החלטה 1. זוהי בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה בסד"מ שהוגשה לתשלום יתרת חובה בחשבון המבקשת 1, בסכום של 47,311 ש"ח. המבקשים 2, 3 נתבעו בתור ערבים לחוב. בתמיכה לבקשה ניתנו תצהיריהם של המבקש 3 (שהוא מנהלה של המבקשת 1) ושל המבקש 2. בשלב מאוחר יותר הוגש תצהיר משלים של המבקש 3, וכן חוות דעת של מומחה. 2. טענת ההגנה הראשונה היא, כי כאשר ביקשה המבקשת להגדיל את מסגרת האשראי בחשבונה מסך 150,000 ש"ח לסך 250,000 ש"ח, היתנה זאת הבנק בכך שהמבקשת תיתן הוראת קבע לרכישת קרנות נאמנות של הבנק. זוהי, לפי הטענה, התניית שירות בשירות, האסורה לפי סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א - 1981. 3. התשובה העיקרית שבפי ב"כ הבנק לטענה זו היא, כי הטענה לוקה בחוסר פירוט עובדתי, כנדרש בבקשת רשות להתגונן. 4. בתצהירו של המבקש 3 פורטו, בהקשר דנן, הטענות העובדתיות הבאות: א. המבקשים ביקשו מהבנק, בחודש 10.94, להגדיל את מסגרת האשראי לעסק, מסך של 150,000 ש"ח לסך של 250,000 ש"ח. ב. כתנאי להגדלת מסגרת האשראי, דרש מנהל הסניף "בטחון" נזיל, שימומן מהאשראי עצמו. ג. כיון שלא היה להם בטחון נזיל, הציע להם המנהל לרכוש קרנות נאמנות של הבנק, שישמשו בטחון לאשראי, וזאת מבלי לגלות להם את האינטרס של הבנק במכירת קרנות אלו. ד. המבקש 3 אמר למנהל כי אינו רוצה לרכוש ניירות ערך, מאחר ואינו מתמצא בבורסה, אולם מנהל הסניף הציג את הקרנות כניירות ערך סולידיים, שיכולים רק לעלות. זאת חרף העובדה שהבנק ידע כי הבורסה וקרנות הנאמנות אינם יציבים באותה תקופה. ה. התנאי להגדלת האשראי היה אפוא כי תינתן הוראת קבע לרכישת ניירות ערך. הבנק אמר למבקשים כי אם לא ירכשו קרנות נאמנות, כבטחון נזיל לאשראי, לא יקבלו הגדלת האשראי. ו. בין התאריכים 19.11.94 - 19.2.95 התבצעה הוראת קבע לרכישת קרנות נאמנות, הוראה שהיתה תנאי למתן האשראי. ז. הוראת הקבע נפרעה מתוך החשבון, ומתוך האשראי עצמו, שאותו קרנות הנאמנות עצמן נועדו להבטיח. ח. בעת רכישת הקרנות, החשבון היה ביתרות חובה, ובעוד הקרנות צברו הפסדים, הרי המבקשים, כדי לממן אותן, שילמו ריבית חריגה. ט. סה"כ הנזק כתוצאה מהתנאת השירות בשירות הסתכם ב- 16,808 ש"ח, לפי חוות דעת מומחה, שצורפה ע"י המבקשים. אלה הן כל ומלוא העובדות המפורטות בתצהיר המבקש 3, בשם המבקשים כולם, בהקשר של טענת התנאת שירות בשירות, ואין זולתן (אינני כולל כאן עובדות הכלולות בחוות דעת המומחה, או בנספחיה, וכן אינני כולל כאן את טענת סע' 3(יא) לתצהיר, אליה אתייחס בנפרד). 5. כדי לטעון ולבסס את טענת התנאת שירות בשירות כראוי וכנדרש בבקשת רשות להתגונן, היה על המבקשים להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתם, ולפרוס בפני ביהמ"ש מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתם. כאמור בספרם של ד"ר א' וינרוט וב' אדלשטיין "התניית שירות בשירות ע"י תאגיד בנקאי" (הוצאת בורסי, תל-אביב, תשנ"ו - 1996) (להלן - וינרוט), בעמ' 32 - "לכל הדעות יש לפרט בבקשת הרשות להתגונן: את השירותים הספציפיים שהותנו זה בזה, את נסיבות ההתנאה, את מועדה, ואת זהות הפקיד המתנה". ובת.א. (ת"א) 188/89 ברנס נ' בנק איגוד (לא פורסם, מופיע אצל וינרוט, בעמ' 307) נאמר כי "היה חייב המבקש לכל הפחות לפרט בתצהירו את הפרטים הבאים, שהם פרטים מינימליים לתמיכה בטענה הנ"ל. ראשית, גובה החוב שהיה בחשבון נשוא התובענה, בעת פתיחת חשבונות החסכון; סכום האשראי או ההלוואה שהוא ביקש מהבנק את נתינתם..." (מקרה נוסף בו נדחתה בקשת רשות להתגונן בטענת התנאת שירות בשירות, בין היתר מפאת חוסר פירוט וביסוס עובדתי ראוי של הטענה הוא ע"א (ת"א) 46/95 י.ס.ק. שרותי חשמל נ' הבנק הבינלאומי הראשון (לא פורסם), בעמ' 9 לפסה"ד). במקרה דנן, הפרטים הנוספים, שצריך היה לכלול בתצהיר, כוללים, בין היתר, - אלו קרנות נאמנות נרכשו, באיזה תאריך נרכשה כל קרן, מה היה סכום כל רכישה, כמה היתה יתרת החובה בחשבון במועד כל רכישה, בכמה פחת ערכן של הקרנות, וכמה היתה הריבית החריגה שחוייבה בחשבון. כל אלה הינם פרטים חשובים אשר בלעדיהם לא ניתן לחשב את נזקם של המבקשים, ולמעשה, בלעדיהם, "העיקר חסר מן הספר". 6. אמנם, העובדות הללו שמניתי (או מרביתן) כלולות בחוות דעת המומחה ובנספחיה, אלא שהמומחה יכול רק ליתן חוות דעת מקצועית על יסוד עובדות הנמסרות לו. את העובדות עצמן - המשמשות בסיס לחוות דעתו - יכול, וצריך, רק הנתבע עצמו לפרט בתצהירו. אין להתחשב ב"עובדות", שהמומחה מצהיר עליהן, אם לא בא אימות של הנתבע, בתצהירו שלו, ביחס לעובדות אלה. כך, בענין ע"א 2418/90 ילפו נ' בנק למסחר פד"י מז(5) 133, הוגשה חוות דעת של מומחה, שחישב את סכום החוב הנכון בחשבון לפי גירסת הנתבעת, אולם ביהמ"ש קבע כי אין כל ערך לחוות הדעת, בהעדר גירסה ברורה של הנתבעים עצמם, בתצהירם, בשאלה - מה היה שיעור הריבית המוסכם בינם לבין הבנק. וכאמור גם בפס"ד ברנס נ' בנק איגוד (שנזכר לעיל) - "נתבע בבקשת רשות להתגונן, החפץ לתקוף חשבון בבנק, חייב להקים בעצמו את התשתית העובדתית עליה הוא רוצה לתקוף את החשבון, ואין הוא יכול לסמוך את טענותיו על עמדתם של יועצים משפטיים או כלכלנים. ... התשתית העובדתית התומכת בטענה האמורה, חייבת להיות של המבקש, ומפורטת פירוט יאות בתצהירו של המבקש". 7. אשר לנספחים לחוות דעת המומחה, ההלכה היא כי "עצם צירוף מסמכים לתצהיר, אין בו כדי לחפות ולכפר על העדר הפירוט העובדתי בתצהיר עצמו, כפי שנדרש" (ע"א 465/89 פד"י מה(1) 66, בעמ' 73), מה גם שלנספחים הללו אין זכר או איזכור בתצהיר המבקש, ורק ביחס לאחד מהם - נספח ג' - נאמר בתצהירו כי הוא "מצ"ב". יצויין כי בנספח ג' הנ"ל אין, לאמיתו של דבר, כל ענין שבמומחיות, אלא יש בו למעשה פירוט של העובדות, שהיו צריכות להיכלל בתצהיר המבקש, קרי: סכומי ותאריכי הרכישה של ניירות הערך. סכום ותאריך המימוש של ניירות הערך, וכן גובה היתרה בחשבון העו"ש, במועדי הרכישה ובמועד המימוש. ההלכה היא כי כל העובדות, שהנתבע מצהיר עליהן, חייבות להיכלל בגוף תצהירו, ואין לקבל תצהיר על דרך של הפנייה או איזכור למסמך אחר, ובפרט כשהמבקש אף אינו אומר בתצהירו, כי הפירוט אשר בנספח ג' - נכון הוא, אלא מסתפק בכך, שנספח ג' "מצ"ב" (ראה בנקודה זו ע"א 721/82 ידע גליל נ' ONDA פד"י ל"ט(4) 720). סיכומה של נקודה זו, כל העובדות הללו, שהמומחה מפרט בנספח ג' לחוות דעתו (מתי נרכשו ומתי נמכרו ניירות הערך, בכמה נרכשו ובכמה נמכרו, מה היתה היתרה בחשבון במועדים אלה), צריכות היו להיכלל בתצהירו של המבקש עצמו, ומשלא נעשה הדבר, יש להתעלם מהן, כפי שהוסבר לעיל. 8. אף אילו פירטו המבקשים כדבעי וכראוי בתצהירם את כל שהיה עליהם לפרט מבחינה עובדתית, השאלה הבאה שבה אני מוצא קושי מבחינתם היא - מהי התוצאה של התנאת שירות בשירות. לטענתם, בעצם העובדה שהיתה התנאת שירות בשירות, יש כדי להביא לדחיית התביעה, אף אם הנזק הינו פחות מסכום התובענה. בטענתו זו מסתמך ב"כ המבקשים על פסק דינה של כב' השופטת ה' שטיין בענין ת.א. 2416/89 הבנק הבינלאומי הראשון נ' מועדון הבטחון, שצורף לסיכומיו (מופיע אצל וינרוט, בעמ' 193). בכל פסקי הדין שאני מכיר בנושא הנדון, לא ידוע לי מקרה שבו, מעצם הקביעה שהיתה התנאת שירות בשירות, הגיע ביהמ"ש מיד למסקנה, כי יש לדחות בשל כך את התביעה. גם אינני סבור שכך יש ללמוד מפסק דינה של כב' השופטת שטיין בפרשת מועדון הבטחון הנ"ל. יצויין כי באותו ענין נדחתה התביעה מטעמים אחרים לחלוטין, ורק "בשולי הדברים" - כך נאמר שם - הוסיף ביהמ"ש מה שהוסיף בענין התנאת שירות בשירות. לעצם הענין, כב' השופטת שטיין התייחסה בפסק דינה לענין ה"שיחזור" והעריכה מחדש של חשבון הבנק, תוך ביטול הפעולות הבלתי חוקיות שנעשו, ודנה אף בשאלה האם, בד בבד עם ביטול הפעולות הבלתי חוקיות, יש לבטל גם את מסגרת האשראי המאושר, ולחייב את החשבון בריבית בגין אשראי בלתי מאושר. מדבריה אלה לא עולה המסקנה שמסיק עו"ד נתנאל, היינו, כי התנאת השירות בשירות פירושה דחייה "אוטומטית" של תביעת הבנק, אלא - כי יש לשחזר ולערוך מחדש את החשבון תוך ביטול הפעולות הבלתי חוקיות שנעשו ע"י הבנק, וזאת על מנת להגיע, בסופו של דבר, למצב שבו היה החשבון מצוי, לולא נעשו הפעולות הללו. אכן, זו הגישה שננקטה ברוב המכריע של פסקי הדין בסוגייה זו, ופס"ד מועדון הבטחון אינו יוצא מן הכלל, ואין להסיק ממנו מסקנה אחרת. 9. אני חוזר לשאלה, מהי התוצאה המשפטית האופרטיבית של התנאת שירות בשירות? גישת הפסיקה היא, כי מדובר בחוזה בלתי חוקי, שהינו בטל לפי סעיף 30 לחוק החוזים. כפי שנאמר כבר באחד מפסקי הדין הראשונים בסוגייתנו ( ת.א. (ירושלים) 1245/85 בל"ל נ' גולאר חב' סינמטוגרפית (מופיע אצל וינרוט, בעמ' 287) - "...שמור להם לנתבעים רווח והצלה ממקור אחר, ומקור זה הינו סעיף 30 לאותו חוק הקובע "שחוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". לפי סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א - 1981 התניית שירות בקניית שירות אחר אסורה ומהווה עבירה. בכגון דא, כריתת חוזה החסכון היתה בלתי חוקית, בשל אותה התנייה, והעסקה הזו בטלה. על פי סעיף 21 לאותו חוק יחזיר כל צד לרעהו מה שקיבל על פי אותה עיסקה, קרי, הבנק יטול לעצמו את כספי החסכון, והנתבעים ישוחררו מחובת תשלום חלק זה של ההלוואה". ההסכם הבטל מעיקרא, הינו ההסכם לנטילת השירות שניתן כתנאי לשירות האחר (וינרוט, עמ' 49). תוצאת הבטלות היא השבה (ר' סע' 31 וסע' 21 לחוק החוזים (חלק כללי)). ההשבה נעשית ע"י שחזור חשבון הלקוח בדיעבד, תוך ביטול הפעולות הבלתי חוקיות, והשבת הסכומים הרלוונטיים. הפסיקה נקטה מספר דרכים שונות לחישוב ההשבה, וכל אחת מהן מוליכה בהכרח לתוצאה שונה (ר' וינרוט, עמ' 49, וכן מ' מזרחי, "על התניית אשראי בנקאי בחסכון בבנק", הפרקליט מ"ג, 347, בעמ' 350). 10. במקרה דנן (אם תתקבל הטענה של התנאת שירות בשירות) הרי התוצאה תהיה - בטלות של רכישת קרנות הנאמנות. החישוב שצריך להיעשות במקרה דנן, הוא זה - (א) אותם סכומים שניטלו, באשראי, מחשבון העו"ש, לצורך רכישת הקרנות, מוחזרים לחשבון העו"ש. (ב) הריבית שחוייבה בחשבון העו"ש, בגין הסכומים הנ"ל, - מבוטלת. (ג) קרנות הנאמנות עצמן, על רווחיהן או הפסדיהן - מתבטלות. זו דרך החישוב שננקטה במרבית פסקי הדין (ר' רשימת פסקי הדין שנקטו דרך זו - במאמרה של כב' השופטת מ' מזרחי, שם, בעמ' 350, ה"ש 21) וזו גם הדרך המועדפת בספרות המשפטית (וינרוט, עמ' 51; מזרחי, עמ' 353 - 354). 11. המומחה בחוות דעתו במקרה דנן קובע כי סכום נזקם של המבקשים הוא 10,872.89 ש"ח, וסכום זה (בתוספת הריבית שחוייבה בחשבון) יש לקזז, לדעתו, מסכום התביעה. עיון בנספח ג' לחוות דעתו מראה כי סכום זה אינו אלא הסכום הנומינלי של רכישת קרנות הנאמנות. אולם המומחה מתעלם מן העובדה שקרנות הנאמנות מומשו זה מכבר, ותמורתן (10,862.56 ש"ח) הוכנסה לחשבון. משמעות קביעתו של המומחה היא, למעשה, כי המבקשים יקבלו את סכום קרנות הנאמנות פעמיים. לא ניתן, בעריכת החשבון, להתעלם מן העובדה שקרנות הנאמנות כבר מומשו, ולענין זה, יפים הדברים שנאמרו ע"י כב' השופט הומינר בענין ברנס נ' בנק איגוד (שנזכר לעיל) - "אם כספי תכניות החסכון נפדו ע"י המבקש, הרי הכלכלן היה חייב לקחת עובדה זו בחישוביו, ולקבוע את ההשפעה החשבונאית שיש לעובדה זו. לא ייתכן כי מצד אחד, הכלכלן יבטל את סכומי תכניות החסכון, ומצד שני, יתעלם ולא יקח בחשבון את הסכומים אשר נפדו ע"י המבקש או מי שמטעמו נהנה מהם... לאור כל האמור לעיל באשר לאופן עריכת חישובי הכלכלן, ומשנסתרו מיניה וביה כל חישוביו לגבי תכניות החסכון, הרי תצהירו, על חישוביו, אין להם שום נפקות, והוא הופך להיות תצהיר סתמי, שאינו מבוסס על חישוב חשבונאי כלשהו, ולפיכך אין ליתן למבקש רשות להתגונן". דברים אלה נכונים גם לענייננו, ודי בהם כדי לאיין את חוות דעת המומחה. המומחה לא שיחזר את החשבון, תוך ביטול הפעולות הבלתי חוקיות, ולאמיתו של דבר, לא ערך חישוב חשבונאי כלשהו. המומחה, פשוט, סיכם את סה"כ סכומי הרכישה של קרנות הנאמנות, וזהו, לדעתו, נזקם של המבקשים, תוך התעלמות מוחלטת מכך, שסכומים אלה (פחות 10.33 ש"ח) כבר הוכנסו לחשבונם, לאחר מימוש הקרנות. אני סבור על כן שאין לקבל דעתו של המומחה, ונזקם של המבקשים מסתכם במקרה דנן רק בהפרש בין מחיר הרכישה למחיר המכירה של קרנות הנאמנות (ההפרש הוא 10.33 ש"ח), וכן בסכומי הריבית שחוייבו בחשבון בגין אותם סכומים שניטלו, באשראי, לשם רכישת הקרנות (סכומי הריבית מסתכמים ב- 493.15 ש"ח, לפי נספח ה' לחוות דעת המומחה). סכום הנזק הכולל הוא, אם כן, 503.48 ש"ח (בערכי נובמבר 94 - מרץ 95), ולא מעבר לכך, וזה הסכום שצריך יהיה לקזזו מסכום התביעה, אם תוכח ותתקבל טענת התנאת שירות בשירות. 12. ב"כ המבקשים בסיכומיו מעלה את הטענה, שלא נמסרו להם כל המסמכים שדרשו, ועל כן, לא יכול היה המומחה להכין חוות דעת שלמה, אלא חלקית בלבד. לא ברור על מה נסמכת טענה זו, שהרי לחוות דעת המומחה צורף, כנספח א' לחווה"ד, מכתב עו"ד נתנאל, ובו הדרישה למסמכים, וכן צורף, כנספח ו' לחווה"ד, מכתב עו"ד סעדון, ובו תשובה לכל סעיף וסעיף. לדברי עו"ד סעדון, אחרי מכתבו זה, לא באה כל דרישה נוספת, מצד המבקשים או מי מטעמם, לקבלת מסמכים כלשהם. נכון הדבר שעו"ד סעדון אינו רשאי לטעון לענין עובדתי זה בסיכומיו, אלא שעו"ד נתנאל, בסיכומיו שלו (סעיף 5(א)), למעשה אישר את העובדה, כי לא היתה מצידו או מצד מרשיו כל פנייה נוספת אל הבנק או אל עו"ד סעדון לקבלת מסמכים נוספים כלשהם. אשר לטענת עו"ד נתנאל כי יש ליתן למבקשים רשות להתגונן, ולו מטעם זה כשלעצמו, שלא כל המסמכים הומצאו להם, התשובה היא, שההלכה הפסוקה אינה גורסת כי די באי המצאת מסמכים כדי להקנות לנתבע רשות להתגונן, אלא ההלכה היא, כי אם הבנק לא נענה לדרישת המסמכים, ללא צידוק סביר, הרי זו עילה למתן רשות להתגונן (רע"א 3545/90 בנק המזרחי נ' אפ.אר. למימון והשקעות תקדין עליון כרך 90(3), עמ' 1111). במקרה דנן, הבנק כן נענה לדרישה להמצאת מסמכים, וחוות-דעת המומחה הוכנה על יסוד המסמכים שנמסרו. אם עו"ד נתנאל עצמו מעיד בסיכומיו, כי ב"כ הבנק אמר לו שאין מסמכים נוספים, מעבר לאלה שהומצאו, הרי, אם אכן כך מצב הדברים, לא ניתן לאמר כי הבנק נמנע ללא צידוק סביר מהמצאת המסמכים הנוספים שנתבקשו. 13. טענת הגנה נוספת אשר העלו המבקשים בתצהיר מטעמם היא, כי בגין ביצוע כל נכיון שיקים, דרש המשיב כי יופקד אצלו סכום של 10% כבטחון נזיל, וזאת כתנאי למתן מסגרת הנכיון, וכי גם בכך יש משום התנאת שירות בשירות. ב"כ המשיב טוען, כי זו אינה התנאת שירות בשירות, כי לא ברור מה הפסול בדרישה זו של הבנק, וכן כי לא נעשה כל חישוב של הנזק בגין ענין זה. מכל מקום, אין צורך לדון בטענה זו, שנזנחה כליל בסיכומי ב"כ המבקשים (ר' ע"א 447/92 פד"י מט(2) 102, בעמ' 107). 14. טענה נוספת שבפי המבקשים היא, כי המשיב לא הסכים להחזיר להם שיקים של לקוחות החברה, שהם הפקידו בחשבון, וחוללו, על מנת שהם (המבקשים) יוכלו לגבותם מן הלקוחות, ולהפחית בדרך זו את חובם למשיב, ומאידך גיסא, גם לא דאג, או לא דאג מיידית, לגביית אותם שיקים בכוחות עצמו, ובכך גרם נזק בסכום השיקים, שכן, יש לקוחות שבינתיים נעלמו, פשטו את הרגל, וכיו"ב. אינני מקבל את הטענה, כי היה זה מחובתו של הבנק להחזיר שיקים אלה למבקשים. אדרבא, בתנאי ניהול החשבון נקבע מפורשות, כי שיקים אלה "ייחשבו כממושכנים ומשועבדים לבנק ולפקודתו במשכון מדרגה ראשונה בתור בטחון לסילוק הסכומים המגיעים ושיגיעו לבנק מאת הלקוח" (סעיף 13(ג)(2) של ה"הסכם ותנאי עסק כלליים", הנספח לכתב התביעה). אשר לטענה, כי היה על הבנק לנקוט בעצמו, ובאופן מיידי, בהליכי גבייה של השיקים הללו כלפי מושכיהם, קובע ההסכם הנ"ל מפורשות כי הבנק "רשאי - אך לא מחוייב - לנקוט בכל צעדים משפטיים או אחרים לצורך גביית השטרות" (סעיף 13(ב)(5) להסכם הנ"ל). אני מקבל את טענת ב"כ המבקשים לפיה, על אף הוראת סעיף זה שבהסכם, חובת הבנק היא לפעול כלפי לקוחותיו בתום לב ובדרך מקובלת, ולא לפעול תוך רשלנות, הגורמת להם נזק, אלא שבמקרה דנן (על אף הוראות ההסכם שציטטתי) הבנק כן נקט בהליכי גבייה כלפי מושכי השיקים, כפי שעולה בבירור מנספח ו' לחוות דעת המומחה. באותו נספח מפורט, כי חלק מהחייבים עזבו את הארץ, חלקם באיחוד תיקים, חלקם בפשיטת רגל, חלקם - הליכי ההוצל"פ הם ללא תוצאות, וחלקם - הם תיקים קשי גבייה. נראה, על פני הדברים ולכאורה, כי הבנק עשה כל שביכולתו כדי לנסות ולגבות את השיקים בכוחות עצמו, אולם לא הצליח בכך. המבקש טוען בתצהירו, באורח סתמי, כי לו היה הבנק תובע את השיקים מיד מן הלקוחות, כי אז ניתן היה לגבות את כל הסכומים, אולם אין הוא טורח לפרט על יסוד אלו עובדות הוא טוען זאת: הוא אינו יודע מתי חוללו השיקים (פרו', עמ' 2); אינו מציין מתי נקט הבנק בהליכי גבייה כלפי מושכי השיקים; מהו פער הזמן (אם בכלל?) שחלף מאז חוללו השיקים ועד שהחל הבנק בהליכים לגבייתם; מה ניתן היה לעשות, בפער הזמן הזה, שלא נעשה ע"י הבנק; ומנין לו כי אכן ניתן היה, כטענתו, לגבות את כל הסכומים, אילו ננקטו פעולות אלה בזמן (אם את ההנחה האחרונה הוא מבסס על יסוד הבדיקה שבדק בזמן שקיבל את השיקים (סע' 8(ג) לתצהירו), הרי בדיקה זו לא הוכיחה את עצמה, והא ראייה, שהשקים חוללו). הנה כי כן, הטענה בדבר רשלנות הבנק נטענה באורח כללי וסתמי מדי, מבלי לבסס אותה על עובדות, ומשום כך, לא תינתן למבקשים רשות להתגונן בטענה זו. 15. טענות הגנה נוספות שהעלו המבקשים כלולות בסע' 9 ואילך לתצהיר מטעמם, אולם אלה טענות כלליות וסתמיות ביותר, ובצדק לא חזר עליהן ב"כ המבקשים בסיכומיו, ועל כן, אין צורך להתייחס אליהן. 16. בפי המבקש 2 טענה הגנה נוספת, הנוגעת רק לו, והיא, כי בחודש 11/94 הוא יצא מהחברה, וכי הוא והמבקש 3 ניגשו ביחד לבנק והוסכם עם מנהל הסניף כי המבקש 2 יוצא לחלוטין מהחשבון וכל התחייבויותיו בבנק יבוטלו, והמבקש 3 יוותר לבדו. טענה זו מפורטת בתצהיר המבקש 2, ונתמכת בתצהיר המבקש 3. המבקש 2 גם חזר עליה בחקירתו הנגדית. בקשר לטענה זו הסכים ב"כ המשיב ליתן רשות להתגונן למבקש 2. 17. לסיכום א. ניתנת למבקש 2 רשות להתגונן בטענות המפורטות בתצהירו ובסע' 4, 5 לתצהיר המבקש 3. ב. ניתנת למבקשים רשות להתגונן ביחס לסך 503.48 ש"ח (נכון לנובמבר 94 - מרץ 95), שהוא סכום הנזק כמפורט בנספחים ג', ה' לחוות דעת המומחה. ב"כ המשיב יגיש פסיקתא לחתימתי. הפסיקתא תהיה כנגד המבקשים 1, 3 בלבד, ועל מלוא סכום התביעה, בניכוי הסך הנ"ל, כשהוא משוערך, עם ריבית בנקאית, עד היום. בשים לב לגובה הסך הנ"ל, באפשרות ב"כ המשיב, אם רצונו בכך, להודיע לתיק זה כי הינו מוותר על הסך הנ"ל (מבלי להודות בכל טענה שהיא), ובכך לייתר הצורך בהמשך בירורו של תיק זה (מלבד טענות ההגנה של המבקש 2). בנקהתניית שירות בשירות