפיכך חייב הנתבע גם את דמי השכירות לפרק הזמן של האיחור בהחזרת הציוד; לגבי ההסכם הרביעי (ת/3), שעניינו השכרת פטיש חציבה, טוען התובע כי הנתבע כלל לא החזיר לו את הכלי ואף לא שילם מאומה תמורתו. משהוצגו ההסכמים, אישר הנתבע את חתימתו על שלושה מהם (ת/1, ת/3, ת/4) ואילו לגבי הרביעי (ת/2) העיד התובע כי מי שחתם על קבלת הציוד במקום הנתבע הינו הפועל הקבוע של הנתבע, בשם סמי מחמוד, שהיה מוכר לו היטב ולכן השכיר לו את הציוד עבור התובע. הנתבע לא סתר את גרסת התובע לעניין אותו פועל, ולפיכך הוכח במידה מספקת כי גם הציוד נשוא ההסכם ת/2 הושכר לנתבע. הנתבע לא חלק על כך שביצע באופן שגרתי עסקאות שכירת ציוד מהתובע, אך טען כי כנגד כל הסכם, השאיר שיק פתוח לפקודת התובע, ושיק זה היה התובע ממלא בעת החזרת הציוד. כך שמעולם לא נותר חוב פתוח או מצב בו ציוד לא הוחזר במשך פרק זמן ממושך. הנתבע לא הציג כל ראיה בדבר ביצוע תשלום כלשהו או קבלת חשבונית בגין ההסכמים הספציפיים נשוא התביעה, ואף התובע מצידו לא הציג כל ראיה על קיום מערכת הנהלת חשבונות מסודרת, ממנה ניתן ללמוד אלו חשבוניות או הסכמים שולמו ונפרעו ואלו נותרו פתוחים. יצויין, כי הגם שהחוב הנטען הינו משנת 1988, לא הגיש התובע את תביעתו אלא בשנת 1995. קודם לכן, פנה התובע אל הנתבע לראשונה בכתב בשנת 1993 במכתב בו הוא מזכיר באופן כללי חובות בגין עסקאות השכרת ציוד מהשנים 87'- 88', כאשר מהמכתב עולה כי נכתב בעקבות דרישת כסף של הנתבע מהתובע עבור עבודות העברת מפעל ושיפוץ, שביצע הנתבע עבור התובע. במצב של שגרת עסקים רגילה, ניתן היה לקבוע כי משהוכיח התובע את השכרת הציוד לנתבע, על פי הסכם הקובע תנאי תשלום, ואת החזרתו של הציוד (בשלושה מההסכמים), עובר נטל הראיה אל שכמו של הנתבע, להראות כי שילם עבור הציוד שהושכר לו, וכי החזיר גם את פטיש החציבה, נשוא ההסכם הרביעי, שהתובע הלין על אי החזרתו. ברם, במקרה דנן קיימות נסיבות המעוררות ספקות ותמיהות ביחס לגרסתו של התובע אודות אי התשלום ואי ההחזרה של הציוד, שיש בהן כדי להטיל עליו נטל ראיה כבד יותר מאשר בתביעה המוגשת במהלך עסקים רגיל: ראשית, התובע לא הסביר, הא כיצד המשיך להשכיר ציוד מסוגים שונים לנתבע במשך שבע שנים (!) עד להגשת התביעה, כשבין השניים מתקיימים יחסים תקינים וסדירים, וזאת מבלי לדרוש ממנו את החוב המגיע בגין ארבעת ההסכמים נשוא התביעה. תמיהה זו דרשה הסבר משכנע ומהימן מצד התובע, והסבר כזה לא ניתן. בתצהירו (סעיף 10(ב)) טען התובע באופן כללי כי "רק החובות נשוא כתב תביעה זה נשארו פתוחים ובלתי משולמים בטענות מטענות שונות, שיוסדרו במהרה וישולמו במלואם...". טענה זו, רב הסתום בה על הנגלה, שכן היא רומזת מחד גיסא כי היו לנתבע טענות כלשהן - לגבי עצם דרישת התשלום או אולי לגבי גובהו; מאידך גיסא, אחריתה סותרת את ראשיתה בכך שנאמר כי הובטח שהחובות ישולמו במלואם ואפילו "במהרה". מכאן, עולה הרושם, שמא לחץ ודחק כספי הם שעיכבו את התשלום מצד הנתבע, והתובע ברוחב ליבו נעתר לתחנוניו ונתן לו ארכה לתשלום החוב. ואולם גם פתרון אפשרי זה של הקושיה קורס ונופל בחקירתו הנגדית של התובע, ממנה עלה כי הוא מכיר את הנתבע כאדם אמיד ובעל נכסים, שלא היה נתון בכל לחץ כספי (ככל הידוע לתובע), ואף לא נטען ע"י התובע כי הנתבע נימק את עיכוב התשלום במצב פיננסי רעוע. כל שיכול היה התובע לומר בחקירתו הנגדית בנושא זה היו אמרות סתמיות והיפותטיות כגון "הוא לא אמר שהוא לא משלם, הוא אמר שנעשה חשבון ולכן המשכתי להשכיר לו ציוד", "אם הוא כל הזמן היה בסדר, הוא מסביר את עצמו ומשכנע, אני יכול לתת לו זמן", "אם הוא אומר שהוא ישלם לי, אני אחכה לו, אם אני מכיר אותו" - אמירות שאינן מסבירות כלל, מה היו "ההסברים והשכנועים" בהם נקט הנתבע כדי לשכנע את התובע לדחות את פרעון החוב בגין אותם הסכמים דווקא, ומדוע לא נמצאה מעולם שעת הכושר "לעשות חשבון" כפי שהסכים הנתבע לעשות, במשך חמש שנים לפחות. בהעדר טענה ספציפית לגבי אי נכונותו של הנתבע לשלם עבור הסכמים אלה, מסיבה כזו או אחרת; ובהעדר טענה מפורשת לגבי בקשות ששטח בפני הנתבע לדחות במשך שנים (!) את תשלום החוב בגין ארבעת ההסכמים - שלא היה גבוה כלל ועיקר בעת ההיא - מתעצמת ומתחזקת התמיהה והתהיה. הא כיצד נתן התובע לחובות משנת 1988 להעלות אבק במשך חמש שנים לפחות, מבלי להתרות בנתבע לשלם, ולו פעם אחת, ומבלי להתחשבן עמו גם על החוב הפתוח כאשר הגיע הנתבע פעם אחר פעם, באופן סדיר וללא נסיון התחמקות כלשהו, לפרוע את התשלומים עבור ההסכמים הבאים בתור. זאת ועוד: לגבי פטיש החציבה, אין עסקינן בחוב כספי גרידא, אלא בציוד בנין אשר התובע מפיק רווח מהשכרתו. לא ניתן כל הסבר סביר, מדוע לא פנה התובע לנתבע לברר את סיבת אי החזרת הפטיש במשך שנים (!?), ואם פנה - מה הסבר נתן לו הנתבע על אי החזרת הציוד: שמא אבד, נשבר או נגנב? וכיצד זה לא באו הצדדים, כשני אנשי עסקים הגונים, בדברים כיצד ישולם לתובע עבור אותו פטיש נעלם - שמא לפי דמי שכירות לתקופה מסויימת, שמא לפי ערכו בשוק הציוד המשומש. כיצד יתכן, שהתובע לא זכר ולו גם שיחה ממשית אחת בה נדון אותו פטיש חציבה שנעלם, או נדונו אותם חובות שדווקא הם נותרו פתוחים, מכל עשרות ההסכמים ששולמו ונפרעו. שנית, לא הסביר התובע באופן מניח את הדעת, מדוע לא הפעיל את שטר הבטחון החתום שהיה ברשותו, כדי לגבות את החוב הפתוח, אלא הניח לחוב של מאות שקלים בודדות לתפוח עד לגובה של עשרות אלפי ש"ח (!), בעודו יושב באפס מעשה. שלישית, העובדה כי מכתב הדרישה הראשון שכתב התובע, באיחור של חמש שנים, מדבר דווקא על דרישת תשלום של הנתבע שבעקבותיה מתעורר לפתע התובע ודורש עריכת חשבון - מראה כי גם דרישה זו לא היתה במהלך העסקים הרגיל אלא הונעה ע"י גורם חיצוני, קרי: דרישתו של הנתבע עצמו לתשלום מהתובע. רביעית, לא נסתרה גרסת הנתבע ובנו, כי בכל עסקה היה התובע דורש ומקבל שיק פתוח, שהיה מהווה בטחון לתשלום העסקה והתובע היה ממלא בו את הסכום המתאים בעת החזרת הציוד. התובע יכול היה להביא ראיות לסתור טענה זו ע"י העדת לקוח מלקוחותיו הקבועים הרבים, שיעיד כי מעולם לא נדרש לתת שיק פתוח כשלקח ציוד; אולם התובע בחר שלא לעשות כן. חמישית, התובע המתין כמעט עד חלוף תקופת ההתיישנות עד שהגיש את תביעתו. בנסיבות אלה, קשה הרבה יותר לצפות מהנתבע להציג מערכת ראיות פוזיטיביות אודות החזרת הציוד וביצוע התשלום לתובע. אילו היה התובע תומך את תביעתו בהצגת כרטסת הנהלת החשבונות המלאה שלו (ביחס לנתבע), ממנה מוכח אי התשלום של חובות ספציפיים אלו, או מערכת רצופה ומסודרת של תעודות החזרה, ממנה עולה כי ציוד מסוים זה לא הוחזר מעולם, יתכן ויכול היה להתגבר על הקושי; ואולם, התובע מבקש להיבנות מכך שהנתבע לא הציג ראיות משלו אודות התשלום, בבחינת הודאה והדחה המטילה את נטל השכנוע על הנתבע. בבר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי , פ"ד לה (3) 449, 463, קבע כב' השופט ברק (כתוארו אז) כי גם זכויות דיוניות, וכללי הראיות במשמע, כפופות לעקרון המשפטי הרחב של עשיית השימוש בהן בתום לב ובדרך מקובלת. "סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) מטיל את החובה לנהוג "בדרך מקובלת ובתום לב" לעניין חיוב הנובע מחוזה ולעניין השימוש בזכות הנובעת מחוזה. מבחינה זו תחולתה של החובה מוגבלת ליחס החוזי בלבד. אך תחולתה של חובה זו הורחבה, והריהי משתרעת גם לעניין "פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" (סעיף61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי)). לדעתי, הפעלת כוח הדרישה, הנתון לבעל דין לפי תקנה 171 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, הינה פעולה משפטית, שאינה בבחינת חוזה. דרישה זו היא "פעולה משפטית", שכן בעצם הפעלתה חל שינוי, במסגרת הדין, במצבו המשפטי של הצד השני. על צד זה להיענות לדרישה, ואם "אי ההיענות היתה ללא-הצדק סביר, לא ייזקק בית המשפט להוכחה" (תקנה 179 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי (בג"צ 59/80; ע"א 701/79 הנ"ל). המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל." בדומה לשימוש בזכויות דיוניות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי, גם ההסתמכות על כללים פסיקתיים מדיני הראיות צריכה להעשות בתום לב ובדרך מקובלת. שאם לא כן, אין התוצאה המבוקשת - העברת הנטל אל כתפי הנתבע - משתכללת. במקרה דנן, בהתחשב בראיות החלקיות שהציג התובע בעניין ההחזרה, ובהעדר הראיות בעניין התשלום; בהתחשב בתמיהות שצויינו לעיל בגרסת התובע ובמכשולים שהציב התובע על דרכו של הנתבע בהגנתו, אין בראיותיו של התובע כדי להעביר את נטל הראיה על ביצוע התשלומים וההחזרה, אל שכם הנתבע. לפיכך הנני דוחה את התביעה. התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך של 5,000 ש"ח + שכ"ט. חוזהשכירות