פסק דין 1. לפנינו תביעתו של התובע, מר עיסא אבו חומוס, המבקש כי בית הדין יורה למוסד לביטוח לאומי (להלן:"הנתבע"), להכיר בזכאותו לקצבת הבטחת הכנסה, לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א 1980, וזאת לאחר שהנתבע דחה תביעתו בשל היותו בעלים של רכב מנועי. 2. ואלו הן העובדות כפי שהן עולות ממכלול הראיות שהוצגו בפנינו: א. התובע, יליד 1957, תושב שכונת עיסוויה במזרח ירושלים, נשוי ואב לשלושה ילדים קטינים. אשת התובע, ילידת 1957, עקרת בית. ב. התובע מכור לאלכוהול, המטופל בעמותה לפיתוח שירותי רווחה, "אפשר", ביחידה לטיפול בנפגעי אלכוהול, החל מחודש מאי 2003 ועד חודש אפריל 2004. ג. אשת התובע החלה להירשם כדורשת עבודה בלשכת התעסוקה, החל מיוני 2003 ועד מרס 2004, כולל. ד. ברישומי משרד הרישוי, רשום על שמו של התובע רכב שמספרו, 3742758, שנת יצור הרכב, 1988. רישיון הרכב חודש לאחרונה ביולי 1997. על הרכב רשומה הערת אזהרה בגין עיקול. ה. חובו של התובע לעיריית ירושלים, נכון ליום 13.8.2003, עמד על כ-36,000 ₪. ו. התובע הגיש לנתבע תביעה לקצבת הבטחת הכנסה בחודש מאי 2003, התביעה נדחתה בגין בעלות על רכב. 3. לבית הדין הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, שנחקר על תצהירו זה. דיון והכרעה 4. שתי שאלות עומדות במחלוקת בין הצדדים, השאלה האחת, סבה סביב זכאותו של התובע להבטחת הכנסה, בשל טענת הנתבע כי התובע הינו בעלים של רכב. היה ונקבע כי התובע זכאי להבטחת הכנסה, נידרש לשאלה השנייה, הנוגעת למשך הזכאות בהיות התובע בתוכנית גמילה, האם כטענת התובע, זכאותו מתפרשת על פני כל התקופה, או שמא כטענת הנתבע, זכאותו של התובע מתפרשת למשך 5 חודשים בלבד, בהתאם ל"תדריך הבטחת הכנסה (גמלאות)", מטעם הנתבע. המסגרת הנורמטיבית 5. חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן:"החוק"), קובע בסעיף 2 את תנאי הזכאות כדלהלן: (א) תושב ישראל שמלאו לו 25 שנים זכאי לגימלה, בכפוף להוראות חוק זה, כל עוד מתקיים בו אחד מתנאים אלה: (1) אין לו הכושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או שאינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי, הכל לפי כללים, תנאים ומבחנים שנקבעו בתקנות ובלבד שהקביעה כי הוא אינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי תיעשה בידי אחד מהמפורטים בפסקאות משנה (א) עד (ג) כמפורט בהן, ותהיה לתקופה שלא תעלה על התקופה שקבע השר לענין זה: (א) ... (ב) ... (ג) לגבי מי ששוהה במרכז לטיפול באלכוהוליסטים המצוי בפיקוח משרד העבודה והרווחה - המרכז האמור; 6. סייג לזכאות לקצבת הבטחת הכנסה הוא קיומו של מקור הכנסה, כאמור בסעיף 9 לחוק: (א) בחוק זה, "הכנסה" -הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות - (5) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס שהוא רכב כאמור בסעיף 9א. 7. תקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב- 1982, (להלן: התקנות) ענינה ב"הכנסה מנכס" ובין היתר, נאמר בה כך: "(ג) על-אף האמור בתקנה זו, היה הנכס רכב מנועי, יראו את הנכס כאילו מופקת ממנו הכנסה חדשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגימלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת-משנה זו;" 8. בדב"ע מו/ 46-0 קופרמן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), עמד בית הדין הארצי על טעמם של החוק ושל התקנות בשלילת הגימלה מבעל רכב: "ההוצאות הכרוכות בהחזקת רכב הן כה גבוהות שיש לראות בעל רכב כמי שיש לו הכנסה מנכס, ו"נכס" פירושו גם "טובת הנאה" ראויה או מוחזקת בלשון סעיף 9(ג) לחוק". 9. לעניין רישום בעלות על רכב במשרד הרישוי נקבע בעב"ל 1030/01 אבן עאשי סלמיה נ' המוסד (ניתן ביום 14.10.02), כי: "בעלות על רכב לענין חוק הבטחת הכנסה אינה נקבעת בהכרח על פי הרישום במשרד הרישוי אלא בעיקרו של דבר, על פי הנוהג ברכב מנהג בעלים בפועל ממש. אלא שעל התובע הרשום כבעל רכב במשרד הרישוי חובת ההוכחה, כי אין הוא בעליו של הרכב, חרף רישומו על שמו". האם התובע הינו בעלים על רכב? 10. כאמור, הנתבע דחה את תביעתו של התובע לגימלת הבטחת הכנסה בשל בעלות על רכב. 11. לטענת התובע, הרכב הרשום על שמו, מעולם לא היה שלו, וכל מעורבותו לעניין היתה בעת שפנה אליו מר מאהר בדר, תושב השטחים, ביקש את עזרתו כשרצה לקנות את הרכב. מוכר הרכב סירב למכור את הרכב למר בדר, בשל היותו תושב שטחים, לכן, נעזר בתובע, ובעיקר בתעודת הזהות הישראלית של התובע, על מנת להעביר הבעלות בין המוכר לקונה. התובע הסכים לעשות זאת משום שהקונה, מר חדר, שילם לו 700 ₪ בעבור השימוש בתעודת הזהות שלו. רכב זה, שנועד, מלכתחילה, לשמש מקור לחלקי חילוף, פורק ויצא מכלל שימוש, ולראיה, רישיון הרכב לא חודש מאז שנת 1997. מוסיף התובע וטוען, כי רק עם פנייתו לראשונה לנתבע, נוכח לדעת כי הרכב רשום על שמו (פרוטוקול עמ' 4 שורה 16). התובע מציין כי פנה למשרד התחבורה כדי לבטל את רישום הבעלות שלו על הרכב, אך נודע לו, כי הוטל עיקול על הרכב בשל חובו לעיריית ירושלים (פרוטוקול עמ' 5 שורה 15-26). התובע פנה לעיריית ירושלים, מתוך כוונה להסדיר את החוב, אך משהסתבר לו היקף החוב, ראה כי אין באפשרותו לסלקו (כ-36,000 ₪). 12. נציין כבר כעת, כי מצאנו את גירסתו של התובע עקבית, סדורה ומהימנה. התובע הרים את הנטל והוכיח כי רישומו של הרכב על שמו, במשרד הרישוי, הינו רישום שנעשה למראית עין. 13. מרישומי משרד התחבורה, עולה כי מבחן הרישוי השנתי האחרון של הרכב, נעשה בחודש ספטמבר 1997. מנתון זה נלמד, כי התובע לא עשה שימוש ברכב באופן קבוע, ולא הפיק ממנו טובת הנאה כך שיחול לגביו סעיף 9(ג) לחוק ויחשב ל"נכס", וזאת, לכל הפחות מאז ספטמבר 1998, המועד בו פג רישיון הרכב. 14. ניתן לקבוע בוודאות כי לתובע אף לא היו כל הוצאות הכרוכות בבעלות על הרכב מאז ספטמבר 1998, ולפיכך לא ניתן לראות בתובע כמי שיש לו הכנסה מנכס, כאמור בעניין אבן עאשי סלמיה נ' המוסד, דלעיל. 15. מאחר וקיבלנו את גירסתו של התובע כי בעלותו על הרכב היתה למראית עין, הרי שאין מקום לראות בתובע כמי שהעביר את הנכס לאחר, כקבוע בהוראותיה של תקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה. זכאות התובע לגימלת הבטחת הכנסה-שהייה במרכז לגמילה 16. כאמור, התובע שהה במרכז לגמילה, ב"אפשר", עמותה לפיתוח שירותי רווחה, מחודש מאי 2003 ועד אפריל 2004. 17. הנתבע הציג הנחיות פנימיות, "תדריך הבטחת הכנסה (גמלאות)", לפיהן, זכאותו של התובע תחומה בחמישה חודשים, בלבד. אולם עיון ב"תדריך הבטחת הכנסה (גמלאות)", מעלה שתי שאלות. האחת, שאלת מעמדו הנורמטיבי של התדריך, כאשר הנטל מוטל על כתפי הנתבע, והשנייה, משך הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה, כפי שנקבעה בתדריך. 18. מהוראות סעיף 2 לחוק, הקובעות את תנאי הזכאות, נלמד, כי המחוקק הטיל על השר לקבוע כללי זכאות בחקיקת משנה. בכללים שעוגנו על ידי השר בתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע) תשמ"ב 1982, נקבעו כללים, אך באשר לנגמלים מסמים, בעוד שהשר לא קבע כל מגבלה באשר לזכותם של מבוטחים, המצויים במרכזי גמילה מאלכוהול, ולא תחם את זכאותם לפרק זמן קבוע. 19. בבג"צ רובינשטיין, קבע בית המשפט העליון, כי מחוקק המשנה מנוע מלקבוע הסדרים ראשוניים בחקיקת משנה, ועליו לתחום עצמו להסדרים משניים (בג"צ 97 / 3267 אמנון רובינשטיין נ' שר הביטחון נב (5) 481). מהלכה זו, ניתן להסיק, בבחינת קל וחומר, כי הנתבע אינו רשאי לקבוע, בהנחיות פנימיות, כל מגבלה המסורה לסמכותו של מחוקק המשנה. ויתרה מכך, אין בכוחן של הנחיות הנתבע לצמצם בזכאותם של מבוטחים ולסתור בכך חקיקה ראשית. 20. אף אם נצעד לשיטת הנתבע, ונבחן את זכאותו של התובע על פי תדריך זה, מצאנו כי היה על הנתבע לפעול על מנת להאריך את זכאותו של התובע מעבר לחמשת החודשים האמורים, וזאת על פי סעיף 1 לתדריך הקובע כי: "נפגעי אלכוהול זכאים לגמלה במרכז אמבולטורי בתקופת הטיפול בהפסקת השתייה. תקופה זו נמשכת 3 עד 5 חודשים. בסמכות מפקח מחוזי להאריך את התקופה בחודשיים נוספים. כל הארכה מעבר לכך היא בסמכות מפקח ארצי". משנוכח הנתבע כי שהייתו של התובע במרכז לגמילה התמשכה מעבר לחמישה חודשים, היה על הנתבע להפנות בקשה למפקח על מנת להאריך את זכאותו של התובע. ונזכיר כי על פי העובדות המוסכמות, התובע שהה במרכז לגמילה מחודש מאי 2003 ועד חודש אפריל 2004. 21. לאור האמור, משהוכח כי התובע אינו בעלים על רכב וכי שהה במרכז גמילה 11 חודשים, אנו קובעים כי הנתבע שלל את זכותו של התובע לגימלת הבטחת הכנסה, שלא כדין. אשר על כן, יש לזכות את התובע בגימלת הבטחת הכנסה החל מחודש מאי 2003 ועד חודש אפריל 2004. סוף דבר 22. תביעתו של התובע להבטחת הכנסה מתקבלת, החל מחודש מאי 2003 ועד חודש אפריל 2004. 23. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. הבטחת הכנסה