פסק דין 1. 1. התובע 1 (להלן - התובע) אזרח ותושב ישראל נשוי לתובעת 2 (להלן - התובעת) גם היא אזרחית ותושבת ישראל. התובע עבד כעצמאי בתקופה שמחודש 4/99 ועד לחודש 12/99 וכעובד שכיר מחודש 1/00 ועד לחודש 12/00. עד לחודש 7/01 התובע קיבל דמי אבטלה והיה פטור מתשלום דמי הביטוח. בחודשים 8/01 עד 11/01 נרשם התובע כדורש עבודה אך לא קיבל דמי אבטלה לפיכך חויב רק בדמי ביטוח בריאות (כ- 84 ₪). מאז חודש 12/01 התובע רשום בנתבע כמי שאינו עובד ואינו עצמאי ומחויב בדמי ביטוח מינימאליים בסך של כ- 132 ₪: כ- 48 ₪ כדמי ביטוח לאומי והיתרה כ- 84 ₪ כדמי ביטוח בריאות. התובע אינו פטור מתשלום דמי הביטוח המינימאליים מאחר והוא אינו בגדר "עקרת בית" ו"אלמנה בת קיצבה" הפטורות מתשלום דמי הביטוח. 2. 2. לטענת התובעים, העובדה ש"עקרת בית" - קרי אישה נשואה שאינה עובדת - פטורה מתשלום דמי הביטוח בעוד גבר במצבה - קרי גבר נשוי שאינו עובד - לא פטור מתשלום דמי הביטוח, מהווה אפליה פסולה של האישה דווקא, וזאת בניגוד לחוקי היסוד המבטיחים שוויון. לטענת התובעים, במקרה הראשון - המפרנס (הגבר) פטור מתשלום דמי הביטוח עבור רעייתו שאינה עובדת ואילו במקרה השני - המפרנסת (האישה) צריכה לשאת בעול הגבר ולשלם עבור הבעל ממשכורתה שלה את דמי הביטוח. התובעים מפנים לכך שהאפליה חמורה שכן בד"כ האישה המפרנסת משתכרת שכר נמוך יותר מזה של הגבר המפרנס. 3. 3. סעיף 342 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, קובע את החובה של מבוטח "שאינו עובד ואינו עובד עצמאי" לשלם דמי ביטוח בעד עצמו. סעיף 351 לחוק קובע מי פטור מתשלום דמי הביטוח כולם או חלקם. לגבי מבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי נקבעו פטורים במקרים מסוימים שאינם רלוונטיים לענינו של התובע. לגבי עקרת בית ואלמנה בת קיצבה כהגדרתן בסעיף 238 לחוק נקבע פטור מתשלום דמי ביטוח (העדר החובה של מבוטחות כאמור לשלם דמי ביטוח לפי פרק יא' - זיקנה ושאירים. 4. 4. העיקרון הבסיסי העומד ביסוד החוק הוא תשלום בעד הביטוח הסוציאלי. בהתאם נקבעה חובת תשלום על כל מבוטח ומבוטח. ברבות הימים ניתנו פטורים אלה או אחרים לאוכלוסיות שהמחוקק סבר כי יש להתחשב במצבן המובנה, ובכללן אוכלוסיית הנשים וביניהן גם אוכלוסיית 'עקרות הבית' - הנשים הנשואות שאינן עובדות ואינן עצמאיות. יובהר כי, על אף הפטור זכאיות 'עקרות הבית' לזכויות מסוימות לפי החוק. 5. 5. טענתם הבסיסית של התובעים, הינה שהתובעת היא זאת שמופלית לרעה באשר היא צריכה לשאת בעול הביטוח של התובע לעומת גבר שאינו צריך לשאת בעול הביטוח של רעייתו. הנתבע חולק על 'נקודת המבט' הזו, באשר לדידו יש להסתכל על הענין מזווית הראיה של התובע בלבד עליו מוטל הנטל לשאת בביטוח 'בעד עצמו'. מנקודת מבטו של הנתבע אין עסקינן באפליה של התובעת לעומת גברים נשואים שהם המפרנסים העיקריים, אלא במתן זכות עודפת לאישה 'עקרת הבית' לעומת 'עקר הבית', וזאת בבחינת העדפה מתקנת. גם אנו סבורים כמו הנתבע, שהקושי המוצג על ידי התובעים נכון ככלל לתארו כמתן זכות עודפת לנשים או "אפליית הגברים", ולו מן הטעם שחובת תשלום הביטוח לפי חוק היא על המבוטח 'בעד עצמו. 6. 6. ככלל אמרנו, מן הטעם שניתן להעלות על הדעת מקרה פרטני שתוצאתו העקיפה יכול ותחשב לאפלייתה של האישה לרעה. ונסביר: טול מקרה בו גבר או אישה רווקים נטולי כל מקורות הכנסה שאינם עובדים ואינם עצמאים. במקרה כזה הנ"ל עשויים להיות זכאים לגמלת הבטחת הכנסה ולפטור מתשלום דמי הביטוח. גבר או אישה כאמור לא יהיו זכאים להבטחת הכנסה לפי מצבם הם, אלא לאחר בחינת מצבו של "התא המשפחתי" כולו. במקרה של העדר זכאות, הנ"ל יאלצו לממן את דמי הביטוח מתקבולי התא המשפחתי. עד כאן השוויון ומכאן השוני: התא המשפחתי שבראשו 'גבר' יהיה פטור מלשלם דמי ביטוח בעד בת הזוג בהיותה בגדר 'עקרת בית'. לעומת זאת, התא המשפחתי שבראשו 'אישה' לא יהיה פטור מתשלום כאמור באשר 'עקר הבית' אינו פטור. איננו צריכים לקבוע מסמרות בענין זה שכן ממילא לא הונחה בפנינו תשתית עובדתית מתאימה. 7. 7. הנה כי כן, הטענה הרלוונטית שבפנינו היא הפלייתו של הגבר דווקא אשר נדרש לשאת בדמי הביטוח בעוד אישה במצב מקביל ('עקרת בית') פטורה מכך. קיומה של 'הפליה', לכשעצמה, אין תוצאתה בהכרח כי עסקינן בהפליה אסורה. הדבר טעון בבדיקת 'חוקתיותה' של אותה הפליה. ועד שאנו ממשיכים ראוי להזכיר, בקליפת אגוז (ומיותר להרחיב) מושכלות יסוד 7.1. 7.1. השוויון מהווה ערך יסוד במשפט הישראלי - "מן הראשונים במלכות", כדברי כבוד השופט בדימוס חשין. הכלל שלפיו אין מפלים בין אדם לאדם מטעמי גזע, מין, לאום, עדה, ארץ מוצא, דת, השקפה או מעמד חברתי הוא עקרון יסוד חוקתי, השלוב ושזור בתפיסות היסוד המשפטיות שלנו, עוד מהכרזת העצמאות של המדינה, ומהווה חלק בלתי-נפרד מהן בבחינת "נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו". ביסוד עקרון השוויון עומדים שיקולים של צדק והגינות. השוויון הוא מרכיב מרכזי בהסכמה החברתית עליה מושתתת החברה, ההפליה - היפוכו של השוויון - היא נגע היוצר תחושת קיפוח ותסכול, היא פוגמת בתחושת השייכות ובתמריץ החיובי להשתתף בחיי החברה ולתרום לה. חברה אשר בה נוהגת הפליה איננה חברה בריאה, ומדינה שבה נהוגה אפליה לא תוכל להיקרא מדינה מתוקנת 7.2. 7.2. עקרון השוויון מעוגן בישראל במספר מערכות נורמטיביות. ראשית, הוא היווה עקרון הלכתי - פרי "המשפט המקובל נוסח ישראל" - אשר הוכר ופותח על-ידי בתי המשפט בישראל. העיקרון ההלכתי של שוויון מוקרן לתוך "מושגי השסתום" של המשפט כגון: סבירות, צדק, שוויון ותקנת הציבור, ומהווה מרכיב נורמטיבי בגיבוש היקף פריסתם העיקרון ההלכתי של שוויון מהווה עוגן נורמטיבי להכרה בזכות לשוויון כזכותו של האדם בישראל. מכוחו מתגבשות הלכות שיפוטיות המשקפות אותו. עקרון השוויון חל גם בתחום יחסי העבודה בכללותם. התחיקה האוסרת הפליה ביחסי עבודה משקפת עיקרון זה, אך היא לא הביאה אותו לעולם. שנית, עקרון השוויון מעוגן בדין הישראלי החקוק. תחילתו בהכרזת העצמאות, הקובעת כי מדינת ישראל תקיים שוויון בין אזרחיה "בלי הבדלי דת, גזע ומין". המשכו בדברי חקיקה, אשר מגבשים שוויון זה במערכות יחסים מיוחדות. לשיאה הגיעה התפתחות זו עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר כבר (כמעט) ואין חולק שהוא עיגן את השוויון כזכות חוקתית על-חוקית החוסה בגדרו של כבוד האדם 7.3. 7.3. עקרון השוויון דורש כי קיומו של דין מבחין יוצדק על-פי טיב העניין ומהותו. עקרון השוויון מניח, אפוא, קיומם של טעמים ענייניים המצדיקים שוני, הבחנה. הפליה - שהינה ניגודו של השוויון - קיימת, אפוא, באותם מצבים בהם דין שונה לאנשים השונים זה מזה מבחינה עובדתית מבוסס על טעמים שאין בהם כדי להצדיק בחברה חופשית ודמוקרטית הבחנה ביניהם, ובלשונו של השופט אור: "יחס שונה ללא הצדקה עניינית". על כן, דין נתון יוצר הפליה כאשר שני בני אדם, השונים זה מזה (חוסר שוויון עובדתי) מטופלים על-ידי הדין באופן שונה, מבלי שהשוני העובדתי שביניהם יש בו כדי להצדיק, טיפול שונה בנסיבות העניין. ביסוד ההפליה מונח, אפוא, גורם השרירות, חוסר הצדק וחוסר הסבירות. 7.4. 7.4. השוויון אינו מעניק זכות מוחלטת. זכותו של אדם לשוויון - ככל זכות אדם אחרת - היא זכות יחסית. גבולות התפרסותו של עקרון השוויון נקבעים על-ידי איזון פנימי בין מכלול זכויות האדם ועל-ידי האינטרס הציבורי. ניתן לפגוע בזכות לשוויון מכוחם של ערכים ראויים אחרים. פגיעה כדין בשוויון עשויה להתקיים לגבי דבר חקיקה שמאוחר לכניסתו לתוקף של חוק היסוד אם זו תואמת את ערכיה של מדינת ישראל, היא לתכלית ראויה ופגיעתה בשוויון אינה מעבר למידה הדרושה. ולגבי דבר חקיקה שקדם לו - מורה אותנו חוק היסוד כי אין בו "כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד" (שנת 1992) (להלן - פיסקת שמירת הדינים). 8. 8. לאור האמור בחינת טענות התובעים מחייבים נקיטה בהליך דו שלבי: תחילה בחינת הטענה האם אכן אין נוהגים שיוויון כלפי התובעים לשם כך על התובעים "להצביע על קיומה של הבחנה בלתי מוצדקת בחוק הפוגע" רק לאחר מכן ומשעסקינן בהוראה חקוקה יש לבדוק האם הפגיעה עומדת בתנאי חוק היסוד. 9. 9. יסודותיה של תכנית הביטחון הסוציאלי הישראלית, כפי שעוצבה בחוק הביטוח הלאומי, בתכנית בוורידג' אשר פורסמה לראשונה באנגליה בחודש נובמבר 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השניה לאחר פרסומה של תכנית בוורידג' ופרסומה בארץ ישראל פעלה ההסתדרות הכללית להפצתה, לאחר עיבוד התכנית ע"י מר יצחק קנב (אז קניבסקי), בקרב היישוב היהודי בארץ. מאוחר יותר, בשנת 1949, עמד קנב בראש הועדה הבין-משרדית לתכנון הביטוח הסוציאלי אשר גיבשה את התכנית הישראלית אשר כונתה 'תכנית בוורידג' הישראלית'. בבסיסה של תכנית בוורידג' עמדו הנחות עבודה הקשורות למבנה החברה - כגון: שישמר המבנה המסורתי של המשפחה, לרבות חלוקת התפקידים שבה: הגבר דואג לצורכי המשפחה והאישה מבצעת את עבודות הבית ומטפלת בילדים וזאת מבלי להביא בחשבון את הערך הכלכלי של עבודה במשק הבית, המליץ בוורידג' לראות בנשים מבוטחות התלויות בבעליהן. בתקופת גיבושה של התכנית - כמו גם בשנות אימוצה בישראל - נתפסו הנשים כאוכלוסיה חלשה הזקוקה, בהגדרה, להגנה. בקווי היסוד של ממשלת ישראל הראשונה, אשר הוקמה ביום 8.3.49, נאמר כי המדינה "תקים בשלבים פרוגרסיביים מערכת מוסדות לביטוח סוציאלי ועזרה הדדית מפני חוסר עבודה, תאונה, נכות, זקנה, יתמות ואלמנות". דברים דומים נאמרו בהחלטות ועידתה הראשונה של ההסתדרות, לאחר הקמת המדינה, בנוגע לפעולתה להגשמת חוקה של ביטוח סוציאלי מקיף. תפיסה דומה משתקפת באמנה של ארגון העבודה הבינלאומי - ILO - משנת 1952 בדבר בטחון סוציאלי (סטנדרטים מינימאליים) (מספר 102) (להלן: "אמנה 102"), אשר אחד מענפי הביטוח המפורטים בה הוא גמלאות לאלמנה ולילדים עקב מות המפרנס. תימוכין לתפיסה הנ"ל ניתן למצוא גם בממצאים אמפיריים לפיהם לנשים יש בדרך כלל רמות הכנסה ומקורות הכנסה נמוכים יותר מאלה של גברים]. "הנחות העבודה" הנ"ל חלחלו לכל מערכות הביטחון הסוציאלי, ובכללן המערכות הפנסיוניות הותיקות והביאו להתייחסות דומה, קרי לאבחנה בין נשים לגברים בדמות של העדפה מתקנת לנשים. 10. 10. לטענת הנתבע הנחות היסוד הנ"ל אשר עמדו ביסודן של חוק הביטוח הלאומי טרם נס ליחן ולפיכך, האבחנה שנעשית בין הזכויות העודפות של הנשים לבין הגברים 'מוצדקת'. הנתבע מפנה לשורה שלחיקוקים אשר באה לידי ביטוי העדפה זו: הוראת חוק שווי זכויות האישה, תשי"א - 1951 ולפיו אין רואים כפגיעה בשוויון או כאפליה פסולה הוראה או פעולה שנועדו לתקן הפליה קודמת או קיימת של נשים או שנועדו לקדם את שוויונן, וכן הטלת החובה על קיומו של ייצוג הולם של נשים בגופים ציבוריים; הוראת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988, ולפיו אין רואים זכות יתר לעובדת כהפליה; חוק גיל פרישה, תשס"ד - 2004, לפיו זכאית האישה לפרוש מהעבודה מטעמי גיל בגיל 62 בעוד הגבר רשאי לעשות כן בגיל מאוחר יותר. 11. 11. בתמיכה לטענתו הציג הנתבע נתונים מספריים הממחישים לדעתו את העובדה שהנשים עדיין סובלות מאפליה מבנית מבחינת השתתפותן בשוק העבודה. ואלה הנתונים שהוצגו בתעודת עובד ציבור מיום 5.6.05: "א. בבדיקת קובץ ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2003 נמצא כי קיימים כ-92,000 גברים "עקרי-בית", קרי גברים שמוגדרים כ"לא עובד ולא עצמאי" ושנשותיהם עובדות מחוץ לביתן. מתוך כלל קבוצה זו ישנם כ-20% המקבלים קצבאות מהנתבע, נתון המשליך לעצם חיובם/פטור מגבייה של דמי ביטוח. על כן, האוכלוסייה הרלוונטית לתובע היא 80% הנותרים, שגודלה הוא כ-73,000 גברים. ב. היקף הגבייה של קבוצה זו הוא כ-150 מליון ₪ בשנה, ומזה כ-93 מליון ₪ עובר למערכת הבריאות. ג. לגבי רמת ההכנסה של הנשים (בנות-זוגם של חברי קבוצה זו), יוער כי: - - 43% משתכרות עד מחצית השכר הממוצע. - - 37% משתכרות מחצית עד השכר הממוצע. - - 20% משתכרות מעל השכר הממוצע. (השכר הממוצע לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, הוא 6,964 ₪) ד. לגבי "עקרות-בית", לנתבע קיים קושי באיתור גודל קבוצה זו (שכן היא כאמור פטורה לעניין דמי ביטוח, ואינה מוגדרת כדבעי בנתוני הנתבע), אולם אומדן מעלה כי גודלה של הקבוצה הוא כ-450,000 נשים. מתוך כלל קבוצה זו ההערכה כי ישנם כ-20% המקבלות קצבאות מהנתבע. נתון המשליך לעצם חיוב/פטור מגבייה של דמי ביטוח. על כן, האוכלוסייה הרלוונטית לתובע היא 80% הנותרים, שגודלה הוא כ-360,000 נשים." 12. 12. על עמדת הנתבע יש חולקים. בענין פידלמן סבר בית הדין הארצי כי ההנחות אשר עמדו ביסודה של האפליה המתקנת אשר הביאה למתן זכויות עודפות לאלמנות על פני אלמנים מקרן פנסיה ותיקה אינה מוצדקת עוד ולכן בטלה. אמנם אין לראות בפסק הדין משום קביעה גורפת בדבר הצורך בביטול ההעדפה המתקנת בכל תחומי הביטחון הסוציאלי, אך יחד עם יש בו משום איתות לרשויות המדינה המחויבות לפעול בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם לשוב ולבחון את הנחות הבסיס אשר עומדות ביסודן של האבחנות במערכת הביטחון הסוציאלי בכלל ובחוק הביטוח הלאומי בפרט, לרבות את מידתיות האפליה ואת התאמתה למטרה. בענין דוד גולומב בו נדונה אפליה בין אלמן לאלמנה בחוק הביטוח הלאומי, התבטא בית הדין הארצי בדבר הצורך לבחון היבטים אלה של האפליה טרם הקביעה אם היא כדין אם לאו. 13. 13. כך או כך, אפילו צודקים היו התובעים בטענה לפיה קיימת בענין זה "אפליה פסולה", לא היה בכך כדי לסייע בידם מן הטעם שהוראות הפטור חוקקו עוד טרם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. משכך ולאור פיסקת 'שמירת הדינים' הרי משעסקינן ב'הפליה' המעוגנת בדבר חקיקה ראשי העומד בתוקפו זה שנים רבות אין בידנו להעניק לו את הסעד המבוקש ותרופתם של התובעים הוא בפניה לרשות המחוקקת בענין בר יהודה נדחתה על ידי בג"צ עתירה שעניינה דומה - קיומה של הפליה בין אלמן לאלמנה בזכאות לקצבת שאירים. כך נפסק גם בענין דוד גולומב. 14. 14. לדיון לא התייצב נציג ציבור שני שהוזמן, ולפיכך ניתן פסק הדין במותב חסר. עמדת היועץ המשפטי לממשלה בתיק זה התבקשה אך משום מה לא התקבלה עמדתו. בהתאם למדיניות בית הדין בתביעות מסוג זה, אין צו להוצאות. שאלות משפטיותביטוח לאומי