פסק דין השופט שמואל צור: 1. המשיב הועסק אצל המערערת כמנהל סניף חיפה שלה, משך כשנתיים ימים. בחודש יולי הסתיימה העסקת המשיב - בנסיבות עליהן חלוקים ביניהם הצדדים - ובעקבות זאת הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, השלמת הפרשות לקרן השתלמות, פדיון חופשה שנתית ותשלום הפרשי עמלות. בית הדין קיבל את התביעה, בעיקרה, לאחר שקבע כי המשיב פוטר מעבודתו (פסק דין מיום 2.9.98 שניתן על ידי כב' השופטת א' קציר ונציגי ציבור מר יגר וגב' ופנורז תיק מס' נג' /392-3). על פסק דין זה הוגש ערעור בתיק שבפנינו. ביום 10.2.00 התקיים דיון בערעור בפני הרכב אחר של בית הדין ובסיומו הוחלט על הגשת סיכומים בכתב. הסיכומים הוגשו ופסק דין זה ניתן על יסוד סיכום טענות אלה. 2. בפתח הדברים טוען ב"כ המערערת כי פסק הדין של בית הדין קמא ניתן באיחור ניכר לאחר שמיעת הראיות באופן שניטלה ממנו האפשרות להכריע בתיק, שהוא עובדתי בעיקרו, על יסוד התרשמות מעדויות שנשמעו בפניו. למרבה הצער יש דברים בגו: התביעה הוגשה בבית הדין קמא בשלהי שנת 1992. עדות המשיב נשמעה בינואר וביוני 1994 ובחודש מאי 1995 הסתיימה שמיעת העדויות. עד יום 1.9.95 הוגשו הסיכומים ופסק הדין ניתן בדיוק שלוש שנים לאחר מכן. אכן, קשה הדבר - אם לא בלתי אפשרי - להכריע בתיק עובדתי גרידא בהסתמך על התרשמות מעדים שנשמעו שלוש שנים ומעלה לפני מועד פסק הדין. בקשר לכך לא למותר לצטט את דברי הנשיא גולדברג בתיק דב"ע נה/18-2 יצחקי נגד חברה ישראלית למובילים פדע' כט' 380, לאמור: "יש להצטער על פרק הזמן הארוך שחלף מאז הגשת הסיכומים ועד מתן פסק הדין (שם היה איחור של כשנתיים וחצי - ש.צ.), כך שלא נותר לנו על פי ההלכה שיצאה מבית דין זה ומבית המשפט העליון לבחון את חומר הראיות בקפידת יתר ולהפיק ממנו את המסקנות המתבקשות". כך ננהג אף אנו. בהקשר זה מן הראוי לציין כי, בענייננו, בית הדין קמא השתית את פסק דינו על חומר הראיות שבתיק, אך נמנע מלקבוע מימצאים לעניין מהימנות עדים. אכן, במקרה זה, טיב הראיות שהיה בפני בית הדין קמא איפשר לו לתת פסק דין בלא להיזקק לשאלת מהימנות העדים. לטענת המערערת היה מקום להחזיר את הדיון לבית דין קמא על מנת שישמע את המשפט מראשיתו בפני מותב אחר, אלא שבסיכומיה חזרה בה המערערת מטענה זו (סעיף 17 לסיכומים) וטוב שכך עשתה . פיטורים או התפטרות 3. שאלת מפתח שעמדה לדיון בבית הדין קמא היתה האם פוטר המשיב מעבודתו או שמא התפטר מרצונו. בית הדין קמא קבע, על יסוד הראיות שהיו בפניו, כי המשיב פוטר מעבודתו על ידי המערערת. בית הדין ביסס את קביעתו זו על מכתבי הפיטורים של מנכ"ל המערערת (ת/13), בו נאמר במפורש: "... החל מהיום הינך מפוטר מעבודתך..." בהודעת הערעור תוקפת המערערת קביעה זו ומבקשת לקבוע - על יסוד עדות מנהל המערערת ועובדים נוספים - כי המשיב התפטר מרצונו. טענה זו של המערערת מבוססת על פגישה שהתקיימה ביום 19.7.92 בין מנהל המערערת לבין המשיב. פגישה זו נערכה "בארבע עיניים" והצדדים חלוקים היו ביניהם לגבי תוכן הדברים שנאמרו במהלכה. עדויות העובדים האחרים אינן מתייחסות לפגישה עצמה אלא רק לתגובותיו של המשיב לאחריה. בית הדין קמא הסתמך בנקודה זו על תצהיר מנכ"ל המערערת ממנו ניתן להבין כי הודיע למשיב על הפסקת עבודתו (סעיף 31 לפסק הדין), בצירוף מכתב הפיטורים הפורמלי (סעיף 34 לפסק הדין). על פני הדברים מסקנתו של בית הדין נכונה. עם זאת, אין צורך כיום להכריע בנקודת מחלוקת זו שכן המערערת עצמה, בסיכומיה, הסכימה כי ניתן לצאת מנקודת הנחה לפיה הפסקת עבודתו של המשיב נעשתה ביוזמת מנהל המערערת ובהסכמת המשיב, כך שניתן לסווגה כ"פיטורים מוסכמים" (סעיף 19 ו-60 לסיכומים). אין חולק שפיטורים בהסכמה הם פיטורים לכל דבר ומנקודת מוצא עובדתית זו נצא אף אנו לדרכנו. שלילת הזכאות לפיצוי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת 4. טוענת המערערת כי טעה בית הדין קמא בכך שנמנע מלשלול את פיצויי הפיטורים מן המשיב. טענה זו מבוססת על שני "ארועים" אשר, לדברי המערערת, מהווים עבירה פלילית והפרת אמונים מצד המשיב. עניינים אלה נדונו בהרחבה בבית הדין קמא (סעיפים 13-30 לפסק הדין). מדובר בפרשה אחת בה נתן המשיב לחברה לקוחה חשבונית זיכוי על מספר מוצרים בסך של כ-1,500 ש"ח, ובהם וסת קבלים בשווי של כ-1,000 ש"ח. הזיכוי שהוציא המשיב מעיד כביכול על כך שהחברה הלקוחה החזירה את המוצרים למערערת בעוד אשר בפועל וסת הקבלים נותר בידה ונמכר לאחר. טוענת המערערת כי פעולה זו של המשיב היתה מכוונת ובאה ב"תמורה" לרדיו טייפ אותו רכש מן החברה הלקוחה בלא לשלם בעבורו. 5. בית הדין קמא מצא שהמערערת נהגה לעשות עם לקוחותיה "תרגילים מסחרים" של הוצאת חשבוניות וביטולן ובסופו של דבר קבע כי הוצאת תעודת הזיכוי לא היתה נגועה בפלילים אלא - "לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי "תעודת הזיכוי" שניתנה על ידי התובע נעשתה בניגוד לנוהל שמקובל אצל הנתבעת. הלקוח היה זכאי לקבל "הנחת מחזור" מהנתבעת, אך "הנחת המחזור" הנ"ל היתה צריכה למצוא את ביטויה בצורה שונה בטפסי הנהלת החשבונות של הנתבעת. התובע לא פעל לפי הנהלים המקובלים אצל הנתבעת ביחס למתן תעודת הזיכוי לללקוח במקרה הספציפי, ובכך יש לראות מעשה של רשלנות מקצועית ופעולה בניגוד לנהלים הקיימים אצל הנתבעת... לא הייתה כאן כוונה פלילית לשלול מהנתבעת לעולמים את את ווסת הקבלים. מדובר כאן ברישום לא מדויק של התובע ביחס להנחת מחזור שהחברה הלקוחה היתה זכאית לקבל, ואשר התובע מצא לנכון לתת אותה מבחינה מינהלית בצורה לא נאותה, ובכך "מעד" התובע". קביעה זו של בית הדין קמא מבוססת היטב בחומר הראיות. בהעדר מימצאים פליליים, לא כל שכן בהעדר הליכים פליליים, לא בנקל ייקבע בית הדין לעבודה, במסגרת בקשה לשלילה או להפחתה של פיצויי פיטורים, כי בוצעו עבירות פליליות. גם לעניין קניית מוצרי המזון לצרכים אישיים מתייחס בית הדין קמא בהרחבה. בנדון זה ניתן להסתפק בקביעת בית הדין קמא כי נושא זה עלה, לראשונה, כטענה כלפי המשיב רק לאחר פיטוריו (בספטמבר 92 - מוצג נ/17) ואין לו זכר במכתב הפיטורים. קביעה זו של בית הדין קמא מבוססת ונכונה ואין כל יסוד להתערב בה. 6. בית הדין קמא קבע כי המשיב ביצע עבירת משמעת אך עם זאת פסק שהפיטורים עצמם הם עונש כבד ואין הצדקה בנסיבות העניין לשלול מן המשיב את פיצויי הפיטורים או את תמורת ההודעה המוקדמת (סעיף 34 לפסק הדין). יש לזכור שהמערערת ביססה את טענתה בעניין שלילת פיצויי הפיטורים על כך שהמשיב ביצע עבירות פליליות של גניבה והפרת אמונים. טענות אלה נדחו על ידי בית הדין קמא אשר קבע כי המשיב התרשל - "מעד", כדברי בית הדין קמא (סעיף 21 סיפא לפסק הדין). יש לזכור כי הפחתת פיצויי פיטורים הוא מהלך חריג וכי הפיטורים עצמם, אפילו כרוכים הם בתשלום פיצויים, הם עונש (דב"ע לא/3-3 רים בע"מ - נסים יוסף פד"ע ב' 215). מעבר לכך, הפחתת פיצויי הפיטורים ושיעור ההפחתה הוא עניין הנתון לשיקול דעת בית הדין קמא וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בכך (דב"ע נב/109-3 גסטטנר (ישראל) בע"מ נגד פלג - לא פורסם). 7. לאחר שנתנו אף אנחנו דעתנו לסוגיה כולה ולטענות הצדדים מצאנו כי, בנסיבות העניין הנדון, אין הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין קמא להימנע משלילה או הקטנה של פיצויי הפיטורים המגיעים למשיב כחוק בשל פיטוריו. מסקנתנו זו משליכה גם על עניין ההודעה המוקדמת ולדעתנו צדק בית הדין קמא בחייבו את המערערת לשלם למשיב רכיב זה, כפי שפסק. בסיס השכר לצורך קביעת פיצויי הפיטורים 8. אין חולק כי שכרו האחרון של המשיב אצל המערערת היה 3,398 ש"ח. עם זאת פסק בית הדין קמא כי, לצורך קביעת שיעור פיצויי הפיטורים, יש להביא בחשבון גם את הרכיב של "פרמית התפוקה האישית" בסכום של 1,000 ש"ח ואת הרכיב של עמלות בסכום ממוצע של 1,093 ש"ח (סעיף 36 לפסק הדין). טוען ב"כ המערערת כי לא היה מקום לכלול שני מרכיבים אלה בבסיס פיצויי הפיטורים המגיעים למשיב. טענה זו בדין יסודה. לפי תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) תשנ"ד -1964 רכיבי השכר שיובאו בחשבון שכר עבודה לצורך חישוב פיצויי פיטורים הם שכר יסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה. הא ותו לאו. הלכה היא שנטל השכנוע שתשלום מסויים המכונה "תוספת" אינו אלא חלק מן השכר הרגיל מוטל על העובד (דב"ע מ/78-3 ברזילי - אלבני ישראל פריט בע"מ פד"ע י"ג, 21). לא זו בלבד שהמשיב לא הרים נטל זה אלא שהרכיבים בהם מדובר - מעצם טיבם - הינם, במקרה הנדון, בבחינת "תוספות" בערכים משתנים המותנות בהישגים של כלל עובדי המפעל (פרמיה) או בהישגי עובדי הסניף (עמלה). העיד על כך חשב המערערת מר פרג, סעיפים 7-8 לתצהירו (נ/6) וכן בחקירתו בעמ' 36 -37 לפרוטוקול. לא היה אפוא כל יסוד בראיות לקביעת בית הדין קמא כי מרכיבים אלה היו חלק משכרו של המשיב וכי יש להביאם בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. 9. זאת ועוד, בית הדין קמא קבע כי יש לכלול את הפרמיה ואת העמלה לפי תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) תשכ"ד-1964 (סעיף 36 לפסק הדין). גם קביעה זו מוטעית. תקנה 9 האמורה עוסקת בשכר קבלני והיא קובעת: "היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסוימת או בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון, ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים." אף שהדבר לא נאמר במפורש, תקנה זו מכוונת, בין השאר, למצב בו עיקר שכרו של עובד משולם כעמלות תפוקה אישיות ("כמות התוצרת"). בענייננו, המשיב קיבל "פרמיית תפוקה אישית" ו"עמלות" לא על בסיס מכירות שביצע הוא עצמו אלא כפרמיות מפעליות או כפרמיות הניתנות לכלל עובדי הסניף. סעיפים 7-8 לתצהירו של מר פרג). למעשה מדובר בפרמיות ולא "בעמלות" במובן הרגיל של המילה והלכה היא שבונוס או פרמיה אמיתית אינם מהווים רכיב שכר שיש להביאו בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים (דב"ע לד' 68-3 מפעלים לצביעת טקסטיל בע"מ - ישעיהו קורניצק, פד"ע ו' 103; דב"ע מט/141-3 בלבול נסים - מפעלי מאיר בע"מ פד"ע כ"א, 439), מכאן שאין בענייננו כל תחולה לתקנה 9 האמורה. מעבר לכך אין תחולה לתקנה 9 שכן בענייננו לא היה מצב בו עיקר השכר היה "עמלה" שהרי אין חולק, כי מרכיב הפרמיה והעמלה בשכר המשיב היו תמיד חלקים ולא עיקריים. בנקודה זו אנו מקבלים איפוא את הערעור ומורים כי חישוב פיצויי הפיטורים המגיע למשיב יעשה על בסיס שכרו הבסיסי בלבד בסך 3,398 ש"ח. תשלום עבור תקופת שירות במילואים 10. בית הדין קמא, בסעיף 39 לפסק הדין, חייב את המערערת לשלם למשיב עבור תקופת שירות המילואים שהחלה סמוך לפיטוריו (20.7.92 - 13.8.92). בנדון זה נעלמה מבית הדין קמא עדותו של המשיב כי קיבל עבור שירות המילואים תגמול מן המוסד לביטוח לאומי (עמ' 19 לפרוטוקול). יתירה מכך, המשיב - בהגינותו - העיד בבית הדין קמא כי "לא תבעתי את שכרי על זמן שירות במילואים" (שם). לאור זאת לא היה יסוד לחיובה של המערערת בשכרו של המשיב לתקופת שירותו במילואים ודין מרכיב זה בפסק הדין להתבטל. הפרשי פדיון חופשה שנתית 11. בית הדין קמא חייבת את המערערת לשלם למשיב דמי פדיון חופשה שנתית על בסיסי שכרו הכולל פרמיות ועמלות (סעיף 44 לפסק הדין). בקשר לכך טוענת המערערת כי יש לחשב את פדיון החופשה לפי השכר "הרגיל" שאינו כולל פרמיות ועמלות. טענה זו דינה להדחות. סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א -1951 מחייב את המעביד לשלם לעובד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משולמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שהוא חדל לעבוד". לעניין זה קובע סעיף 10 לאותו חוק כי דמי החופשה יהיו בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד והשכר הרגיל לעניין זה, לגבי עובד חודשי הוא "...שכר העבודה שהעובד היה מקבל בעד אותו פרק זמן אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד" (סעיף 1 (ב) לחוק). מכאן, שלעניין פדיון ימי חופשה בסיס השכר רחב יותר מזה של פיצויי פיטורים ולפיכך צדק בית הדין קמא בחישוב שערך בסעיף 44 לפסק הדין. עמלות חודש יוני 92 12. בכתב התביעה תבע המשיב לשלם לו את עמלות חודש יוני 92 בסך 2,418 ש"ח. בסעיף 43 לפסק הדין, חייב בית הדין קמא את המערערת בתשלום עמלה בסך 1,044 ש"ח. בנדון זה נעלמה מבית הדין קמא עדותו של חשב המערערת לפיה "עמלות של יוני שולמו לתובע בתלוש שכר יוני" (עמ' 37 לפרוטוקול וכן סעיף 8 לתצהיר נ/6). עדות זו לא נסתרה ולפיכך יש לקבל את הערעור גם בנקודה זו ולבטל את החיוב בתשלום עמלת חודש יוני. סוף דבר 13. לאור כל האמור לעיל מתקבל הערעור בחלקו בלבד, לאמור: (1) שכרו של התובע לצורך תשלום פיצוי פיטורים יעמוד על 33,398 ש"ח (סעיף 6 לעיל). (2) מתבטל חיובה של המערערת לשלם למשיב שכר עבור תקופת שרותו במילואים (סעיף 7 לעיל). (3) מתבטל חיובה של המערערת לשלם למשיב עמלות עבור חודש יוני 1992 (סעיף 9 לעיל). (4) המשיב ישלם למערערת את כל הסכומים המתחייבים מן האמור לעיל בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום ששילמה המערערת למשיב את המגיע לו על פי פסק הדין של בית הדין קמא. (5) בהתחשב בכך שהערעור התקבל בחלקו, יישא כל צד בהוצאותיו בבית דין זה. עינייםפיטורים