פסק דין ‎1. המערער עבד כמורה לחינוך גופני בחטיבת הביניים במג'ד אל-כרום, למעלה מ-‎22 שנים. בשנת ‎1997 הועמד לדין בבית משפט השלום בעכו. לפי הנטען בכתב האישום, שבעובדותיו הודה, תקף המערער תלמידה, היכה אותה בקונוס פלסטי על פניה וגרם לה חבלה וסימנים עד כי נזקקה לטיפרפואי. לאחר הודייתו נעתר בית משפט השלום לבקשת המערער לצרף שני תיקים נוספים בהם הואשם בתקיפת תלמידים, ואף בהם הודה. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות לפי סעיפים ‎380, 382(ב) ו-‎368ב(א) לחוק העונשין, והטיל עליו בגין ההרשעה קנס כספי בסך ‎8,000 ש"ח, מאסר על-תנאי של שמונה חודשים למשך שלוש שנים וחיוב לחתום על התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירת אלימות למשך שנתיים על-יסוד פסק הדין של בית משפט השלום, הוגשה נגד המערער תובענה משמעתית לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בית הדין הרשיע את המערער בעבירות משמעת לפי סעיפים ‎17(2) ו-‎17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג-‎1963 על פי סעיף ‎4(1) להודעה על שינויים בהחלת החוק עובדי הוראה. עקב הרשעתו גזר בית הדין על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה ופיטורין לאלתר - תוך תשלום מלוא פיצויי הפיטורין. בגזר דינו נתן בית הדין למשמעת נימוקים מפורטים לאמצעי המשמעת שהטיל. בצעד יוצא דופן נעתר בית הדין לבקשת בא-כוחו של המערער וקיבל תסקיר שירות מבחן לפני גזירת הדין. בהתאם לכך אף נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער. בסופו של ההליך ייחס בית הדין משקל מכריע לחשיבות תפקידו המחנך של מורה, לכך שאין מדובר במעידה חד-פעמית וציין את ההשפעה הקשה על התלמידים של חינוך בדרך של אלימות. לפיכך, סבר כי לא ניתן לאפשר למערער להמשיך בעבודתו כמורה. ‎2. הערעור שלפניי הופנה כנגד גזר הדין, ובו מבקש המערער להקל בעונשו, לבטל את הפיטורין ולאפשר לו לחזור לעבודתו בבית הספר. בטיעוניו בערעור הדגיש בא-כוחו של המערער את מכתבי התמיכה הרבים שקיבל המערער מתלמידים ומורים כאחד; את הראיות שהושמעו בבית הדין ביחס להישגיו ומסירותו של המערער לתפקידו ואת נסיבותיו האישיות. עוד טען כי במגזר הערבי בו עובד המערער, שיטת החינוך באמצעות מכות מקובלת על הורי התלמידים ומטעם זה ללא "יד קשה", התלמידים אינם ממושמעים ומתפרעים. שקלתי את טענות המערער ולא ראיתי כי יש בהן כדי להצדיק התערבות בגזר דינו של בית הדין למשמעת. ‎3. המערער, מורה ותיק ומנוסה, נוהג באופן שיטתי באלימות כלפי תלמידיו. בית משפט זה כבר חזר והדגיש בשורה של פסקי דין כי אין להשלים עם תפיסה חינוכית המבוססת על נקיטה באמצעי אלימות כלפי קטינים. כך נאמר לענין זה בע"פ ‎5224/97 מדינת ישראל נ' שדה אור, פ"ד נב(‎374 מפי השופטת דורנר: "תפיסה חינוכית הדוגלת בשימוש בכוח למטרות חינוכיות אינה הולמת איפוא את הנורמות בחברתנו, לא-כל-שכן כלפי ילדים רכים בשנים. על-פי ההשקפות החינוכיות המקובלות כיום, שימוש בכוח למטרות חינוכיות, הוא עצמו מחבל בהשגת אותן מטרות, ככל שמדובר בחינוך לחברה סובלנית ונטולת אלימות גופנית ומילולית. ענישה גופנית עלולה להשיג את התוצאה ההפוכה מזו המצופה, כאשר הדמות המחנכת, המשמשת מודל לחיקוי, נוקטת בעצמה אמצעים של אלימות. לעניין זה אין חשיבות לגבי חומרתו של העונש הגופני שהופעל כלפי ילד. ככלל, עונש גופני אינו יכול להוות אמצעי לגיטימי בידי מורים, גננות או אנשי-חינוך אחרים. תפיסת עולם שגויה בהקשר זה מסכנת את שלומם של הילדים, ועלולה לפגוע בערכי היסוד של חברתנו - כבוד האדם ושלמות הגוף". (שם, עמ' ‎383). ובלשונו של השופט ברק בע"פ ‎4405/94 מדינת ישראל נ' מרבת עבד אלגני, פ"ד מח(‎5) 191 בעמ' ‎19 "אלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה היא... . חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות". המורים הם המגלמים את דמות המחנך, בידיהם הופקדו שלומם וחינוכם של התלמידים, הם מורי הדרך בכל הנוגע לדרכי ההתנהגות של תלמידיהם, ועליהם לתרום לבניית דפוסים חברתיים ראויים ביחסים שבין אדם לחברו. לא אחת מוטל על מורה להתמודד עם מצבים קשים, ואף עם פריקת עול משמעת מצד תלמידים, שעה שכללי סדר ומשמעת חלים עליהם. כוחו של המחנך אינו בכוח הזרוע אלא בתבונתו, באישיותו ובמיומנותו המקצועית, בעזרתם של אלה עליו להתמודד עם הקשיים. אסור לו לנצל את מעמדו וסמכותו לפגיעה בתלמידיו ואין הוא רשאי למלא תפקידו בשיטות אלימות פוגעניות. אל לו להגיע לתגובה אלימה לא כשיטה ואף לא בעת איבוד עשתונות. חינוך באלימות מצמיח אלימות נוספת ומסכל את שאיפתנו לקיים חברה המכבדת את זכויות האדם את כבודו ואת שלמות גופו. לא למותר לחזור ולהזכיר דברים שנאמרו מפי השופט זמיר בעש"מ ‎4503/00 חביב אמין נ' מדינת ישראל, שפורסם מתק-על ‎2000(3) 1296 "הלכה היא שתפקידו של מורה מחייב, מעצם מהותו, סטנדרט גבוה של התנהגות, במיוחד כלפי התלמידים (ראו עש"מ ‎6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(‎1) ,650 678). השימוש בכח הזרוע נגד תלמיד הוא מעשה חמור לעובד הוראה שאינו הולם את הנורמות הראויות. ענישה גופנית של לד פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה, ויש בה כדי לערער את אמון הציבור המפקיד את התלמידים בידי המורה". יצויין כי החובה להגן על שלמות גופו וכבודו של התלמיד עוגנה לאחרונה בחוק זכויות התלמיד, התשס"א-‎2000, הקובע בסעיף ‎10 הוראה בזו הלשון: "כל תלמיד זכאי לכך שהמשמעת במוסד החינוך תונהג באופן ההולם את כבוד האדם ובכלל זה הוא זכאי שלא יינקטו כלפיו אמצעי משמעת גופניים או משפילים". הרשויות המופקדות על מוסדות החינוך, חייבות לפעול למילוי הוראת חוק זו, ולהעברת המסר העולה ממנה לכל המורים והמחנכים במוסדות החינוך. ‎4. לא נעלם מעיני הטיעון השב ועולה בפנינו בתיקים רבים מסוג זה, בדבר שיטות החינוך המקובלות במגזר הערבי. לפי הטענה יש להתחשב בכך שחינוך הכולל עונשים גופניים מקובל בבתיהם של התלמידים במגזר הערבי ובמוסדות החינוך של אותו מגזר. אין לקבל טיעון זה גם אם נכונה הטעה כי שיטות הנהגת משמעת תוך שימוש באמצעים פיזיים למטרות חינוכיות מקובלות בבתי ספר או בבתים ממגזרים מסויימים. אין להשלים עם מצב זה. חוקי המדינה חלים על כל מגזרי האוכלוסיה וגם אם מסורות מן העבר מקשות על עקירה מהשורש של תופעות שהיו מקובלות פעם אין לאשר כיום נורמות הפוגעות בגופו ובנפשו של ילד כלשהו. שיטות חינוך המבוססות על שימוש באמצעי אלימות, מלקות, מכות, שימוש במכות סרגל ומשיכות אוזניים, היו נהוגות בעבר בחברות ובקבוצות אוכלוסיה שונות, ולא רק בישראל. באותם ימים מורים האמינו בכוחם המחנך של אלה. כיום יודעים אנו כי נזקם של אמצעים פיזיים רב, כי פגיעתם קשה וכי אין להשלים עימם עוד. ציבור הילדים כולו ראוי להגנה ובתי המשפט יתרמו חלקם באכיפת החוק ובמניעת תופעות של אלימות בכל מגזרי האוכלוסיה. (ראו והשוו: ע"פ ‎4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(‎1) 145, עמ' ‎172-187) ומן הכלל אל נסיבות עניינו של המערער. ‎5. התובענה כנגד המערער הוגשה עקב הרשעתו בשלושה מקרים של מעשי אלימות כלפי תלמידיו. זו אינה מעידתו הראשונה של המערער. הוא הורשע בעבר בהכאת תלמיד, נידון במשפט הפלילי לשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. ובענין זה נתקיים כבר הליך משמעתי קודם, בו הוטלו על המערער אצעי משמעת של נזיפה והפקעת מחצית משכורתו. בעוד הליכי המשמעת תלויים ועומדים נגד המערער, מיוחס לו עתה מעשה תקיפה נוסף כלפי תלמיד שארע בזמן שההליכים המשמעתיים עדיין היו תלויים ועומדים. המערער הביע חרטה על מעשיו, ונראה כי הוא אכן מבקש בכנות לקדם את תחום עיסוקו בחינוך לספורט והרחבת העיסוק בו. עם זאת, נוכח כשלונו כמורה בכך שלא עמד בחובת ההגנה על תלמידיו, ובהתחשב בכך שהמערער מתקשה לשלוט בדחפיו האלימים, יש לנקוט נגדו באמצעי משמעת של פיטורין לאלתר, תוך תשלום מלוא פיצויי הפיטורין. מהטעמים שפרטתי איני רואה מקום להתערב במסקנתו של בית הדין ולפיכך דין הערעור להידחות. דיני חינוךאלימותפיטוריםתקיפה