אי הודעה על סיום מבצע של הוט - תביעת פיצויים

פסק דין התובעת 2 היא לקוחה של הנתבעת ורוכשת ממנה שירותי טלויזיה רב ערוצית. בדצמבר 2007 גילתה שהסכום החודשי שבו היא מחויבת גדל ב-45 ₪. כאשר התקשרה לברר נאמר לה שהסתיימה תקופת המבצע ועל כן היא מחויבת עתה במחיר המלא. אין הוכחה שנשלחה אי פעם הודעה על סיום המבצע. לאור זאת ביקשה להתנתק, התבקשה להמתין לשיחה חוזרת אשר לא הגיעה, לאחר שפנתה שוב בחלוף כמה ימים הוצעו לה הצעות שונות ובסופו של דבר ולאחר מו"מ סוכם שישלח טכנאי. היא המתינה שוב ושוב לטכנאי אשר לא הגיע ביום שתואם מבלי שאיש יודיע על כך אלא לאחר שהתובעת עצמה התקשרה והמתינה זמן ממושך לבירור. תואם מועד שני אשר שונה לבקשת התובעת, ובמועד שנקבע בסופו של דבר שוב לא הגיעו בשעות שתואמו שהן השעות שבין 07:00 ל-09:00 בבוקר, בסופו של דבר נאמר לה שהטכנאי יגיע בין 11:00 ל-13:00 והוא הגיע דקות ספורות לאחר השעה 13:00. לטענת התובעים נאלץ התובע 1 שהוא בנה של התובעת 2 להמתין בביתה ולהפסיד ימי עבודה (2 ימים בסך הכל) בשל התקלות בהגעת הטכנאי במועדים שתואמו. התביעה היא להשבת חיובי יתר בסך 124 ₪, שיחות טלפון שהועמדו בסך 76 ₪ כאשר לטעמי לא יתכן שעלותן הגיעה לסכום הזה בהתחשב במחירי שיחות טלפון בישראל מה גם שבדרך כלל מוקדי השירות משתמשים במספרי טלפון שהחיוג אליהם הוא חינם, 2,500 ₪ בגין הפסד 2 ימי עבודה של התובע 1, ועוד 3,500 ₪ בגין מה שמכונה "זלזול בלקוח, עוגמת נפש ועצבים". בסך הכל עומדת התביעה על 6,200 ₪. הנתבעת אומרת כי הפרשי המחירים שבין מחיר המבצע למחיר הרגיל הוחזרו כבר בדרך של זיכויים, וכן מציינת שבתקנון המבצע נאמר במפורש כי בסיום המבצע ישלם המנוי את המחיר הנקוב במחירון באותה עת. אין הוכחה שהתובעת 2 קיבלה את התקנון הזה או חתמה עליו, מה גם שבעידן המחשב יכולה וצריכה חברה הנותנת שירות בהיקפים כאלה להתריע בפני הלקוח על סיום מבצע ועל המחיר החדש ולאפשר לו לכלכל את צעדיו. הדבר לא צריך להיעשות אפילו בהודעה נפרדת אלא ניתן לעשותו במסגרת החשבון האחרון או הלפני אחרון של תקופת המבצע ובלבד שהדבר יעשה בהבלטה כך שהלקוח יתן דעתו. אכן בתקופה הרלבנטית לא נקבעה חובה מפורשת בחוק להודיע ללקוח על סיום מבצע, אולם אני סבור שחובת תום הלב מספיקה לשם כך. זו כנראה הסיבה שהנתבעת עצמה זיכתה בסופו של דבר את התובעת בגין ההפרשים. נמצא שענין ההפרשים אינו עוד על הפרק. התקלות בהגעת הטכנאי במועדים שתואמו אינן מוכחשות. הטענה שבתקופות שיא כאלה ואחרות עלולות תקלות כאלה להתרחש, כפי שנאמר בכתב ההגנה, כמו גם הטענה שתקלה באחד המועדים נגרמה עקב הסבת מערכות מחשוב של הנתבעת, אלו טענות שמוטב היה לולא נטענו. הנתבעת היא היחידה שיודעת מתי יש תקופות שיא, והיא גם היחידה שיודעת מתי מבצעים הסבות של מערכת המיחשוב ואם בתקופה זו צפויות תקלות בשירות אז אין לתאם שירות בתקופה זו כלל. לתקלות יש מחיר, הצרכן אינו אחראי לתקלה ואין סיבה שישא במחירה. מכאן שיש לחייב הנתבעת בפיצוי, השאלה היא כמה. התובעת 2 אינה עובדת (היא בת 69). התובע 1 שהוא בנה אינו מתגורר עימה. התובעת אינה נכה ואינה סובלת ממגבלות מיוחדות, פיזיות או אחרות. אין כל סיבה שבנה יפסיד ימי עבודה רק כדי להמתין איתה לטכנאי שכל אשר עליו לעשות הוא לנתק ממיר זאת ועוד, לא רק שכאן נעשה ההיפך מהקטנת נזק אלא שגם לא הוכח שהתובע 1 משתכר לא פחות מ-1,250 ₪ ליום עבודה. מדובר בשכר גבוה ביותר, העולה פי כמה על השכר הממוצע במשק. מי שטוען להפסדים כאלה צריך היה לכל הפחות להוכיח שהפסיד את ימי העבודה ומה שכרו בגין יום. לא נמסרו פרטים כלשהם על מהות העבודה, ואפילו לא הוכח שהתובע 1 עבד בכלל בימים הללו. מכלול הנסיבות לרבות אי הנחת מהתנהלותה הכוללת של הנתבעת מביא לחיוב הנתבעת בפיצוי על דרך האומדן בסכום כולל של 750 ₪. בהינתן היחס הבלתי סביר בעליל בין הנזקים הישירים אפילו על פי שיטת התובעים לבין הסכום שתבעו, ישא כל צד בהוצאותיו. התוצאה הסופית היא שהנתבעת תשלם לתובעים יחדיו סכום כולל של 750 ₪ אשר ישולמו לתובעת 2 עבור שני התובעים לא יאוחר מיום 6/8/08.יא לקוחה של הנתבעת ורוכשת ממנה שירותי טלויזיה רב ערוצית. בדצמבר 2007 גילתה שהסכום החודשי שבו היא מחויבת גדל ב-45 ₪. כאשר התקשרה לברר נאמר לה שהסתיימה תקופת המבצע ועל כן היא מחויבת עתה במחיר המלא. אין הוכחה שנשלחה אי פעם הודעה על סיום המבצע. לאור זאת ביקשה להתנתק, התבקשה להמתין לשיחה חוזרת אשר לא הגיעה, לאחר שפנתה שוב בחלוף כמה ימים הוצעו לה הצעות שונות ובסופו של דבר ולאחר מו"מ סוכם שישלח טכנאי. היא המתינה שוב ושוב לטכנאי אשר לא הגיע ביום שתואם מבלי שאיש יודיע על כך אלא לאחר שהתובעת עצמה התקשרה והמתינה זמן ממושך לבירור. תואם מועד שני אשר שונה לבקשת התובעת, ובמועד שנקבע בסופו של דבר שוב לא הגיעו בשעות שתואמו שהן השעות שבין 07:00 ל-09:00 בבוקר, בסופו של דבר נאמר לה שהטכנאי יגיע בין 11:00 ל-13:00 והוא הגיע דקות ספורות לאחר השעה 13:00. לטענת התובעים נאלץ התובע 1 שהוא בנה של התובעת 2 להמתין בביתה ולהפסיד ימי עבודה (2 ימים בסך הכל) בשל התקלות בהגעת הטכנאי במועדים שתואמו. התביעה היא להשבת חיובי יתר בסך 124 ₪, שיחות טלפון שהועמדו בסך 76 ₪ כאשר לטעמי לא יתכן שעלותן הגיעה לסכום הזה בהתחשב במחירי שיחות טלפון בישראל מה גם שבדרך כלל מוקדי השירות משתמשים במספרי טלפון שהחיוג אליהם הוא חינם, 2,500 ₪ בגין הפסד 2 ימי עבודה של התובע 1, ועוד 3,500 ₪ בגין מה שמכונה "זלזול בלקוח, עוגמת נפש ועצבים". בסך הכל עומדת התביעה על 6,200 ₪. הנתבעת אומרת כי הפרשי המחירים שבין מחיר המבצע למחיר הרגיל הוחזרו כבר בדרך של זיכויים, וכן מציינת שבתקנון המבצע נאמר במפורש כי בסיום המבצע ישלם המנוי את המחיר הנקוב במחירון באותה עת. אין הוכחה שהתובעת 2 קיבלה את התקנון הזה או חתמה עליו, מה גם שבעידן המחשב יכולה וצריכה חברה הנותנת שירות בהיקפים כאלה להתריע בפני הלקוח על סיום מבצע ועל המחיר החדש ולאפשר לו לכלכל את צעדיו. הדבר לא צריך להיעשות אפילו בהודעה נפרדת אלא ניתן לעשותו במסגרת החשבון האחרון או הלפני אחרון של תקופת המבצע ובלבד שהדבר יעשה בהבלטה כך שהלקוח יתן דעתו. אכן בתקופה הרלבנטית לא נקבעה חובה מפורשת בחוק להודיע ללקוח על סיום מבצע, אולם אני סבור שחובת תום הלב מספיקה לשם כך. זו כנראה הסיבה שהנתבעת עצמה זיכתה בסופו של דבר את התובעת בגין ההפרשים. נמצא שענין ההפרשים אינו עוד על הפרק. התקלות בהגעת הטכנאי במועדים שתואמו אינן מוכחשות. הטענה שבתקופות שיא כאלה ואחרות עלולות תקלות כאלה להתרחש, כפי שנאמר בכתב ההגנה, כמו גם הטענה שתקלה באחד המועדים נגרמה עקב הסבת מערכות מחשוב של הנתבעת, אלו טענות שמוטב היה לולא נטענו. הנתבעת היא היחידה שיודעת מתי יש תקופות שיא, והיא גם היחידה שיודעת מתי מבצעים הסבות של מערכת המיחשוב ואם בתקופה זו צפויות תקלות בשירות אז אין לתאם שירות בתקופה זו כלל. לתקלות יש מחיר, הצרכן אינו אחראי לתקלה ואין סיבה שישא במחירה. מכאן שיש לחייב הנתבעת בפיצוי, השאלה היא כמה. התובעת 2 אינה עובדת (היא בת 69). התובע 1 שהוא בנה אינו מתגורר עימה. התובעת אינה נכה ואינה סובלת ממגבלות מיוחדות, פיזיות או אחרות. אין כל סיבה שבנה יפסיד ימי עבודה רק כדי להמתין איתה לטכנאי שכל אשר עליו לעשות הוא לנתק ממיר זאת ועוד, לא רק שכאן נעשה ההיפך מהקטנת נזק אלא שגם לא הוכח שהתובע 1 משתכר לא פחות מ-1,250 ₪ ליום עבודה. מדובר בשכר גבוה ביותר, העולה פי כמה על השכר הממוצע במשק. מי שטוען להפסדים כאלה צריך היה לכל הפחות להוכיח שהפסיד את ימי העבודה ומה שכרו בגין יום. לא נמסרו פרטים כלשהם על מהות העבודה, ואפילו לא הוכח שהתובע 1 עבד בכלל בימים הללו. מכלול הנסיבות לרבות אי הנחת מהתנהלותה הכוללת של הנתבעת מביא לחיוב הנתבעת בפיצוי על דרך האומדן בסכום כולל של 750 ₪. בהינתן היחס הבלתי סביר בעליל בין הנזקים הישירים אפילו על פי שיטת התובעים לבין הסכום שתבעו, ישא כל צד בהוצאותיו. התוצאה הסופית היא שהנתבעת תשלם לתובעים יחדיו סכום כולל של 750 ₪ אשר ישולמו לתובעת 2 עבור שני התובעים לא יאוחר מיום 6/8/08. פיצוייםטלויזיה