הסכם / חוזה - סוסים

פסק דין 1. תביעה זו הינה להשבת סייחה ולתשלום פיצויים בסך 25,000 ש"ח. 2. על פי כתב התביעה, היה התובע בזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה, הבעלים של סוסה מגזע ערבי העונה לשם "מחרוסה", למרות שהוא עצמו כינה את סוסתו בשם "קונטה" (להלן תכונה: "הסוסה"). לטענת התובע, ביום 29.10.95, הבחין כי סוסתו איננה באורווה שבחצר ביתו ומאז ביצע חיפושים בעצמו ובאמצעות צד ג', על מנת לאתר את הסוסה. בנוסף לחיפושיו, פנה למשטרה ביום 11.11.95 והגיש תלונה על העלמות הסוסה. זמן קצר לאחר מכן ועוד במהלך החיפושים, פנה מר בני (קומה) בן- משה (על פי כתב התביעה, אחד מחבריו של התובע) אליו, ועדכנו כי ראה את הסוסה בחצרי הנתבעים. כששמע זאת התובע, סר לבית הנתבעים וביקש לדעת האם הדברים נכונים. נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") השיב בשלילה ומאחר והתובע לא הטיל ספק בתשובתו, המשיך לתור אחר סוסתו במקומות חלופיים. בהמשך, שוב מסר בני (קומה) בן-משה לתובע, כי הסוסה בחצרי הנתבעים ולכן פנה התובע בשנית לנתבע ושאלו האם סוסתו ברשותו. האחרון השיב, כי הסוסה איננה ברשותו וכי יעשה כל שביכולתו על מנת לסייע בידי התובע למצוא את סוסתו. לאחר כשנה ומחצה במהלכה התנהלו חיפושי התובע ללא לאות, מסר מר בני קומה - בפעם השלישית - כי הוא חוזר ועומד על דעתו, כי סוסת התובע מצויה בחצרי הנתבעים. הפעם, לנוכח מסירת המידע, סר התובע לחצרי הנתבעים והבחין לראשונה בסוסתו. התובע הוסיף וטען, כי למרות הזמן הרב שעבר מיום היעלמותה, למקרא שמה של הסוסה על ידו, ממרחק של כ100- מטרים ולמרות שהייתה עם גבה לתובע, הסתובבה הסוסה וצהלה למשמע קולו של התובע. התובע זיהה את הסוסה, וראה שבסמוך לה עומדת סייחה (להלן: "הסייחה"). לאחר זיהוי הסוסה, פנה התובע למשטרה, הגיש תלונה והצטרף לשני שוטרים שיצאו ובאו לבית הנתבעים. לטענת התובע, תגובת נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") הייתה: "הסוסה אולי שלך, הסייחה לא" והוסיפה, כי דיווחה למשטרה על מציאת הסוסה, אולם מבירור שערכו השוטרים הוברר כי לא דווח למשטרה אודות מציאת הסוסה. התובע טען, כי בשל הבטחת הנתבע לתובע, כי הסוסה והסייחה יימסרו לו וכי יינתן לו פיצוי כספי, פנה אל השוטרים וביקשם לעזוב את המקום. אולם, בערבו של יום, כאשר הגיע התובע לבית הנתבעים על מנת ליטול את הסוסה והסייחה, חזרו בהם הנתבעים מהבטחתם. לאחר פניית התובע למשטרה, השיבו הנתבעים את הסוסה, אך לא את הסייחה. 3. התובע טען בבית המשפט וחזר בסיכומיו, כי בפרשייה זו מדובר בגניבה, ובמעשי הנתבעים יש משום עבירה על סעיף 383(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. לחילופין טען התובע, כי גם אם "נאספה" הסוסה על ידי הנתבעים, הרי למן הרגע בו הודיע התובע לנתבע כי סוסתו בחצרי הנתבעים, צריך היה הנתבע להשיב מיידית את הסוסה לתובע. זאת ועוד, במידה ונמצאה על ידם ולא ידעו מיהו בעליה, צריכים היו לדווח על כך למשטרת ישראל, זאת לפי סעיף 2 לחוק השבת אבידה, תשל"ג1973-. באשר לנזקים, התובע הפנה בסיכומיו לסעיף בתצהירו בו מנויים נזקים ממשיים ונזקים כלליים. התובע עותר להורות לנתבעים לפצותו בגין נזקים אלו, בסך של 25,000 ש"ח ולהורות לנתבעים להשיב את הסייחה לחזקתו ובעלותו. 4. בכתב ההגנה נטען, כי הנתבע רכש במהלך נובמבר בשנת 1995, את הסוסה מאת אביו, שעסק במסחר בבעלי חיים ובסוסים, בתום לב ובתמורה מלאה. הסוסה הגיעה במצב בריאותי ירוד והנתבע השקיע מאמצים והוצאות רבות על מנת לרפאה. הנתבעים טענו, כי החזיקו את הסוסה בחצר ביתם, אשר הינה חצר פתוחה לעיני כל. בנוסך לכך, נהג הנתבע לרכב על הסוסה לעין כל, בסמוך לבית הנתבעים ובסמוך לבית התובע, זאת כמעשה שבשגרה, מדי שבוע בשבוע. בסמוך לאחר רכישת הסוסה, דאג הנתבע לזווגה עם סוס של שכן ולאחר מכן המליטה הסוסה סייחה, אשר גם אותה גידל הנתבע. בכתב ההגנה מצויה גם גרסה שונה מזאת שהעלה התובע, ביחס לאשר התרחש לאחר הגעת השוטרים לבית הנתבעים. הטענה היא, כי הנתבעים, לאחר שהשתכנעו כי הסוסה אכן של התובע, הסכימו - בערבו של יום - להשיבה, אך גם דרשו שהתובע יישא בהוצאות הרפואיות ובהוצאות החזקתה של הסוסה. עוד נטען בכתב ההגנה, כי במהלך אותו לילה קיבלו הנתבעים טלפונים אנונימיים ובכללם איומים מאלמונים, בעניין השבת הסוסה לתובע. למחרת, לאחר שהתובע הגיע לבית הנתבעים, ואמר כי אין ביכולתו לשלם עבור הוצאות הנתבעים, החליטו לוותר על הוצאותיהם ומסרו את הסוסה לתובע ללא כל תביעה וטענה. באשר לסייחה - שאותה עת הייתה בת שלושה חודשים לערך - התובע ביקש בתחילה למוסרה לידיו, אך לאחר שהנתבעים הסכימו לוותר על כל הוצאותיהם, הסכים התובע - בלחיצת יד - שהסייחה תישאר בידי הנתבעים. הנתבעים ציינו בכתב ההגנה, כי שלוש שנים לאחר שהשיבו את הסוסה והיו בטוחים כי הפרשה חלפה מהעולם, נדהמו לקבל את כתב התביעה שהוגש נגדם. לאור כל האמור, עתרו הנתבעים לדחות את התביעה כנגדם. השאלות שבמחלוקת 5. את המחלוקת העובדתית ניתן לצמצם לשאלות הבאות: א. כיצד הגיעה הסוסה לחזקת הנתבעים, האם בדרך של גניבה או מציאה כטענת התובע, בדרך של קניה כטענת הנתבעים, או שמא בדרך אחרת? ב. האם היה הסכם בין התובע לנתבעים בעניין הסוסה והסייחה? במידה והתשובה חיובית, מהו ההסכם? השאלה המשפטית הטעונה הכרעה, היא האם יש לחייב את הנתבעים בהעברת הסייחה אל התובע והאם יש לחייבם בפיצויים. יש לציין שמקריאת טענות התובע עולה, כי תביעתו מסתמכת על הטענה, כי הנתבעים גנבו את הסוסה ולחילופין מצאוה, וכן על הסכם שנערך בינו לבין הנתבעים. יצוין, כי ההליך החל על דרך של בקשת צו מניעה, בה עתר התובע לצו האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בסייחה, בהסכמה ניתן צו בענין זה, נקבע קדם משפט שלקראתו הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. בישיבת קדם המשפט, הסכימו הצדדים לוותר על חקירות ומתן פסק דין על פי החומר הראייתי שמצוי בפני, תוך שהם מגישים סיכומים בכתב. האם הנתבעים גנבו את הסוסה או מצאוה? 6. התובע טען באמצעות בא כוחו בבית המשפט, כי מדובר בגניבה וחזר על טענה זו בסיכומיו באומרו: "אין כל ספק כי מדובר בגניבת הסוסה" וכי במעשי הנתבעים יש משום עבירה על סעיף 383(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. 7. ייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, מעלה שאלה מעניינת בדיני הראיות והיא מהי מידת ההוכחה הנדרשת לייחוס מעשה פלילי בהליך האזרחי. שתי גישות בשאלה זו. לגישה אחת, במקרים המתאימים קיימת, "דרגת ביניים" בנטל ההוכחה. "דרגת ביניים" זו, מצויה בין מידת ההוכחה בהליך האזרחי לבין מידת ההוכחה בהליך הפלילי. לגישה אחרת, קיימות שתי מידות הוכחה - אזרחית ופלילית - ואין מלבדן עוד מידת הוכחה. הגישה השניה היא הגישה הרווחת בפסיקה הישראלית, תוך מתן דגש על כך שמידות ההוכחה - האזרחית והפלילית - הינן גמישות. לאמור, כמות הראיות, משקלן ואיכותן יהיו ביחס ישיר לחומרת המעשים המיוחסים. (לדיון מפורט בענין זה ולהבדלי גישות בין כב' השופט ברק (כתוארו אז) לבין כב' השופט בך, ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589. עוד בעניין זה ראו ע"א 373/89 פאטמה חסן מסרי (שאהין) נ' ח'לף ח'ליל ח'לף ואח', פ"ד מה(1) 729, ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ באמצעות בנין דור בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז(2) 605, ע"א 2427/90 קדם עוזי נ' הסנה חב' לביטוח בע"מ, תקדין-עליון 94(3), 2207, בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (טרם פורסם), אישר הנשיא שמגר את פסיקת בית המשפט המחוזי שדרש מידת הוכחה - מעל למאזן ההסתברות - כדי לבסס טענה של מרמה והונאה). 8. משאנו באים לבחון את השאלה, האם הנתבעים גנבו את הסוסה, יש לבחון את הראיות שהובאו, כמותן ואיכותן. התובע מצביע על תמיהות וסתירות בתצהירי הנתבעים. לראיות אלו אתייחס בהמשך, אך כאן ייאמר כי אין כל ספק, שאין בהן כדי ללמד על גניבת הסוסה בידי הנתבעים. יתרה על כך, הראיות מלמדות שהסוסה הגיעה אל הנתבעים בדרך אחרת, כפי שאפרט להלן. אשר על כן, יש לדחות מכל וכל את טענת התובע כאילו הנתבעים גנבו את סוסתו. 9. טענה חילופית של התובע היא, שהסוסה הגיעה אל הנתבעים בדרך של מציאה. גם אם לטענה זו קיימת הסתברות כלשהי, התובע לא עמד בנטל ההוכחה, שכך הם פני הדברים. מהחומר המונח לפני, המקור היחידי ממנו ניתן ללמוד לכאורה על מציאת הסוסה בידי הנתבעים, הוא תצהירו של התובע, בו טען שהשוטרים שאלו את הנתבעת האם דיווחה למשטרה על מציאת הסוסה והאחרונה השיבה בחיוב. עוד טען, כי השוטרים בדקו את תשובתה במכשיר קשר עם משטרת רמלה והתברר, כי לא דווח כלל אודות מציאת הסוסה. הנתבעים הכחישו את הדברים בכתב ההגנה בו הציגו את גרסתם והנתבעת הצהירה בתצהירה, כי אמרה לשוטרים שהסוסה נרכשה על ידי בעלה מאביו. התובע לא הביא עדות של השוטרים שנכחו במקום. מהאמור עולה, כי אין כל מקור ראייתי, ממנו ניתן ללמוד על מציאת הסוסה בידי הנתבעים. אכן, ניתן ללמוד על מציאת הסוסה בידי הנתבעים בדרך של הסתברות, אך המרכיבים הראיתיים האחרים שבתיק, לא מלמדים על כך, כפי שיפורט בהמשך. זאת ועוד, התוצאה המשפטית לא תשתנה אף אם מדובר באבידה, שכן הדיון נסוב בעיקר סביב ההסכם הנטען. 10. האם הנתבעים קנו את הסוסה מאביו של הנתבע או שמא הגיעה אליהם בדרך אחרת? הנתבעים טענו, בכתב ההגנה והצהירו בתצהיריהם, כי הנתבע רכש במהלך נובמבר בשנת 1995, את הסוסה מאת אביו, שעסק במסחר בבעלי חיים ובסוסים, בתום לב ובתמורה מלאה, בסך של 500$. התובע הרחיב בסיכומיו בעניין זה וטען, כי טענה זו של הנתבעים, איננה נכונה ומלאת תמיהות. מעיון בחומר המצוי בתיק (תצהירים ועדויות במשטרה), מצאתי, כי אכן טענת הנתבעים בהקשר זה, לא מתיישבת במלואה עם דברי הנתבע במשטרה. לטעמי, אין כל ממש בשאר התמיהות שמעלה התובע. במשטרה, כשמסר הנתבע - לאחר שהוזהר - את הודעתו, בנוגע לדרך הגעת הסוסה אליו, אמר: "לפני שנה ושמונה חודשים לערך קניתי את הסוסה ממישהו מראשון. עשיתי טעות ולא לקחתי ממנו פתק. אבי ז"ל הביא אותו מראשון". לדברי הנתבע במשטרה, הוא קנה את הסוסה "ממישהו מראשון" ואביו היה זה שהביא את הסוסה. כפי שעולה מהצגת הדברים, קיימת אי התאמה חלקית בין דברי הנתבע במשטרה לבין טענות הנתבעים בתיק זה. כתוצאה מכך, קשה לקבוע, כי הנתבע קנה מאביו את הסוסה. מר דניאל שולברג - שהצהיר מטעם הנתבעים - מסר בתצהירו, כי בחודש נובמבר 1995, הציע לו אביו של הנתבע, סוסה למכירה. הסוסה הייתה במצב בריאותי ירוד והוא לא היה מעוניין בה. לא מצאתי לקבוע בהתייחס לדברים אלו, כי התצהיר "שיקרי", כדברי התובע, מאידך, אין ראיה שמדובר באותה סוסה. בהקשר להגעת הסוסה אל הנתבעים, אמרה הנתבעת בהודעתה במשטרה: "לפני שנה ועשרה חודשים נודע לי שבעלי קיבל סוסה, זה נודע לי ממנו, זה מה שסיפר לי. הסוסה היתה פצועה ורזה. באם הייתי יודעת אז שזה עבור כסף לא הייתי מסכימה". דברי הנתבעת, אינם מהווים סתירה לטענות הנתבעים בכתב ההגנה ובתצהיריהם. לטעמי, אי הזהות המושלמת בין דברי הנתבעים, אינה מעלה ואינה מורידה. בדברי הנתבעת אין מקור שיכול ללמד על קניה מאביו של הנתבע, אך ניתן ללמוד שהיה תשלום עבור הסוסה. ברור, כי אם היו מוכיחים הנתבעים, כי רכשו את הסוסה מאביו של הנתבע, אזי ניתן היה לדון בהתגבשותה של תקנת השוק בהתאם לחוק המכר, תשכ"ח1968-, אך בנסיבות שפורטו, אין אלה פני הדברים. לגופו של עניין, אין כל מקור חיצוני שיכול ללמד על קנית הסוסה מאביו של הנתבע. מה שברור הוא כי הנתבעים לא גנבו אותה, אין כל ראיה בכיוון זה, הראיות מצביעות על כי רכשו אותה, יתכן שבמחיר "אטרקטיבי". בכך יש, אולי, כדי להסביר את תשובותיהם לתובע, שעה שהבינו, ככל הנראה כי מדובר בסוסתו. אין מדובר בהתנהגות ראויה לשבח, אך בוודאי אין לגנותה באופן שעשה התובע בתביעתו וסיכומיו. 11. האם היה הסכם בין התובע לנתבעים בעניין הסוסה והסייחה? אם התשובה חיובית, מה הכיל הסכם זה? בעניין דנן, קיימת מחלוקת בין הצדדים, הגרסאות שונות ואין חוזה בכתב. לטענת התובע, הנתבע הבטיח לו, כי הסוסה והסייחה יימסרו לו וכן יינתן לו פיצוי כספי. התובע מסביר בתצהירו, כי המתנתו עד להגשת התביעה, נבעה מתוך המתנתו וציפייתו למיצוי ההליכים כנגד הנתבעים, על ידי משטרת ישראל. הנתבעים טוענים, כי את הסוסה השיבו, משום שהתובע הציג תעודת יוחסין של הסוסה והם האמינו לדבריו בנוגע אליה. לגבי ההסכם בנוגע לסייחה, הטענה היא, כי לאחר השתלשלות דברים, הגיעו להסכמה - בלחיצת יד - בה הנתבעים מוותרים על ההוצאות שנגרמו להם במהלך הטיפול בסוסה והתובע מצדו מסכים, כי הסייחה תישאר בידי הנתבעים. מאחר ואין הסכם בכתב על שהתרחש ותצהירי הצדדים מספקים גרסאות שונות, יש לפנות להשתלשלות הדברים, לראיות ולהסקת מסקנות. 12. על פי כתב התביעה, הסוסה נעלמה ביום 29.10.95. מאותו יום התובע חיפש את סוסתו (כאמור בתצהירו: "ברחבי הארץ" ופירוט האיזורים: "אשקלון, אשדוד, פרדס כץ, לוד, מספר פעמים בכל עיר"). בכתב התביעה מתוארות פניות של "אחד מחבריו" של התובע, אשר עידכן אותו כי הסוסה נמצאת בחצרי הנתבעים. (המעדכן הוא, מר בני (קומה) בן-משה שאף הגיש תצהיר). התובע - על פי טענתו - בשתי פעמים שאל את הנתבע האם הסוסה אצלו, והאחרון השיב בשלילה. כאן יצויין, שהתובע טען בכתב התביעה והצהיר בתצהירו, כי בשתי הפגישות נכח מר אור ציון סעדה, אך לא הובא כל תצהיר מטעם האחרון. רק לאחר שנה וחצי, לאחר שמר בני (קומה) בן-משה מסר לתובע - בפעם השלישית - כי סוסתו מצויה בחצרי הנתבעים, סר התובע לחצרי הנתבעים והבחין לראשונה בסוסתו. העובדה, שבמשך שנה וחצי לא פנה התובע להביט לעבר חצרי הנתבעים, נראית תמוהה. על פי כתובות הצדדים וטענותיהם, אין מדובר במרחקים גדולים ביניהם, האם היה צורך לחפש ב"רחבי הארץ" לפני שמפנים מבט לעבר חצר קרובה, במיוחד כשפעם אחר פעם נטען באוזניו שהסוסה במקום? התמיהה מתחזקת לאור תצהירי הנתבעים שלא נסתרו והמלמדים על כך, שניתן היה להבחין בסוסה אצלם. הנתבעים מצהירים בתצהיריהם, שהחזיקו את הסוסה בחצר ביתם, אשר הנה "חצר פתוחה לעין כל", ובמהלך תקופת החורף נהגו להחזיקה בחצר השכנים בסמוך, אשר גם היא חצר פתוחה. הנתבעים אף צרפו תמונות של חצר ביתם (שלמעשה לא מלמדות הרבה, כיוון שלא ידוע מהיכן צולמו, אלא שהתובע לא טען דבר בנושא זה). זאת ועוד, הנתבעים מצהירים בתצהיריהם, כי הנתבע נהג לרכב על הסוסה לעין כל בסמוך לביתם, ברחבי המושב ובכלל זאת בסמוך לבית התובע, זאת כמעשה שבשגרה מידי שבוע. לא מצאתי בטענות התובע, כל התייחסות לגרסאות הנתבעים בנושא. במיוחד לגבי החצר, שכאמור לטענתם היתה פתוחה לעין כל. 13. תמיהה נוספת עולה ממועד הגשת התביעה. כאמור, לטענת התובע, כשנה וחצי לאחר איתור הסוסה, סיכם עם הנתבעים שישיבו לו בנוסף לסוסה, גם את הסייחה וכן שיפצוהו פיצוי כספי. כמעט שלוש שנים חלפו, מאז ההסכם הנטען, והתובע לא קיבל את הפיצוי ולא את הסייחה שבינתיים הפכה לסוסה. לטענת התובע, משך הזמן הארוך, נבע מתוך המתנתו וציפייתו למיצוי ההליכים כנגד הנתבעים, על ידי משטרת ישראל. בעניין זה, התובע ביקש לצרף מסמכים המעידים על כוונתו להשיב את הסוסה והסייחה. במהלך הדיון קיבלתי את בקשתו בהסכמת הנתבעים. המסמכים שצורפו מכילים את הודעות הנתבעים במשטרה וכן תכתובת בין עורך דינו הקודם של התובע לבין משרד המשפטים ולגורמים הקשורים בסגירת התיק הפלילי כנגד הנתבע. ראשית יש לציין, שהתובע הצהיר בתצהיר שצורף לבקשה לצירוף המסמכים, שהללו נועדו - כאמור - להצביע על כוונתו להשיב את הסוסה והסייחה. המסמכים נושאים תאריכים המאוחרים למסירת הסוסה, כיצד יעידו על כוונתו להשיבה?! שנית, לא מצאתי בתכתובות שצורפו כדי ללמד על השתהותו הארוכה של התובע. משטרת ישראל, החליטה לסגור את התיק ועורך דינו - הקודם - של התובע ניסה לבחון אפשרות של חידוש הליכים כנגד הנתבע. לטעמי, אין בעובדה זו כדי להסביר את משך הזמן הארוך בו חיכה התובע עד להגשת תביעה אזרחית. 14. ניתן לקבוע, כי מאז העברת הסוסה לידי התובע ועד להגשת התביעה - תקופה של כשלוש שנים - לא פנה התובע לנתבעים בדרישה כלשהי, לא דרישה כספית ולא דרישה להשבת הסייחה. עובדה זו עולה מתצהירי הנתבעים (תצהיר הנתבעת, סעיף 33, תצהיר הנתבע, סעיף 38) ובתצהיר התובע, אין כל זכר לדרישה כזו או אחרת. יש בפסק זמן זה כדי לחזק את טענת הנתבעים, כי הושג הסכם לפיו וויתר התובע על הסייחה בתמורה לוויתור הנתבעים על עלויות הריפוי והטיפול שבסוסה. 15. האם על הנתבעים להעביר את הסייחה לידי התובע? האם על הנתבעים לפצותו? - הכרעה ראשית ייאמר, התובע לא עמד בנטל הוכחת טענותיו ובשל כך יש לדחות את תביעתו. התובע טען לגניבת הסוסה או למציאתה בידי הנתבעים, ולא עמד בנטל הנדרש. נטיתי לקבוע מבחינה עובדתית כי, הנתבעים קיבלו או קנו את הסוסה. יש לומר, כי גם אם מדובר במציאת הסוסה בידי הנתבעים, יש לדחות את התביעה, שכן התובע השתית את תביעתו, על הסכם שנכרת כביכול בינו לבין הנתבעים להשבת הסייחה ולפיצויים, ולא עמד בנטל הנדרש להוכחת הסכם זה. לטעמי, ההפך הוא הנכון. ההסכם שנכרת, כולל את הותרת הסייחה בידי הנתבעים. תוכנו של הסכם זה נלמד מעדויות הנתבעים המתיישבות עם העובדות החיצוניות, החזרת הסוסה והותרת הסייחה בידי הנתבעים, אי פניה לנתבעים בדרישה ואי הגשת תביעה, בנסיבות שתוארו לעיל. זאת ועוד, גם אם הייתי מניח, כי היה הסכם דומה לזה הנטען על ידי התובע, הרי, יש ליישם את ההלכה הפסוקה בסוגיית יצירת ושינוי חוזים בהתנהגות. השתלשלות העניינים והעובדות, מלמדים על הסכמה מכללא של התובע, שהסייחה תישאר בידי הנתבעים וכי לא ידרוש מהם דבר. לפיכך, גם טענותיו של התובע לחוסר תום ליבם של הנתבעים, אינן עולות בקנה אחד עם העובדות שהובאו בפניי ויש לדחות את התביעה. 16. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי התובע מפנה בסיכומיו לסעיף בתצהירו (סעיף 45), לעניין הנזקים שנגרמו לו. לגבי הנזקים הכספיים נטען להפסד דלק לנסיעות ברחבי הארץ - 150 ש"ח. אין כל ראיה לנזק זה. בנוסף נטען להפסד 30 ימי אובדן עבודה - 5,000 ש"ח. לצורך כך, הפנה להעתק תלושי שכר על ממוצע שכר עבודה בתקופה הרלבנטית המסומן "ב". התובע לא צרף כל העתק שכזה לתצהירו. מדובר באמירות בעלמא שאין בהן ממש. 17. אשר על כן, אני דוחה את התביעה על כל מרכיביה. מאחר והנתבעים לא יוצגו בידי פרקליט ולאור התנהגותם כפי שפורטה לעיל, הרי שאין צו להוצאות. בעלי חייםחוזה