הפרת הסכם הרשאה

פסק דין 1. בפני תביעה בגין הפרת הסכם שנחתם בין בעלי הדין. התובע טוען, כי הנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית, המזכה את התובע בביטול ההסכם. התובע אכן הודיע לנתבע על ביטול ההסכם, ועתה הוא תובע סעדים שונים בגין ההפרה - פינוי, תשלום פיצויים מוסכמים ותשלום סכומים נוספים אשר נקבעו בהסכם, הכל כמפורט בכתב התביעה. 2. בין התובע, הקדש, באמצעות נאמניו שמואל לוי ומיכאל לויאן, לבין הנתבע נחתם בתאריך 19/12/97 הסכם הרשאה (להלן: הסכם ההרשאה), על-פיו קיבל הנתבע מן התובע זכות שימוש למשך חמש שנים במחסן שבבעלות התובע, המצוי ברחוב אדוניהו הכהן 28, ירושלים (להלן: המחסן). בהסכם ההרשאה נקבע, כי רשות השימוש במחסן תחל ביום 19/2/98 למשך חמש שנים. המדובר בשימוש לשם אחסון כלי עבודה במחסן ובחצר הסמוכה לו (ראה סעיף 7(ג) להסכם ההרשאה). עוד נקבע, כי הנתבע לא ישלם דמי שכירות בגין ההרשאה, ואולם מאחר שהתובע מנהל בית כנסת במתחם בו מצוי המחסן, ירים הנתבע מידי חודש תרומה לבית הכנסת בסכום של 100 דולר. התרומה תיעשה אחת לשלושה חודשים, בשקלים, החל מיום 1/3/98 ועד תום תקופת ההרשאה (סעיף 3 להסכם). עוד נקבע, כי הפסקת העלאת התרומה תפקיע את תוקפו של הסכם ההרשאה ותחייב את הנתבע בפינויו המיידי של המחסן. עוד נקבע בהסכם ההרשאה, בסעיף 6 שבו, כי הנתבע יבצע במחסן "שיפוצים ושיפורים שיכללו, בין היתר, התקנת חלונות, דלתות, בניה וחיזוקים פנימיים, תיקון בור המים ככל שידרש וכל עבודה שיהא בה צורך על-מנת לאפשר השימוש במחסן על-ידי השוכר" (סעיף קטן (א)). עוד נקבע, כי העבודות שהוזכרו יעשו על-פי תוכנית מהנדס ובפיקוחו ובהתאם לכל היתר שידרש, "על אחריותו ועל חשבונו של השוכר" (סעיף קטן (ב)). בסעיף קטן (ג) לסעיף 6 להסכם ההרשאה נקבע, כי העבודות יבוצעו תוך שישה חודשים מיום חתימת ההסכם, ובתום תקופה זו לא יהא הנתבע רשאי לבצע עבודות כלשהן אלא בהסכמה מראש ובכתב של התובע. 3. התובע טוען כי הנתבע תפס את החזקה במחסן והוא עושה בו שימוש לצרכיו תוך התעלמות מקיום חובותיו על-פי הסכם הרשאה. טענת התובע היא, כי הנתבע הפר את הסכם ההרשאה בשניים: האחד, הוא לא ביצע את עבודות השיפוצים בהן התחייב, לא במועד שנקבע בהסכם ההרשאה ולא עד עצם היום הזה; השני, הנתבע הפסיק לשלם את התרומה לבית הכנסת בסך 100 דולר לחודש. בתצהיר העדות הראשית של מר מיכאל לויאן, אחד משני מנהלי התובע, נמצא פרוט הטענה בדבר הפרת הסכם ההרשאה. על-פי האמור בסעיף 13 לתצהיר, לאחר שישה חודשים חדל הנתבע להעלות את התרומה לבית הכנסת. אשר להתחייבות לבצע שיפוצים במחסן, כל שנעשה על-ידי הנתבע היה התקנת דלת רעועה וישנה למחסן; הנתבע לא התקין חלונות, אלא אטם את פתחי המחסן באמצעים שונים; הנתבע לא ביצע עבודות בניה וחיזוקים פנימיים ולא תיקן את חלל בור המים על-מנת שניתן יהיה לעשות בו שימוש; הנתבע לא ניקה את החצר הגובלת במחסן, וזו מוזנחת ויש בה גרוטאות שונות. עוד נאמר בתצהיר, כי משנוכחו מנהלי התובע כי הנתבע אינו מקיים את התחייבויותיו על-פי ההסכם, פנו אליו בעל-פה ובכתב, הודיעו לו על ביטול ההסכם עקב הפרתו ודרשו את פינויו מהמחסן. בתאריך 26/7/98 כתב ב"כ התובע לנתבע מכתב שכותרתו "דרישה לסילוק יד". על-פי האמור במכתב נדרש הנתבע לפנות את המחסן תוך 10 ימים בשל כך שהפר את הסכם ההרשאה הפרה יסודית, עקב אי ביצוע עבודות השיפוצים אשר פורטו בסעיף 6 להסכם ההרשאה תוך המועד שננקב בהסכם, היינו, 6 חודשים מיום חתימתו. הנתבע עמד בסירובו לפנות את המחסן, ומכאן התביעה שבפני. 4. בתצהירו אומר מר לויאן, כי המחסן בו מדובר הוא חלק מנכס הנמצא בבעלות התובע. המחסן נתפס על-ידי אחרים אשר החזיקו בו ללא רשות והיה מוזנח ביותר. עובר לחתימת הסכם ההרשאה, פונה המחסן ממי שהחזיק בו ללא רשות ונותר מוזנח. התובע, אשר היה מעוניין כי המחסן ישופץ ויטופח מסר לנתבע את החזקה בו, למעשה ללא תמורה או בתמורה סמלית (בדמות התרומה לבית הכנסת) על-מנת שהלה ישקיע במקום וישפץ אותו. בחקירתו הנגדית אמר מר לויאן בענין זה בתשובה לשאלה: "איפה כתוב שהוא צריך לשפץ את הבור", כך: "זה כתבנו בפרוש בסעיף 6(א) ו-(ב). בגלל זה עשינו את החוזה כמו שעשינו אותו, כי מבחינתנו התרומה להקדש היא זעומה ביותר ולא ריאלית למחירים בגודל כזה של מחסנים, אך הסכמנו לעשות זאת מכיוון שהוא הבטיח שיתקן את המקום וישפצו כמו שצריך ויפרוץ את הבור שממילא פתוח ויעשה לו פתח כמו שצריך וינקה את הרחבה לפני הכניסה. גם היום אפשר לראות שהמקום עזוב" (עמ' 6 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית אישר מר לויאן כי גם כיום ממשיך הנתבע להשתמש במחסן ככזה. מר לויאן אישר, כי הנתבע פינה זבל שהצטבר בתוך המחסן במשך השנים (להערכתו המדובר בכמות של שתיים עד שלוש משאיות - עמ' 7 - 8 לפרוטוקול), התקין דלת אחת ראויה למחסן מכיוון שביל המעבר (עמ' 10 לפרוטוקול), ואולם בדלתות ובחלונות של המחסן מכיוון החצר לא נעשה דבר והן נותרו ישנות ורעועות. כמו כן, הסורגים על-גבי הפתחים הם הסורגים המקוריים. "בניגוד לדלת שיש במעבר ורואים שהוא השקיע כדי שהמקום יהיה נקי ומסודר ושם שם דלת ברזל, בדלתות של החצר לא עשה כלום" (עמ' 10 לפרוטוקול). העד הצביע על גבי צילום של המחסן והחצר הגובלת עימו, שבוצע על-ידי הנתבע (צילום המסומן באות ג), והראה למה התכוון באמרו כי החלונות והפתחים רעועים והחצר מלאה בזבל ובגרוטאות. 5. אשר לעבודות השיפוץ שהנתבע התחייב לבצע בבור, אמר מר לויאן: "עשינו את החוזה באופן ברור ביותר. רצינו שמר פרץ יפרוץ את הבור ולכן אמרנו שהוא יעשה זאת בצורה בטיחותית באישור מהנדס, ולכן רשמנו זאת בפירוש בחוזה. לכן דמי התרומה להקדש הם מינימליים, ולכן גם עשינו את החוזה ל5- שנים כי הוא אמר שיהיו לו הרבה הוצאות על זה" (עמ' 9 לפרוטוקול). מר לויאן הסביר, כי העבודה שנדרשה היתה למעשה הגדלת המחסן הקיים לתוך חלל הבור באופן מסודר. מר לויאן אמר, כי לאחר חתימת הסכם ההרשאה אמר הנתבע כי על פי חוות דעת מהנדס שבדק את המקום, ניתן לפרוץ את הבור ואולם הדבר מותנה באיטום החצר העליונה מאחר שקיימת נזילה לתוך הבור. הנתבע רצה שהתובע ישא בעלות איטום החצר, ומאחר שמנהלי התובע סירבו, הנתבע לא החל בעבודה לפריצת חלל הבור. בשלב מאוחר יותר טען הנתבע, לאחר שנשלח המכתב המבטל את הסכם ההרשאה, כי על-פי חוות דעת מהנדס לא ניתן לפרוץ את חלל הבור כלל. הוא התחייב להביא חוות דעת מן המהנדס בענין זה, אולם לא עשה כן עד היום (עמ' 8 ו12- לפרוטוקול). מר לויאן בחקירתו הנגדית שלל באופן החלטי את האפשרות כי הסיבה האמיתית להגשת התביעה היא כוונת מנהלו השני של התובע, מר שמואל לוי, למסור את המחסן לשימושו של חתנו. 6. סיכומם של דברים, התובע טוען, כי הנתבע הפר את הסכם ההרשאה בשניים: האחד, הפסיק להעלות את התרומה בסך 100 דולר לבית הכנסת לאחר שישה חודשים, היינו, לאחר שני תשלומים; השני, לא ביצע את עבודות השיפוצים במחסן להן התחייב בהסכם ההרשאה, ובמיוחד לא ביצע את הרחבת המחסן אל עבר חלל הבור. 7. בכתב ההגנה אישר הנתבע כי הסכם ההרשאה נחתם בתאריך 19/12/97. הנתבע טען בכתב ההגנה, כי בתקופה שלאחר חתימת ההסכם שיפץ את המחסן, הוציא כ20- משאיות זבל שהצטבר בו במשך השנים, החליף דלתות וחלונות "והעמיד את המחסן במצב שניתן לעשות בו שימוש" (סעיף 11 לכתב ההגנה). הנתבע מאשר, כי התחייב לבצע את הרחבת המחסן לתוך חלל הבור בפיקוח הנדסי, ואולם לטענתו, כאשר ביקש לבנות פתח בין המחסן לבור, "אסר עליו המהנדס שפיקח על השיפוץ הואיל ולפי דעתו פתיחת פתחים בקירות בור המים תהווה סכנה של קריסת המבנה כולו" (סעיף 13 לכתב ההגנה). לפיכך, לא ניתן לחבר את בור המים למחסן. הנתבע מציין בכתב ההגנה, כי מצורפת לו חוות דעת של המהנדס אנטולי בורושנסקי, אולם זו לא צורפה. הנתבע טען גם, כי ביקש להעלות את התרומה בה התחייב על-פי הסכם ההרשאה, ואולם גבאי בית הכנסת סירב לקבל אותה מידיו. עמדת הנתבע היא, איפא, כי עמד בכל התחייבויותיו על-פי הסכם ההרשאה זולת אלה שלא ניתן היה לבצען בגלל סכנת הקריסה. עוד נטען בכתב ההגנה, כי הנתבע שיפץ את המחסן והשקיע בשיפוץ עשרות אלפי שקלים, ולאחר שעשה כן, והתובע ידע שהבור אינו ניתן לשיפוץ, הוגשה התביעה הנוכחית שכל עילתה ומטרתה היא התעשרות התובע על חשבון הנתבע. בתצהיר העדות הראשית שינה הנתבע את גירסתו. 20 משאיות האשפה המוזכרות בכתב ההגנה התכווצו לכלל 3 משאיות אשפה שהוצאו מן המקום (סעיף 6 לתצהיר). סכום ההשקעה בסך עשרות אלפי שקלים אינו מופיע עוד בתצהיר הנתבע, וכל שנאמר הוא, כי הותקנו חלונות ודלתות במחסן ואף החצר נוקתה. הנתבע חוזר בתצהירו על הטענה, כי המהנדס שהוזמן על ידו למקום סירב לאשר את פתיחת הפתח בין הבור והמחסן מחשש קריסה והתמוטטות של התקרה. ואולם, גם לתצהיר העדות הראשית לא ראה הנתבע לצרף חוות דעת מטעם אותו מהנדס או אחר, על אף האמור בסעיף 2 להחלטה מיום 4/5/99 בדבר הגשת עדויות ראשיות בתצהירים, המחייבת הגשת חוות דעת מומחים במועד הגשת התצהירים. הנתבע מוסיף וטוען, כי מכתבו של עו"ד פודים מיום 26/7/98 המבטל את הסכם ההרשאה נשלח לפני תום ששת החודשים שניתנו לנתבע לביצוע השיפוץ, ומאז שנשלח אותו מכתב סירב מנהל התובע מר לוי לקבל מידיו של הנתבע את התרומה. עוד נטען בתצהירו של הנתבע, בניגוד לאמור בכתב ההגנה, כי הסכם ההרשאה נחתם בתאריך 31/3/98 ולא בתאריך 19/12/97 כפי שנכתב בו. 8. בישיבת קדם המשפט בתאריך 19/10/99 אמר עו"ד מוסק, ב"כ הנתבע, כי אין בידו חוות דעת מומחה לגבי חוסר האפשרות לתקן את חלל הבור, על אף שחוות דעת כזו הוזכרה בכתב ההגנה. עו"ד מוסק ביקש להגיש חוות דעת מומחה באיחור, וזו הוגשה בתאריך 27/10/99. ואולם, במועד שנקבע להוכחות לא התייצב המומחה, המהנדס אנטולי בורושנסקי, לחקירה על חוות הדעת, ומשום כך לא ניתן לקבל את חוות הדעת כראיה (ראה החלטה בענין זה מיום 12/1/2000). 9. בחקירתו הנגדית לא יכול היה הנתבע להסביר מדוע חזר בו מן הגירסה המובאת בכתב ההגנה כי חתם על הסכם ההרשאה בתאריך 19/12/97, ואמר כי זו "טעות טכנית" ( עמ' 14 לפרוטוקול). בעדותו אמר הנתבע, כי ההסכם נחתם לאמיתו של דבר בתאריך 16/2/98, והוא היה אף מוכן להישבע על כך (שם). כאשר נאמר לנתבע, כי בתצהיר העדות הראשית גרס, כי ההסכם נחתם בתאריך 31/3/98, אמר כי גם זו "טעות הדפסה" (שם). הנה כי כן, בפי הנתבע שלוש גירסאות עובדתיות בנוגע לתאריך חתימת ההסכם: 19/12/97; 16/2/98; 31/3/98. באותו אופן לא יכול היה הנתבע לאשר את האמור בכתב ההגנה בדבר 20 משאיות האשפה שהוצאו על ידו מן המקום (עמ' 13 לפרוטוקול). אשר לעבודות שנדרש הנתבע לבצע בבור על-פי הסכם ההרשאה, היתה בפיו גירסה חדשה, לפיה מסר למר לוי, מנהלו השני של התובע, אישור של המהנדס הנ"ל, מר בורושנסקי, כי לא ניתן לבצע את העבודות בבור בשל חשש לקריסתו לפני הישיבה שהתקיימה בענין זה במשרדו של עו"ד פודים, ב"כ התובע. דא עקא, גירסה זו אינה כלולה בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית של הנתבע, ואף העד מטעם התובע, מר לויאן, לא נשאל דבר בענין קיומה של חוות דעת או אישור מהנדס שנמסר למנהלי התובע על-ידי הנתבע בשלב כלשהוא. נהפוך הוא, מר לויאן אמר, כי הנתבע התחייב להציג אישור מהנדס ולא עשה כן, וב"כ הנתבע לא ראה לשאול אותו בענין זה שאלה נוספת (עמ' 8 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית אישר הנתבע כי הסורגים במחסן ועמודי התמיכות (רילסים) היו קיימים במחסן עוד לפני שקיבל אותו לשימושו (עמ' 16 - 17 לפרוטוקול). הנתבע טען כי התקין במחסן 4 דלתות ו3- חלונות. ואולם בצילומים שערך ניתן לראות רק דלת אחת וחלון אחד (צילום ג הכולל סימונים של הנתבע עליו). הנתבע אישר כי הדלת והחלון הנראים בתמונה הם דלת וחלון ישנים שנקבעו בפתח, כאשר החלק העליון נאטם בקרשים. הנתבע אישר, כי בכל הנוגע לתרומה לבית הכנסת נעשו שני תשלומים המהווים תרומה עבור חצי שנה (עמ' 18 לפרוטוקול). סיכומה של נקודה זו, הנתבע טוען כי קיים את כל התחייבויותיו על-פי הסכם ההרשאה מלבד ביצוע העבודות בחלל הבור, אשר ביצוען נאסר על-ידי המהנדס, מר בורושנסקי. 10. כפי שהוזכר, טענת התובע היא כי הנתבע הפר את הסכם ההרשאה הפרה יסודית, המזכה אותו בביטול ההסכם ובקבלת הסעדים הנתבעים על-ידו. ראשית דבר יש לקבוע, כי הסכם ההרשאה נחתם בתאריך 19/12/97 כפי שכתוב בו וכפי שגרס גם הנתבע בכתב ההגנה. אין כל יסוד בחומר הראיות לטענותיו של הנתבע, כי ההסכם נחתם במועד מאוחר יותר - 16/2/98 בחקירה הנגדית או 31/3/98 בתצהיר העדות הראשית - ויש בשינוי גירסה זה ובנסיון להרחיק את מועד החתימה כדי להצביע על אמינותו המפוקפקת של הנתבע. אשר לביצוע ההתחייבות שנטל על עצמו הנתבע בסעיף 6 להסכם ההרשאה לבצע במחסן "שיפוצים ושיפורים" כמפורט שם, הוכיח הנתבע כי ביצע במקום מספר עבודות כפי שיפורט להלן: א. חלק מן הזבל והגרוטאות שהיו בתוך המחסן פונו. לכתחילה טען הנתבע כי המדובר בפינוי בהיקף של 20 משאיות. לאחר מכן חזר בו וטען כי המדובר אך בשלוש משאיות או מיכליות בלבד. בענין זה, גם העד מטעם התובע מסכים כי כמות מסויימת של זבל פונתה. לפיכך, יש לקבוע כי נעשתה עבודת פינוי זבל בהיקף מסויים בתוך המחסן. אשר לחצר הסמוכה למחסן, אשר כלולה בשטח שלגביו ניתנה הרשאה, זו נראית מוזנחת ומלאת גרוטאות גם עתה (ראה תמונה ג אשר צולמה על-ידי הנתבע). ב. הנתבע טען, כי התקין במחסן 4 דלתות ו3- חלונות, ואולם כל שניתן היה לראות בצילום אשר הוגש על-ידו הם שני פתחים (דלת אחת וחלון אחד) הסגורים באמצעות לוחות עץ קבועים בחלק העליון, כאשר בחלק התחתון ישנם דלת וחלון ישנים. הנתבע אף אישר בעדותו כי התקין פתחים מחומרים ישנים שהיו בידו. לא למותר לציין, כי לא הוצגה כל קבלה או חשבונית המעידים על הוצאה שהוציא הנתבע בענין התקנת הפתחים. יש להזכיר, כי הנתבע אישר שהסורגים על-גבי הפתחים היו במקום ולא הותקנו על-ידו. ג. אשר להתקנת תמיכות וחיזוקים פנימיים, הנתבע אישר שלא עשה דבר בענין זה. בחקירתו הנגדית אמר כי ביצע תמיכה אחת (עמ' 16 לפרוטוקול) על אף שלא טען זאת במסגרת תצהיר העדות הראשית. על יסוד כל האמור לעיל אני קובעת, כי הנתבע ביצע עבודות ניקוי מסויימות במחסן בלבד וכן התקין דלת וחלון במחסן לכיוון החצר הפנימית באמצעים ישנים ומאולתרים. בנסיבות אלה יש לתמוה על האמור בכתב ההגנה בדבר הוצאות שהוציא הנתבע בגין שיפוץ המחסן בסכום של עשרות אלפי שקלים. למעשה, הנתבע לא הוכיח הוצאת סכום כלשהו בגין "השיפוצים". הנתבע ראה להגיש לבית המשפט לאחר הגשת תצהיר העדות הראשית תעודת משלוח מיום 1/2/98 (או 1/3/98) בדבר 18 משאיות פינוי פסולת וחשבונית על סך 702 ש"ח מיום 30/3/98 שעניינה פינוי מיכליות פסולת. מסמכים אלה הוגשו ללא תמיכה בתצהיר וללא השמעת טיעון מפי הנתבע. שני הצדדים לא ראו להתייחס אליהם, וכך אעשה גם אני. 11. אשר לעבודות שנדרש הנתבע לבצע בשיפוץ הבור. מנהל התובע טוען, כי מבחינתו של התובע זו היתה הסיבה המרכזית למסירת זכות השימוש במחסן לנתבע, היינו, הכוונה היתה שהנתבע ישביח את מצב הנכס בתמורה לזכות להשתמש בו במשך חמש שנים כמעט ללא תמורה. הנתבע הודה, כי לא עשה דבר בנושא שיפוץ הבור והרחבת המחסן אל תוך חלל הבור. הנתבע טען, כי המהנדס שנשכר על ידו, מר אנטולי בורושנסקי, אסר את ביצוע העבודות מחשש קריסת הרצפה העליונה והקירות. כפי שכבר הוזכר, לנתבע ניתנה יותר מהזדמנות אחת לתמוך את טענותיו בדבר חוסר היכולת לבצע את העבודות בחלל הבור בחוות דעת מומחה מטעמו, ואולם הוא לא עשה כן. חוות דעת כאמור הוגשה לתיק בית המשפט אך בשלב מאוחר, ואולם מאחר שהמומחה לא התייצב לחקירה, לא ניתן לסמוך על חוות הדעת דבר ואין היא מהווה ראיה בתיק. יוצא, איפא, כי טענת הנתבע לפיה לא ניתן היה לבצע את העבודות בחלל הבור בשל סכנת קריסה נותרה בלתי מבוססת ובלתי מוכחת. נטל הוכחת הטענה, כי לא ניתן היה לבצע את ההתחייבות שנטל על עצמו הנתבע לבצע עבודות בחלל הבור מחמת סיכול, מוטל על שכמו. הנתבע לא טען במפורש, כי ביצוע החוזה סוכל, ואולם זו למעשה המשמעות של טענתו כי לא ניתן היה לבצע את העבודות מחשש לקריסת הבור (ראה סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970-). הנתבע הוסיף וטען בעת החקירה הנגדית, כי מנהלי התובע ידעו על חוסר היכולת לבצע את העבודות בחלל הבור וכי הציג בפניהם אישור מן המהנדס בענין זה. ואולם, אישור כאמור לא נכלל בחומר הראיות, הטענה לא הועלתה בתצהיר העדות הראשית, ומנהל התובע הכחיש באופן נמרץ כי נמסר אי פעם מסמך כזה לו או למר לוי, המנהל השני. נהפוך הוא, מר לויאן אמר בעדותו, כי בשלב כלשהוא לאחר משלוח הודעת הביטול, הבטיח הנתבע לתמוך את דבריו בענין חוסר היכולת לבצע את העבודות בבור בחוות דעת מהנדס, ואולם הוא לא עשה כן. מר לויאן אמר עוד, כי אחת הסיבות לאי ביצוע הרחבת המחסן לחלל הבור היתה מחלוקת בין התובע והנתבע בנוגע לאחריות לביצוע עבודות איטום בחצר העליונה מעל הבור. הנתבע לא שלל בעדותו כי דובר על ענין זה (עמ' 15 לפרוטוקול), ואולם הוא דבק בטענה, שלא הוכחה, כי המהנדס שלל את ביצוע העבודות בחלל הבור לחלוטין ולא אך התנה אותן בתנאי. סיכומה של נקודה זו, הנתבע מאשר כי לא ביצע את העבודות בבור להן התחייב בהסכם ההרשאה. טענתו, כי ביצוען של אלה סוכל לנוכח החשש כי הבור יקרוס אם יתבצעו העבודות, לא הוכחה. 12. כפי שכבר הוזכר, הנתבע אישר בעדותו כי לא העלה את התרומה לה התחייב בהסכם ההרשאה אלא במשך חצי שנה. לדבריו, מנהלי התובע סרבו לקבל ממנו את כספי התרומה לאחר מכן. אני סבורה, כי אין מקום לקביעת ממצאים עובדתיים בשאלת הסרוב לקבל את התרומה ובשאלת האמצעים שהיה על הנתבע לנקוט אילו היה מעוניין להמשיך ולהעלות את דמי התרומה. אבאר עמדתי. העילה לביטול הסכם ההרשאה על-ידי התובע היתה אי ביצוע העבודות המפורטות בסעיף 6 להסכם ההרשאה ולא אי העלאת התרומה. במועד משלוח הודעת הביטול, בתאריך 26/7/98, טרם נמצא הנתבע מפגר בתשלום התרומה החודשית לה התחייב, שכן גם ב"כ התובע מסכים, כי הועלתה תרומה עד לתאריך 1/9/98 (שישה חודשים המתחילים ביום 1/3/98). מכתב הביטול נכתב לפני מועד זה והעילה האמורה בו איננה קשורה לנושא התרומה אלא לנושא אי ביצוע העבודות. 13. סיכומם של דברים, על יסוד כל האמור לעיל יש לקבוע, כי הנתבע הפר את הסכם ההרשאה בכך שלא ביצע את העבודות אותן התחייב לבצע בסעיף 6 שבו. השיפוץ בחלל הבור לו התחייב הנתבע לא בוצע. טענת הנתבע, כי ביצועו של חיוב זה סוכל, לא הוכחה. כמו כן יש לקבוע, כי הנתבע הפר את הסכם ההרשאה גם בכך שלא התקין תמיכות במחסן כפי שהתחייב. הנתבע התקין חלון ודלת ישנים ומאולתרים בלבד, וספק אם יש בכך משום שיפוץ ושיפור של המחסן כנאמר בהסכם ההרשאה. הוא הדין בענין ניקוי המחסן, אשר לא כלל את החצר הסמוכה לו הכלולה בהסכם ההרשאה. החצר לא נוקתה כלל והיא מלאה בפסולת ובגרוטאות גם עתה. על פי המוסכם בין הצדדים, הפרת סעיף 6 להסכם ההרשאה, אשר כלל פרוט של עבודות השיפוץ והשיפור אותן התחייב הנתבע לבצע בתמורה לקבלת זכות השימוש במחסן, הוגדרה על-ידי הצדדים כ"הפרה יסודית" (סעיף 11(א) להסכם ההרשאה). יש לקבוע, איפא, כי הפרתו של הנתבע את הסכם ההרשאה היא הפרה יסודית. 14. התובע טוען, כי הפרתו היסודית של הסכם ההרשאה על-ידי הנתבע מזכה אותו בסעדים שונים, כמפורט בכתב התביעה. בסעיף 8 להסכם ההרשאה נקבע באורח כללי ביותר, כי במקרה שהשוכר- הנתבע יפר את אחד מתנאי ההסכם, יוכל ההקדש-התובע להביא את ההסכם לקיצו וכן יהא רשאי "לדרוש מהשוכר לפנות המחסן מייד ולהחזירו להקדש כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם". בסעיף 11 להסכם ההרשאה שכותרתו "הפרת ההסכם וסעדיו", נקבעו ההוראות שלהלן: "א. מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי הוראות סעיפים 2, 3, 6, 7 בהסכם זה הינן תניות עקריות והפרתן תהווה הפרה יסודית של ההסכם. ב. הופר הסכם זה בהפרה יסודית יהיה זכאי הצד הנפגע לתבוע בצועו בעין לרבות כל תרופה העומדת לו לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). ג. הופר הסכם זה בהפרה יסודית יהיה רשאי וזכאי ההקדש לתבוע פנויו של השוכר מהמחסן בנוסף לעילות האחרות העומדות לזכותו עפ"י החוק. ד. במידה והשוכר לא יפנה את המחסן בתום תקופת ההרשאה עפ"י הסכם זה או במועד מוקדם יותר שנדרש לכך עפ"י הוראות הסכם זה, ישלם השוכר להקדש פצוי קבוע ומוסכם מראש בסך 50 דולר עבור כל יום של אחור בהשבת החזקה להקדש". 15. התובע טוען, כי לנוכח הפרתו היסודית של הסכם ההרשאה על-ידי הנתבע הוא זכאי לסעדים הבאים: א. פינוי המחסן. ב. פיצוי מוסכם בסך 50 דולרים, כפי שנקבע בחלופה השניה שבסעיף 11(ד) להסכם ההרשאה, החל ממועד ביטול הסכם ההרשאה במכתבו של עו"ד פודים מיום 26/7/98 ועד למועד הגשת התביעה. ג. אכיפת החיוב לשלם את התרומה בסך 100 דולר לחודש החל מיום 1/7/98 ועד לפינוי המחסן בפועל. 16. ראשית דבר יש לציין, כי בכל הנוגע לטענות התובע באשר לסעדים להם הוא זכאי, לא העלה הנתבע ולו טענה אחת. הנתבע השליך את כל יהבו בהדיפת התביעה על הטענה, כי לא הפר את הסכם הרשאה ולא היתה בפיו כל טענה - עובדתית או משפטית - במענה לסעדים שתבע התובע. 17. לגופו של ענין אני סבורה, כי התובע זכאי אך לשניים מן הסעדים הנתבעים על ידו, והם סעד הפינוי והפיצויים המוסכמים. להלן אבאר עמדתי. הזכות לדרוש את פינוי המחסן נקבעה בהסכם ההרשאה בין הצדדים כסעד שיהא בידי התובע אם יפר הנתבע אחד מתנאי ההסכם, בנוסף לתרופות הקבועות בחוק. זכותו של המשכיר לדרוש את פינוי המחסן מוסדרת באופן מפורש בסעיפים 8(א) ו11-(ג) להסכם ההרשאה, והיא קמה בין אם הפרת הסכם ההרשאה על-ידי השוכר היא יסודית (סעיף 11(ג) להסכם ההרשאה) ובין אם לאו (סעיף 8(א) להסכם ההרשאה). בעניינו, הפר הנתבע את הסכם ההרשאה הפרה יסודית המזכה את התובע לדרוש את פינויו מן המחסן, כפי שהתבקש. 18. אשר לתביעה לתשלום הפיצויים המוסכמים. אלה נקבעו בסעיף 11(ד) להסכם ההרשאה, שהוראותיו הובאו לעיל. סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970- (להלן: חוק התרופות) קובע, כי כאשר הסכימו הצדדים מראש על שיעור הפיצויים, יהיו הפיצויים כמוסכם ללא הוכחת נזק, "אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". נטל השכנוע לגבי התקיימות תנאי הסיפא של סעיף 15(א) לחוק התרופות המאפשר הפחתת הפיצוי המוסכם מוטל על המפר, בענייננו - הנתבע (ראה: הפרוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי בעריכת א. זמיר, מ. ראבילו וג. שלו (מהדורה שניה, 1996), בעמ' 301). זאת ועוד, "אין בית המשפט רשאי להפחית (!) פיצויים מוסכמים אלא לפי האמור בסעיף 15(א) לחוק, שלא נתקיים כאן, וכבר נפסק שאין בית המשפט רשאי לשלול את זכותו של נפגע מטעמים של צדק (ע"א 260/80, 265 [2], בעמ' 545)" (ע"א 264/83 י. שרביט ואח' נ' א. צדיק ואח', פ"ד לז(4) 746, 752). בענייננו, כפי שכבר הוזכר, לא באה כל בקשה להפחתת הפיצויים המוסכמים, וממילא לא הובאה גם כל ראיה בענין זה (ראה: ע"א 476/82 "תדהר" נגריה קואופרטיבית נ' צבי מרקוביץ, פ"ד לט(2) 813, 821 והאסמכתאות שם). אשר למועד ממנו יש למנות את האיחור בפינוי המחסן, בהעדר טיעון גם בענין זה, יש לקבל את טענת התובע כי את האיחור בפינוי המחסן יש למנות מן היום העשירי לאחר משלוח הדרישה לסילוק יד מיום 26/7/98. אשר ליחס בין סעד הביטול וסעד הפיצויים המוסכמים נקבע, כי ניתן לתבוע את הפיצוי המוסכם אף אם בוטל החוזה עקב הפרתו (במובחן מחוזה שבוטל עקב פגם בכריתתו) (ראה: סעיף 15(ב) לחוק התרופות; ע"א 450/83 בהלוואן שירות להסעת תיירים בע"מ נ' לנצנר, פ"ד לט(2) 606, 610; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב', תשנ"ג1992-) בעמ' 1108, 1110). על יסוד האמור לעיל, יש לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי המוסכם בסך של 50 דולר לכל יום איחור בפינוי המחסן החל מיום 5/8/98 ועד ליום הגשת התביעה 7/3/99, כפי שהתבקש, ובסה"כ עבור 212 ימים. 19. הסעד השלישי המתבקש על-ידי התובע הוא אכיפת החובה שנטל על עצמו הנתבע להעלות תרומה לבית הכנסת בסכום של 100 דולר לחודש. גם בענין זה לא באה כל טענה מפיו של הנתבע, ואולם מושכלות ראשונים הם שסעד האכיפה וסעד הביטול, כשני סעדים העומדים לזכות הנפגע במקרה של הפרת חוזה, מוציאים זה את זה. "אולם נפגע, אשר בחר בסעד הביטול, אינו יכול לשנות לאחר מכן את מהות תביעתו ולתבוע את אכיפת החוזה, אותו ביטל" (ע"א 48/81 ר. פורמנץ ואח' נ' ק.ד.ש. בנין והשקעות בע"מ, פ"ד לח(2) 813, 818; וראה גם ספרם של ד' פרידמן ונ' כהן לעיל, בעמ' 1086). בענייננו בחר התובע בסעד הביטול וביטל את הסכם ההרשאה במכתב הנ"ל מיום 26/7/98. משכך עשה, אין הוא זכאי לסעד של אכיפה לגבי התקופה שלאחר ביטול הסכם ההרשאה. מאחר שמוסכם שהנתבע עמד בתשלום התרומה עד ליום 1/9/98, אין לחייב אותו בהעלאת התרומה מעבר לתאריך האמור. סיכומם של דברים, התובע זכאי כנגד הנתבע לסעדים שנקבעו בהסכם ההרשאה כסעדים להם יהיה זכאי המשכיר במקרה של הפרת הסכם ההרשאה על-ידי הנתבע, שהם פינוי ופיצויים מוסכמים. התובע אינו זכאי בנסיבות הענין לסעד של אכיפה. 20. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע כדלקמן: א. לפנות את המחסן ולהחזיר את החזקה בו לידי התובע כשהוא נקי מכל אדם ומכל חפץ. על-מנת לאפשר לנתבע להערך לפינוי, אני קובעת כי הפינוי יתבצע לא יאוחר מיום 1/3/00. ב. לשלם לתובע פיצויים מוסכמים בסכום של 43,036 ש"ח. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. הנתבע ישא בהוצאות התובע ובשכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הפרת חוזהחוזה