פסק דין התובע הינו לקוח של הנתבעת, שהינה בעלים של בית קפה בשם "קופי שופ" ותובע את הנתבעת לתשלום פיצויים מכוח חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים, תשמ"ג-1983. טענות התובע לטענת התובע התארח בתאריך 29/7/2007 בבית הקפה "קופי שופ" שבבעלות הנתבעת במושבה הגרמנית בירושלים. בשהותו במקום עישנו סיגריות לקוחות אחרים שישבו בבית הקפה. לדברי התובע, פנה למנהל המשמרת בדרישה שיביא להפסקת העישון בבית הקפה, אולם פנייתו לא נענתה ולכן נאלץ לעזוב את המקום. בכתב תביעתו טוען התובע כי על הנתבעת היה לגרום להפסקת העישון בבית הקפה, ומונה את מחדליה של הנתבעת בהתאם: 1. בבית הקפה אין שלטים האוסרים על עישון. 2. על השולחנות מוצבות מאפרות. 3. אין הפרדה פיזית בין הלקוחות המעשנים ללקוחות שאינם מעשנים. 4.גדלו של החלק שהוקצה לעישון גדול מהשטח שנקבע בחוק. לטענת התובע סובל הוא מדלקת כרונית בעפעפיים, אשר גורמת לתגובה דלקתית בעיניים, הבאה לידי ביטוי בגרד ודמע של העיניים המלווים בכאב, בזמן חשיפה לעשן. התובע עותר לתשלום פיצויים בסך בן 10,000 ₪, בגין הפגיעה בבריאותו והפגיעה בכבודו וחופש התנועה שלו עקב כך שנאלץ לעזוב את בית הקפה בו חפץ להתארח. טענות הנתבעת בכתב הגנתה ובדיון טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה, בהיותה תביעה קנטרנית, מיני רבות, המוגשות לבתי המשפט נגד מסעדות ובתי קפה לאחר חקיקת התיקון לחוק הגבלת העישון על ידי גופים שזה עיסוקם, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט ומתוך ניסיון לקבל כספים בטענות סרק. לגופו של ענין טענה הנתבעת כי בתחומי בית הקפה מוצבים שלטים האוסרים על עישון וכי המקום היחידי בו מותר העישון הוא בגינת בית הקפה, אשר עד לשעות אחר הצהריים מקורה באמצעות צילונים ושמשיות ולאחר מכן, מוסר הקירוי והלקוחות יושבים תחת כיפת השמים. בדיון שהתקיים בפני הוסיפה הנתבעת כי בראשית חודש 11/2007 עם תיקונו של החוק הוקמה בבית הקפה מחיצה, באופן בו הוקצה חדר נפרד למעשנים, על פי החוק. בנוסף, הותקנו פילטר ומאווררים (ונטות) לאוורור החדר. לטענת הנתבעת, התובע לא פנה לעובדיה בעבר בענין העישון ולו היתה פניה מצד התובע או מצד כל לקוח אחר, היתה פועלת להפסקת עישון נקודתי זה או אחר. דיון תביעתו של התובע מושתתת על חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים, תשמ"ג-1983 (להלן:"חוק הגבלת העישון או החוק") אשר תוקן (בתיקון מס' 2 - שפורסם ברשומות ביום 7/8/2007) ובתאריך 7/11/2007 נכנס לתוקף בשמו החדש: ה"חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983". תביעתו של התובע מתייחסת לאירוע שהתרחש לטענתו, ביום 29/7/2007 ועל כן יש לבחון את הדברים על פי החוק בנוסחו טרם התיקון הנזכר לעיל. למעשה, טוען התובע ארבע טענות. הראשונה, מתייחסת להתעלמותו של מנהל המשמרת בבית הקפה מדרישתו להורות למעשנים במקום להפסיק לעשן (ראה סעיף 8 לכתב התביעה), השניה, מלינה על המצאותן של מאפרות על שולחנות בית הקפה, השלישית, מתייחסת להעדר שילוט המורה על איסור עישון בבית הקפה והרביעית, עניינה בהעדר הפרדה פיזית בין הלקוחות המעשנים לבין הלא מעשנים. אדון בטענות התובע אחת לאחת - אם כי לא כדרך הבאתן. א. המצאותן של מאפרות על השולחנות לטענת התובע, המצאותן של מאפרות על השולחנות מהווה מסר הנוגד את הוריית השלטים המורים על איסור לעשן (ס' 10 לכתב התביעה) ועצם הנחתן מהווה למעשה היתר ועידוד למעשנים הפוטנצייאליים. לא אוכל לקבל טענה זו. איסור הצבת מאפרה במקום ציבורי נקבע לראשונה בחקיקה, בתיקון מס' 2 לחוק, אשר כאמור נכנס לתוקפו בתאריך 7/11/2007, ועל כן אינו חל על המקרה שבפני, אשר כאמור, התרחש לפני תיקון החוק. לפני התיקון, לא נאסרה איפא, הצבת מאפרות על השולחנות והנתבעת לא הפרה הוראת כל דין בעניין זה. עוד אציין כי מאפרה, למרות שמה, אינה משמשת רק את ציבור המעשנים ומיועדת אף להשלכת פרטי אשפה קטנים מסוגים שונים (קיסמים, מסטיק ועוד). ב. העדר שילוט המורה על איסור עישון בבית הקפה החובה לקבוע שילוט המורה על איסור העישון נקבעה בסעיף 2 לחוק הגבלת העישון ואין חולק כי חובה זו חלה על הנתבעת. בעת הדיון הציג בפני נציג הנתבעת צילומים המוכיחים קיומו של שילוט כנדרש והעיד כי השילוט היה קיים במועד האירוע הנטען. טענת התובע להעדר שילוט האוסר על עישון בבית הקפה במועד האירוע, לא הוכחה בפני, ולמעט טענות בעלמא, לא הובאה מטעמו ראיה כי במקום לא נקבע שילוט כאמור, למרות שהתובע היה מצוייד במצלמה ובמסרטה והציג בבית המשפט תמונות וסרטון. ער אני לסתירה העולה לכאורה ממעשיה של הנתבעת, כאשר מחד, מונחות על שולחנות בית הקפה מאפרות, ומאידך גיסא טוענת הנתבעת לקיומם של שלטים האוסרים על העישון, אולם החוק עצמו בנוסחו המוקדם אפשר קיומה של סתירה זו לכאורה, ואין להחיל על הנתבעת חובות שלא נקבעו עליה בחוק. לפיכך אני קובע כי בשטח בית הקפה היו קבועים שלטים האוסרים על העישון במקום במועד האירוע. ג. העדר אגף נפרד ללקוחות מעשנים בכתב תביעתו טוען התובע כי בבית הקפה, נכון ליום האירוע, לא היתה הפרדה פיזית בין ציבור המעשנים לבין ציבור הלא מעשנים, וכי השטח שהוקצה על ידי הנתבעת ללקוחות המעשנים עולה על השטח המותר בחוק. אין חולק כי בעת המקרה לא היו "חדר נפרד לחלוטין" ו"סידורי אוורור תקינים" כנדרש בחוק. כלל הלקוחות המבקרים בבית הקפה ישבו בחלל אחד, אשר התקיימה בו הפרדה מלאכותית בין המעשנים לבין אלו שאינם, זאת באמצעות מארחת העומדת בכניסה והמפנה את האורחים בהתאם להעדפתם, לאיזור בו מותר לעשן ולאיזור בו העישון אסור, כאשר אכסדרת הכניסה מפרידה בין שני האיזורים. מטענות הנתבעת אני למד כי לאחר תיקונו של החוק, בחודש 11/2007, בנתה היא מחיצה מריצפה לתיקרה לבידודם של המעשנים באגף נפרד, ודאגה להתקנה של פילטר ושואבי אוויר לצורך אוורור המקום (פרוטוקול עמ' 2 שורות 20-23). עיין חוק הגבלת העישון - הן בנוסחו לפני התיקון והן לאחריו - מלמד כי זה אינו מטיל חובה על בית עסק להקצות חדר נפרד לחלוטין לעישון, ואינו מטיל חובה על בית הקפה, גם אם הוקצה חדר כזה, לאכוף את האיסור לעשן בעצמו. סעיף 11 לתוספת לחוק הגבלת העישון קובע כדלקמן: "...מסעדה, מזנון, בית קפה, לרבות כל בית אוכל אחר (כולם להלן-בית אוכל), למעט חדר נפרד לחלוטין, אם קיים שהוקצה לעישון בידי הנהלת בית האוכל במפורש, אם הוקצה, ובלבד שיש בו סידורי אוורור תקינים והעישון בו אינו גורם מטרד בחלקים האחרים של בית האוכל ושטחו אינו עולה על רבע מהשטח הפתוח לציבור". אין הסעיף קובע חובה להקצות חדר למעשנים, אלא אוסר על אדם לעשן בבית קפה למעט ב"חדר נפרד לחלוטין, אם קיים שהוקצה לעישון בידי הנהלת בית האוכל וכאמור ובמפורש, אם הוקצה" (הדגשים שלי- א.ח.). ד. אי אכיפת החוק על ידי הנתבעת התובע טוען כי על הנתבעת היה לאכוף את הפסקת העישון על לקוחותיה, אולם משפנה למנהל המשמרת בדרישה כי יפסיק לאלתר את העישון בבית הקפה הושבו פניו ריקם ועל כן נאלץ לעזוב את המקום. ברמה העובדתית לא שוכנעתי כי התובע פנה למאן דהוא ודרש להפסיק את העישון ודרישתו זו סורבה. לטענתו בסעיף 8 לכתב התביעה דיווח על העישון למנהל המשמרת, אך בסע' 9 כותב התובע כי "בעל המקום" (ולא מנהל המשמרת) לא נענה לבקשתו להפסיק העישון ולכן עזב המקום. עוד לא שוכנעתי כי התובע ניסה לשוחח עם מנהלי המקום משך כשנה וחצי, כפי שטען בס' 6 לכתב התביעה. התובע אינו מפרט למי פנה אינו נוקב בשם ומפנה למנהלי המקום ומנהל המשמרת. את אותה ידידה עלומה שבילתה עמו, לטענתו, לא הזמין התובע כלל לעדות בבית משפט לאישוש גירסתו. נציג הנתבעת מכחיש כי התובע פנה אליו וטענה זו לא נסתרה. כך או כך, מדובר במקום גדול, מרווח, מוארך במבנהו (עפ"י השרטוט אותו הציג מנהל הנתבעת בעת הדיון) והמעוניין להימנע מעשן סיגריות יכול להתרחק מרחק רב יחסית מאגף המעשנים. אציין עוד כי לפי השרטוט, קטן אגף המעשנים מרבע כלל השטח הכולל של בית הקפה כדרישת החוק. גם לו הייתי מקבל טענת התובע כי פנה אל הנתבעת בדרישה להביא להפסקת העישון, הרי שבמועד האירוע, לא נקבעה בחוק הוראה המחייבת את הנתבעת לעשות כן. חובה זו של מחזיק מקום ציבורי לאכוף את הוראות החוק האוסר עישון במקומות ציבוריים נקבעה רק בחוק החדש שנכנס לתוקף ביום 7/11/2007. בנוסחו הקודם קבע החוק כי עישון מתאפשר רק בחדר נפרד, ואיפשר להנהלת בית קפה לבנות או להקצות חדר שכזה, כאשר האחריות לעישון או להעדר עישון מוטלת היתה על המעשן בלבד. כך גם נאכף החוק ע"י הפקחים בשטח לאמור: אם מעשן אדם באותו חדר שהוקצה ע"י הנהלת בית הקפה, אם הוקצה, אזי אין הוא בא לכלל עבירה ואם יעשן הוא בבית הקפה אך לא בשטח המיועד לכך, עובר הוא עבירה וניתן לנקוט נגדו באמצעים המתאימים ע"י הממונים על אכיפת החוק, אך עדיין לא על ידי מנהלי בתי הקפה. החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983, קובע בס' 2 א' כדלקמן: (א) (א) המחזיק של מקום ציבורי חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב) בתחום המקום הציבורי שבהחזקתו. (ב) (ב) יראו את המחזיק של מקום ציבורי כמי שמילא אחר הוראות סעיף קטן (א), אם הוכיח כי עשה את כל אלה: (1) (1) פנה לאדם המעשן או המחזיק סיגריה, סיגרילה, נרגילה, סיגר או מקטרת כשהם דלוקים במקום ציבורי, בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו, לחדול מהמעשה האסור או נקט אמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב); (2) (2) התלונן בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו, בפני המפקח כמשמעותו בסעיף 7, על הפרת הוראות סעיף 1(א) או (ב), או עשה מאמץ סביר לעשות כן, אם על אף פעולתו כאמור בפסקה (1), נמשכה הפרת הוראה מההוראות האמורות. סעיף 2 א לחוק המתוקן, הינו אחד השינויים הבולטים שהביא בכנפיו התיקון לחוק, קרי; הטלת אחריות על מחזיק של מקום ציבורי, בנוסף לחובה שהחיל החוק על האדם המעשן. מתיקון החוק באופן אשר החיל חובה אקטיבית על מחזיק מקום ציבורי לאכוף את הוראות החוק, ניתן ללמוד גם כי קיומה של חובה זו חל רק ממועד כניסתו של החוק לתוקף, ללמדך כי קודם לתיקון לא היתה חובה כזו. אין גם ללמוד מן הנוסח החדש הטלת חובה רטרואקטיבית לתקופה שקדמה לתיקון. כל שנדרש איפא מהנתבעת על פי החוק בנוסחו המוקדם, היה להציב שילוט האוסר על עישון, אך אין לקבוע כי היה על הנתבעת "לדאוג לכך שיפסיקו בעישון לאלתר", כטענת התובע (ראה סע' 8 לכתב התביעה). תיקונו של החוק נעשה בעקבות אשרור "אמנת המסגרת של ארגון הבריאות העולמי לפיקוח על הטבק" בשנת 2005 על ידי מדינת ישראל אשר קובעת בסעיף 8(1) קיומן של עדויות מדעיות שהוכיחו באופן מוחלט וללא עוררין כי חשיפה לעשן טבק עלולה לגרום מוות, מחלה ונכות. בסעיף 8(2) התחייבו המדינות החתומות על האמנה לנקוט אמצעים חקיקתיים, משפטיים ומנהליים במטרה להגן על הציבור מחשיפה לעישון בין היתר, במקומות ציבוריים סגורים. על מטרת השינוי ניתן ללמוד אף מדברי ההסבר להצעת חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים (תיקון מס' 2) (מניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון), התשס"ז-2007, שם נאמר: "... כדי ליצור תמריץ למחזיקים למעשה של מקומות ציבוריים לאכוף את איסור העישון בתחומי המקום הציבורי שבהחזקתם, מוצע לחייבם לפקח ולעשות כל שניתן כדי למנוע עישון בניגוד להוראות סעיף 1(א) ו-(ב) לחוק (סעיף 2א(א) המוצע). " (ה"ח, הכנסת 138, טז' באדר התשס"ז, 6.3.2007 ) גם מדברי הכנסת עולה שהמחוקק עצמו מבקש ליצור מצב חדש ובו חובת אכיפה לבעלי בתי הקפה שכן עובר לתיקון לא היתה חובה כזו. פסק דינו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 9615/05 אליו מפנה התובע, משתית את עיקר הכרעתו על העדר שילוט באותה מסעדה ובענייננו היה קיים שילוט כנדרש. במצב דברים זה, לא נותר לי אלא לקבוע כי הנתבעת לא עברה על הוראות החוק, אם משום שלא הוכח בפניי כי האירוע לו טוען התובע, התרחש, אם משום שלא שוכנעתי כי התובע פנה למאן דהוא בבית הקפה ואם משום שבמועד האירוע לא היתה חובה על הנתבעת למנוע עישון בשטחה. לסיום אתייחס למספר טענות של התובע: (1) (1) בית המשפט מקבל את טענת התובע לפיה סובל הוא מבעיות בעיניו והצצה באולם בית המשפט לתוך עיניו של התובע כפי שדרש ע"י מי שאינו רופא לא היתה מסייעת לתובע במאום. (2) (2) לשופט אין קשר למי מן הצדדים בתיק או היכרות עם מי מהם ואולם ישב כלקוח מספר פעמים בבית קפה זה כמו גם בעשרות בתי קפה אחרים בירושלים ובארץ כולה. (3) (3) השופט אינו מעשן, אינו בעל דעה מוקדמת בעניין זה, וסובל כמרבית הציבור מעשן סיגריות. לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעת לא הפרה את חוק הגבלת העישון כפי שהיה במועד האירוע שבפני ועל כן דין התביעה להידחות. בנסיבות העניין, ראיתי לחייב התובע בהוצאות משפט בסך 500 ₪. פיצוייםטבק / סיגריותעישון במקומות ציבורייםבית קפה