פסק דין א. ההליך 1 בפני תביעה אשר הוגשה על ידי אחות, התובעת, כנגד אחיה וגיסתה, הנתבעים מס' 1 ו2- (להלן - "הנתבעים"), כנגד "המתיישב" - כפר אהרון - אגודה שיתופית בע"מ הנתבעת מס' 3 (להלן - "האגודה"), כנגד מינהל מקרקעי ישראל, הנתבע מס' 4 (להלן - "המינהל") וכנגד הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הנתבעת מס' 5 (להלן - "הסוכנות"). 2. בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידה עתרה התובעת, כי: א. יינתן פסק דין הצהרתי, לפיו המקרקעין הידועים כנחלה מס' 4 במשבצת הקרקע המנוהלת על ידי האגודה (להלן - "המקרקעין" ו/או "הנחלה") וכל הזכויות הצמודות אליהם לפי כל דין ו/או הנובעות מחברותו של המנוח ז"ל (להלן - "המנוח") באגודה שייכים לעיזבון המנוח. ב. יינתן פסק דין הצהרתי לפיו רישום זכויות הקניין במקרקעין אצל המינהל והסוכנות על שם הנתבעים בטעות יסודו. ג. להורות על תיקון רישום זכויות הקניין אצל המינהל והסוכנות ולהורות כי הזכויות במקרקעין תוקנינה ברישום לעיזבון המנוח. ד. למנות את ב"כ התובעת למנהלי עיזבון המנוח וליתן להם הוראות לפעול לכינוס נכסי העיזבון והגשת דו"ח ופרטה על מצב נכסי העיזבון ושוויים. ה. לעשות שימוש בסמכות המוקנית לבית המשפט לפי סעיף 114 (ב) לחוק הירושה , התשכ"ה - 1965, ולקבוע את צורת הפיצוי לתובעת, אופן סילוק הפיצוי והבטחתו. ו. ליתן כל סעד אחר שייטב בעיני בית המשפט. ז. לחייב הנתבעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. (להלן - "התביעה") 3. בטרם אדרש לגופם של דברים, אקדים ואציין, כי התביעה המקורית הוגשה לבית המשפט המחוזי עוד ביום 17.1.94 (תיק ה"פ 109/94). זמן קצר לאחר הגשת התביעה, החליפה התובעת את באי כוחה ולבקשתה תוקן כתב התביעה המקורי וביום 13.2.94 הוגש כתב תביעה מתוקן. ביום 21.4.94, במהלך הדיונים בתביעה בבית המשפט המחוזי, החליט כב' השופט א. גורן (כתוארו אז), כי אין מקום לבירור התביעה בדרך של המרצת פתיחה והורה על העברת הדיון בה ל"פסים רגילים". לבקשת התובעת, בהתאם להחלטת כב' השופט צ. הכהן מיום 7.10.96, הגישה התובעת ביום 8.10.96 כתב תביעה מתוקן נוסף. 4. לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן האמור ובהתאם להחלטת כב' השופט צ. הכהן מיום 8.4.97, הגישו בעלי הדין תצהירי עדות ראשית מטעמם ונקבעו מועדים לשמיעת הוכחות לימים 19 ו20- לחודש ינואר 1998. בהתאם להחלטת כב' השופט צ. הכהן מיום 8.6.97, בוטלו מועד ההוכחות האמורים ונקבעה ישיבת תזכורת ליום 14.10.97 . 5. במועד זה החליט כב' השופט צ. הכהן, בהסכמת הצדדים, להעביר את בירור התביעה לבית המשפט לעניני משפחה. 6. במועד שנקבע להוכחות בפני נעלם התיק ובהסכמת הצדדים נקבע, כי הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב בשאלת ההתיישנות, אולם, לדאבוני, משהוגשו הסיכומים, התברר, כי קיימות מחלוקות עובדתיות בשאלה זו, אשר יש להקדים ולבררן טרם ההכרעה בה. בנסיבות אלה נקבעה ישיבת הוכחות ובסיום שמיעתן הגישו הצדדים סיכומיהם. 7. לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, נקבעה ישיבה נוספת ובה הודעתי לצדדים, כי, למקרא הסיכומים, סבורני, כי תיטיב התובעת עשות, אם תסכים, כי התביעה תידחה ובהסכמת הצדדים ללא חיוב בהוצאות. ב"כ התובעת ביקש שהות על מנת להודיע את עמדת מרשתו וביום 18.4.01 הודיע, כי מרשתו דוחה את הצעת בית המשפט. ב. העובדות כפי שהוכחו בפני הן כדלקמן 1. התובעת והנתבע מס' 1 (להלן - "הנתבע") הינם ילדי המנוח, כאמור, פלמוני ז"ל, והמנוחה ז"ל (להלן - "המנוחה" ולהלן ביחד - "המנוחים"). 2. המינהל הינו בעל זכויות הבעלות במשבצת הקרקע, עליה הוקם הישוב כפר - אהרון (להלן - "המשבצת" ו"הישוב" בהתאמה). בעבר, ועד ליום 30.9.86, היתה הסוכנות בעלת זכויות שכירות במשבצת מאת המינהל. עד לשנת 1986, אחת לשלוש שנים, היה נחתם הסכם בין המינהל, כבעלים, לבין הסוכנות, כשוכרת, ולבין האגודה, לפיו הוקנו לאגודה זכויות כברת רשות של השוכרת לתקופה של שלוש שנים. החל משנת 1986 לסוכנות אין זכויות כלשהן במקרקעי המשבצת ולמעשה ההסכמים בקשר עמם נערכים ישירות בין המינהל לבין האגודה. 3. האגודה סווגה ומסווגת על ידי רשם האגודות השיתופיות כ"אגודה שיתופית לחקלאות", להבדיל מ"מושב עובדים". 4. בשנת 1957 או בסמוך נערך בין המנוחים לבין הסוכנות הסכם (נספח ג'), בו הוקנו למנוחים זכויות שימוש וחזקה בנחלה (להלן - "ההסכם"). באותה עת הוקנו זכויות דומות לתובעת ולבעלה במשק מס' 3 שבישוב. 5. בעת עריכת ההסכם היה המנוח כבן 65 והמנוחה כבת 62. הנתבע אשר היה רווק התגורר באותה עת עם המנוחים בביתם שבנחלה. בל"ג בעומר שנת 1957 נישא הנתבע והמשיך לחיות בנחלה עם הוריו ואשתו, הנתבעת מס' 2 (להלן - "הנתבעת"). 6. ביום 15.7.59 נפטרה המנוחה. לאחר פטירתה של המנוחה נישא המנוח בשנית, עזב את הנחלה ועבר להתגורר בבית אשתו השניה. הנתבעים המשיכו להתגורר ולהשתמש במקרקעין. 7. ביום 24.7.63 נפטר המנוח. 8. גם לאחר פטירת המנוח המשיכו הנתבעים להתגורר במקרקעין ולהשתמש בהם. עד לשנת 1993 התובעת לא העלתה כל דרישה באשר לזכויות במקרקעין (ראה עדות התובעת פרוטוקול הדיון מיום 10.1.99, עמ' 11 ). 9. ביום 8.8.63, עוד בטרם חלפו שבעה ימים מיום פטירת המנוח התקבלו הנתבעים כחברים באגודה (פרוטוקול הדיון מיום 31.5.99, עמ' 10). בעלה של התובעת, פלמוני1 אשר היה חבר בהנהלת האגודה הצביע על קבלתם של הנתבעים כחברים (שם). ביום 11.8.63 שלח יו"ר האגודה למר חנוך הילמן, בסוכנות, הודעה על החלטת האגודה (ראה מסמך מס' 15 לתיק המסמכים שהוגש על ידי הסוכנות (להלן - "תיק המסמכים")). 10. ביום 13.8.63 רשמה הסוכנות את הזכויות בנחלה ע"ש הנתבעים. ביום 16.3.64 נחתם הסכם הזהה להסכם האמור לעיל בין הסוכנות לבין הנתבעים (מסמך מס' 19 לתיק המסמכים). 11. עם זאת, עד לשנת 1993 לא שונה רישום הזכויות במקרקעין במינהל מקרקעי ישראל. שינוי הרישום במינהל נעשה בחודש ספטמבר 1993 בעקבות הודעת הסוכנות מיום 26.8.93 (מסמך 25 לתיק המסמכים). 12. בעת פטירת המנוחים היו זכויותיהם במקרקעין משועבדות להחזר הלוואה כמפורט בהסכם. במשך שנים רבות לאחר פטירת המנוחים הנתבעים הוסיפו ופרעו ההלוואה. 13. ביום 19.10.69 ניתן צו ירושה , לגבי עיזבון המנוח, על פיו יורשי המנוח הם התובעת והנתבע בחלקים שווים ביניהם. 14. במקביל, בסמוך לפטירת המנוחים, פעלו התובעת והנתבע למימוש רכושם של המנוחים בבולגריה ולחלוקת תמורתו ביניהם (פרוטוקול הדיון מיום 10.1.99, עמ' 9 ועמ' 10). 15. סמוך לשנת 1993 הופשרו חלק מקרקעות האגודה וכתוצאה מכך הוקנו זכויות שונות לחבריה, בין השאר, זכות לקבל חלק יחסי בשטחים מבונים אשר יבנו בשטחי האגודה. 16. בנסיבות אלה, מאחר ובאותו מועד טרם נרשמה זכותם של הנתבעים במינהל, פנה הנתבע אל התובעת וביקש ממנה לחתום לו על כתב ויתור על זכויותיה על פי צו הירושה . התובעת סירבה להיעתר לבקשת הנתבע ודרשה, כי יפצה אותה בגין חלקה בזכויות המנוחים באגודה. 17. בעקבות פניית הסוכנות למינהל, במכתב מיום 26.8.93, רשם המינהל את זכויות הנתבעים בנחלה בספריו. 18. לצורך מימוש זכויותיה הנטענות בנחלה הגישה התובעת לבית המשפט בשנת 1993 בקשה לצו ירושה כמבוקש. ביום 23.11.93 ניתן צו ירושה בענין עיזבון המנוחה, אשר קבע, כי התובעת והנתבע הינם יורשי המנוחה, בחלקים שווים ביניהם. 19. כאמור, ביום 17.1.94 הוגשה התביעה קא עסקינן. ג. דיון לטענת הנתבעים, יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי ו/או ויתור. התובעת חלקה על טענות הנתבעים לענין זה. מטבע הדברים יש להקדים ולבחון טענות אלה, אשר, אם וככל שתתקבלנה, יהיה בכך כדי לייתר הדיון בתביעה לגופה. אבחן, איפוא, את טענות הנתבעים כאמור כסדרן. ד. התיישנות כנגד טענת הנתבעים, כי התביעה התיישנה, העלתה התובעת מספר טענות: 1. הראשונה - התביעה הינה תביעה לקיום זכות יורש על פי צו ירושה , לקבלת חלקו בעיזבון. תביעה זו כלל אינה נתונה להתיישנות, וזאת לאור סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958- (להלן: "חוק ההתיישנות"). 2. השניה - התביעה, הינה, למעשה, תביעה לאכיפת צווי הירושה של המנוחים. צווים אלה נופלים לגדר סיפת סעיף 21 לחוק ההתיישנות ולפיכך, תביעה מכוחם אינה ניתנת להתיישנות. 3. השלישית - טרם חלפה תקופת ההתיישנות. לטענתה, המדובר בענייננו בתביעה במקרקעין, אשר תקופת ההתיישנות לגביה היא 15 שנה. זכות התביעה, נשאבת מזכות הירושה של התובעת בעיזבון המנוחים. בנסיבות אלה, תחילת "מירוץ" תקופת ההתיישנות היא במועד מתן צו ירושה לגבי עיזבון המנוחים. לפיכך, לטענתה, משצו ירושה לגבי עיזבון המנוחה ניתן רק בשנת 1993, החל מירוץ ההתיישנות רק באותו מועד; כמו כן, לטענתה, תנאי לקיום טענת התיישנות בתביעה במקרקעין הוא קיומה של חזקה נוגדת ואילו בענייננו החזקת הנתבעים במקרקעין היתה מכח הסכמת התובעת. לפיכך, עד לשנת 1993 לא החל מירוץ ההתיישנות. לחילופין, לאור רישת סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות של תביעה לביצוע פסק דין כאמור הינה עשרים וחמש שנה. בענייננו טרם חלפו 25 שנה מיום מתן צווי הירושה ולפיכך טרם חלפה תקופת ההתיישנות. 4. הרביעית - המקרה קא עסקינן נופל בגדר סעיף 8 לחוק ההתיישנות, באשר, לטענתה, עד לחודש ספטמבר 1993 נעלמה מעיניה העובדה שהזכויות במקרקעין נרשמו בשם הנתבעים. אדון בטענות לגופן: 1. העקרון בדבר התיישנות תביעה נקבע בחוק ההתיישנות, הקובע בסעיף 2 כדלקמן: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות..." 2. לטענת התובעת, "הזכות" לה כיוון המחוקק בסעיף 2 הנ"ל, עניינה זכות שבצידה חובה. בענייננו מדובר בתביעת יורש לקיום זכותו על פי צו ירושה ולקבלת החלק לו הוא זכאי על פי דין מהעיזבון. בניתוח מהות הזכות לקיומה עותרת התובעת על פי טבלת הופלד, נראה, כי זכות זו אינה נופלת בגדר זכות שבצידה חובה, אלא מדובר בזכות הנובעת מהליך שיפוטי, היוצר כפיפות של כולי עלמא לנשוא פסק הדין. התובעת סמכה טענותיה בעיקר על דברי כב' השופט ש. לוין (כתוארו אז) בע"א 217/86 שכטר נ. אבמץ בע"מ ואח', פ"ד מד (2) 846 (להלן - "פרשת שכטר"). לדבריו, הזכות הנזכרת בסעיף 2 לחוק אינה כוללת את זכויות ה"חופש" או ההיתרים מתחום המשפט הציבורי והקונסטיטוציוני הנזכרות בטבלת הופלד, ולפיכך, פגיעה בזכויות כאלה לא תהיה ניתנת להתיישנות (שם, עמ' 868). ראשית, אקדים ואציין, כי מעיון בפסק הדין בפרשת שכטר למדים אנו, כי דעתו של כב' השופט ש. לוין, אשר עליו סמכה התובעת טענותיה, היתה דעת יחיד (ראה דברי כב' השופטים מ. בייסקי, ת. אור, וג. בך, בעמ' 868, 867 לפסק הדין). שנית, בחוות דעתו הציע כב' השופט ש. לוין להגביל את ה"זכות" הניתנת להתיישנות כך שלא תכלול זכויות מתחום המשפט הקונסטיטוציוני, כ"חופש" והיתרים כמו, למשל, חופש הביטוי, חופש העיסוק וכיו"ב בלבד, והבהיר, כי תביעה לביטול רישום פטנט נופלת לגדר ה"זכות" לחופש העיסוק. בסיכומיה לא פרשה התובעת כיצד זכות התביעה בענייננו נופלת לגדר זכויות מתחום המשפט הקונסטטיציוני או הציבורי ודבריה, בסעיף 133 לסיכומיה מהווים גיבוב מילים בעלמא חסרות כל תוכן ממשי. לא ברור מדבריה אלה כיצד נלמדת המסקנה ה"חד משמעית" אותה מבקשת התובעת ללמוד (בסעיף 133.3.) לפיה: "מכאן שהתביעה דנן איננה נתונה להתיישנות לפי סעיף 2 לחוק הנ"ל". נהפוך הוא, מפסק הדין בפרשת שכטר למדים אנו שהזכות לה עותרת התובעת בענייננו, להצהרה כי זכויות המנוחים מהוות חלק מעזבונם, נופלת לגדר חוק ההתיישנות וכפופה לכללי ההתיישנות שנקבעו במסגרתו. (לענין זה ראה, למשל, ע"א 7613/98 בקר נ. אפרתי, פ"ד נד (2) 90; דנ"א 3080/00 אפרתי נ. בקר (לא פורסם)). 3. כאמור, מוסיפה התובעת וטוענת, כי בענייננו מדובר למעשה בתביעה לאכיפת צווי הירושה של המנוחים, ולפיכך חל על התביעה סעיף 21 סיפא לחוק ההתיישנות הקובע: "... פסק - דין בתובענה שלפי תוכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות". אף טענה זו הינה חסרת כל בסיס. כפי שלמדים מלשון סיפת הסעיף הכוונה בסעיף זה לעצם ההצהרה שבפסק הדין, כמו, למשל, צו המצהיר על גילו של אדם, על אבהותו וכיו"ב. הצהרה שכזו אינה טעונה ביצוע ולפיכך אינה נתונה להתיישנות. משמעותה של סיפת הסעיף נידונה בהרחבה על ידי כב' השופט י. טירקל בע"א 288/95 לחאם נ. אל זארובי, פ"ד נד (2) 598. לדבריו עמ' 609): "...פסק דין שאינו טעון ביצוע הוא פסק דין שאינו מחייב לעשות מעשה, כמו פסק דין הצהרתי מסוג "חפצא", שאין צורך לאכוף אותו. מטבע הדברים, פסק הדין המעניק סעד הצהרתי הוא בדרך כלל פסק דין שאינו טעון ביצוע" ובהמשך (עמ' 610): "...ולהלן יובאו מספר דוגמאות להדגשת ההבחנה. במקרה אחד הגישה תובעת תביעת מזונות נגד הוריו של פלוני, אשר בפסק דין קודם בהליך שבו לא היו ההורים בעלי דין, נקבע שפלוני הוא אביה. ההורים טענו כי אין להצהרה בדבר האבהות תוקף כלפיהם וכי על התובעת לחזור ולהוכיח כי היא ביתו של בנם טענתם נדחתה, ונקבע כי כוחו של פסק הדין שהצהיר על אבהותו של פלוני יפה כלפי כולי עלמא (ע"א 431/80 רוזנברג. נ. חזן, פ"ד לה (2) 742). האם יעלה על הדעת כי כחלוף השנים יהיה מאן דהוא זכאי לבוא ולטעון כי ההצהרה התיישנה וכי התובעת חדלה להיות בתו של פלוני מכח התיישנות?... גם צו ירושה וצו קיום צוואה , המצהירים על זכויותיהם של יורשים, הם דוגמאות להצהרות שאינן טעונות ביצוע כשלעצמן, אף על פי שיש להן, כמובן, גם תוצאות רכושיות. כפי שנאמר בסעיף 71 לחוק הירושה , תשכ"ה1965- : "צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו". אכן, תיתכן האפשרות שכתוצאה מן ההצהרה יהיה התובע שזכה בה זכאי לתבוע סעדים נוספים אחרים, שיחייבו את הנתבע בעשיית מעשה - כמו תביעה לחייבו בתשלום מזונות בעקבות ההצהרה שניתנה על אבהותו - אולם, בשלב הראשון עמדות ההצהרה בפני עצמה, בלי שהיא יוצרת כשלעצמה חיוב בעשיית מעשה". (יוער, כי אמנם דעתו של כב' השופט י. טירקל בפסק הדין היתה דעת מיעוט. אולם, לענין האבחנה שפורטה לעיל לא היתה מחלוקת בין השופטים (ראה דברי כב' השופטת ט. שטרסברג - כהן עמ' 620, בסעיף 4 לפסק דינה)). 4. לפיכך, יש לבחון, האם בשים לב להוראות החוק וכלליו, התיישנה התובענה אם לאו. 5. תקופת ההתיישנות נקבעה בסעיף 5 לחוק הקובע, לאמור: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - "תקופת ההתיישנות") היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2)במקרקעין - חמש עשרה שנה: ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". לטענת התובעת, התביעה קא עסקינן הינה תביעה במקרקעין, ולפיכך תקופת ההתיישנות לגביה הינה 15 שנה. 6. נראה, כי בענייננו אין מקום להידרש לשאלת סיווגה של התביעה כ"תביעה במקרקעין" או כ"תביעה בשאינו מקרקעין", באשר השאלה, האם חלפה או לא חלפה תקופת ההתיישנות, הקבועה בסעיף 5 לחוק, נעוצה, למעשה, בשאלה האחת והיחידה והיא ממתי מתחיל מירוץ ההתיישנות בתביעה קא עסיקנן, שהרי, אין חולק, כי מאז ניתן צו הירושה לגבי עיזבון המנוחה ועד להגשת התביעה חלפה כשנה בלבד; מנגד, אין ספק, כי מאז פטירת המנוחים חלפו למעלה מ15- שנה וליתר דיוק כ30- שנה. 7. יש לבחון, איפוא, את טענות הצדדים לענין מועד תחילת מירוץ ההתיישנות. 8. לטענת התובעת, מירוץ ההתיישנות בתביעה לזכויות בעיזבון מתחיל רק לאחר חלוקת נכסי העיזבונות או, לכל המוקדם, עם מתן צו ירושה לעניין עיזבון המנוחים. אין ממש בטענה זו. ראשית, יצויין, כי חוק הירושה , תשכ"ה1965- (להלן - "חוק הירושה "), אימץ את עקרון "הנפילה המיידית" של העיזבון בקובעו בסעיף 1, כי: "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו" בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי צו הירושה או צו קיום הצוואה הינם דלקרטיביים בלבד (ראה, ע"א 297/91 ניסמן נ. היוהמ"ש, פ"ד מו (3) 688; ע"א 513/82 רייזמן נ. וושצין, פ"ד לז (2) 813, 819, 824). עקרון זה נהג גם לפי הדין שקדם לחוק הירושה ואשר היה בתוקף בעת פטירת המונחים (ראה, ע"א 171/54 מנהל מס עזבון נ. גוטליב, פ"ד ט 347, 350). שנית, חוק ההתיישנות אינו כולל כל הוראה הדוחה את מועד תחילת ההתיישנות בתביעות באשר לנכסי העיזבון. כפי שעולה מפסקי הדין השונים שניתנו בסוגיה זו, מועד פטירת המנוח הוא מועד תחילת מירוץ ההתיישנות. כך, למשל, קבע כב' השופט מ. שמגר (כתוארו אז), בע"א 746/83 פרנקל נ. עיזבון המנוח פרנקל, פ"ד מב (1) 482: "מוסיף וטוען המערער כי אין למנות את תקופת ההתיישנות החל ממותה של האם, אך אין בהוראותיו של החוק הנ"ל, לרבות בסעיף 8 שבו, כדי לבסס טענה זו". בית המשפט, ראה בנסיבות העובדתיות של המקרה, את מועד הפטירה כמועד תחילת מירוץ ההתיישנות. לענין זה ניתן ללמוד גם מדברי כב' השופט י. אנגלרד בע"א 7613/98 בקר נ. אפרתי, פ"ד נד (2) 90 לדבריו (עמ' 96): "... כאמור בעת ההיא טרם נולדה עילת תביעה במובן חוק ההתיישנות ולכן מרוץ ההתיישנות התחיל רק במותה של היורשת חסיה דוברין" תימוכין לאימוץ גישה פרשנית זו מוצאים אנו גם בדברי כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) בדנ"א 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ. בנק ארץ ישראל בריטניה (לונדון) (בפירוק) פ"ד מד (2) 265, 283, לדבריו: "שיקולים אלה של מדיניות משפטית בדיני התיישנות הביאו לגיבושם של כללים מתחום דיני ההתיישנות, הבאים לאפשר הגשמתה של מדיניות זו. אחד מאותם כללים הינו, כי מקום שתחילת תקופת ההתיישנות מותנית אך בפעולה של התובע, בלא שהדין הסובסטנטיבי הדן בפעולה זו קובע מועד לביצועה, על התובע לפעול בתוך זמן סביר, ואין הוא רשאי לדחות ביצוע הפעולה לעד..." לפיכך, קבע כב' השופט א. ברק (כתוארו אז), למשל, כי: "...בחוב שנקבע בו במפורש כי פרעונו עם דרישה, על הנושה לדרוש פרעון החוב כדי לגבש את מועד הפירעון, ועליו לעשות כן בתוך זמן סביר מיום היווצרות החיוב... " (שם, בעמ' 284). יתר על כן, אף לשון החוק עצמו מצביעה, כי משרצה המחוקק לדחות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות עשה כן במפורש (ראה לענין זה סעיפים 10-15 לחוק). לפיכך, נראה, כי, בהעדר הוראה מפורשת, אין באי מתן צו ירושה ו/או באי מתן צו קיום צוואה כדי לדחות את תחילת מירוץ ההתיישנות. ויודגש, כי אין לקבל הטענה לפיה ברישת סעיף 21 לחוק ההתיישנות יש כדי לקבוע, כי מועד תחילת ההתיישנות יהיה מועד מתן צו הירושה / צו קיום צוואה קבלת טענה זו משמעה, כי יורש, אשר ישן על זכויותיו שנים רבות, ימנע במחדלו שלו את תחילת מירוץ ההתיישנות. תוצאה זו אין הדעת סובלתה. 9. בטרם אסיים הדיון בטענה זו של התובעת, יש להידרש לטענה נוספת של התובעת, לפיה תנאי לקיום התיישנות בתביעה במקרקעין הוא קיומה של חזקה נוגדת, ואילו בעניינו, אם וככל שמדובר בתובענה שבמקרקעין, לא נתקיים תנאי זה, באשר החזקת הנתבעים במקרקעין היתה בהסכמת התובעת. בע"א 74/53 רצאבי נ. רצאבי, פ"ד ט 521, 526-525, איבחן כב' הושפט חשין בין ארבע סיטואציות שונות: א. בין יורשים לבין עצמם אין התיישנות, אלא אם כן מצויה חזקה נוגדת. ההנחה היא שחזקת יורש אחד היא חזקתם של כל היורשים הנותרים. ב. כאשר המחזיק בנכס משתמש בו שימוש, שלשמו נוצר - זוהי חזקה רגילה, שאין עמה כל תוספת מעשה המעיד על קניין. חזקה כזאת אינה מקנה ליורש המחזיק כל זכות כלפי היורשים האחרים, ואפילו חלפה תקופת ההתיישנות. ג. כאשר המחזיק בנכס מתעלם מדרישות החלוקה של היורשים האחרים, מקבל הכנסות ומסרב לחלקן עם היורשים האחרים או לתת להם חשבון, וכל הצדדים יודעים על הקיפוח - זוהי חזקה שיש עמה הצגת זכות בעלות בלעדית והיא מהווה חזקה נוגדת פאסיבית. תביעת היורשים מחוסרי החזקה מתיישנת עם עבור תקופת ההתיישנות. ד. כאשר המחזיק עושה שימוש, שיש בו משום שינוי יסודי הכרוך בהוצאות ממון - זוהי חזקה נוגדת אקטיבית. כוחה של חזקה כזאת לסתום את הגולל על תביעת היורשים האחרים, לא רק עם עבור תקופת ההתיישנות כי אם על סמך מניעות. הכלל הוא, כי במקום שאדם חייב להרים את קולו ולהכריז על זכויותיו החוקיות ואינו עושה כן, מעלה עליו הכתוב כאילו אימץ את מצב הדברים שנוצר על ידי יריבו והסכים לו, ובית המשפט לא ישמע אותו כשיבוא לאחר זמן לדרוש את זכויותיו החוקיות. 10. אין ספק, כי ענייננו נופל לגדר הסיטואציה הרביעית, מבין אלו שנימנו על ידי כב' השופט חשין בדבריו. כאמור לעיל, התובעת ידעה, כי הנתבעים מחזיקים בנחלה ונוהגים בה מנהג בעלים וכדבריה אף הסכימה לכך (פרוטוקול הדיון מיום 10.1.99, עמ' 10); התובעת ידעה, כי הנתבעים התקבלו כחברי האגודה (אמנם, התובעת העידה (שם, עמ' 10) שלא ידעה על כך, אך עדותה בענין זה היתה בלתי מהימנה אם לנקוט לשון המעטה); התובעת ידעה, כי התובעים משלמים את החזרי ההלוואה לסוכנות בגין הנחלה; התובעת ידעה, כי היא זכאית למחצית הזכויות בעיזבון הוריה המנוחים ואף קיבלה את המגיע לה על פי צו הירושה שניתן בענין עיזבון אביה המנוח, הן בארץ והן בבולגריה (שם, עמ' 9-10; וכן ראה פרוטוקול הדיון מיום 31.5.01, עמ' 10). אין ספק, כי בנסיבות אלה מהווה החזקת הנתבעים בנכס "חזקה נוגדת" וחזקה זו, לדעתי, תחילתה במועד קבלת הנתבעים כחברים באגודה או לכל המאוחר במועד מתן צו ירושה בענין עזבון המנוח (ראה, שם, עמ' 528-527). 11. טוענת התובעת, כי יש להחיל בעניינו את סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע, לאמור: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו" 12. לטענתה, נעלמה מעיניה העובדה, כי הזכויות במקרקעין נרשמו בשם הנתבעים וכי רק בחודש ספטמבר 1993 או בסמוך לכך, בעקבות שינוי יעוד המקרקעין וההחלטה על פיתוחם, נודע לה על כך. 13. אף טענה זו הינה חסרת כל שחר. כאמור לעיל, הוכח, כי התובעת ידעה, כי הנתבעים התקבלו כחברי האגודה ובהיותה חברת האגודה ניתן לייחס לה ידיעה, כי משהתקבל פלוני כחבר באגודה הרי חלק מזכויותיו כחבר באגודה הינן להחזיק ולהשתמש בנחלה שתיוחד לו על ידי האגודה (ראה תקנון האגודה - נספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים 1-2). 14. יתר על כן, נראה, כי נעלמה מעיני התובעת העובדה, כי לענין סעיף 8 לחוק ההתיישנות אין די בעובדה, שהעובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מעיני התובע כדי להצדיק את דחיית מנין השנים לצורך התיישנות, אלא שהסעיף כולל גם דרישה נוספת והיא, כי אי-ידיעת העובדות מקורו בסיבות שלא היו תלויות בתובע וכי התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה. נטל הוכחת קיומם של תנאים אלו מוטל על התובע (ראה י. יהודאי, דיני התיישנות בישראל (הוצאת "תמר" חברה להפצה בע"מ, 1991) (כרך א') עמ' 204). בעניינו לא נטען ולא הוכח, כי התובעת לא יכלה לדעת על רישום הזכויות בשם הנתבעים. נהפוך הוא, כאמור לעיל, בפני בית המשפט הוכח, כי בעלה של התובעת הינו חבר בוועד המושב מיום היווסדו. כבר בשנת 1963 התקבלו הנתבעים כחברים במושב ובעלה של התובעת היה שותף להחלטה לקבלם כחברים במושב. התובעת היתה מודעת לכך שהיא זכאית למחצית מעזבון הוריה והא ראיה שדאגה לחלק עם אחיה את המיטלטלין שהיו בבית (פרוטוקול הדיון מיום 10.1.99, עמ' 10) וכן חילקה עמו את העיזבון בבולגריה (שם, בעמ' 9). התובעת אף ידעה, ככל הנראה, כי בהיותה בעלת זכויות בנחלה אחרת באגודה אינה זכאית ואינה יכולה לקבל זכויות בנחלת המנוחים. נראה, כי ה"עובדה" היחידה אשר נעלמה מידיעת התובעת היא כי, כ30- שנה לאחר פטירת ההורים ישונה יעוד המקרקעין ושוויים יעלה, אולם, אין באי - ידיעת "עובדה", זו כדי להצדיק את דחיית תחילת מירוץ ההתיישנות. כך, למשל, קבע השופט י. כהן בנסיבות דומות בע"א 522/71 מוריס בנין נ. אלברט בנין ואח' פ"ד כח (2) 309, 324, 325: "גם סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו מהווה תשובה טובה לטענת ההתיישנות במקרה זה. כאמור ידע מוריס לפי הודאתו, כבר בשנת 1949 על העברת הנכס על שם החברה. סעיף 8 מאריך את תקופת ההתיישנות כאשר נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה שלא היה יכול למנוע אותן". משנודע למוריס בשנת 1949 על ביצוע ההעברה, הוא יכול היה לגלות ללא קושי את כל העובדות, שעליהן הוא ביסס את טענותיו בדבר בטלות ההעברה, ועצם הידיעה על ביצוע העברה חייבה אותו לערוך בדיקה כזו, אם אכן ההעברה בוצעה בניגוד לרצונו". 15. לאור האמור לעיל, סבורני, כי יש לקבל את טענת הנתבעים ולדחות התביעה מחמת התיישנות. אולם, אפילו לא היה מקום לדחות התביעה מחמת התיישנות, הרי אין ספק, כי יש מקום לדחות את התביעה מחמת ויתור ושיהוי. ה. טענת הויתור 1. לטענת הנתבעים, התובעת ויתרה על זכויותיה במקרקעין ומחלה עליהן. התובעת טענה, כי יש לדחות הטענה. לטענתה, בהיות הזכויות נשוא המחלוקת זכויות בעיזבון, חל הכלל, לפיו כל עוד לא חולק העיזבון ולא ניתן צו ירושה , יורש אינו יכול לוותר או להסתלק מחלקו בנכס מסוים מנכסי העיזבון. 2. התובעת מבססת טענתה זו על סעיף 6 לחוק הירושה . אולם, בענייננו אין אנו עוסקים בשאלת הזכאות לזכות עצמה, אלא בטענת מניעות, שמקורה בדיני ההשתק. לענין זה ניתן ללמוד גם מהאבחנה אשר נעשתה בפסיקה לענין סעיף 8 לחוק הירושה , אשר פירשה את הסעיף כאוסר העברת זכות הירושה עצמה מאדם לחברו, להבדיל מעסקאות בעיזבונו של אדם (ראה ע"א 682/74 יקותיאל נ. ברגמן, פ"ד כט (2) 757, 762). 3. זה המקום להתייחס לשאלה האם, אכן, מהווה הנחלה חלק מעיזבון המנוחים, אם לאו. 4. כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט זכויות המנוחים בנחלה מקורן, למעשה, בשלושה מסמכים: א. חוזה אשר נחתם בין המינהל לבין הסוכנות לבין האגודה, לפיו הוחכרו הזכויות במשבצת הקרקע עליה הוקם המושב לסוכנות ולאגודה לתקופה של שלוש שנים ואלה הורשו להעביר הזכויות על פי ההסכם לחברי האגודה; ב. ההסכם כהגדרתו לעיל, דהיינו, חוזה בין הסוכנות לבין המנוחים, אשר בו הוסדר, בין השאר, תשלום הלוואה שניתנה למנוחים לצורך הקמת המשק בנחלה, השימוש וההחזקה של הנחלה, תשלום דמי חכירה ומיסים המתייחסים לנחלה וכן העברת זכויות המנוחים בנחלה; ג. הצהרה של המנוח כלפי האגודה, לפיה, בין השאר, הוא מקבל לשימושו מהסוכנות את הנחלה (להלן - "ההצהרה"). 5. הן ההסכם והן ההצהרה הגבילו את זכויות המנוחים להעביר את זכויותיהם בנחלה לאחרים, בין בחיים ובין לאחר פטירה. כל שהדברים מתייחסים להעברת הזכויות לאחר פטירה קבע ההסכם (סעיפים 31-32) הוראות בזו הלשון: "31. אם ימות אחד המתיישבים בתקופת החוזה הנוכחי, כי אז יעברו כל הזכויות והחובות של המתיישבים לפי החוזה הנוכחי למתישב(ת) שישאר (שתשאר) בחיים, אם הוא (היא) יקבל (תקבל) גם את זכות החכירה מאותה קרן על הקרקע. במקרה שבזמן המיתה לא ישאר (תשאר) מתישב(ת) בחיים, או שלא ישאר (תשאר) מתיישב(ת) אשר השתתף(ה) באותו זמן באופן פעיל בהנהלת המשק, או במקרה ששני המתיישבים יהיו או יעשו בלתי מוכשרים לנהל את המשק לרגל מחלה או סיבות אחרות, כי אז ובכל מקרה כזה הסוכנות תשתדל ותהיה לה הרשות לבוא לידי הסכם עם יורשיהם או קרוביהם של המתיישבים או של המתיישב שמת (של מתישבת שמתה) לשם מינוי אחד היורשים או הקרובים האלה (לפי הצורך) כבא במקומם של המתיישבים". ההצהרה כללה, בין השאר, הוראה בזו הלשון (סעיף 9): "הנני מתחייב שלא להעביר, להשכיר, להחכיר, להשאיל, למכור, לשעבד, למשכן או לתת כל זכות שהיא ברכוש או בכל חלק ממנו למישהו אחר בלי רשות בכתב מאת הסוכנות" 6. אין ספק, כי הוראות ההסכם וההצהרה הגבילו למעשה את זכותם של המנוחים להעביר את זכויתיהם בנחלה בין בחיים ובין לאחר פטירה. (ראה בענין זה ע"א 3836/93 ברמלי נ. ברמלי, פ"ד נ (3) 868). השאלה, האם הגבלה זו הינה בניגוד להוראות חוק הירושה ולפיכך בטלה נידונה בהרחבה בע"א 390/85 הדרומי נ. אסיאס, פ"ד מא (3) 726. בית המשפט העליון אימץ את קביעת בית המשפט המחוזי ולפיה: "אין סתירה בין האמור בסעיף 8(א) הנ"ל (לחוק הירושה - ח.ר.ר) לבין הוראותיו של סעיף י"ט לחוזה החכירה (הדומה למעשה בנוסחו לסעיף 31 להסכם בענייננו - ח.ר.ר.). סעיף י"ט נערך מתוך מגמה להגן על זכויותיה של המשיבה השנייה המופקדת על קרקע הלאום ולהבטיח לה את זכותה ליטול חזרה את הקרקע אשר אותה החכירה אם נוצרות נסיבות מיוחדות מסויימות המוגדרות מראש. הזכות האמורה היא חלק מתנאי החכירה, היינו היא תנאי הקובע את משכו ותוקפו של חוזה החכירה ואין בה כדי לעמוד בניגוד לחוק הירושה הנ"ל, כי ברגע שהבעלים של הקרקע נוטל לעצמו חזרה את הקרקע על פי זכותו כפי ששמר אותה לעצמו לפי הסכם החכירה, פוסקת הקרקע להיות חלק מן העיזבון ודיני הירושה אינם חלים עליה עוד. כמובן שאם הקרן נטלה לעצמה חזרה את הקרקע זכאית היא, כבעלים, להחכיר את הקרקע בהתאם לכללים אשר אותם אימצה לעצמה, ובין היתר, רשאית היא לקבוע כללים לפיהם היא מעניקה זכויות למי שנשאר בחיים בין שני בני זוג חוכרים". באופן דומה קבע בית המשפט העליון, כי גם סעיף 114 לחוק הירושה אין בו כדי לשנות את המגבלה שהוטלה על עבירות הזכויות שהוענקו למנוחים בנחלה. (ראה, שם). קביעות אלה אושרו לאחרונה בפסקי הדין אשר ניתנו על ידי בית המשפט העליון בפרשת מדעי (ע"א 1108/98 מדעי נ. מדעי, תק על 2000 (2) 1262; דנ"א 3231/00 מדעי נ. מדעי תק על 2000 (2) 1484). שם, נקבע, כי הוראות ההסכם, הקובעות, כי זכויות בר רשות במשק אינן ניתנות להורשה, אינן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה ולמעשה הזכויות אינן מהוות חלק מעיזבון המנוחים (ראה גם ע"א 3836/93 ברמלי נ. ברמלי, פ"ד נ (3) 868). וכפי שמסכמת פרופ' ס. אוטלנגי במאמרה "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים", עיוני משפט ט(3) 469 ,480 , את המצב המשפטי בנושא : "לסיכום, מקום שהחבר אינו אלא בר רשות, אין לדבר לא על הורשה מכח צוואה , ואף לא על ירושה מכח חוק הירושה , הזכות היא אישית ובידי הסוכנות (או המינהל) לקבוע מי בסופו של דבר יזכה במשק; ולעיתים קרובות זה אותו "יורש", ה"מזדרז" ומגיש ראשון את בקשתו לקבלת הזכות על שמו." 7. יוער, כי מדיניות זו של הגבלת העבירות של הנחלה והכפפתה לאישור האגודה והמוסדות המיישבים נובעת, למעשה, מאופי ההתיישבות החקלאית ומהותה כהתיישבות מכוונת ומאורגנת על ידי רשויות המדינה בקרקע אשר בבעלות המדינה, לצורך יצור מוצרים חקלאיים, ודאגה למגורי העוסקים במלאכה זו (ראה החלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 17.5.65) (להלן - "החלטת המינהל") (לענין זה ראה ג. ויתקון, הזכויות בקרקע חקלאית (חושן למשפט, תל אביב, תשנ"ו1996- )98-101, 141-142). 8. המסקנה המתבקשת היא, כי הנחלה אינה מהווה נכס מנכסי העיזבון (יודגש, פסק הדין בע"א 6/86 גפטר נ. גפטר רזון ואח', פ"ד מב (4) 742 אינו גורע מהאמור) ולפיכך, אין מניעה להכיר בויתור התובעת על זכויותיה בנחלה אם וכלל שנתמלאו התנאים לכך. 9. אפילו נכונה היתה הטענה מן הבחינה משפטית, אין בכך כדי להועיל לתובעת בענייננו, באשר, כאמור לעיל, עוד בשנת 1969 ניתן צו לירושת עיזבון המנוח. בע"א 1330/93 אלבז נ. אלבז (לא פורסם) קבעה כב' השופט ט. שטרסברג כהן כדלקמן: "ויתור על הזכות ... כויתור על זכות חוזית יכול להיעשות בעל פה או בהתנהגות וגם במסגרת משפחתית. כך למשל בע"א 522/71 בנין נ. בנין פ"ד כח (2) 309... בית המשפט דחה טענות שונות שהעלה התובע לתירוץ השיהוי בקובעו (ש)מדובר כאן... בחוסר כל פעולה... במשך קרוב ל17- שנה." גם בע"א 156/76 שטרן נ. פרידמן, פ"ד לא (1) 572, נקבע, כי ניתן ללמוד מהתנהגותו של צד לחוזה, כי הוא זנח את זכותו על פי החוזה וויתר עליה. 10. אין כל ספק, כי בענייננו למרות צוי הירושה בענין עזבון המנוח התובעת נמנעה מלנקוט כל פעולה לממש זכויותיה בנחלה וכי הונחה התשתית העובדתית, המצביעה, חד- משמעית, על ויתור התובעת על זכויותיה במשק. יפים לענין זה דברי כב' השופט י. כהן בע"א 522/71 בנין נ. בנין, פ"ד כח (2) 309, 330: "נראה לי כי הימנעותו של אלברט מעשיית כל פעולה להעברת נכסים לשם גביית החוב משך כשבע עשרה שנה, בצירוף העובדות שפורטו לעיל, מהווה ראיה משכנעת, שאלברט הסתפק בהעברת חלקו של מוריס בנכס שברחוב יפו והוא ויתר או מחל למוריס על גביית החוב". ו. טענת השיהוי 1. סעיף 27 סיפא לחוק ההתשיינות קובע, כי: "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות לפי כל דין לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". 2. בע"א 458/90 מאזריב נ. מאזריב, דינים עליון, כרך לב 517, מנתחת כב' השופטת ד. דורנר את מעמד דיני השיהוי בצד דיני ההתיישנות, לאור התפתחות החקיקה הישראלית, וקובעת, כי אין להגביל את תחולתם של דיני השיהוי לתביעות "שביושר" בלבד. לגישתה, דיני השיהוי אינם באים במקום הוראות התיישנות סטטוטוריות, אלא הם מתקיימים לצד הוראות אלה. תקופת ההתיישנות החוקית מהווה את "הגבול העליון" לחסימת זכות התביעה והשיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות. כמו כן, חוק ההתיישנות אינו מבחין בין תביעה שביושר לבין תביעה שבדין. לדבריה: "יסודו של השיהוי טמון בתורת ההשתק מכח מצג, המהווה כיום פן של תורת תום הלב המעוגנת בסעיפים 12 ו39- יחד עם סעיף 61(ב) לחוק החוזים (ראה רע"א 4928/92 האג' ואח' נ' המועצה המקומית תל מונד, 6-8 (טרם פורסם)). ההשתק נועד למנוע תוצאות המתחייבות לכאורה על ידי הדין. ממילא נתפס בגידרו גם סעד הפיצויים. השתק מכח המצג מונע מצד מלהתכחש למצג שהציג בפני צד אחר, אם אותו אחר הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך את מצבו לרעה... 15. לעיתים, המנעותו של התובע מלתבוע את זכויותיו במשך פרק זמן ניכר, עולה כדי מצג כלפי הנתבע כי אין בדעתו של התובע לעמוד על זכויותיו. אם הנתבע הסתמך על מצג זה ושינה את מצבו לרעה, תידחה התביעה עקב שיהוי. במקרה כזה, הגשת התביעה תהווה שימוש בזכות שלא בתום לב, ועל כן יהיה מקום לדחותה (השווא רע"א 4928/92, שם, שם). 16. השאלה אם התקיים שיהוי מוכרעת על פי נסיבות כל מקרה. על הנתבע מוטל להוכיח שני אלה: (א) השיהוי משקף כוונת התובע לזנוח תביעתו; (ב) עקב השינוי הורע מצב הנתבע, SNELL’S EQUITY, SUPRA35 ; ע"א 167/51 ברסקי נ. סגל, פ"ד ט 5, 15; ע"א 18/75 עיזבון המנוח שריידי נ. עלי מנסור, פ"ד לא (2) 659, 664; ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי נ. מימון, פ"ד מ (2) 802, 810)". 3. בענייננו, התנהגות התובעת, אשר פורטה לעיל, הצביעה באופן ברור וחד משמעי, על ויתור מצידה על זכויות במקרקעין, אם וככל שהיתה זכאית לזכויות כאמור. אין גם כל ספק, כי חלוף הזמן, מבלי שהתובעת דרשה זכות כלשהי בענין זכויות המנוחים במקרקעין, גרם לשינוי מצבם של הנתבעים לרעה, שהרי אין חולק, כי הנתבעים המשיכו ושילמו את כל החזרי ההלוואה לסוכנות. יתר על כן, משלא עמדה התובעת על זכויותיה בעת פטירת המנוחים ומשלא דרשה התובעת תשלום כלשהו ויצרה מצג לפיו היא מוותרת על זכויותיה, שללה מהנתבעים את האפשרות לשקול, האם, אכן, ברצונם להמשיך להחזיק ולהתגורר בנחלה או שמא ברצונם לנסות ולקבל זכוית בנחלה אחרת. בנקודה זו מן הראוי להביא מדברי מר ד. גימפל במכתבו מיום 15.12.93 אל הלשכה המשפטית של הסוכנות (מסמך 32 בתקי המסמכים) עמ' 2: "... כמו כן יש גם לזכור כי לפני כ30- שנה אנשים ברחו ונטשו את המשק כי למשקים לא היה ערך". 4. לא למותר להוסיף ולציין, כי אלמלא החזיקו הנתבעים והשתמשו במקרקעין היו אלו מוחזרים לידי הסוכנות וזאת לאור העובדה, שהתובעת בהיותה בעלת זכויות במשק מס' 3, לא היתה זכאית לקבל להחזקתה ולשימושה משק נוסף וכל שיכלה לקבל הוא פיצוי כספי מהאגודה בגין השקעות המנוחים בנחלה כשוויים ביום הפטירה. ז. סוף דבר 1. בטרם אסיים, אין לי אלא להצר על כך שהתובעת לא השכילה לקבל את הצעותי, החוזרות ונשנות, במהלך הדיונים, להפסיק את ההליכים המשפטיים ולשמר את היחסים הטובים אשר שררו, כדבריה, בין משפחתה לבין משפחת הנתבעים הממשיכים להיות הן בני משפחה, הן שכנים והן חברי אגודה אחת. 2. נוכח האמור בפסק הדין, הנני מורה על דחיית התביעה. 3. כמו כן, התובעת תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כדלהלן: לנתבעים (מס' 1 ו2-) סך של 40,000 ש"ח; למינהל סך של 10,000 ש"ח; לסוכנות ולאגודה סך של 5,000 ש"ח לכל אחת מהן. לסכומים כאמור יתווסף מע"מ כחוק וריבית צמודה והפרשי הצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. 4. תיק תמש 094987/97 ייסגר. ירושהבר רשות