פסק דין רקע 1. בפניי ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) מיום 13.3.08, בת.פ. 153/07 ו- ת.פ. 154/07, אשר נדונו בפניו במאוחד. 2. המערערת היא בעלת רישיון להפעלת תחבורה ציבורית. על פי כתב אישום אחד (ת.פ. 153/07), למערערת רישיון הפעלת שירות אוטובוסים בקו שירות מס' 451, מירושלים לאשדוד. על פי רישיון הקו ונספחיו, אמורה לצאת מירושלים, בשעה 15:30, נסיעה לכיוון אשדוד. בתאריך 12.6.06, המתין המתלונן בשעה 15:31 בתחנת הקו, בגבעת שאול בירושלים, עד השעה 16:45, אולם האוטובוס לא הגיע, והנסיעה לא בוצעה כלל. בשל אירוע זה יוחסו למערערת העבירות של אי עמידה בתנאי הרישיון - עבירה לפי סעיף 2 וסעיף 7(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד-1974, בזיקה לתקנה 385 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, עבירה לפי סעיף 39(ב), סעיף 39א וסעיף 39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957; ואי הפעלת שירות סדיר - עבירה לפי סעיף 2 וסעיף 7(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד-1974, בזיקה לתקנה 399(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, עבירה לפי סעיף 39(ב)(2), סעיף 39א וסעיף 39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957. 3. על פי כתב האישום האחר (ת.פ. 154/07), למערערת רישיון הפעלת שירות אוטובוסים בקו שירות מס' 182, ממטע לרכבת בית שמש. על פי רישיון הקו ונספחיו, קיימת נסיעה בשעה 15:15 ממטע, לתחנת הרכבת בבית שמש. בימי שישי זוהי הנסיעה האחרונה בקו לפני כניסת השבת. ביום 17.11.06, בשעה 14:55, המתינו שני נוסעים בתחנת הקו הנמצאת בצור הדסה, עד השעה 15:50, כדי לנסוע באותה נסיעה. אלא שכל אוטובוס לא הגיע, והנוסעים נאלצו לקחת מונית בנסיעה מיוחדת לביתם אשר בבית שמש. גם במקרה זה יוחסו למערערת העבירות המפורטות לעיל, ובנוסף, יוחסה להם עבירה של אי עצירה בתחנה לאיסוף נוסע, לפי סעיף 4 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד-1974, בזיקה לתקנה 428(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, עבירה לפי סעיף 39(ב)(2), סעיף 39א וסעיף 39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957. 4. המערערת הודתה באישומים המפורטים לעיל והדיון בהם אוחד, מן הטעם שבית משפט קמא סבר כי השאלה בשני התיקים זהה, והיא מהו גזר הדין הראוי, כאשר אוטובוס אינו יוצא בזמן שנקבע או אינו יוצא בכלל, ומה הדין כאשר נגרם נזק לנוסעים. 5. על פי העובדות ששימשו תשתית לבירור שאלות אלה, ועליהן אין עוררין, הרי שבכל הנוגע לת.פ. 154/07, משראו הנוסעים כי האוטובוס אינו מגיע, לאחר שהמתינו לו למעלה משעה, נאלצו לקחת מונית מיוחדת עד בית שמש. הנוסעים, שהם שומרי שבת, הגיעו לביתם מספר דקות לאחר כניסת השבת. עוד צוין בגזר דינו של בית משפט קמא, כי הנוסעים בררו, קודם צאתם לתחנה, את זמני הנסיעות, ורק לאחר שהתחוור להם כי ניתן להגיע באוטובוס שמו פעמיהם לתחנה. המערערת הסבירה, כי הנהג היה חדש בקו, ועל כן לא ידע את מסלולו, ומכאן הטעות. בכל הנוגע לת.פ. 153/07, הנוסע שהמתין עד בוש לאוטובוס לאשדוד אמור היה לפגוש את עורך דינו. הוא יצא לשם כך מביתו בבית שמש לירושלים, והמתין בתחנה שבגבעת שאול. בשל האיחור הרב, לא יכול היה עורך הדין להמתין לו, והפגישה התבטלה. המתלונן חזר לביתו במפח נפש. גם כאן טען הנוסע כי ברר, קודם יציאתו, את זמני היציאות של האוטובוס. המערערת טענה בתגובה לאישום זה כי אין המדובר באיחור של שעה ורבע, אלא באיחור של 25 דקות בלבד, שכן ההפרש בזמנים נבע מפקקים שהיו בין תחנת המוצא לבין התחנה בה המתין הנוסע. 6. בשל עבירות אלה הטיל בית-משפט קמא על המערערת עונש של קנס כספי בסכום של 20,000 ₪, בכל אחד משני התיקים, וכן הורה על תשלום פיצוי למתלוננים. הערעור מופנה כלפי גובה הקנס שהוטל על המערערת בכל אחד משני התיקים. גזר הדין 7. בגזר דינו עמד בית משפט קמא על חשיבות העמידה בתנאי הרישיון, על מנת שלא ייפגע ציבור הנוסעים. כן עמד על זכותם של המשתמשים בתחבורה הציבורית לדעת כי הם יכולים לסמוך על לוחות הזמנים ולכלכל את צעדיהם בהתאם. במיוחד ציין את הפגיעה הנגרמת - בשל שיבושים בזמני הנסיעות - דווקא לחלשים, שהם רבים מאלה הנצרכים לתחבורה הציבורית, ועליהם יש להגן. בית משפט קמא קובע בגזר הדין כי העונש המקובל בעבירות מעין אלה הוא בסביבות 20,000 ₪, וכי יש לכך הצדקה שכן רק מדיניות תקיפה כלפי בעלי רישיונות הסעה תביא אותם לנסות ולמזער את התקלות כמידת האפשר. הטענות בערעור 8. על פי הנטען, המערערת מבצעת מדי יום כ- 45,000 הסעות, ובחישוב שנתי למעלה מ- 16 מיליון הסעות. בהיקף הסעות עצום כזה, אין אפשרות למנוע תקלות בסדר גודל של אלפים בודדים של איחורים. התחבורה הציבורית אמורה להתמודד עם עומסי תנועה קשים, נסיעה מפרכת במרכזי ערים, פקקים בלתי צפויים מראש וכיוצא באלה נתונים. 9. לטענת ב"כ המערערת, גזר דינו של בית משפט קמא הינו חריג ביותר, ולא ניתן למצוא התייחסות זהה או דומה בשום מקום אחר בארץ. המערערת חולקת על קביעתו של בית המשפט, לפיה המדובר בעונש מקובל. עוד חולקת היא על הקביעה לפיה מדיניות ענישה תקיפה תביא להפחתת התקלות. על פי הנטען, לא הונחה לקביעה זו כל תשתית עובדתית, ויש בה משום התעלמות ממערכות האכיפה הפנימיות של אגד, כמו גם מן המהלכים אותם נוקטת החברה לצמצום התופעה, בשיתוף פעולה עם משרד התחבורה. לסיכום, סבור ב"כ המערערת כי העונש אינו מידתי ואינו משקף את רמת הענישה המקובלת בעבירות בהן הורשעה. 10. ב"כ המשיבה עמד על הצורך להבטיח שהנוסע יגיע ליעדו בזמן, ובמיוחד נכון הדבר כאשר המערערת היא המפעיל היחיד בקו, ואין לנוסע ברירה אלא לסמוך על השירות שהיא נותנת. עוד טען, כי השאלה של רמת הענישה הראויה לא נבחנה בבתי המשפט המחוזיים, כערכאת ערעור, במשך 15 השנים האחרונות. יחד עם זאת, ביקש ב"כ המשיבה לציין, כי במהלך השנים שולש הקנס המירבי על עבירות מן הסוג הנדון, וכן סבור הוא, כי אין להתייחס לגובה הקנס שהוטל בגזרי דין קודמים במונחים כספיים, אלא יש להעריכם על פי האחוז שהם מהווים מן הקנס המירבי אותו ניתן היה להטיל בעת שהוטלו. ב"כ המשיבה הציג בפניי גזרי דין בהם הוטלו על מפעילי הסעה ציבורית קנסות בסכומים המהווים כמעט 100% מן הסכום אותו ניתן היה להטיל. בנוסף סבור ב"כ המשיבה, כי במקרים הנדונים אין המדובר באיחורים הנובעים מעומסי תנועה בלתי צפויים או אירועים דומים אחרים שאין למפעיל הציבורי שליטה עליהם. המדובר במקרים בהם לא בוצעה כלל הנסיעה, או ששובץ לנסיעה נהג שאינו מכיר את המסלול. דיון והכרעה 11. העבירות בהן הודתה המערערת הינן עבירות של אחריות קפידה, אשר ככלל אינן מעוררות דיון בסוגית מידת האשמה של מבצעיהן. אלא שבשני המקרים שביסוד הערעור דומה, כי גם לו הייתה נדרשת המשיבה להוכיח רשלנות, הייתה עומדת בנטל ההוכחה. 12. שיבוץ נהג שאינו מכיר את המסלול, בקו שתדירות הנסיעה שלו נמוכה ביותר, לקראת הנסיעה האחרונה ביום במסלול האמור, ועל אחת כמה וכמה כשנסיעה אחרונה זו היא בערב שבת, מהווה פגיעה חמורה בשירות הציבורי החשוב הזה. זהו מעשה המהווה זלזול בציבור הנוסעים. ואכן, שני נוסעים, שהם שומרי שבת, אשר טרחו ובררו מראש את מועדי היציאות של האוטובוסים במסלול בו ביקשו לנסוע, מצאו עצמם על סף חילול שבת בשל התקלה. כך גם במקרה נשוא כתב האישום השני, המדובר באיחור ניכר, אשר גם אם את חלקו יש לייחס לפקקים (נתון שאינו מעלה ואינו מוריד לעניין עצם האחריות לביצוע העבירה), עדיין חלק משמעותי ממנו נותר בלא כל הסבר. לפיכך, גם במקרה זה ההתנהגות המתוארת הינה התנהגות רשלנית בפועל, ולא רק כזו המוחזקת כרשלנית, על יסוד ההנחה המקופלת באחריות הקפידה. רוצה לומר, ההתיחסות העונשית המתחייבת היא כאל עבירת רשלנות ולא כאל עבירה של אחריות קפידה. 13. אשר לרמת הענישה המקובלת, יש לומר כי בית משפט זה, בע"פ 40021/07 (כב' הנשיאה מ' ארד והשופטים י' עדיאל וי' צבן), סבר כי גזר דין אחר של בית משפט קמא, בו הוטל, בנסיבות חמורות פחות, עונש זהה לעונש נשוא הערעור, הינו ראוי ונכון, ולא היה מתערב בו אלמלא הסדר טיעון שהושג בין הצדדים במסגרת הערעור. ניתן ללמוד דוגמא גם מגזר דינו של בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה, בת.פ. 349/05, בו אישר הסדר טיעון, לאחר הרשעה, ובמסגרתו נקנסה חברת "קווים" בסכום של 15,000 ₪, בגין אי ביצוע נסיעה במהלך 40 דקות, בניגוד לתנאי הרישיון של הקו הרלוונטי. ניתן להניח, כי הסדר הטיעון משקף רמת ענישה מקובלת, שאלמלא כן לא הייתה ניתנת לו הסכמת הנאשמת. 14. מסקנתי היא, כי העונש שהוטל על המערערת בגזר הדין נשוא הערעור משקף כראוי את שיקולי הענישה, בשים לב לכך שהמדובר בהתנהלות אשר יש בה רשלנות ממש. גם בעבירות של אחריות קפידה, מן הסוג בהן הורשעה המערערת, יש ליצור מדרג הענישה המתייחס לנסיבות הקונקרטיות של המעשה. כאמור לעיל, אני סבורה כי בשני האירועים העומדים ביסוד גזר הדין, המדובר במעשים המצויים ברף גבוה של רשלנות, ומבטאים יחס בלתי נאות כלפי ציבור המשתמשים בתחבורה הציבורית. העונש שהוטל מבטא זאת היטב. 15. הערעור נדחה. קנסאוטובוס