פסק דין עסקינן במחלוקת אשר התעוררה בין המבקש, יוסף סלמה (להלן: "המבקש" או "החייב") לבין עיריית רמת-גן ועיריית הרצליה (להלן: "המשיבות") בנוגע לחובות בגין קנסות שניתנו למבקש בטרם ניתן צו כינוס על נכסיו, וזאת לאור צו ההפטר שניתן למבקש. 1. ביום 27/11/2000 ניתן צו כינוס לנכסי החייב. ביום 2/4/2003 ניתן צו פשיטת רגל לחייב. ביום 6/1/2006 ניתן צו הפטר לחייב. לאחר שניתן צו ההפטר נשלחו למבקש התראות הוצאה לפועל מטעם המשיבות בנוגע לחובות קנסות בגין עבירות חנייה שבוצעו לכאורה בתחומי המשיבות בטרם ניתן צו כינוס: החוב הנטען לעיריית רמת גן הינו בגין עבירת חנייה שבוצעה ביום 28/12/98. החוב הנטען לעיריית הרצליה הינו בגין עבירת חנייה שבוצעה ביום 2/12/99. כמו כן, אין חולק כי המשיבות לא הגישו בשום שלב תביעת חוב כנגד החייב. ניסיונותיו של החייב להידבר עם המשיבות ולבטל את ההתראות ולייתר פנייה לבית המשפט עלו בתוהו, ומשכך הגיש החייב את הבקשה דנן. 2. המבקש טוען כי החובות האמורים כלולים בצו ההפטר, ואינם נופלים בגדר החריג שבסעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל אשר קובע: "69. (א) צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה: (1) חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס." (ההדגשה שלי - ו.א.). המבקש מעלה מספר טענות חלופיות בעניין זה: א. סעיף 69(א)(1) עוסק בחוב קנסות המגיע למדינה ולא בחוב המגיע לרשות המקומית. המבקש סבור כי אין לכלול בגדר הסעיף חובות בגין עבירות חנייה אשר גובה רשות מקומית. ב. חוב בגין עבירת חנייה הינו חוב בר-תביעה במסגרת הליכי כינוס ופשיטת רגל. דין המשיבות כדין כל נושה אשר לא הגיש תביעת חוב בתוך שישה חודשים ממועד מתן צו הכינוס ולא הגיש בקשה להארכת מועד (סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל), דהיינו החוב הנטען בטל. ג. במידה והחוב למשיבות מוחרג מצו ההפטר, הרי שהמבקש חב רק בסכום הקנס המקורי ללא ריביות ותשלומי פיגורים. המבקש טוען כי מעת שניתן צו הכינוס אסור היה לו לשלם את הקנסות, כיוון שתשלום כזה מהווה העדפת נושים אסורה. מכיוון שכך, הרציונאל שעומד בבסיס הטלת ריביות ופיגורים אינו חל בנסיבות אלה. כמו כן, בתשובתו, העלה המבקש טענה חדשה בנוגע לתחולת דיני ההתיישנות במסגרת פשיטת רגל, אלא שלאור החלטתי להלן אינני רואה לנכון להתייחס אליה. 3. המשיבות טוענות כי צו ההפטר שניתן לחייב אינו כולל את חובות הקנסות המגיעים להן, וזאת לאור סעיף 69(א)(1): א. המשיבות טוענות כי דין חוב קנסות לרשות מקומית כדין חובות למדינה המוחרגים מצו ההפטר. המשיבות סבורות כי אין לפרש את הסעיף באופן דווקני, אלא באופן תכליתי כאשר מטרת הסעיף הינה לשמר את המקור התקציבי של המדינה ולמנוע פגיעה בו על ידי מתן צו הפטר . ב. המשיבות טוענות כי לא מוטלת כל חובה על רשות מקומית לפעול לגביית חוב בדרך של תביעת חוב. לטענתן, רשות מקומית יכולה להגיש תביעת חוב, אך אינה מחוייבת להגיש תביעת חוב ואין לאי-הגשתה כל השפעה על החוב. על כן, אין מניעה כי בהינתן צו הפטר לפושט הרגל תוכלנה המשיבות לחזור ולפעול בהליכי גבייה כנגדו בגין חובות קנסות אשר קדמו למתן צו הכינוס. ג. בעניין תשלומי הריבית והפיגורים טוענות המשיבות כי על החייב לשלם ריבית ופיגורים בגין התקופה שחלפה מעת מתן הקנס ועד למתן צו הכינוס, ומעת שניתן צו ההפטר ועד למועד התשלום בפועל. המשיבות מסכימות כי אין להטיל על החייב ריביות בגין התקופה שבין מתן צו הכינוס ועד למתן צו ההפטר. 4. הנאמן מסכים לבקשת החייב ומתנגד לעמדת המשיבות. הנאמן הדגיש בתגובתו כי דין רשויות מקומיות כדין כל נושה וכי המשיבות דנן לא טרחו להגיש תביעת חוב בשום שלב. משכך, סבור הנאמן כי הן מנועות מלהמשיך בהליכי הגבייה של הקנסות. מוסיף הנאמן וטוען כי על גופים מוסדיים, ורשויות מקומיות ביניהם, חלה חובה מוגברת, ומשנמנעו המשיבות מלהגיש תביעות חוב, אין להן להלין אלא על עצמן. הנאמן סבור כי אין כל צורך לקבוע האם דין חוב לרשות מקומית כדין חוב למדינה, שהרי מאי נפקא מינה אם מדובר בחוב בדין קדימה ואם דינה של רשות מקומית כדין המדינה במסגרת סעיף 69(א)(1), כאשר גם על המדינה מוטלת חובה להגיש תביעת חוב, וכאשר לא מוגשת תביעת חוב כזו, החוב בטל. כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") מצטרף לנימוקי המבקש והנאמן. עמדת הכנ"ר הינה כי חוב קנסות לרשות מקומית אינו נכלל בגדר סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל, וכי היה על המשיבות להגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל. משנמנעו המשיבות מלהגיש תביעת חוב, הן מנועות עתה מגביית החוב לאחר שניתן צו הפטר . עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי; 5. צו כינוס שניתן על נכסי חייב יוצר "קו גבול" חד וברור בין דיני חדלות הפרעון לבין הדין האזרחי הכללי. סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי ממועד פרסום צו הכינוס רשאים נושים להגיש תביעות חוב בתוך שישה חודשים. זהו סד זמנים מגביל (יחסית לדין האזרחי הכללי) ותכליתו היא לייעל ולקדם את הליכי הכינוס ופשיטת הרגל, על מנת שניתן יהא לקבל תמונת מצב וודאית בנוגע למצבת חובות החייב ונכסיו ועל מנת לקדם הסדר בין החייב לנושיו. חובו הנטען של נושה אשר איחר את המועד ולא הגיש תביעת חוב בתוך שישה חודשים (ולא הגיש בקשה להארכת מועד בהתאם לסעיף 71(ב) ולתקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל) בטל, במובן זה שהנושה מאבד את זכותו לתבוע את החוב מן החייב. בעניין זה אין חשיבות לזהותו של הנושה ואף אין חשיבות לגודל החוב. כמו כן, אין די באי ידיעה בתום לב על הליכי חדלות הפרעון (ראו, בין היתר, פש"ר 29/95 בש"א 59076/99 שושלת הנגרים נ' מימון; פש"ר 239/97 בש"א 18584/01 לבידי זהב נ' שדה; פש"ר 1021/98 בש"א 5844/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' עו"ד קאופמן; פש"ר 1943/02 בש"א 24163/07 השטיח המעופף נ' פניני; פש"ר 1765/02 בש"א 22683/03 נס נ' אפקון תעשיות). 6. דינן של רשויות המדינה כדין כל נושה בכל הנוגע להגשת תביעות חוב במועד. בסוגיה זו לא העניק המחוקק כל יתרון לרשויות המדינה. חשיבות זהותו של הנושה (דהיינו, השוני בין נושה "רגיל" לרשויות המדינה השונות) נוגעת לקביעת מעמד החוב לאחר שנבדקה התביעה ואושרה על ידי הנאמן. דהיינו, האם מדובר בחוב בנשייה רגילה או בחוב בדין קדימה. המחוקק מצא לנכון ליתן לרשויות המדינה יתרון בקביעת מעמד החוב כלפיהן כדין קדימה, אלא שיתרון זה אינו פוטר אותן מהגשת תביעות חוב במועד. כך עושות רשויות המס ורשויות מקומיות לאורך שנים רבות בתיקי פשיטת רגל ופירוק למכביר, וכך היה על המשיבות דנן לעשות. יתרה מכך; טענותיהן של המשיבות, בדבר תחולת דברי חקיקה שונים הנוגעים לרשויות מקומיות על חוב קנסות שלא הוגשה תביעת חוב בגינו, דינן להידחות. ניסיונות "יצירתיים" של רשויות המדינה לעקוף את החובה הברורה שבפקודת פשיטת הרגל להגיש תביעת חוב במועד, תוך הסתמכות על דינים מיוחדים (כגון פקודת העיריות), נדחו על ידי בעבר בלשון מפורשת (ראו פש"ר 1765/02 בש"א 22683/03 נס' נ' אפקון תעשיות). דיני חדלות הפרעון הינם דינים קוגנטיים, ואין לראות בפקודת העיריות "מסלול עוקף" לדינים אלו. 7. כאמור, המשיבות לא הגישו תביעות חוב בשום שלב במסגרת הליכי פשיטת הרגל. על כן, מנועות הן מלטעון כי החובות הנטענים הינם חובות עליהם חל סעיף 69(א)(1), אשר מחריג חובות מסוימים מצו ההפטר. סעיף 69(א) חל רק על חובות ברי-תביעה בפשיטת רגל. פרשנותו של הסעיף אינה מנותקת מ"סביבתו" וצריכה להיעשות על רקע יתר הוראות הפקודה, ובמיוחד סעיף 71, אשר עוסק בחובות ברי תביעה. משכך, פטורה אני מלקבוע מסמרות בשאלה שהצדדים הרחיבו עליה את הדיבור, האם חובות קנסות לרשות מקומית דינם כדין חובות למדינה, אשר מוחרגים מצו ההפטר לפי סעיף 69(א)(1). אעיר רק זאת; תכליתו של צו הפטר הינה לאפשר לחייב לפתוח דף חדש מבלי שייאלץ להמשיך לסחוב בצקלונו את נטל משקלם של חובות העבר. המחוקק ראה לנכון לסייג את צו ההפטר ולהחריג מתוכו חובות מסוימים, המנויים בסעיף 69(א). בבואו של בית המשפט לקבוע כי חוב מסוים נכלל בחובות המוחרגים מתוך צו ההפטר, יש לנקוט בגישה מצמצמת אשר תותיר את החריג ככזה, ולא תהפוך את החריג לכלל. אלא שכאמור, דברים אלו נאמרו למעלה מן הצורך, ועל כן אסתפק בכך. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. כל הליכי הגבייה וההוצאה לפועל שנוקטות המשיבות בנוגע לחובות המבקש למשיבות, אשר נוצרו בטרם ניתן צו הכינוס, יופסקו לאלתר. המשיבות ישאו, ביחד ולחוד, בשכר טרחת עורך דין ובהוצאות המבקש בסך 7,500 ₪ בצרוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מיום מתן החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל. הפטרקנסצוויםחניה