פסק דין השופטת נילי ארד: 1. נדרשים אנו לפרשה מצערת, המתמשכת על פני שנים רבות ואשר התגלגלה, שלא בטובתה, בערכאות ומחוצה להן במהלך נסיונות להביא הפרשה לפתרונה מחוץ לכתלי בית המשפט. לצערנו, אלה גם אלה לא עלו יפה. 2. הערעור שבפנינו סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופט מאיר נחתומי; עב 74 /53-9) ומבוקשם של המערערים הוא, כי נורה על ביטולו של פסק הדין שבערעור וכי נקבע את זכאותם לפיצוי. עוד מבקשים המערערים, כי יוּתר להם לתקן את כתב התביעה וכי נורה על פיצול סעדים, באופן שבית הדין האזורי ידון בתביעות הנזק של העובדים על פי כתב התביעה המתוקן. 3. עד שנבוא לגוף הדברים, אין מנוס מלהביא מעט מקצת מגלגוליה של הפרשה מושא דיוננו, ככל שהם נוגעים לערעור שבפנינו. 4. המערערים (להלן גם: העובדים) היו עובדיה של המשיבה (להלן גם: נתיבי נפט) ומשתכנים בישוב "שלהבת" (אבו-רודס) בסיני (להלן: הישוב) שהיה אף מקום עבודתם. בפרוץ מלחמת יום הכפורים פונו העובדים מן הישוב ומאז לא חזרו להתגורר בו, אף לא שבו לעבודתם במקום. 5. העובדים הגישו תובענה לבית הדין האזורי בתל-אביב (השופט י' ירושלמי ונציגי ציבור ה"ה קנטור וכץ; תיק לד/53-9) בה עתרו לצו עשה המורה לנתיבי נפט להחזירם לישוב ולפצותם על הנזק שנגרם להם עקב אי-החזרתם לישוב. את נזקיהם העריכו בכתב התביעה (להלן: כתב התביעה המקורי) בסך של 1200 ל"י לחודש, לכל אחד מן התובעים, החל מיום פינויים מן הישוב ועד להפסקת פעולתה של נתיבי נפט באבו-רודס . בית הדין האזורי שמע את העדים שהובאו מטעם הצדדים, עיין בראיות שבתיק ובסיכומי הצדדים, ובסופו של דבר דחה את התביעה מן הטעם שלא הוכחה עילת התביעה לתשלום פיצויים (להלן: המותב הראשון). פסק דין זה של בית הדין האזורי (להלן גם: פסק דין ירושלמי) עומד ברקע ההתדיינויות הממושכות - למעלה מן הנדרש לטעמנו - בין הצדדים ובסופו של יום נמצא להיות רלבנטי לערעור שבפנינו, כפי שעוד יפורט להלן. 6. בית הדין הארצי (בתיק דב"ע לז/68-3) קיבל את ערעורם של העובדים על פסק דין ירושלמי ולאחר שקבע, כי לעובדים עילת תביעה נגד נתיבי נפט, בית הדין הארצי הורה על החזרת הדיון לבית הדין האזורי לשם הכרעה בתביעת הפיצויים שהגישו העובדים. 7. במהלך שלוש השנים שלאחר מכן "נדדה" התביעה בין הערכאות מבלי שהגיעה לכלל בירור לגופו של עניין. בתחילה, נדחתה בבג"צ עתירתה של נתיבי נפט על פסיקתו של בית הדין הארצי. או אז, חזרה נתיבי נפט ופנתה לבית הדין הארצי בבקשה למתן הוראות, בטענה שנספח ד' לתביעה מזויף. בית הדין הארצי נעתר לבקשה והחזיר את הדיון לבית הדין האזורי על מנת שידון ויכריע בטענת הזיוף. בפסק דינו מיום 5.4.90 קבע בית הדין האזורי (השופט י' ירושלמי ונציגי ציבור: ה"ה יעקובי ושכטמן) שמסמך ד' מזויף והחזיר את התיק העיקרי לבית הדין הארצי למתן הוראות בנוגע להמשך הדיון בתביעה. בית הדין הארצי דחה את ערעורם של העובדים על פסיקתו זו של בית הדין האזורי ובפסק הדין (דב"ע תשן/145-3) הוסיף הנשיא גולדברג ונתן הוראות להמשך הדיון בתובענה. מפאת חשיבותן של הוראות אלה לעניננו נביאן להלן כלשונן: "העובדה כי ראיה אחת, תהיה מרכזית כאשר תהיה, אינה קבילה על בית משפט, אין פירושה שנחסמה הדרך בפני התובע לזכות בדינו על סמך ראיות מהימנות אחרות שבידו, אם אכן יש לו כאלה". משכך, הוסיף הנשיא גולדברג והורה: "התוצאה היא כי אנו מחזירים את הדיון לבית הדין האזורי על מנת שימשיך וידון בו, וכמובן תוך התעלמות ממסמך 'ד' ". "יובהר כי 'בהשלמת ראיות' מדובר, דהיינו, הראיות (עדויות ומסמכים) שהובאו ושהושמעו בפני המותב הקודם תעמודנה בפני המותב החדש, מבלי שיהיה צורך להביאם מחדש". 8. עתירה לבג"צ שהגישה נתיבי נפט על פסק דינו של בית הדין הארצי נדחתה, ולאחר שלא צלחו מגעים לסיום הפרשה מחוץ לכתלי בית משפט חזר בית הדין האזורי ונדרש לדיון בתביעת המערערים לעיצומה, כפי שהונחה לעשות על ידי בית הדין הארצי. 9. בהחלטה מיום 10.7.96 דחה בית הדין האזורי בתל-אביב (השופט נחתומי דן יחיד) את בקשתם של העובדים, שהוגשה ביום 18.1.82, להתיר להם לתקן את כתב התביעה המקורי אותו הגישו ביום 18.6.74. טעמו לדחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה היה, שבכתב התביעה המתוקן בא זכרו של "מסמך ההשתכנות" - הוא "נספח ד" - אשר נפסל, כזכור, מפאת היותו מזויף. בהתאם, הורה בית הדין האזורי שאזכורו של מסמך זה יושמט גם מכתב התביעה המקורי. בד בבד, נעתר בית הדין האזורי לבקשה לצרף תובעים נוספים ולאחד את הדיון בתביעתם עם תביעת העובדים בתיק התביעה העיקרי והמקורי. 10. בפסק דינו מיום 30.9.1999, דחה בית הדין האזורי (השופט מאיר נחתומי - דן יחיד; עב/53-9) את תביעתם של העובדים לעיצומה, מן הטעם שלא הביאו "ראיות נוספות" להוכחת תביעתם המקורית (להלן גם: פסק הדין). 11. על דחיית תביעתם ובתוך כך גם על דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגש הערעור בפנינו. נתיבי נפט, מצידה, הגישה ערעור שכנגד על כך שלא נפסקו לה הוצאות בפסק הדין. 12. לאחר שעיינו בכל החומר שהובא בפנינו, ולאחר שנתנו דעתנו לטענותיהם של באי-כוח הצדדים בכתב ובעל-פה, הגענו לכלל למסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי דין הערעור שכנגד להדחות. להלן יפורטו עיקר טעמינו לכך. 13. העולה מפסק הדין שבערעור הוא שבית הדין האזורי לא ראה לנכון לדון בראיות ובעדויות שהיו בפניו ובפועל אף לא התייחס אליהן ולא דן בהן. ממילא אין בנמצא בפסק הדין הכרעה ענינית כלשהי, שניתן לבססה על חומר הראיות והעדויות שבתיק. שגגה רבתי יצאה מעם בית הדין האזורי בכך שסבר, כי ההכרעה בתביעה תיפול אך ורק בהסתמך על "ראיות נוספות" שיביאו התובעים, בנוסף על אלה שכבר הובאו על ידם, ומשלא עשו כן, דחה את תביעתם. מקורה של השגגה בכך שבית הדין האזורי ראה עצמו "כבול" בפסק הדין של השופט ירושלמי תוך שאימץ, כפי שהוא מעיד על עצמו, את עמדתה של נתיבי נפט בקביעה ש"לא ייתכן ליצור מצב שבו יפסקו שני שופטים שונים של בית הדין האזורי לעבודה ויתנו כ"א פסק דין לגבי אותו חומר שבתיק ואותן ראיות" (הדגשה במקור - נ'א'). ולא כן היא. בית הדין האזורי היה מחויב לנהוג על פי פסיקתו של בית הדין הארצי (דב"ע תשן/145-3) ולפי הנחיותיו של הנשיא גולדברג באותו פסק דין, לאמור: "יובהר כי 'בהשלמת ראיות' מדובר, דהיינו, הראיות (עדויות ומסמכים) שהובאו ושהושמעו בפני המותב הקודם תעמודנה בפני המותב החדש, מבלי שיהיה צורך להביאם מחדש". למרות שהנחיה זו הייתה בפני בית הדין האזורי ולמרות שהנחיה זו נזכרת פעם ופעמיים בפסק דינו, בחר בית הדין האזורי שלא לנהוג על פיה. בית הדין לא מילא את חובתו לבחון את העדויות והמסמכים שהובאו בפני המותב הראשון, בראשותו של השופט ירושלמי. בראיות אלה היה על בית הדין האזורי לדון ולהכריע, מבלי שיהיה צורך להביאן בפניו מחדש. בכך בלבד שהעובדים לא הביאו ראיות נוספות עליהן, לא היה די כדי לדחות את התביעה. 14. בפסק הדין של בית הדין האזורי אין בנמצא הכרעה שיפוטית המבוססת על חומר ראיות כלשהו, על כן דינו להתבטל ודין הערעור בנדון זה - להתקבל. 15. אשר לבקשה לתיקון כתב התביעה - אף היא דינה להתקבל. בית הדין האזורי דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה, על קִרבָּה ועל כרעיה, מטעם אחד בלבד והוא, שבכתב התביעה המתוקן נזכר המסמך - שלימים נמצא מזויף - "מסמך ההשתכנות" הוא נספח ד' לכתב התביעה המקורי. בהחלטתו זו שגה בית הדין האזורי באשר, לא נתן דעתו לכך שהבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה, מלכתחילה, בשנת 1982 זמן רב לפני פסיקתם של בית הדין האזורי ושל בית הדין הארצי, אשר ניתנה בשנת 1990, ואשר בה נקבע, שמסמך זה הוא מזויף ועל כן יש להתעלם ממנו. פשיטא, שאזכורו של אותו מסמך בכתב התביעה המקורי, או המתוקן, חסר תוקף כשלעצמו, משעה שבית הדין הארצי קבע כי יש להתעלם ממנו. מכאן, שטעמו של בית הדין לדחית הבקשה התרוקן מאליו. מש"נפל" טעמו של בית הדין האזורי בהחלטתו, ממילא אין עוד מניעה להיעתר לבקשת התיקון. 16. בה במידה, דוחים אנו את התנגדותו הנחרצת של בא-כוחה של נתיבי נפט בטיעונו בפנינו, לקבלת הבקשה. התנגדות זו נעוצה, בעיקרה, בחלוף הזמן מאז הגשת התביעה המקורית ועד להגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, בשנת 1982 ועד היום. אכן, חלוף הזמן הוא בעוכריה של התביעה מראשיתה ועד הלום, ולצערנו טרם הגיעה לסוף דרכה. אולם, בכך בלבד לא סגי ובנסיבות שנוצרו בפרשה זו, לא נעמוד על קוצו של יוד. לפי הוראתה של תקנה 41 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין),התשנ"ב-1991 ניתן לתקן את כתב התביעה, לאחר שנתקבלה רשות לכך מאת בית הדין. בפסק הדין בעניין שלוסמן, בו עמד הנשיא גולדברג על שתי השאלות, הנפרדות זו מזו והניצבות לנגד עיניו של בית הדין בבואו לדון בבקשה לתיקון כתב תביעה וכך אמר: "[השאלה]הראשונה, האם מעמיד הנוסח המתוקן את הפלוגתא האמיתית לדיון. השניה - האם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול שפיצוי כספי לא יוכל לתקן. אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, כי אז הגישה במסגרת השאלה השניה היא מאד ליברלית, כדי שהטפל לא יכשיל את העיקר". (ראו: דב"ע נה/115-3 שמעון שלוסמן - "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם) עבודה ארצי, כרך כח(2), 290, שם בעמ' 10 סעיף ט' והאסמכתאות שם; וראו: דב"ע שן/23-3 מדינת ישראל - יורם מלמן, פד"ע כ"א, 360 והפסיקה המובאת שם; דב"ע נו/217-3 שפירו יעקב - מדינת ישראל (לא פורסם) עבודה ארצי, כרך כ"ט (3), 149; השוו: ע"ע 210/99 מיכאל לוטן - מדאינווסט - מרכז רפואי הרצליה בע"מ, (לא פורסם) עבודה ארצי, כרך לג (33) 31, סעיף 12 שם). דברים אלה יפים לעניננו. שאלת גובה הנזק שנגרם לכל אחד ואחד מן העובדים, כפי שהם ראו להעריכו, עומדת בלב לִבָּה של המחלוקת והיא מן הפלוגתאות העיקריות והאמיתיות בדיון שבין הצדדים. התוצאה הישירה מדחיקתה של פלוגתא זו משעריו של בית הדין, תהא דחייתה של התביעה הלכה ולמעשה. מנגד, התרת תיקונו של כתב התביעה אין בה כדי לגרום נזק בלתי הפיך לנתיבי נפט, או עוול, או נזק שאינו ניתן לתיקון. בהתקיים שני מבחנים עקריים אלה, נחה דעתנו כי מן הדין הוא ואף מן הצדק, להתיר לעובדים לתקן את כתב התביעה, באופן שלא תיגרע מהם ההזדמנות לטעון למלוא נזקם, אם בכלל וככל שנגרם. דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה משמעה, בענייננו, נעילת שעריו של בית הדין בפניהם, וכזאת לא ייעשה. 17. משהגענו עד הלום, מתייתרת מאליה בקשתם של המערערים לפיצול הדיון באופן שבית דין זה יקבע, כבר עתה, את זכאותם לפיצוי מן המשיבה. זו תוצאתה של קבלת הערעור על שני פניו: ביטולו של פסק הדין של בית הדין האזורי ואישור הבקשה לתיקון כתב התביעה. מכאן ואילך, המלאכה בידי בית הדין האזורי לעשותה - בשלמותה - במסגרת דיונו בתביעה לגופה ובהסתמך על כלל חומר הראיות המצוי בתיק. סוף דבר: 18. הערעור מתקבל באופן הבא: א. מתבטל פסק דינו של בית הדין האזורי, מושא ערעור זה. ב. מוחזר הדיון לבית הדין האזורי על מנת שימשיך וידון בו, בהרכב אחר, אותו תקבע השופטת הראשית של בית הדין האזורי בתל-אביב. ג. המשך הדיון בתביעה ייעשה לפי הנחיותיו של הנשיא גולדברג בפסק הדין דב"ע תש"ן/145-3, לאמור: הדיון יתקיים באופן ש"הראיות (עדויות ומסמכים) שהובאו ושהושמעו בפני המותב הקודם, תעמודנה בפני המותב החדש, מבלי שיהיה צורך להביאם מחדש". ד. כתב התביעה המקורי יתוקן לפי המבוקש בבקשה מיום 18.1.1982 על נספחיה. אנו מורים, כי מכתב התביעה המתוקן יושמט אזכורו של "נספח ד'' או "מסמך ההשתכנות" וככל שנספח זה ייזכר בכתב התביעה המתוקן, יש להתעלם ממנו. למעט תיקון זה, לא יסטו המערערים מן הבקשה המקורית שהגישו לתיקון כתב התביעה. ה. המשיבה תוכל, כמובן, להגיש כתב הגנה מתוקן, אם וככל שתחפוץ בכך, בתוך שלושים יום. ו. השופטת הראשית של בית הדין האזורי מתבקשת לעשות כל הניתן לקביעת הדיון בתביעה בדחיפות המרבית, ובמידת האפשר להתחיל בו עוד לפני הפגרה, בשים לב להתמשכותם של ההליכים בפרשה זו. 19. נדחה מבוקשם של המערערים לפטור אותם מהוצאות משפט שהושתו עליהם בהליכים קודמים שאינם מענינו של ערעור זה. 20. לאור התוצאות, נדחה הערעור שכנגד על פסק הדין, שהגישה נתיבי נפט בנוגע להוצאות משפט. 21. ההוצאות שיש להטיל על המשיבה בערעור זה, יקוזזו כנגד ההוצאות שיש להטיל על המערערים בגין הבקשה לתיקון כתב התביעה. אי לכך, ישא כל צד בהוצאותיו. זיוף