עבודה בימי שישי פדיון חופשה

פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק המשיב הגיש לבית הדין האזורי תביעה שאחת מעילותיה היא קבלת פדיון חופשה בגין עבודה בימי שישי. עילה זו היא מושא הערעור בפנינו. המערערת היא עיריית ירושלים, מעבידתו לשעבר של המשיב. העובדות הצריכות לעניין המשיב עבד בעיריית ירושלים בתקופה 13.8.1984-30.9.1993, עת פרש לגמלאות. עובר לפרישתו היה תפקידו של המשיב מנהל אגף משאבי אנוש. ביום 17.6.1988 נחתם הסכם קיבוצי בין מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל אביב וחיפה - להסתדרות הפקדים עובדי המינהל והשירותים. סעיף 3 לאותו הסכם קבע: "3.א. שבוע העבודה המקוצר יהיה בימים ראשון עד חמישי (א-ה) והיום הפנוי יהיה בדרך כלל ביום ששי. ב. ב. חוייב עובד לעבוד ביום הששי, על פי סידור העבודה שנקבע במקום העבודה, יהיה היום הפנוי של אותו עובד ביום ראשון שאחריו. ג. ג. חוייב עובד לעבוד ביום הראשון על פי סידור העבודה שנקבע במקום העבודה, הוא היום הפנוי שלו, יהיה פנוי היום של אותו עובד ביום חמישי של אותו השבוע. ד. ד. לא ניתן לעובד היום הפנוי כאמור לעיל, ינתן לו היום הפנוי באחד מימי השבוע הנותרים של אותו שבוע. ביום 3.4.1990 כתב מר יואל מרינוב, המשנה למנכ"ל העירייה, למשיב מכתב באשר לעבודה בימי ששי: הנושא: ימי חופשה וימי ששי לאור העובדה שמאז המעבר לחמישה ימים עבודה בשבוע (מ-4.10.88) לא יכולת לממש זכות זו, ובגלל אופי תפקידך והאילוצים בשטח עבדת בימי שישי הנני מאשר לך צבירת ימי חופשה החילופיים המגיעים לך בגין עבודתך בימי שישי לתקופה החל מ-4.10.88 - ואילך. המשיב עבד מאז החתימה על ההסכם בימי ששי באופן שנצברו 143 ימי חופשה בגין עבודתו בימי ששי כאמור במכתבו הנ"ל של המשנה למנכ"ל. המערער פרש לגמלאות ביום 30.9.1993. ביום 10.10.1993, היינו, עשרה ימים לאחר פרישתו, קיבל המערער מכתב הנושא תאריך 28.9.1993, מהאחראית לרישום חופשות: הנדון: פדיון חופשה 1. 1. במענה לפניתך בע"פ, הננו להודיעך כי לזכותך עומדים 57.25 ימי חופשה שבגינם ניתנה הוראה למדור המשכורת לשלם לך דמי פדיון חופשה. 2. 2. אשר ל"דמי פדיון" בגין עבודה בימי שישי, הנני להודיעך כי בעקבות ההחלטה שנתקבלה לאחרונה, אין לשלם למנכ"ל ולבעלי דירוג מקביל וכן למנהלי אגפים פדיון עבור ימי ששי בהם עבודה וכי החלטה זו מבוצעת הלכה למעשה. השופטת דיטה פרוז'ינין מבית הדין האזורי בירושלים (תב"ע נד/64-2) פסקה כי המשיב זכאי לפדיון בגין 100 ימי חופשה. טענות המערערת כנגד זכאות המשיב לפדיון חופשה בבית הדין האזורי ובפנינו טענה המערערת מספר טענות כנגד הדרישה של המשיב לזכותו בפדיון חופשה בגין העבודה בימי ששי לאחר החתימה על ההסכם הקיבוצי. אעמוד על עיקרן. א. א. מכתבו של המשנה למנכ"ל המודיע למשיב כי מאחר והוא חייב לעבוד בימי ששי, הוא יקבל פדיון חופשה בגינם מאז החתימה על ההסכם הקיבוצי, מכתב זה נוגד את החוק - הוא נוגד את סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. ב. ב. מכתב התחייבות זה נוגד את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. על כן מכתב זה הוא התחייבות לא חוקית. ג. ג. גם אם ינתן תוקף למסמך הנ”ל יש לפרשו כחל רק לגבי העבר ולא לגבי העתיד. ד. ד. הסכם הקיבוצי מלמד שלא קיימת אפשרות לצבור ימי חופשה במקום ימי ששי בם עובדים מאחר וההסכם קובע שיש לנצל ימי חופשה עד לסוף שנת הכספים, שאם לא כן ימחקו ימי החופשה. בפנינו טענה העירייה כי אכן נהוג במדינה לתת למי שעובד בימי ששי ימי חופשה תחתם. אלא שאין לטענתה לצבור ימי חופשה. האם כדין פסק בית הדין האזורי כי יש לתת למשיב פדיון חופשה חלקי לטענה כי מכתב והבטחת המשנה למנ"כל נוגדת את סעיף חוק יסודות התקציב קבעה השופטת ד' פרוז'ינין כי המערערת כלל לא פנתה לממונה על השכר לקבלת אישור. מעשה זה נגוע בחוסר תום לב. אין זה לגיטימי שמעביד, ובודאי לא מעביד ציבורי, יתחייב לתשלום מסויים, ולאחר מכן לאחר שנים רבות כאשר העובד פורש לגמלאות, יטען כי לא ניתן בזמנו, בעת ההתחייבות אישרו של הממונה על השכר. כל זאת כאשר אותו מעביד ציבורי אינו פונה כלל לממונה על השכר. לא עולה גם מלשון ההסכם הקיבוצי כי הוא חל רק לגבי העבר, ועל כל פנים לא זו היתה ההבטחה שניתנה למשיב. הפנייה לקבלת אישור צריכה להיעשות כאשר ניתנת ההבטחה והיא צריכה להיעשות בכנות ובתום לב. אין לפנות לקבלת אישור לאחר שנים בדיעבד ובלשון רפה. הבטחה כזו שניתנה למערער דורשת קיום בתום לב. בטרם חוקק חוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973 רווחה בשיטת המשפט שלנו התיאוריה האנגלית של השתק הבטחה. במקרה כגון דא היתה המערערת מושתקת מלטעון כי לא התקבל אישור לפי חוק יסודות התקציב כאשר היא עצמה לא עשתה דבר על מנת לקבל אישור למרות שהיא הבטיחה למשיב כי יקבל פדיון חופשה בגין העבודה בימי ששי. כיום לא חלה עוד תורה זו ואת מקומה תפס עקרון תום הלב. מכוח עקרון זה על המערערת לקיים את הבטחתה. בית הדין האזורי קבע כי באי תשלום פדיון החופשה הנדון פעלה המערערת תוך אפליית המשיב לעומת עובדים בכירים אחרים אשר שולם להם הפדיון. חוסר תום לב בהתנהגות המערערת יש למצוא גם בכך שהיא שינתה את הכללים והחילה אותם בדיעבד על המשיב. מעל לכל יש בכך התעשרות שלא כדין. המערערת גרמה למשיב לעבוד בימי ששי ועתה היא מבקשת להימנע מתשלום תמורת ימים אלו למרות הבטחתה. השופטת ד' פרוז'ינין סמכה את החלטתה על פסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בעניין זגורי (בג"צ 6231/92; בשג"צ 745/94 אלברט זגורי נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ומדינת ישראל ואחרים, פ"ד מט(4), 749). מכוח סעיף 31 לחוק החוזים היא הפעילה את שיקול דעתה והפחיתה את ימי החופשה למאה ימים בגינם היא פסקה פדיון חופשה. מאחר ואין ערעור של המשיב אין להתערב בכך. מכל הנימוקים הללו יש לדעתי לדחות את הערעור. הנשיא ס' אדלר [1] פתח דבר חברתי הנכבדה סגנית הנשיא סבורה, כי דין הערעור להדחות. לתוצאה זו אני שותף, אולם אבקש להוסיף מספר הערות קצרות. [2] עובדות המקרה - המשיב (התובע בבית הדין האזורי), מר שמעון בן דוד (להלן- בן-דוד), שימש, עובר לפרישתו, כמנהל האגף למשאבי אנוש בעיריית ירושלים (היא המערערת בפנינו). קודם לכן שימש בן-דוד כאחראי על האמרכלות. ביסוד התובענה שהגישה העירייה כנגד בן-דוד מצוי אישור, מיום 3.4.1990, שניתן לבן-דוד על-ידי מר מרינוב, בתפקידו כ"משנה למנכ"ל העירייה לאמרכלות" ובהיותו הממונה על בן-דוד, ולפיו רשאי בן דוד לצבור ימי חופשה בגין עבודתו, בפועל, בימי שישי. עותק האישור הועבר ל"מנגנון" העירייה. מר מרדכי מרדכי (להלן - מרדכי) שימש החל מחודש ינואר 1993, כסגן המנהל הכללי ואחראי למשאבי אנוש, והחל מחודש פברואר 1994, בתפקיד משנה למנהל הכללי ואחראי למשאבי אנוש. משכך, היה מרדכי, החל מחודש ינואר 1993, הממונה על בן דוד. היחסים בין מרדכי לבין בן דוד עלו על שרטון ובמהלך חודש ינואר 1993, הודיע מרדכי לבן דוד בכתב, כי יופסק לגביו התשלום עבור 60 שעות נוספות גלובליות, וכי מספר השעות הנוספות יקבע לפי צורכי התפקיד, ובלבד שלא יעלה על תקרה מסוימת. בהמשך, הודיע מרדכי לבן דוד, במכתב מיום 2.5.1993, כי החליט לצמצם את היקף עבודתו כך שמטלותיו לא יכללו טיפול ישיר בעובדים והוסיף כהאי לישנא: "3. לאור האמור לעיל ומאחר והיקף עבודתך מצטמצם בצורה משמעותית, שעות עבודתך תהיינה עד השעה 16:00, כלומר לא תאושר לך עבודה בשעות נוספות. 4. הנ"ל בתוקף מ- 1.5.1993". [ההדגשה במקור - ס.א.]. על רקע חילוקי הדעות בין בן דוד לבין מרדכי, ברורה משמעותו של המכתב, המצוטט בחוות דעתה של סגנית הנשיא, שנשלח לבן דוד מאת האחראית לרישום חופשות, הנושא תאריך 28.9.1993, והעוסק ב"... החלטה שנתקבלה לאחרונה...". אותה החלטה הייתה, ככל הנראה, החלטתו של מרדכי, אשר במכתב מיום 29.8.1993 פנה למנכ"ל העירייה, בנושא התשלום עבוד עבודה בימי שישי, והביע את דעתו לפיה: "... נראה לי כי אין לאשר תשלום עבור ימי ששי וימים בהם משרדי העירייה סגורים ואין לאשר צבירתם כימי חופשה לשם פדיונם עם סיום שרותם". נראה, כי בעיית התשלום עבור עבודה בימי שישי התעוררה או נודעה למרדכי בסמוך למועד פרישתו של בן דוד, בחודש ספטמבר 1993. [2] המסגרת הנורמטיבית - הכלל הוא, כי התחייבות של מנהל בשירות הציבורי הנוגדת את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 ו/או את סעיף 203(א) לפקודת העיריות אינה תקפה. כך, גם התחייבות אשר ניתנת על ידי פקיד עירייה אשר אינו מוסמך לתתה אינה תקפה. זאת ועוד, על פי עדותו של בן דוד עצמו, הגורם המוסמך לחתום על חוזים מטעם העירייה הנו גזבר העירייה. זאת ועוד זאת, לא הוכחה קיומה של קנוניה בין בן-דוד לבין מרינוב, לפיה יפעלו בניגוד לחוק ואף לא הוכח, כי בן דוד ידע שהאישור שניתן לו על-ידי מרינוב נגד את החוק, ועל-כן לא היה מקום לאכפו. [3] הכרעה על פי נסיבות המקרה - ההכרעה במקרה דנן נסמכת, כמובן, על אותן עובדות המקרה המיוחדות אשר השכילו או לא השכילו בעלי הדין להוכיח. ומה הן אותן נסיבות? בן דוד עבד בפועל בימי ששי. עבודתו זו לא הייתה בגדר סוד עבור עובדים בכירים אחרים בעירייה. למעשה, ההפך הוא הנכון, רבים מהם עבדו בעצמם בימי ששי. העבודה נעשתה באישור הממונה הישיר של בן דוד, תוך שבן-דוד ער לכך שעובדים נוספים מקבלים פדיון חופשה עבור עבודה בימי ששי. ועוד, העירייה לא ביטלה את האישור במהלך תקופת עבודתו של בן-דוד. מנגד, העירייה לא השכילה להוכיח שהאישור שניתן לבן-דוד ניתן בניגוד להוראות החוק הנזכרות לעיל. בנוסף, העירייה לא העבירה את העניין לממונה על השכר לצורך קבלת אישורו, ולחילופין קבלת הוראותיו בדבר ביטול האישור. לאמור, התנהגותם של בכירי העירייה מלמדת, כי הם התייחסו לאישור שנתן מרינוב כעולה בקנה אחד עם הוראות החוק. נחזור ונדגיש, כי עובדים בכירים אחרים עבדו בימי ששי ואלה שפרשו קודם לבן דוד קיבלו תשלום עבורם. זאת ועוד, אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שההסדר האמור חל גם על גזבר העירייה! מכאן, שצבירת ימי חופשה על חשבון עבודה בימי ששי הייתה לחלק ממדיניות שהנהיגו האחראים על משאבי האנוש בעירייה. החלטתה של העירייה, בשנת 1993 להפסיק את ההסדר האמור נופלת בגדר שינוי מדיניות ולא בגדר ביטול אישור חסר תוקף. תמיכה למסקנתנו זו מצויה גם בעובדת אי-העמדתו לדין משמעתי של מרינוב. יצוין, כי בית הדין קמא לא ביכר לחייב את העירייה במלוא ימי פדיון החופשה הצבורה אשר תבע בן דוד (143) אלא ב-100 ימים בלבד. בכך, התחשב בית הדין קמא בנסיבות המקרה, לרבות תקופת עבודתו האחרונה של בן דוד, בה נאסר עליו לעבוד בשעות נוספות, לרבות בימי ששי. ועוד, בית הדין קמא דחה את תביעתו של בן דוד לקבלת תשלום עבור 60 שעות נוספות גלובליות בחודש עבור התקופה שלאחר הודעת מרדכי, לפיה הוא אינו רשאי לעבוד שעות נוספות. [4] סוף דבר - דין ערעורה של העירייה להידחות. השופט עמירם רבינוביץ אני מסכים לאמור בפסיקתם של הנשיא וסגנית הנשיא. נציג עובדים ניסן הרפז הנני מצטרף לדעתה של סגנית הנשיא. נציג מעבידים בנימין ליברמן אני מצטרף לפסק דינו של הנשיא. סוף דבר הערעור נדחה ועל המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. פדיון חופשהדמי חופשה שנתית