סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע: "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". במאמרו של כב' הנשיא בית הדין הארצי, השופט ס. אדלר ("פיצוי הלנה: חוק ופסיקה", שפורסם בשנתון משפט העבודה, תשנ"ו - 1996) נאמר ש"בחיפוש אחר מדיניות אשר תשיג את התוצאות החיוביות שצויינו לעיל, תוך איזון נאות בין זכויות העובד למעביד, יש מקום להעלות לדיון את הפירוש של הסיבות המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצויי הלנה ולקבוע את שיעור ההפחתה. מדובר בפירוש רחב של מושגים "טעות כנה", "חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש" ו- "נסיבות שלמעביד לא היתה שליטה עליהן". פירוש אשר בעקבותיו ישקול בית הדין את מכלול נסיבות המקרה, ויביא להכרעה צודקות ומאוזנת יותר. מדובר בפירוש מציאותי מעוגן במציאות, בהקשר התעשייתי וביחס האנוש. פירוש זה יתן לבית הדין את שיקול הדעת להעניש את החזק המתכוון לרמוס את החלש, ולמתן את הפיצוי במקרים שלא היתה כוונה של המעביד לפגוע בעובד או לשלול ממנו את זכויותיו". כב' הנשיא אדלר מתייחס לפרשנות - שלטעמו צריכה להיות מרחיבה יותר - של נסיבות שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר. אולם, יש לציין כי כל עוד סעיף 18 לחוק הגנת השכר קיים ובעל תוקף, בית הדין אינו רשאי להתעלם ממנו, ולכן אינו רשאי להפחית או לבטל את פיצויי הלנת השכר בכל מקרה, אלא צריכה להתקיים אחת מהנסיבות שבהתאם לסעיף 18 לחוק הגנת השכר מאפשרות לבית הדין לעשות זאת. סעיף 10 לחוק יסוד: "כבוד אדם וחירותו" קובע כי "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד". אולם, הפרשנות של הדין הקיים בעת חקיקת חוק יסוד: "כבוד אדם וחירותו" משתנה בהתאם לרוח ולמטרות שבחוקיי היסוד. הפרשנות של הסעיפים 18-17 לחוק הגנת השכר בהתאם לרוח החקיקה של חוק היסוד: "כבוד האדם וחירותו" מצריכה לערוך איזון בין הפגיעה בזכות הקניין של המעביד, כאשר יש בקביעה המקסימלית שבס' 17 לחוק הגנת השכר פגיעה ברורה בזכות הקניין של המעביד, לבין פגיעה בזכות הקניין של העובד אשר לא קיבל את השכר, מקור הפרנסה, בזמן. לעניין מהותם של פיצויי הלנת השכר, נאמר בהלכה פסוקה ובדוקטרינה שמדובר ב"פיצויים עונשיים", אשר מטרתם העיקרית הינה "הרתעה", "חינוך", ו"ענישה". לדעתם של אליהו בן-טובים ומנחם פסטרנק, במאמרם "פיצויי הלנת שכר - הצורך ברפורמה" (פרקליט כרך מ"ד, עמוד 483) "המטרות של הרתעה, של חינוך ושל ענישה כוללות בתוכן את המטרה של 'גמול' ושל 'גינוי' - וזאת אף אם המחוקק לא הזכיר במפורש מטרות אלה". דעתו של כב' השופט הנשיא אדלר שונה והוא סבר, במאמרו שהוזכר לעיל, כי פיצויי הלנת שכר אינם בגדר "פיצויים עונשיים", אלא המצאה מקורית של המחוקק הישראלי. נפוצה בזמן האחרון הביקורת על החקיקה של חוק הגנת השכר לעניין פיצויי הלנת השכר, שיעורם המוגזם בהתאם לנסיבות הכלכליות דהיום והנוקשות בקביעתם והעדר שיקול דעת רחב של בית הדין אשר מוגבל לצורך הפחתה או ביטול בקיום הנסיבות אשר נקבעו בסעיף 18 לחוק. כך נאמר ע"י בן-טובים ופסטרנק, במאמרם שהוזכר, שהחוק פגום באופן משמעותי בכך שהוא אינו מגשים את הטעמים העומדים ביסודו וכישלונו נובע משניים מכלליו: הראשון- הוא המנגנון של שיעור פיצויי הלנת השכר - באחוזים מן השכר והשני - מורכב משילוב של העדר תיקרה לשיעורם של פיצויי ההלנה והמכניזם האוטומטי בקביעתם, כל זאת במקרים שבהם אין עומדת למעביד אחת ההגנות שבסעיף 18 לחוק, כאשר "העדר התיקרה, משמעותו שרק השמיים הם הגבול לשיעורם של פיצויי ההלנה" (עמודים 491-490 למאמר שהוזכר). לאחרונה נקבעה הלכה חדשה בפסק דין ע"ע 300029/98, מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון (פסק דין מתאריך 29.11.00, טרם פורסם). בהתאם לאותה הלכה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לעניין קיום הנסיבות שבס' 18 לחוק הגנת השכר, על בית הדין לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האוביקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע הסנקציה הדרקונית של פיצויי הלנת שכר, כאשר נאמר באותו פסק דין (חוות דעתה של כב' סגנית הנשיא, השופטת אלישבע ברק): "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה... את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה". על כן, בהתאם להלכה פסוקה, על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו לגבי קיום הנסיבות שבס' 18 לחוק הגנת השכר ומידת ההפחתה או ביטול של פיצויי הלנת השכר. פיצוייםהלנת שכר