פסק דין 1. זוהי תביעה להחזר הלוואה בסך - 60,000 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית. גירסת התובע 2.. התובע העיד לעצמו וזימן לעדות את אשתו אסתר ואת בנו דוד. להלן עיקרי גרסתו. ביום 14/9/95 ישב התובע עם הנתבע מס' 1 (להלן: "ציון") ועם אחיו הנתבע מס' 2 (להלן: "אלברט) בבית קפה במושבה הגרמנית בירושלים. ציון שאל לשלומו ובתוך כך ביקש ממנו להלוות לו "לשבוע-שבועיים" סכום של 60,000 ש"ח ואף הציע ריבית בעבור הלוואה זו. התובע השיב לציון שהוא מוכן להלוות לו את הכסף. מאחר שמדובר בתקופה קצרה אין הוא דורש ריבית אלא כל מבוקשו הוא לקבל את כספו בחלוף שבועיים כשהוא צמוד לדולר- ארה"ב. בהמשך לאמור לעיל משך התובע שיק מחשבונו על סך 60,000 ש"ח (ת2/). לבקשתו של ציון לא נרשם שמו (של ציון) כנפרע אלא השיק נמסר לו פתוח. מיד באותו מעמד מסר ציון את השיק לאחיו אלברט על מנת שזה ימשוך את הכסף במזומן מן הבנק. אלברט רשם בשיק את שמו כנפרע וסר לבנק כדי לפורעו. התובע מוסיף ומספר כי באותו יום אחר הצהריים התקשר אליו בעניין השיק סגן מנהל הסניף והתובע אשר לפרוע את השיק. בחלוף שבועיים לא החזיר ציון את הכסף. התובע התקשר אליו שוב ושוב אך ציון שב וביקש אורכות לביצוע התשלום. בחלוף כחודשיים קבע עימו ציון פגישה באילת. התובע הטריח עצמו לאילת אולם ציון לא הגיע למקום הפגישה. בשלב זה סיפר התובע על ההלוואה לאישתו אסתר. אסתר העידה כי מאחר שהיא מכירה את ציון ואלברט הרשתה לעצמה להתקשר לציון ולבקש ממנו להחזיר את החוב. היא שוחחה עמו מספר פעמים בטלפון. בכל שיחות הטלפון הבטיח ציון שיחזיר את הכסף אם כי נמנע מלנקוב במועד פרעון מדוייק . באחת הפעמים התקשר ציון לתובע אמר לו שהוא מוכן להחזיר את הכסף וביקש ממנו להגיע למעדניה של שותפו אחד בשם מוטי אילוז בקריית יובל בירושלים כדי לקבל מידי מוטי שיק לפרעון ההלוואה. התובע שלא חש באותו יום בטוב שלח למעדניה את בנו דוד. דוד העיד שכאשר הגיע למעדניה ואמר למוטי שציון אמור להגיע למקום ולמסור לו שיק מסר לו מוטי את השיק ת1/. השיק היה דחוי לארבעה או חמישה חודשים מאותו מועד. דוד, שידע שהחוב הוא 60,000 ש"ח, הבחין מיד שסכום השיק 45,000 ש"ח בלבד. הוא הסב לכך תשומת ליבו של מוטי אך מוטי השיב ש"זה מה שאמרו לו לתת". לאחר שדוד מסר את השיק לתובע פנה התובע לציון והתרעם על כך שאין מדובר בכל החוב ושתאריך השיק מאוחר. ציון הבטיח לארגן את ההפרש תוך זמן קצר. כך אמר ציון גם לאישתו של התובע ששוחחה עמו בטלפון (סעיף 5 לתצהירה). דא עקא, לא זו בלבד שציון לא עשה כן, אלא שכאשר הוצג השיק ת1/ לפרעון הוחזר על ידי הבנק מחוסר כיסוי. דוד, בנו של התובע, הוסיף והעיד כי לאחר החזרתו של השיק ת1/ פגש יום אחד את ציון בתחנת דלק ושאל אותו מדוע הוא לא מחזיר את הכסף. ציון השיב לו: "תגיד לאבא שיתקשר אלי, יהיה בסדר". הוגשו על ידי התובע קלטת ותמליל המתעדים שיחות טלפון שקיים התובע, לטענתו, עם ציון במהלך כשלושה חודשים קודם להגשת התביעה. לשאלת קבילות הקלטת ומשקלו של האמור בה נחזור בהמשך. לאחר שפניות נוספות של התובע אל ציון לא הועילו הגיש התובע את תביעתו. יצוין כי כתב התביעה המקורי הוגש רק נגד ציון, אך לאחר שציון הגיש כתב הגנה שבו הכחיש באופן גורף את כל טענות התובע שבכתב התביעה לרבות מסירתו של השיק לאלברט (לאחר שנמסר לידי ציון) הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, שבו צורף אלברט הרשום בשיק (ת2/) כנפרע כנתבע נוסף. בכתב התביעה מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים להחזיר לתובע את קרן החוב בסך של 60,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. גירסת הנתבעים 3. הנתבעים העידו לעצמם ולא זימנו עדים נוספים. גירסתם של שני הנתבעים זהה: בשלב זה של הדיון הם מאשרים כי ביום 14/9/95 ישבו עם התובע בבית קפה במושבה הגרמנית בירושלים. הם גם מאשרים שאלברט קיבל לידיו את השיק ת2/ על סך 60,000 ש"ח ופרע אותו בבנק למזומן. אלא שהנתבעים מוסיפים וטוענים שאין מדובר כלל וכלל בהלוואה. כיצד הגיע, אפוא, השיק לידי אלברט ומדוע הוא רשום בשיק כנפרע? לדברי ציון באותה פגישה בבית הקפה ביקש ממנו התובע לגשת לבנק ולפרוע עבורו שיק על סך 60,000 ש"ח. ציון סירב לבקשה. אלברט הזדמן למקום באופן מקרי והתובע חזר לפניו על הבקשה. גם אלברט סירב אולם התובע הסביר תוך ש"כמעט בכה" כי "הוא איש חולה ויש לו בעיות מיסוי שבגללן איננו יכול לפרוע את השיק. כמו כן הסביר התובע לאלברט כי יש לו בעיות במשפחה ובגלל זה הוא לא פנה לאישתו או לבנו על מנת לפרוע את השיק" (סעיף 4 לתצהירו של ציון). אלברט שהתקשה לעמוד מול תחנוניו של התובע נטל מהתובע את השיק ולבקשתו רשם עליו את שמו כנפרע. הוא ניגש לבנק ופרע את השיק ואז חזר לבית הקפה ומסר לתובע את הכסף. התובע ספר את הכסף בנוכחות שני הנתבעים ונתן לאלברט 500 ש"ח עבור טירחתו. ציון מוסיף וטוען כי אין לו כל קשר לשיק ת1/ על סך 45,000 ש"ח שקיבל התובע ממוטי אילוז. מעולם לא ביקש ממוטי לתת לתובע כספים כלשהם. מעולם גם לא ביקש מן התובע לפגוש אותו אצל מוטי בקריית יובל. בינו לבין מוטי אין יחסי שותפות עסקית. דיון ומסקנות 4. כבר נאמר כי בשלב זה אין הנתבעים מכחישים שאלברט קיבל לידיו את השיק ת1/ שזמן פרעונו 14.9.95 וסכומו 60,000 ש"ח ופרע אותו בבנק כנגד מזומן. לאור גרסאות הצדדים שפרטנו למעלה השאלה שיש להכריע בה היא כדלקמן: האם השיק נמסר לציון כהלוואה שביקש מהתובע וציון היה זה שמסרו לאלברט כדי שיפרע אותו עבור ציון בבנק, או שמא לא הייתה הלוואה והשיק נמסר לאלברט על ידי התובע כדי שיפרע אותו בבנק עבור התובע כ"טובה אישית". 5. אקדים ואומר כי לאחר העיון הגעתי למסקנה שגרסתו של התובע עדיפה על פני גרסתם של הנתבעים. כמה נימוקים חברו למסקנתי זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד. 6. בפתח הדברים יצוין כי עדויותיהם של התובע ושל אשתו ובנו הותירו בעיקרן רושם חיובי. דבריהם היו ברורים ועקביים. אף אחד מהם לא ניסה להסתיר את חולשתו של התובע המתבטאת בנטיה יוצאת דופן להימורים. הסבריהם לקשיים שהעלה לפניהם בחקירות הנגדיות בא כוחם המלומד של הנתבעים היו הגיוניים וסבירים. הסתירות שנתגלעו בעדויותיהם אינן מהותיות ואפשר ליחסן לזמן הרב שחלף (ראו פירוט בהמשך). בגרסתו של התובע אף נכרים סימנים של אמת: כך, למשל, אם גמר אומר לשלשל לכיסו את סכום השיק בטענות שווא מדוע בחר לתבוע בתחילה את ציון בלבד ולא תבע מלכתחילה את שני הנתבעים או רק את אלברט הרשום בשיק כנפרע? מנגד לכך יש לציין כי גרסתו של ציון (הנתבע המקורי) הנה גרסה כבושה. בתצהירו שתמך בבקשת הרשות להתגונן הכחיש כל קשר לפרשה הנדונה, לרבות את נוכחותו בבית הקפה ואת העובדה שאלברט סר לבנק לפרוע את השיק (מה שהוכחש על ידי ציון מ"חוסר ידיעה"). לאור פניותיו החוזרות ונשנות של התובע לציון בעניין פרעון ההלוואה (ראו להלן) אי אפשר לקבל את הסברו כי יסוד הכחשתו הגורפת בתצהירו הנ"ל בכך שהאירוע פרח מזכרונו. אכן, עצם כבישתה של הגרסה מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת אינו מעורר אמון. 7. התובע, אשתו ודוד העידו כי במגעים שהתקיימו עם ציון קודם להגשת התביעה הודה במספר הזדמנויות בחובו ובקש ארכות לפרעונו. והנה, עדויותיהם של התובע ובני משפחתו, שהותירו רושם חיובי כשלעצמן, נתמכות במה שאמר ציון לתובע בשיחות טלפון שקיים עמו, אשר על פי עצת עורד דינו של התובע הוקלטו על ידו (ראו הקלטת והתמליל שהוגשו ביום 28.10.99). במה דברים אמורים: בשיחת הטלפון הראשונה טורק ציון לתובע את הטלפון בפניו. בשיחה השניה הוא אומר לו שהוא עסוק ושיתקשר אליו תוך כמה ימים. בשיחה השלישית מתרעם ציון שהתובע מתקשר אליו בתכיפות ומנתק. בשיחה הרביעית הוא שוב טורק את הטלפון. בשיחה החמישית הוא שב ומבטיח שיבוא אל התובע תוך כמה ימים וידבר עמו. בשיחה השישית הוא מסביר לתובע שלא התקשר כי נפצע בכתף ומנתק (דבריו בסוף השיחה לא ברורים). בשיחה השביעית הוא קובע עם התובע פגישה למוצאי שבת. בשיחה השמינית מתלונן התובע שציון לא הגיע לפגישה וציון מסביר שהיה מחוץ לעיר. כאשר התובע שב ומפציר בו "לגמור איתו העניין הזה" משיב ציון: "...לגמור איתך את העניין הזה, אני גמרתי איתך את העניין הזה, אתה רץ כל הזמן לעורכי דינים". כאשר התובע משיב שאין לו עורכי דינים משיב ציון כי "נו די עם העורכי דינים, אהרון, באמת, שטויות האלה ותביעות" (עמ' 9 לתמליל). במאמר מוסגר יצוין כי שיחה זו התקיימה קודם להגשת התביעה ולכן דברי ציון על פנית התובע לעורך דין אינה יכולה להיסוב אלא על נקיטת הליכי ביצוע נגד מוטי אילוז בגין החזרת השיק ת1/. כיצד ידע ציון על הליכים אלה אם אין לו קשר לאילוז? אתמהה. על כל פנים, גם באותה שיחה מבטיח ציון שיצור עם התובע קשר ככל המוקדם. לקראת סוף השיחה שואל אותו התובע מדוע אינו מחזיר את ההלוואה ואז מטיח בו ציון: "אל תדבר איתי בטלפון, לא הלווית ולא שום דבר, אל תדבר איתי דיבורים בטלפון, אהרון" והוא מנתק את השיחה. גם השיחות העשירית והאחת-עשרה שבהן מנסה התובע ליצור עם ציון קשר מסתיימות בניתוק (מצד ציון). אלא שאז באה השיחה השתים-עשרה. והנה אלה הם הדברים שהחליפו התובע וציון באותה שיחה: "... אהרון שרביט: ערב טוב. ציון דהאן: ערב מבורך. אהרון שרביט: בוא תגמור איתי את החוב הזה, תעשה לי טובה. ציון דהאן: אני לא יכול בינתיים. אהרון שרביט: למה אתה לא יכול? ציון דהאן: כי אני לא יכול בינתיים, כי אין לי בינתיים. אהרון שרביט: אבל זה קרוב לשנה, ציון, זה לא יפה מה שעשית לי. ציון דהאן: רק רגע, אהרון, שנייה אחת. אהרון שרביט: אתה רק סוגר לי כל הזמן. ציון דהאן: הלו? אהרון שרביט: למה אתה סוגר לי את הטלפון כל הזמן? ציון דהאן: לא סוגר, לא סוגר. אהרון שרביט: אז אל תסגור, בבקשה אל תסגור. ציון דהאן: ... לא סוגר, זה מתנתק הזה, בבית לא מתנתק. אה, אהרון, אני לא יכול עכשיו לשבת איתך על זה. אהרון שרביט: למה אתה לא יכול לשבת...? ציון דהאן: כי אין לי. אהרון שרביט: תפתור לי את הבעיה הזאת. ציון דהאן: טוב, בסדר. אהרון שרביט: אני במצב קשה. ציון דהאן: בסדר. אהרון שרביט: תפתור לי את הבעיה הזאת. ציון דהאן: אז אמרתי לך לבוא ולשבת איתי, לא באת. אהרון שרביט: אז באתי אליך, חיכיתי. ציון דהאן: ... שעה וברחת..." דברים כדרבנות וכל המוסיף גורע. בא כוחו המלומד של ציון טען בסיכומיו כי אי אפשר להסתמך על הקלטת משום שלא התקיימו תנאי הקבילות הטכנית להגשתה. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם בפסיקה נקבעו חמישה תנאי קבילות טכנית: שמכשיר ההקלטה תקין ופועל כהלכה; שהמקליט מיומן; שההקלטה גופה נאמנה ומהימנה; שההקלטה נשמרה כדבעי ואין מקום לחשש של עיבוד ושינוי; שקולות הדוברים מזוהים בבירור. אולם בה בעת הודגש בפסיקה כי המבחן בכגון דא אינו מבחן טכני פורמאלי גרידא כי אם מבחן ענייני. השאלה העיקרית היא תמיד האם ההקלטה משקפת נאמנה את האירוע ואם התשובה על כך היא בחיוב כי אז הונח היסוד לקבילותה (לכל אלה ראו בספרו של כבוד השופט קדמי על הראיות, חלק שני מהד' תשנ"ט, בעמ' 954). ומן הכלל אל הפרט: במקרה שלפנינו אישר ציון בעדותו כי "יתכן שהיו שיחות כמו בתמלילים שקראתי אותם. אני רוצה לשמוע את הקלטת" (עמ' 30). לאחר ששמע את הקלטת הודיע כי אכן מדובר בקולו ולא ביקש להוסיף כל הסתייגות מתוכן השיחות (עמ' 36). בדברים אלה די כדי להוביל למסקנה שהקלטת משקפת נאמנה את תוכן השיחות. יצוין כי מסקנה זו עולה גם משמיעת הקלטת, שכן השיחות מוקלטות בה במלואן וכוללות גם את דברי ציון שאינם נוחים לתובע, לרבות הכחשתו בשיחה השמינית שהייתה הלוואה. זאת ועוד אחרת: במבט נוסף דומה כי העיסוק בשאלת קבילותה של הקלטת נעשה למעלה מן הצורך, שהרי ציון הודה בעדותו כי "יתכן שהיו שיחות כמו בתמלילים שקראתי אותם" (עמ' 30). בכך בלבד די כדי לבסס ממצא כי בשיחה השתים-עשרה כפי שפורטה בתמליל הודה ציון בקיומו של חוב לתובע, וזאת מבלי שנדרשים לבחון את שאלת קבילות הקלטת. הנה כי כן, קוראים (בתמליל) ושומעים (בקלטת) אנו, כי בסופו של יום מודה ציון בחובו לתובע ומתרץ את אי פרעונו בקשיים כלכליים. הודאתו זו מתיישבת יפה עם עדויותיהם של התובע, אשתו ובנו ועם התמונה הראיתית הכוללת. לעיל כבר ציינתי כי דברי ציון אף מעידים שיש לו קשר עם מוטי אילוז וזאת בניגוד לרושם שנסה לצייר בתצהירו. 8. המסקנה שהשיק נמסר לציון במסגרת הלוואה מתחוורת גם מקשייהם הבולטים של הנתבעים להסביר את ההגיון של גרסתם. והרי אם כל מבוקשו של התובע היה להוציא 60,000 ש"ח מחשבונו יכול היה לסור לבנק בעצמו. מדוע היה עליו להזקק לצורך זה לשירותיהם של ציון ואלברט ואף לשלם לאלברט 500 ש"ח? בתצהירו הסביר ציון שהתובע נימק את בקשתו בכך שהוא "חולה" וכן "בבעיות מיסוי" וכן ב"בבעיות במשפחה". מיותר לומר כי בדברים סתמיים וכלליים כגון אלה אין כדי לתרץ את הקושיה. בעדותו ניסה אלברט למלא את החסר ופירט בזו הלשון (בעמ' 33): "הוא אמר תעשה לי טובה, הוא אמר לי לפרוע את השיק הזה. שאלתי על כמה הסכום הוא אמר לי 60,000 ש"ח וביקש ממני לעשות לו טובה כי אין לו זמן, כי הוא לא רוצה שאשתו תדע שהוא הוציא את הכסף הזה לעצמו ושנעשה כאילו עשיתי בשבילו עבודה והוא שילם לי כדי שכך הוא יגיד לאשתו אם תגלה שהוציא סכום של 60,000 ש"ח מחשבון המשותף..." רואים אנו כי בזו הפעם לא מזכיר אלברט את ההסברים הקודמים של "מחלה" או של "בעיות מיסוי" אך את מקומם תופס תרוץ חדש: לתובע לא היה זמן. דא עקא שתרוץ זה קשה בעיני. מה פשר האמירה "אין לו זמן"? והרי בזמן שאלברט הלך לבנק לפרוע את השיק המתין התובע בבית הקפה (כך לדברי הנתבעים). אם כך מה בין מחסור בזמן לבין בקשתו של התובע מאלברט? אתמהה. התרוץ של "בעיות במשפחה" פורט במהלך העדות תוך שאלברט מסביר בזיקה להרגלי ההימורים של התובע, כי התובע ספר ש"הוא לא רוצה שאשתו תדע שהוא הוציא את הכסף הזה לעצמו ושנעשה כאילו עשיתי בשבילו עבודה והא שילם לי כדי שכך הוא יגיד לאשתו אם תגלה שהוציא סכום של 60,000 ש"ח מחשבון המשותף...". אלא שגם תירוץ זה נראה מצוץ מן האצבע. לא מתקבל על הדעת שאלברט, שרגע קט קודם לכן סירב להעתר לבקשת התובע (בדומה לציון), היה "קונה" הסבר כגון זה. ראיה לכך אפשר למצוא בדברי אלברט עצמו (בעמ' 34): "ש. ואשתו לא היתה דורשת ממנו לדעתך שיפרט לה באיזה עבודה מדובר. ת. אני לא יודע. אני לא מתיימר להיות אשתו. קשה לי לענות במקומה. אם אתה שואל אותי מבחינת ההגיון זה דבר הגיוני שהיא תשאל אותו. אני לא יודע בדיוק מה היחסים ביניהם..." וכי יש צורך להוסיף ולהכביר מילים מדוע גרסתו של התובע שלפיה השיק ניתן כהלוואה לציון מסתברת יותר? 9. התובע ציין בעדותו שהוא מכיר את הנתבעים מילדות. לדבריו אלברט חבר שלו ואילו ציון "אני מכיר שהוא מהעולם התחתון" ו"רק שמעתי עליו כל הזמן דברים לא טובים" (עמ' 16). על רקע דברים אלה הקשה בא כוחם המלומד של הנתבעים בסיכומיו: היצויר כי התובע יתן הלוואה של 60,000 ש"ח לאדם כה שלילי בעיניו, מה עוד שמעדותו עלה שהוא (התובע) שרוי בקשיים כלכליים? זוהי טענה חריפה אך אין בידי לקבלה. התשובה לקושיה נמצאת בדבריו של התובע עצמו. התובע ספר (ועדותו בסוגיה זו לא נסתרה) כי מספר חודשים קודם למתן ההלוואה הזמין אותו ציון שהיה "שותף בקזינו" להמר בבית מלון באילת. התובע הרוויח באותו סוף שבוע 30,000 ש"ח. התובע הוסיף והסביר כי את הבקשה להלוואה נימק ציון בצורך בכסף כדי לשחרר מהנמל מכונות הימורים (עמ' 17). הנה כי כן, אף אם נניח שהתובע לא חיבב במיוחד את ציון עדיין היה לו כלפיו "חוב מוסרי" מסויים לאחר שבזכות ההזמנה הנזכרת הרוויח סכום כסף ניכר. כך הם פני הדברים גם בטרם מביאים בחשבון שמדובר באחיו של חברו. נביא את דברי התובע בעניין זה כלשונם (בעמ' 21 - 22): "ש. באותה תקופה אתה היית אדם לא עובד, חי מקצבה וחי מחסכונות, ובמצב כזה בא אליך אדם שכל ההכרות שלך איתו זה שלום שלום מדי פעם...ומבקש ממך סכום עצום...ואתה שולף את הכסף ונותן לו, אתה יכול להסביר. ת. ...הוא לקח אותי לסוף השבוע להמר והרווחתי 30,000 ש"ח וחוץ מזה היה לי חסכונות. ציון נראה לי אדם עשיר. חוץ מזה אלברט חבר שלי. האמנתי לו שהוא יחזיר לי את הכסף. האמנתי גם לציון. ... ש. אבל אתה אמרת עכשיו לפני רבע שעה שאתה שמעת עליו רק דברים רעים ועכשיו פתאום אתה אומר שהוא איש עסקים. ת. הוא איש עסקים והוא איש רע". דברים אלה נראים סבירים בעיני ואיני רואה סיבה שלא לקבלם כלשונם. 10. בא כוחם המלומד של הנתבעים העלה טענות מטענות שונות כלפי אמינות התובע ועדיו. אקדים ואומר שלא מצאתי בהן ממש. כך, למשל, טען בא כוח הנתבעים כי לאחר שהתובע ספר שציון נמנע לפרוע את החוב ודחה אותו בלך ושוב אין זה סביר שהתובע יכתת את רגליו לאילת כדי לפגוש שם את ציון כפי שספר בהמשך עדותו. אין מאום בטענה זו. דומה כי אדם סביר יעשה מאמצים גדולים מאלה כדי לגבות חוב של 60,000 ש"ח. בא כוח הנתבעים טען עוד כי עדותו של הבן דוד לא הייתה אמינה. כיצד קרה הדבר, כך הקשה, כי הפעם הראשונה שבה פנה דוד לציון בנוגע לחוב הייתה באותה פגישה אקראית בתחנת הדלק. אין בידי לקבל טענה זו. דוד חזר על גרסתו בנקודה זו ברהיטות ובעקביות גם בחקירתו הנגדית (עמ' 13 - 14). הוא הסביר שלא פנה לציון קודם לכן מיוזמתו משום ש"השארתי לאבא שלי שיסתדר אתו" (עמ' 14) וכן "השארתי את זה לטיפול של אבא שלי. אני לא צריך להכנס לכל דבר" (עמ' 15). לא מצאתי בהסברים אלה כל פגם שבהגיון. בא כוח הנתבעים הוסיף וטען כי בעוד שמתצהירו של התובע עולה כי הפגישה עם הנתבעים בבית הקפה הייתה אקראית וכך גם בקשתו של ציון להלוואה שהועלתה במהלך הפגישה, הרי מחקירתו הנגדית עולה כי מדובר בפגישה יזומה שקדמה לה שיחת טלפון שקיבל מציון. אולם לדעתי אין מדובר בסתירה מהותית ודומה כי ניתן ליחסה לזמן הרב שחלף (המחשה להשפעתו של הזמן שחלף על זכרונם של העדים אפשר למצוא בדברי אלברט שטען בתוקף שמלא את שמו כנפרע במשרדי הבנק, בעוד שבתצהירו ספר כי הדבר נעשה בבית הקפה). ברי שלאור התמונה הכוללת אין בסתירה כגון זו כדי להפוך את הקערה על פיה. 11. קבוצת טענות נוספת של בא כוח הנתבעים התייחסה לשיק שמסר מוטי אילוז לתובע על פי בקשתו של ציון (הכוונה לשיק ת1/). כיצד קרה הדבר, כך נטען, שציון התקשר לתובע יום אחד ואמר לו ללכת לאילוז לקבל שיק לאחר שקודם לכן התחמק מפרעון החוב? התקשיתי לרדת לעומקה של טענה זו. והרי ציון חייב לתובע סך של 60,000 ש"ח. כאשר התובע פונה אליו שוב ושוב בקשר לפרעון החוב מבקש ציון ארכות ומבטיח להסדיר את העניין. במצב דברים זה אין כל דבר מוזר או יוצא דופן בכך שהתקשר כאמור לתובע. בא כוח הנתבעים תמה על כך שגרסת הבן שלפיה הוא היה זה שסר לאילוז ליטול את השיק לא הוזכרה בכתב התביעה. דומני שלא היה צורך לפרט עניין זה בכתב התביעה אולם בדיקתו מלמדת שהגרסה דווקא פורטה בו כדבעי (סעיף 11). 12. ועוד טען בא כוח הנתבעים כי מעדויותיהם של התובע ושל בנו עולה כי אילוז מסר לתובע את השיק ת1/ מספר חודשים אחרי מתן ההלוואה וגם אז היה השיק דחוי ל- 4 - 5 חודשים. לעומת זאת, זמן פרעונו של השיק ת1/ שהתקבל מאילוז הנו 18.2.96, היינו, 5 חודשים בלבד לאחר מתן ההלוואה. המסקנה היא כי גרסתו של התובע אינה אפשרית, שהרי אם אילוז מסר את השיק מספר חודשים אחרי מתן ההלוואה והשיק היה דחוי למספר חודשים נוספים, אזי זמן הפרעון של השיק צריך להיות מאוחר בהרבה מ- 18.2.96. טענתו זו של בא כוח הנתבעים אכן מעוררת לכאורה קושי. אולם בחינה מדוקדקת של השיק ת1/ מגלה כי קיים קושי לקבוע שזמן הפרעון הנקוב בו הנו 18.2.96. אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שזמן הפרעון הרשום בו הנו 18.7.96 (יושם לב שמי שרשם את השיק נוהג לחבר ולעגל את הספרות. ראו למשל את הספרה 5 בסכום השיק הדומה לספרה 6). והנה, אם מועד הפרעון הנו 18.7.96, אין פרכה של ממש בגרסת התובע. לכך ראוי להוסיף שאם התובע ובנו גמרו אומר לשקר לא היתה להם סיבה לספר שהשיק היה דחוי במספר חודשים. פשוט יותר היה לומר שמועד פרעונו היה מיידי. והנה מזווית ראיה זו דומה שאף אם נניח שהתאריך הרשום בשיק הנו 18.2.96, הרי אם התובע קבלו לידיו בחודש אפריל (כפי שהעיד בנו), לאחר שאילוז מצדו החזיקו,למשל, במגירתו מאז נרשם מספר שבועות קודם לכן, אזי בהחלט סביר להניח שהתובע ובנו סברו בטעות כי מדובר בשיק דחוי ל- 18.7.96. בעוד שלא מקובל לתת שיקים שמועד פרענום חלף זה מכבר מקובל מאד לתת שיקים דחויים. אם השיק נרשם, אפוא, בחודש פברואר אך התובע קבלו לידיו בחודש אפריל, סביר שטעה לחשוב כי התאריך הרשום בו הנו 18.7.96 ולא 18.2.96 (נא שובו ועיינו בשיק כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי כמה קשה לקבוע מהו החודש: האם 2 או 7). זאת ועוד אחרת: דומה שכל הדיון בסוגית מועד הפרעון של השיק היה מתייתר לו טרח ציון לזמן לעדות את אילוז כדי לנסות להפריך את גרסת התובע. כזכור התובע טען שציון הפנה אותו לאילוז כדי לקבל ממנו שיק. גם בנו של התובע העיד שכאשר הגיע למעדניה של אילוז אמר שהוא בא לקחת שיק מציון וכאשר התרעם בפני אילוז על כך שהשיק רק על חלק מהסכום השיב אילוז ש"זה מה שאמרו לו לתת". פשיטא היא שאם ציון טוען מנגד שלא היו דברים מעולם ושלא היה לו קשר עם אילוז ושלא ביקש ממנו למסור לתובע שיק, אזי עליו לזמן את אילוז למתן עדות. המנעותו של ציון לעשות כן מבלי שניתן לכך הסבר כלשהו אומרת דרשני. אין זאת אלא שנמנע לזמנו משום שידע שיתמוך בגרסתו של יריבו. 13. לאור משקלם המצטבר של הנימוקים שמניתי נחה דעתי כי התובע אכן הלווה לציון ביום 14.9.95 סך של 60,000 ש"ח. ומה באשר לתביעה נגד אלברט? אני מסכים עם בא כוחו המלומד של אלברט כי תביעה זו משוללת עילה. הן בכתב התביעה והן בעדותו ספר התובע ושב וסיפר שהלווה את הכסף לציון. לדבריו שלו עצמו הוא מסר את השיק ת2/ על סך 60,000 ש"ח לציון כשהוא "פתוח" ללא שם נפרע. ציון מסר את השיק לאלברט וזה רשם בו את שמו כנפרע והלך לבנק לפורעו רק לאחר מכן. עובדות אלה מלמדות שאלברט לא נטל על עצמו כל מחויבות כלפי התובע. בעל דינו של התובע אינו אלא ציון. כפי שלתובע לא היתה קיימת עילת תביעה כלפי צד שלישי שציון היה מסחר לו את השיק לו בחר לעשות כן, כך לא קיימת לו עילת תביעה כלפי אלברט שרשם בשיק את שמו כנפרע וסר לבנק כדי לפורעו לפי בקשתו של ציון לאחר שעיסקת ההלוואה בין ציון לבין התובע כבר הושלמה. תוצאות 14. אני מחייב את הנתבע מס' 1 (ציון) לשלם לתובע סך של 60,000 ש"ח צמוד ונושא ריבית כחוק החל מיום 1.10.95 ועד התשלום בפועל. כמו כן ישא הנתבע מס' 1 בהוצאות המשפט ובשכ"ט-עו"ד בסך 12,000 ש"ח ומע"מ. ההוצאות ישאו הצמדה וריבית כחוק החל מיום הוצאתן על ידי התובע ועד התשלום בפועל. שכה"ט - החל מהיום. אני מאשר את העיקולים הזמניים שהוטלו בהמ' 3006/97 ו - 9087/97. התביעה נגד נתבע מס' 2 (אלברט) נדחית ללא צו להוצאות. בעל פההלוואה