פסק דין 1. התובעת היתה בעלים של מכונית פרטית מס' 2234808, אשר בוטחה בביטוח מקיף אצל הנתבעת. בתאריך 27.9.95 נהג במכונית אחיה של התובעת, המכונית היתה מעורבת בתאונת דרכים וניזוקה. הצדדים לא הגיעו לידי הבנה ועל-כן הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעת אשר התבררה בת"א 2407/96 בבית משפט שלום בירושלים וניתן בה פסק דין ע"י כב' השופט כרמל בתאריך 19.6.98. הצדדים לא הסתפקו בכך והגישו ערעורים על פסק הדין; ערעור הנתבעת התקבל והסכום בו חויבה הוקטן. בסעיף 7 סיפא לפסק הדין של כב' השופט כרמל נקבע כי, בנוסף לתשלום הכספי, התובעת זכאית לקבל לידיה את המכונית. מסתבר כי מיום התאונה לא תוקנה המכונית ועמדה במצב זה במוסך ואח"כ במגרש השייך לעד נחמיה נחמיה. כאשר פנתה התובעת לקבל את המכונית, הסתבר כי המכונית הושמדה. מכאן באה תביעה נוספת זו ובהחלטה מוקדמת קבעתי כי גריסת המכונית מהווה עילת תביעה חדשה. כמו-כן נקבע בהחלטה מוקדמת כי שווי המכונית במצבה, קרי סכום התביעה לתיק זה, הינו 21,000 ש"ח (ערך 15.6.00). המחלוקת בין הצדדים הינה מי נושא באחריות להחזקת המכונית ושמירתה מיום התאונה. ממצאים עובדתיים 2. א. לאחר התאונה הועברה המכונית למוסך "מולדת" באזור התעשיה תלפיות בירושלים, שם נבדק ע"י שמאי של הנתבעת. אחי התובעת, מר אבי כהן, מסר לחברת הביטוח באמצעות סוכנת הביטוח את מפתחות המכונית והרשיונות. ב. המכונית לא תוקנה וימים ספורים לאחר מכן הועברה למוסך "האחים נחמיה" באזור התעשיה תלפיות בירושלים. ההעברה היתה ביוזמת הנתבעת ועפ"י הוראותיה, באמצעות השמאי (ראה עדות אבי כהן בעמ' 2 לפרו' ועדות מר נחמיה נחמיה בעמ' 9 לפרו'). לדברי מר נחמיה הבין מנציגי הנתבעת, עמה היה קשור בקשרי עבודה אותה תקופה, כי המכונית עומדת "ב"סטנד ביי". לא לפירוק, לא למכירה, לא לכלום. שאלתי ואמרו שזה חקירות" (עמ' 9 באמצע). ג. התביעה הראשונה בת"א 2407/96 הוגשה לביהמ"ש ביום 25.1.96. הנתבעת הגישה כתב הגנה, הכחישה כי אירעה תאונה ובסעיף 7(ב) טענה כדלקמן: "הנתבעת תטען כי הרכב וגם/או מסמכי הרכב כולל טפסי הבעלות עומדים לרשות התובעת, וימסרו לידיה אם וכאשר תבקש על פי תיאום מראש". אין חולק כי התובעת לא פנתה לקבל את הרכב. ד. בשלהי 1996 ניתנה חוות דעת של שמאי מטעם התובעת, לפיה הנזק למכונית הינו 54%. התובעת לא פנתה גם אז לקחת את המכונית והסברה הינו כי חברת הביטוח סירבה ממילא לשלם גם את הוצאות התיקון. ה. פסק הדין של כב' השופט כרמל בת"א 2407/96 ניתן ביום 15.6.98. כאמור,קבע השופט כרמל בסיפא לסעיף 7 בפסק הדין כי התובעת זכאית לקבל לידה את המכונית. אין בפני ראיה כי התובעת פנתה בחודשים שלאחר פסק הדין לקבלת המכונית. לדברי אחיה, הוא פנה וביקש לקבלה רק לאחר שהסתיימו כל הדיונים (עמ' 4 למעלה). מכאן ניתן להבין כי פנה רק לאחר פסק הדין בערעור שניתן ביום 13.4.99. ו. כזכור, הועמדה המכונית במוסך "האחים נחמיה" וכמה פעמים התעניינה התובעת בגורלה ומר נחמיה ביקש שיקחו את המכונית. כמו כן פנה מר נחמיה כמה פעמים לנציגי חברת הביטוח וביקש שיקחו את המכונית (עמ' 9 למטה). ביני לביני החליט מר נחמיה להעביר את הרכב למגרש אחר הנמצא בחזקתו ובו הוא מנהל מפעל פלסטיק בשם "רוטופלס", שם עמדה המכונית עד סוף 1998 שאז החל מר נחמיה לבצע עבודות בניה במקום ולדבריו מעך את המכונית וזרק אותה (עמ' 8 לפרו'). לפיכך כאשר רצתה התובעת לקבל את המכונית באפריל 1999 לא היה מה לקבל. דיון 3. מהממצאים העובדתיים שהובאו לעיל עולה כי לאחר התאונה קיבלה הנתבעת לחזקתה ושמירתה את המכונית. הן מפתחות המכונית והן הרשיונות היו אצלה והיא אף דאגה להעביר את המכונית ממוסך "מולדת" למוסך "אחים נחמיה" שם הוחזקה תקופה ארוכה בשל הסכסוך שנפל בין הצדדים. הנתבעת קיבלה את המכונית לחזקתה עקב יחסים חוזיים עם התובעת. לפיכך מעמדה הינו כמעמד "שומר שכר". המכונית הגיעה לנתבעת לצורך תיקונה, ולפיכך שמירתה היתה טפלה למטרה העיקרית של תיקונה. עפ"י הוראת סעיף 2(ב) סיפא לחוק השומרים, במקרה כזה פטור השומר רק אם אובדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו. כיוון שחוסר הרשלנות פוטר מאחריות מדובר בעילת הגנה, ועל כן על הנתבעת להוכיח שלא התרשלה (ראה ע"א 341/80 עלי נ' ששון, פ"ד ל"ו(3) 281, 287). 4. הנתבעת החזיקה את המכונית במשך מספר שנים אצל שלוחה (נחמיה). בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי המכונית עומדת לרשות התובעת, אך לא עשתה דבר אקטיבי מעבר לכך. בדצמבר 1996 היה ברור לתובעת כי המכונית אינה נחשבת ל"אובדן גמור", אך היא לא לקחה אותה. עם מתן פסק דינו של כב' השופט כרמל ביום 15.6.98, לא לקחה התובעת את המכונית, אף שבפסק הדין נקבע כי המכונית עומדת לזכותה. בשלב כלשהו נתקל אחי התובעת באקראי בשמאי חברת הביטוח, מר ניקריטין, וזה אמר לו כדרך אגב שיקח את המכונית. למרות הדברים הללו, נותרה המכונית בחזקתה ושמירתה של הנתבעת. על הנתבעת היה להתריע בפני התובעת בהתרעה חד משמעית כי אם לא תיקח את המכונית היא תיזרק. דבר זה לא נעשה. הנתבעת היתה יוצאת ידי חובתה להוכיח שלא התרשלה, אם היתה שולחת התראה כזו, ומשלא עשתה כן היא נושאת באחריות כ"שומר שכר" ששמירת הנכס טפלה למטרה העיקרית. בנקודה זו אפשר היה לטעון כי משחלף זמן רב והרכב לא תוקן, השמירה הפכה להיות מטרה עיקרית, אולם איש מהצדדים לא טען טענה זו. עם זאת, היחסים שבין הצדדים היו יחסים חוזיים. זה מכבר נקבעה בפסיקה אפשרות לחלק נזק חוזי עפ"י מידת אשמתם של שני צדדים (ראה ע"א 3912/90 EXIMIN תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מ"ז(4) 64). במקרה שבפנינו התרשלה אמנם הנתבעת בכך שלא התריעה על זריקת המכונית. אולם, היו לפחות שתי הזדמנויות בהן נאמר לתובעת במפורש כי היא זכאית למכונית: הראשונה בכתב ההגנה בת"א 2407/96 והשניה לאחר פסק הדין של כב' השופט כרמל. גם אם התובעת חלקה על פסק דינו של כב' השופט כרמל והגישה ערעור, היה עליה קודם כל לקיים את פסק הדין בחלקה ולקחת את המכונית. התובעת ידעה כי המכונית עומדת מספר שנים כחפץ, לא נקטה פעולה כדי לפתור את הבעיה ובכך תרמה ברשלנותה לכך שהמכונית נזרקה ולאובדנה. בעיקר בשל התנהגות התובעת לאחר פסק הדין של כב' השופט כרמל ואי פעולתה עפ"י קביעתו כי היא זכאית למכונית, נראה לי כי תרומת רשלנותה ממשית יותר ועומדת על 60%. תוצאה 5. לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 40% משווי המכונית, דהיינו 40% מ21,000- ש"ח, שהם 8,400 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.00 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות משפט ועוד שכ"ט עו"ד בסכום של 1,500 ש"ח + מע"מ. רכב