יציאה לחופשה בלי להודיע למקום העבודה

פסק דין הלכה היא כי אין קובעים את מועד החופשה על אתר. קביעה מראש של מועד החופשה השנתית חיונית היא הן מבחינת העובד והן מבחינת המעביד. להלן פסק דין בנושא: 1. התביעות שבפני (בתיקים מאוחדים) הן לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, החזרי נסיעות והפרשי שכר. 2. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 18.5.97 כטבח ועוזר בניהול המטבח. לטענת התובע, ביום 1.6.98 הוא פוטר על ידי הנתבעים על אתר, ועל כן - הוא זכאי לפיצויי פיטורין בסך 6,684 ש"ח, ודמי הודעה מוקדמת בסך 4,620 ₪. כמו כן טוען התובע כי הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך 9,885 ₪ החזרי נסיעות בסך 1,950 ₪ ולהפרשי שכר בסך 4,000 ש"ח מאחר ולטענתו הובטח לו כי לאחר 5 חודשים יעלה שכרו ב - 500 ₪. 3. בכתב התשובה טוען התובע כי מילא עבודתו לשביעות רצונם של הנתבעים בכל תקופת עבודתו, הן בתפקיד טבח והן בתפקיד ממלא מקום מנהל המטבח. התובע טוען כי סוכם בינו ובין הנתבעים על 8 שעות עבודה ביום תמורת שכר של 4,500 ש"ח נטו, לא כולל שבתות, חגים, נסיעות ושעות נוספות. כן הובטח לתובע כי לאחר חמישה חודשי עבודה יקבל תוספת של 500 ₪ מדי חודש וכן כי יקבל ביטוח מנהלים וביטוח תאונות. לטענתו, בפועל, הוא נאלץ לעבוד שעות נוספות ללא שכר מאחר ובנתבעת היה מחסור בכוח אדם. עוד טוען התובע, כי הוא הודיע לנתבעים על מועד חופשתו המתוכננת כחודש ימים מראש ואילו הנתבעים פנו אליו בלילה שלפני מועד טיסתו בבקשה לדחות את מועד חופשתו, בקשה לה לא יכול היה להיענות מאחר שהחופשה תוכננה מראש. 4. לטענת התובע, לאחר שחזר מהחופשה, לא נכח הנתבע 2 בנתבעת 1, ואף התחמק מלהפגש עמו. עוד טוען התובע, כי הנתבעים קבלו לעבודה שף חדש, ומשהבין התובע כי הנתבעים אינם רוצים בהמשך העסקתו ודרש את המגיע לו לפי הסיכום ביניהם בתוספת פיצויי פיטורים - השיב לו הנתבע 2 כי החוק לא מענין אותו, שהתובע ילך לאן שהוא רוצה וכי הוא אינו רוצה שיעבוד אצלו. 5. הנתבעים מכחישים כי פיטרו את התובע וכי הוא זכאי לתשלום כלשהו בגין שעות נוספות, דמי נסיעות או דמי הודעה מוקדמת, וכן את יתר רכיבי התביעה. באשר לדמי הודעה מוקדמת - טוענים הנתבעים כי בשל נסיבות עזיבתו, התובע הוא שצריך לפצותם בדמי הודעה מוקדמת של חודש ימים. לטענתם - נטש התובע את עבודתו ביום 17.5.98 כאשר הודיע כי הוא טס לחו"ל למחרת היום, ולא שב אליה אלא ביום 10.6.98 כדי לדרוש תלוש שכר ופיצויי פיטורים. כאשר הודיע התובע על נסיעתו הצפוייה, הודיעו לו הנתבעים כי לא ניתן לאשר לו חופשה במועד המבוקש עקב ההתראה הקצרה, עקב מחסור בכוח אדם, ומאחר ואין לתובע יתרת ימי חופש אותם הוא יכול לנצל. עוד טוענים הנתבעים כי התובע סירב לחתום על כרטיס נוכחות בעבודה, סירב לקבל את מרותם של מנהלי המטבח ואף הכשילם במילוי תפקידם. לאחר שמיעת העדויות, קריאת הפרוטוקול, המוצגים וטיעוני הצדדים, אני קובעת כדלקמן: 1. הנתבעים העלו בסיכומיהם טענה כי לא הובאה כל ראיה המצדיקה "הרמת מסך" וחיוב הנתבע 2 באופן אישי כלפי התובע. כיוון שטענה זו הועלתה לראשונה רק בסיכומים - אין מקום להתייחס אליה. 2. באשר לסיום יחסי העבודה בין הצדדים - הלכה היא כי יסוד פיטורים או התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי, אשר אינו משתמע לשתי פנים, לכוונתו להביא את יחסי העבודה הקיימים בין השניים לידי סיום(דב"ע ל/1-3 הרמין נ' דואיב, פד"ע א 18). משלא נעשה מעשה פורמלי של פיטורים או של התפטרות, חייב המבקש להוכיח מעשה כזה להראות קיומה של התנהגות, שהיא מצב עובדתי, אשר אינו מותיר כל ספק לגבי כוונה להביא את יחסי העבודה לידי סיום (דב"ע נב/ 1-7 ברוך שומינר נ' משרד האוצר, סעיפים 10-11 לפסק הדין). 3. לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו ביום 1.6.98, לאחר שחזר מחופשה בת 14 ימים אליה יצא ביום 18.5.98, אשר סוכמה עם הנתבעים עוד ביום קבלתו לעבודה ואושרה לו חודש לפני יציאתו, ואשר נתבקש לבטלה יום לפני יציאתו אליה בפועל. פיטוריו התבטאו בהתחמקויות הנתבע 2 ובסופו של דבר באמירתו כי אינו רוצה שיעבוד אצלו ושהתובע יכול ללכת לאן שהוא רוצה. לטענת הנתבעת, התובע יצא לחופשה ביום 18.5.98, אך הודיע על כך לנתבעת רק ביום 16.5.98, דהיינו, יום לפני צאתו לחופשה, ועל אף שהנתבע 2 לא אישר לו לצאת לחופשה, נטש התובע את העבודה עוד ביום 17.5.98 ושב רק ביום 10.6.98 בכדי לדרוש פיצויי פיטורים ותלוש שכר. לטענת הנתבעים, הנתבע 2 סרב לאשר לתובע לצאת לחופשה מאחר ולתובע לא היתה יתרת ימי חופש אותה יכול היה לנצל, בשל מחסור בכוח אדם בנתבעת 1, ובשל ההתראה הקצרה שניתנה לו. 4. להלן נבדוק האם רשאי היה התובע לצאת לחופשה והאם אושרה לו מבעוד מועד או שמא לא נתן התראה מספקת טרם יציאתו ונטש את העבודה על אף סרוב מעבידו. האם עמדה לזכות התובע יתרת ימי חופשה אותה רשאי היה לנצל? כבר נקבע כי "נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה( לא3-22/ ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג' 215). מעיון בתלוש השכר של התובע אשר צורף על ידי הנתבעים, עולה כי נתון "יתרת החופשה" לא עודכן מדי חודש כנדרש. כמו כן, הנתבע 2 לא הציג יומן נוכחות או פנקס חופשה ואף לא דאג להזנת יתרת החופשה בתלושי השכר של התובע. משכך, הרי שלא עמד בנטל ההוכחה כי התובע ניצל את ימי החופשה להם הוא זכאי. גם טענת הנתבעת כי על סמך הסכם פנימי בין הצדדים קיבל התובע ימי חופשה על חשבון שעות נוספות לא הוכחה. לפיכך, נראה כי לזכות התובע עמדה יתרת ימי חופשה אותה רשאי היה לנצל. 5. הזכות לקבוע אימתי יצא העובד לחופשה, מסורה למעביד. הנתבעים טענו כי באותה עת היה מחסור בכוח אדם בנתבעת 1. טענה זו של הנתבעים מאושרת גם בעדותו של התובע ולפיכך, אין חולק כי בתקופה בה ביקש התובע לצאת לחופשה היה מחסור בכוח אדם בנתבעת 1, ועל כן ברורה התנגדותו של הנתבע 2 לאישור החופשה. באשר להתראה שניתנה לנתבעים טרם יציאת התובע לחופשה - הלכה היא כי אין קובעים את מועד החופשה על אתר. קביעה מראש של מועד החופשה השנתית חיונית היא הן מבחינת העובד והן מבחינת המעביד. אין זו הוראה טכנית גרידא אלא הוראה מהותית ביותר. (דב"ע ל / 5-4 גינסטלר ואח' נ' מדינת ישראל, פד"ע ח 3). 6. במקרה דנן, הוצגו בפנינו גרסאות עובדתיות סותרות אשר אינן נתמכות בכל ראיה נוספת, באשר ליום בו הודיע התובע לנתבע 2 על כוונתו לצאת לחופשה. בעוד לטענת התובע, דבר החופשה סוכם עוד עם קבלתו לעבודה ולנתבע 2 ניתנה התראה של חודש טרם יציאתו לחופשה, טוענים הנתבעים כי התובע נתן להם התראה של יום בלבד טרם צאתו לחופשה. מעיון במסמך בכתב יד שצרף התובע לתביעתו, שכותרתו "הסכם עבודה במסעדת קפולסקי על הירקון"(להלן: תקציר ההסכם) עולה כי ביום 2.5.98 ביקש התובע מהנתבע 2 לצאת לחופשה שנתית. תאריך זה אינו תואם את טענת התובע כפי שעולה מכתב התשובה שלו כי ההודעה ניתנה חודש לפני יציאתו לחופשה. כמו כן, במסמך זה לא מוזכרת כלל טענת התובע כי סיכם עם הנתבע 2 עת קיבלו לעבודה, כי יצא לחופשה בתום השנה. התובע לא הציג כל ראיה נוספת התומכת בגרסתו ולא הביא כל עדים מטעמו אשר עשויים היו לחזק את טענותיו, ומטענותיו אינן תואמות את אשר נכתב במסמך שצרף - אנו קובעים כי לא עמד בנטל הראיה וגרסת הנתבעת כי התובע הודיע לה אל אתר על יציאתו לחופשה היא המקובלת עלינו. 7. מי מהצדדים הביא לסיום יחסי העבודה? לטענת התובע, ביום 1.6.98 אמר לו הנתבע 2 כי הוא אינו רוצה עוד בעבודתו וכי הוא יכול ללכת. עם זאת, לאמירה זו אשר על קיומה לא העיד איש מלבד התובע עצמו, קדמה התחמקותו הנטענת של הנתבע 2 מהתובע והסקתו של התובע כי הנתבעים אינם מעוניינים עוד בהעסקתו. רק לאחר שביקש התובע את המגיע לו, לטענתו, לרבות פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת השיב לו הנתבע 2 כי אין הוא מעונין עוד בעבודתו. 8. טענת התובע כי פוטר ביום זה אינה מתיישבת עם תאור השתלשלות העניינים כפי שהציגה התובע: ראשית, לפי תאור התובע את שהתרחש, עולה כי התובע הסיק מהתנהגות הנתבע 2 כי אינו מעונין עוד בהעסקתו בטרם זה אמר לו דבר לעניין זה. גם אם התחמק הנתבע 2 מלהיפגש עם התובע וגם אם העסיק שף חדש - אין הדבר עולה כדי התנהגות המראה באופן ברור על כוונה לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים. שנית, התובע דרש פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת עוד בטרם נודע לו כי הנתבעים מעוניינים בהפסקת עבודתו, ורק אז אמר לו הנתבע 2 כי אינו מעוניין עוד בעבודתו. 9. כמו כן, תמוה בעינינו כי התובע, אשר עבד במסעדה שהינה מקום ציבורי והומה עובדים ולקוחות, לא הביא כל עדים לדין ודברים שהתנהל ביום זה בינו לבין הנתבע 2 או לפחות להתחמקויות הנתבע 2 או לבואו של התובע ביום זה לעבודה ולצאתו מיד לאחר שהתברר לו כי הנתבע 2 אינו מעונין עוד בעבודתו. 10. כיוון שקיומה של השיחה בין התובע לבין הנתבע 2 לא נתמכה בעדויות נוספות, וכיוון שהתובע הסיק מהתנהגות הנתבע 2 כי אינו מעונין עוד בהעסקתו מבלי שהתנהגות זו עלתה כדי ביטוי ברור לכוונת הנתבעים לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים, וכבר אז דרש פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, דרישה אשר גררה את אמרתו הנטענת של הנתבע 2 - לטעמנו, לא עמד התובע בנטל הראיה כי פוטר. זאת ועוד, משבחר התובע לצאת לחופשה האמורה ביום 18.5.98 על אף סרובו של הנתבע 2 לאשר לו לצאת אליה - ניתן להסיק מהתנהגותו על אדישות בנוגע לשמירה על מקום עבודתו ואף על נטישת עבודתו. לאור הדברים האמורים, גרסת הנתבעים כי התובע נטש את עבודתו עם יציאתו לחופשה וכי שב רק לשם דרישת פיצויי פיטורים ותלוש שכר היא המקובלת עלינו. אשר על כן, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח התובע כי פוטר מעבודתו ולפיכך, אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים או לדמי הודעה מוקדמת. 11. באשר לטענת הנתבעים כי הם אלו הזכאים לדמי הודעה מוקדמת - גם אם התובע לא הוכיח כי פוטר ולפיכך גרסת הנתבעים כי התפטר היא הנכונה - טענתם נזנחה בסיכומים ולכן אין לקבלה. 12. באשר לתביעה לגמול שעות נוספות - לטענת התובע, על סמך רישום שעות העבודה שצרף לתביעה - הוא זכאי לגמול עבור שעות נוספות בסך של 9,885 ₪. הלכה פסוקה היא כי "התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד על כך, על מנת שבין הדין יוכל לפסוק לסכום קצוב (דב"ע לב3-32/ מרלן פרוימוביץ נ' בן אדון פד"ע ד' 39). מקום עבודה שבו קיימת מסגרת שעות קבועה, ההנחה המשפטית היא שהעובד עבד אותן השעות, להוציא הפסקות העולות מעצם מהותו של מקום העבודה (דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד נ' דקל מרקט פד"ע ח' 343). הוא הדין בעובד המועסק בכל השבתות והחגים. במקרה זה אין צורך בפירוט כאשר מספר השבתות והחגים עולה מן הלוח ואין צורך בראיות נוספות.(דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן נ' אטי אוזהויזר פד"ע ו' 299)". 13. הראיה היחידה שהציג התובע כתימוכין לטענתו כי זכאי לגמול עבור שעות נוספות היא רישום ידני שביצע התובע בעצמו. מרישום זה ומדברי הנתבע 2 עולה כי התובע עבד במשמרות ויום המנוחה השבועי לגביו השתנה מעת לעת. כמו כן, ניתן לראות כי התובע לא עבד בכל השבתות והחגים במהלך השנה. התובע הודה בעדותו כי לא רשם את שעות עבודתו בספר הנוכחות ומאוחר יותר, משהוכנס שעון נוכחות, אף לא תיעד בו את שעות עבודתו. הרישום אותו הציג התובע אינו יכול לשמש כראיה לטיעוני התובע, שכן נעשה על ידי התובע עצמו, אשר יכול היה לרשום בו כרצונו, ולא הוחתם על יד איש מגורמי הנתבעת 1. כיוון שהתובע לא העיד איש מעובדי הנתבעת אשר נכח עמו באותן משמרות כדי שיחזק את טענתו על שעות עבודתו, וכיוון שלא הציג כל מסמך רשמי המעיד על שעות עבודתו - לא הוכיח התובע כי עבד שעות נוספות וכי הוא זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות. 14. יש לציין כי עדות התובע מחזקת את טענת הנתבעים כי התובע סרב לחתום על כרטיס נוכחות בעבודה. עם זאת, טענותיהם הנוספות של הנתבעים כי התובע סרב לקבל את מרות מנהלי המטבח והכשילם במילוי תפקידם - לא הוכחה ואף אינה סבירה לאור העובדה שהתובע נתבקש על ידי הנתבעים להחליף את מנהל המטבח. 15. באשר להחזר דמי נסיעות - עיון בתלושי השכר מראה כי רכיב זה שולם לתובע במלואו . לפיכך - דין תביעתו זו להידחות. 16. באשר לזכאות התובע להפרשי שכר בסך 4,000 ש"ח לאור הסכמה שהושגה בינו ובין מנהל הנתבעת עם קבלתו לעבודה - לטענת התובע, אשר נתמכת בלעדית בתקציר ההסכם שצרף לתביעתו - סוכם בינו לבין הנתבע 2 כי לאחר חמישה חודשי עבודה, יקבל התובע תוספת שכר של 500 ש"ח וביטוח מנהלים, טענה המוכחשת מכל וכל על ידי הנתבעים. כלל ראייתי בסיסי הוא כי - "המוציא מחברו עליו הראיה", ומשלא הביא התובע כל ראיה התומכת בטענתו מלבד אותו מסמך אשר נכתב בכתב ידו ואשר אינו חתום על ידי מי מהצדדים - שוב לא ניתן להסתמך על מסמך זה כראיה מספיקה להוכחת טענותיו. אשר על כן, לא הוכיח התובע כי הוא זכאי להפרשים האמורים ודין תביעתו זו להידחות. 17. סוף דבר - התובע לא הוכיח כי פוטר מעבודתו ולפיכך אינו זכאי לפיצויי פיטורים או לדמי הודעה מוקדמת. כמו כן, לא הוכיח התובע כי הוא זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות או להחזרי נסיעות. זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי הובטח לו תשלום תוספת לשכר לאחר חמישה חודשי עבודה או ביטוח מנהלים ולפיכך אין הוא זכאי להפרשי שכר אלו. 18. כיוון שכל תביעות התובע נדחו, ישלם התובע לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ + מע"מ תוך 30 יום מהיום. דמי חופשה שנתית