פסק דין העורר, ערבי תושב ירושלים, מבקש להכיר בו כנפגע פעולת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 (להלן: "החוק"). תביעתו נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מאחר שהם לא מצאו תימוכין לגירסתו של העורר. אף אם היה האירוע בגדר פעולת איבה, הרי שהמשיב לא מצא קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לעורר לבין האירוע. לגירסת העורר, הוא ירש מאמו יחד עם אחיו ואחיותיו בית בעיר העתיקה בירושלים (להלן: "הבית"). מאז שנת 1996 הוא ניסה מספר פעמים למכור את זכויותיו יחד עם שאר הזכויות של משפחתו באותו בית ליהודים. בשלב הזה ראוי להזכיר כי נחקרו במשטרה מספר אנשים הנוגעים בעניין, וביניהם בנו של העורר. כל ההודעות במשטרה הוגשו כראיה ללא התנגדות, וסומנו יחד נ/1. הבן, יחיא איוב בהודעתו מיום 20.8.01, שאני מסמנת אותה כעת נ/1א', אמר כי 4 שנים לפני האירוע נשוא תיק זה, אביו נלקח ליריחו למשטרה הפלשטינאית בחשד שהוא ניסה למכור את הבית ליהודים. לאחר חקירה הוא שוחרר. שנה לאחר מכן, העורר שוב נלקח אל הרשות הפלשטינאית ברמאללה ונחקר על כוונתו למכור את הבית ליהודים, ושוב הוא שוחרר. על העובדות שאפרט בקטע זה אין חולקין. בשנת 1998, או שנה לאחר מכן והתאריך איננו ברור, אדם בשם מוחמד שקיראת התעניין ברכישת הבית, כאשר כוונתו היתה מלכתחילה למכור אותו מיד לאחר מכן לוואקף המוסלמי בירושלים, וליטול רווח לעצמו של 10,000 דולר. גירסתו של העורר ביחס למה שנמכר בפועל לשקיראת איננה אמינה, ואיננה מתיישבת עם שאר הראיות שבתיק. העורר אומר שהוא מכר את כל הבית תמורת 300,000 דולרים או 250,000 דולרים. שקיראת שילם לו 50,000 דולרים, והיתרה נשארה חוב שלא שולם עד היום. העורר טוען שהיה לו יפוי כוח מכל היורשים שלפיו הוא היה רשאי למכור את כל הבית. יפוי כוח כזה לא הוצג, והגעתי למסקנה, גם על פי הודעתו במשטרה של שקיראת, כי העורר מכר רק את חלקו בבית, כאשר התמורה כולה שולמה לו על ידי שקיראת. למען שלמות התמונה, הזכויות שנרכשו על ידי שקיראת מאת העורר הועברו בפועל לוואקף המוסלמי, והם אף השכירו לאחרים את הבית. לאחר כחודשיים מסיום העיסקה, העורר פנה לשקיראת וביקש את הבית בחזרה. העורר טוען כי הוא פנה אל שקיראת על מנת שזה ישלם את יתרת המחיר על כל הבית, ואילו שקיראת אמר בהודעתו במשטרה כי הפניה היתה לשם קבלת הזכויות בחזרה. שקיראת פנה אל הוואקף והם היו מוכנים לחזור בהם מן העיסקה, אלא שדרשו את הכסף בחזרה. בתיק החקירה המשטרתית ישנם תימוכין לכך שבשלב ההוא לעורר לא נשאר כסף. אשתו אמרה בהודעתה, כי יתכן שהוא בזבז את הכסף. שקיראת אמר בהודעתו, שהעורר מסר לו שהוא רכש חנות בכסף שהוא קיבל תמורת זכויותיו בבית, והוא לא היה יכול להחזיר את אשר קיבל בעיסקה. אף העורר בהודעתו במשטרה מיום 9.4.02 בעמ' 6 להודעה, בשורה 3, אומר במפורש "אני אין לי את הכסף. הכסף הלך". נגבתה הודעה גם מאדם בשם דאוד עבדאת, עובד בוואקף. הוא מאשר כי הוואקף שילם 80,000 דולרים, כאשר היה ברור להם כי לעורר מגיע סכום של 70,000 דולרים והיתרה תשאר בידי שקיראת. חצי שנה לאחר מכן, כך אמר עבדאת במשטרה, הופיע העורר בוואקף וביקש את הבית בחזרה בטענה ששקיראת לא נתן את כל הכסף המגיע לו. לפי דבריו של עבדאת, העורר פנה לבית המשפט בתביעה, אלא שהוא ביטל אותה לאחר מכן. על רקע העובדות המפורטות לעיל, אפשר להבין את האירועים שקרו לאחר מכן. מתוך ידיעה ברורה של העורר כי אין לו סיכוי למכור את הבית שוב באזור ירושלים, הוא חיפש אדם שיעזור לו למכור את הבית במרמה פעם נוספת הרחק מירושלים. הוא הכיר אדם שטען שיש לו קונים בחברון. העורר טוען כי הוא היה אמור לפגוש יהודים על מנת למכור להם את הבית, בעיסקה סיבובית כאשר הקונה לכאורה יהיה ערבי, ואילו בפועל הקונה יהיה יהודי. אינני מאמינה לו, לעורר. פעמיים הוא נחקר במשטרה הפלשטינאית בקשר לכוונה למכור את הבית ליהודים, ורק לאחר שהוא הוכיח כי אין הדבר כך, שוחרר. אין לקבוע בשום אופן שהעורר היה מסתכן שוב, פעם שלישית, להתפס בידי המשטרה הפלשטינאית. ברם, מאחר שהוא נחקר פעמיים תוך כדי מעצר במשטרה הפלשטינאית בחשד של כוונה למכור מקרקעין ליהודים, הוא סבר שטענה כזו תתקבל על ידי גורמי אכיפת החוק בישראל ביחס לחטיפה והמעצר נשוא תיק זה. כאמור, הוא התלווה לאדם בשם עלי נאסר לאזור חברון, אלא שבאחד המחסומים נאסר הסגיר אותו לידי המשטרה הפלשטינאית, שם הוא נכלא. בסיכומיו, טוען ב"כ המלומד של העורר, עו"ד קדש, כי העורר היה עקבי בהודעותיו שהוא עונה בקשר לכוונה למכור את ביתו ליהודים. גירסתו של העורר איננה מקובלת עלי, הן בשל המוסר הלקוי שלו, שללא החזרת הכסף שהוא קיבל מידי הוואקף או מידי שקיראת, הוא ניסה למכור בשנית את הבית. בשלב כלשהו הוא גם חזר אל הקונים וביקש תוספת כסף בטענה שהמחיר שהוא גבה היה נמוך מידי. בכל העיסקה לא היה מעורב אף יהודי. גם אם אותו נאסר אמר לו שיש לו קונים יהודים, הרי אין הדבר מצביע על כך שבפועל העורר היה מוכר את הבית ליהודים. במלים אחרות, גם לפי הגירסה הזו שאין לה תימוכין, היוזמה למכור ליהודים לא באה ממנו, מאת העורר, אלא מנאסר. הדעת נותנת כי כוונתו של העורר להערים על הוואקף שבאותו שלב היו הבעלים של זכויותיו בבית שבמזרח ירושלים היתה הסיבה לחטיפתו. את שארע בתוך הכלא אין אנו יודעים כלל אלא מפיו של העורר. הוא טוען שהוא סבל עינויים. בעוד אשר בחומר של החקירה המשטרתית נאמר כי העורר שוחרר על ידי כוחות צה"ל, הרי באותו חומר נאמר שכל העצורים שהיו בידי הרשות הפלשטינאית שוחררו כאשר כוחות צה"ל התקדמו בקרב. בבית המשפט הופיע כעד קצין החקירות של משטרת ישראל אילן גרנות. הוא אמר ועדותו מקובלת עלי, בעמ' 8 למטה: "מקרים אחרים של סכסוכים מקומיים כאלה ואחרים , אם על רקע כבוד המשפחה, או על רקע כספי, או רקעים אחרים, כן הובילו למעצר על ידי הרשות הפלשטינית". אני קובעת כי הוכח בבית המשפט שגם אם העורר סבל עינויים בכלא הפלשתינאי, וגם על כך אין תימוכין פרט לעדותו שלו, הרי נוסף לכך שאין לנו מידע אם הוא עונה על ידי רשויות הכלא, לא הוכח כי הדבר נעשה על רקע רצונו של העורר למכור זכויות במקרקעין ליהודים. בסעיף 2 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970, קובע חזקה על היות האירוע אירוע איבה וכך לשון הסעיף: "נפגע אדם בנסיבות שיש בהן יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה יראו את הפגיעה כפגיעת איבה אם לא הוכח אחרת". בע.ש. 4076/98 קוקה מזל נ' הרשות המאשרת, נקבעו בצורה ברורה שלבי הבאת הראיות ביחס לחזקה האמורה. נאמר שם: "נטל השיכנוע... מורכב משתי פעימות. "הפעימה הראשונה" היא החובה המונחת לפתחם של העוררים להראות כי בנסיבות יש יסוד סביר להניח שנפגע פגיעת איבה. אם עמדו העוררים בחובה הזאת קמה החזקה שפעולת הרצח היא בגדר פעולת איבה. משקמה החזקה מוסב נטל השכנוע אל הרשות וזו, בגדר "הפעימה השניה", צריכה להוכיח (על ידי עמידה במאזן ההסתברויות) שיש בסיס לשלילת החזקה". מידת השכנוע הנדרשת במסגרת אותה "פעימה ראשונה" היא מידה פחותה אך משמעותית ביותר. העורר צריך לשכנע בראיות כלשהן, ולאו דווקא ראיות קבילות, כי מאזן ההסתברות נוטה לכיוון היות הפגיעה פגיעת איבה דווקא. העורר היה אמור להציג חומר כלשהו ש"יוכל לשמש יסוד לסבירות ההנחה שמדובר על פגיעת איבה". וראה שושנה ישראל נ' הרשות המאשרת , פ"מ תשנ"ג(1), 436 מפי כב' השופט י. לויט. העורר לא הצליח לשכנע אפילו במידה הפחותה הזו את הקשר הסיבתי בין הפגיעה שהוא טוען לה לבין פעולת איבה, על פי אחת החלופות שבסעיף 1 לחוק. הקשר הסיבתי צריך להיות ממשי ולא "עקיף ומרוחק", כדברי הנשיא אהרון ברק בבג"צ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים, פ"ד מה(5) 445, בעמ' 455. אין אנו יודעים במידה כלשהי של וודאות, אפילו פחותה, אם אכן העורר נתפס ונכלא על בסיס כוונתו למכור בית ליהודים, וכפי שציינתי כבר לעיל, אין תימוכין כלשהן מכל סוג שהוא, שהוא סבל עיונים משלטונות פלשטינאים. בהעדר קשר סיבתי בין הפגיעות הגופניות ו/או אחרות שלהן טוען העורר לבין פעולת איבה כלשהי במובן החוק, אין להכיר בו, בעורר, כנפגע פעולת איבה, והערר נדחה. נפגעי פעולות איבה