פסק דין 1. המנוח נפטר בתאריך 25.12.98 וביום 9.3.99 ניתן ע"י הרשמת לענייני ירושה צו קיום צוואה לצוואתו מיום 24.8.97, ולפיה ציווה המנוח את רכושו לאשתו (התובעת) ולשלושת ילדיו מהנישואין הראשונים (הנתבעים) לפי ההוראות המפורטות שבצוואה . 2. עו"ד אורי צפת מונה בבימ"ש זה כמנהל עזבון זמני ואח"כ כמנהל עזבון קבוע (החלטה אחרונה מיום 22.10.00 בתיק עז' 1563/99). 3. בתאריך 4.4.00 הגישה התובעת תביעה כספית נגד הנתבעים אותה הגדירה "תביעת חוב מן העזבון בסכום 3,752,343 ש"ח (תיק עז' 1562/99). התביעה מבוססת על הכתובה שקיבלה התובעת מן המנוח עובר לנישואיהם בשנת 1997 בסך 3,000,000 ש"ח, שלטענת התובעת זהו חוב של העזבון. 4. כתב ההגנה הוגש ביום 22.5.00 ובו טענה כי יש לדחות את התביעה, וכי כל כוונתה של התובעת לטרוף מן הנתבעים את כל חלקם בירושת הוריהם. 5. מטעם התביעה העידה התובעת בלבד ומטעם הנתבעים העידו חמישה עדים. תמצית עדותה של התובעת (העדות הראשית בתצהירים): א. הכירה את המנוח ב1994-, מספר חודשים אחרי שהתאלמן, והם נישאו כדמו"י ב26.6.97-. החופה נערכה בבית בקיסריה וקבלת הפנים - במלון "דן" קיסריה. ב. בשנת 1995 רכש המנוח את בית המגורים ברח' סנונית 6, קיסריה. סמוך לפני הנישואין נערך בין בני הזוג הסכם ממון (לאחר שהיה הסכם קודם) שאושר בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן ביום 18.6.97. ג. עובר לטקס החופה ערך המנוח שטר כתובה בא קבע סכום של 3 מליון ש"ח (סכום סביר לעומת הונו של המנוח). ד. כחודש לאחר הנישואין התייצבו בני הזוג אצל עו"ד וערכו את הצוואות שלהם (צוואת המנוח היא מיום 24.8.98). ה. המנוח נפטר ביום 25.12.98. ו. על פי עצה משפטית שקיבלה היא זכאית לקבל מחלקם של הנתבעים בירושת אביהם את סכום הכתובה (צמוד). ז. הנתבעים נוקטים בדרך של השמצות, ואין למעשה בין הצדדים מחלוקת עובדתית. ח. בחקירתה הנגדית אמרה התובעת כי עורך הדין שערך את ההסכם בשנת 1995 היה עו"ד בשם יוסי זינגר מחיפה, אך לא ידעה לספר פרטים נוספים עליו או להמציא העתק מן ההסכם. ט. עורך הדין שערך את הסכם הממון הוא עו"ד יעקב סידי. י. התובעת אישרה כי לא השתתפה במימון רכישת הבית בקיסריה, וכי היתה על הבית משכנתא (נ2/ -נ4/). הריהוט נרכש על ידי המנוח ויתר התכולה גם כן. יא. היה לתובעת ולמנוח חשבון בנק משותף שם הפקיד המנוח בלבד כספים. התובעת לא עבדה מאז 1995. יב. בדירת התובעת ברחובות גרו ילדיה. יג. העדה הבינה כי באמצעות הכתובה רצה המנוח לדאוג לעתידה. יד. העדה ידעה לספר שלמנוח היה חשבון בנק בחו"ל וממנו משך באמצעות כרטיס חיוב של "אמריקן אקספרס" (נ5/ + ת4/). טו. העדה לא ידעה לספר אם המכוניות נרכשו מכספי המנוח או מכספי החברה שלו חברת "ש.ב.א." עבודות מתכת בע"מ. 6. העדה לא עשתה רושם אמין בביהמ"ש, ורוב המידע שמסרה מבוסס על הדרכה משפטית שקיבלה ועל הבנה חלקית של דברים שהבינה מדברי המנוח ומדברי אחרים. 7. תמצית עדות הנתבעת מס' 1, ורד X (עדות ראשית בתצהיר): א. שלושת הנתבעים בגירים. ב. הוריהם נישאו ב1965- ובנו יחד את רכושם המשותף במשך 28 שנות נישואין. ג. המפעל (שבבעלות החברה "ש.ב.א" הוקם ב1979-, וניבנו גם בתי מגורים בנהריה עבור שלושת השותפים בחברה. ד. הבנות השתלבו בעבודה בחברה בשנים האחרונות לחיי האב. ה. האם נפטרה בשנת 1993 בגיל 47 בלבד. (ראה נספח ב' לכתב ההגנה שלא היה צורך להציגו) ו. המנוח חתם על צוואה בשנת 1994 והוריש את כל רכושו לילדיו ובמקביל הסתלקו הילדים מחלקם בירושת האם - לטובתו. ז. המנוח רכש מכספו ומכספי משכתנא שלקח בעצמו את הבית בקיסריה. ח. המנוח ערך הסכם ממון עם התובעת לפני מועד הנישואין וההסכם אושר בביהמ"ש. חודשיים לאחר מכן נערכה הצוואה האחרונה. המנוח הסביר לילדיו כי כל רכושו פרט לבית בקיסריה יעבור אליהם ואילו הבית בקיסריה יעבור אל התובעת בצירוף התכולה והכסף שבחשבון המשותף. ט. טענות התובעת בדבר רכושו הרב של המנוח הן שקריות. י. המנוח נפטר בגיל 56, לאחר שנה וחצי בלבד של נישואין עם התובעת. יא. המנוח הסביר לילדיו כי הצוואה מחלקת את הרכוש כפי שהתכוון ולא ייחס לכתובה חשיבות משפטית. יב. לכתובה אין ערך משפטי בנסיבות העניין, וכל מטרת התובעת היא לטרוף את חלקם של הנתבעים בעזבון. יג. בחקירתה הנגדית אישרה העדה את קבלת הכספים מחברות הביטוח (ת5/ - ת6/). 8. העדה עשתה רושם אמין בביהמ"ש ודבריה כפי שפורטו בתצהיר לא נסתרו בחקירה נגדית, גם לא הסתירה כביכול שהעלה ב"כ התובעת ושאותה הסבירה העדה בחקירתה החוזרת. 9. תמצית עדות הנתבעת מס' 2, איריס בר-תוגי (תצהיר עדות ראשית התומך בעדות אחותה במלואו): א. הצטרפה לעדות אחותה. ב. שוחחה עם שכנה של המנוח בשם עדנה רוס, אך לא ביקשה ממנה להעיד במשפט. 10. תמצית עדות הנתבע מס' 3, ניצן X (תצהיר כנ"ל): א. מתגורר בבית המשפחה בנהריה. ב. קיבל מחב' הביטוח "ציון" סך כ40,000- ש"ח מפוליסה שאביו רשם אותו כמוטב. ג. מצטרף לעדות אחותו. 11. תמצית דברי העד זאב גרינברג (עדות ראשית בתצהיר): א. השתתף בחתונת המנוח והתובעת בקיסריה. ב. בשיחה שם בין המנוח לבין אורח מחו"ל הסביר המנוח כי חתם בכתובה על סך מליון דולר וכי מדובר באקט סמנטי וכי אם בני הזוג יתגרשו, תקבל התובעת את הבית בקיסריה. ג. המנוח סיפר לו כי רכש את הבית מכספים שנותרו לו מירושת אשתו וכי הוא ידאג להחזיר בעתיד את הכסף לילדיו. ד. בחקירתו הנגדית חזר העד על דבריו והגן על גרסתו. העד עשה רושם אמין. 12. תמצית דברי העד שלמה לביא (עדות ראשית בתצהיר): א. השותף הפעיל של המנוח בחברת "ש.ב.א", ועבד שנים במחצית המנוח. ב. החברה היא מפעל החיים שלו ושל המנוח. ג. המנוח סיפר לו ולשותף השלישי כי לתובעת לא תהיה כל נגיעה למפעל וכי הוא מוריש את חלקו לילדיו. ד. גם הוא וגם המנוח לא חשבו שבעזרת הכתובה ניתן להגיש תביעה. ה. נכח בטקס החופה שהיה קצר ומועט משתתפים. ו. היה לו כרטיס אשראי זהה לזה של המנוח (נ5/). ז. בחקירתו הנגדית תאר את החברה ואת נכסיה, שהוערכו בכ3- מליון דולר. העד חזר על גרסתו ועשה בביהמ"ש רושם אמין. 13. לתיק ביהמ"ש הוגשו גם תצהיר של אחות המנוח, נטע ענתבי, ותצהיר של עו"ד יגאל כרמי, שאליו צורפו צו הירושה של אם הנתבעים והצוואה הקודמת של המנוח. 14. כבר בתחילת הדיון יש לציין מספר דברים שלא הודגשו על ידי באי כוחם של הצדדים ואולי נשתכחו מהם. אין מדובר בפירוש צוואתו של המנוח, או בכל מחלוקת אחרת לגביה. לצוואתו של המנוח מיום 24.8.97 לא היתה כל התנגדות והיא קויימה בצו שעליו חתמה הרשמת לענייני ירושה בחיפה ביום 9.3.99. הסעיפים החשובים בצוואה הם סעיפים 2,3 ו4- שמובאים כאן במלואם: "2. הנני מצווה בזאת לשלם מתוך כספי העזבון, בהקדם האפשרי לאחר פטירתי את כל חובותי, וכן את הוצאות קבורתי והנחת מצבתי. 3. אם בעת פטירתי תהא אשתי, גב' X הנושאת ת.ז. X (להלן-אשתי) בין החיים הנני מצווה כדלקמן: א. בנוגע לבית מגורינו המצוי ברח' סנונית 6 שכונה 10 קיסריה (חלקה 1 בגוש 10612) (להלן-הבית), הרי בנוסף לזכות החזקה הייחודית הנתונה לאשתי בהתאם להסכם הממון שנחתם בינינו ביום 18.6.97, הנני מצווה את כל זכויותי בבית על כל תכולתו לאשתי כך שהיא תהא הבעלים הבלעדי של הבית והמצוי בו. ב. אם בעת פטירתי יהיו לאשתי ולי חשבונות בנק משותפים הנני מצווה כי כל הכספים והזכויות הכספיות מכל מין וסוג שהוא הקשורים בחשבונות אלה יהיו לאשתי. 4. בכפוף לאמור בסעיף 3 לצוואתי, הנני מצווה בזאת את כל יתרת רכושי, לרבות זכויותי מכל מין וסוג שהוא, הן ניידי והן דלא ניידי, הן כספים והן זכויות כספיות מכל מין וסוג שהוא לרבות ביטוחים, פיצויים, מענקים, זכויות בגין תביעות ושילומים וכן כל זכויות אחרות שיש לי או שתהיינה לי, הן אישיות והן זכויות הנוגעות לנכסים וחפצים כלשהם, כל הנ"ל הן בישראל והן מחוצה לה לשלושת ילדי הר"מ בחלקים שווים ביניהם: לורד X (לבית בר) ת.ז. מס' X- 1/3 (שליש). לאיריס X ת.ז. מס' X- 1/3 (שליש) לניצן X ת.ז. מס' X- 1/3 (שליש)". 15. כאשר אלמנה תובעת מן העזבון את כתובתה, הרי אין בחוק הירושה סעיף הקובע זאת במפורש. עם זאת אנו לומדים על כך ממספר סעיפים בחוק ואלה הם: א. סעיף 148: "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי-ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות. אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה". ב. סעיף 104(א)(3) ו-(4): "הסכומים הבאים (בחוק זה-חובות העזבון) יסולקו לפני סדר-עדיפות זה: .... (3) החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו (בחוק זה-חובות המוריש), לרבות המגיע לאשתו על פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר; (4) המגיע לבן-זוגו של המוריש על פי עילה הנובעת מקשר האישות, פרט לכתובה כאמור בפיסקה (3), והמגיע לבן-זוג לפי חוק יחסי-ממון בין בני-זוג תשל"ג1973-, או לפי הסכם-ממון כמשמעותו באותו חוק". ג. סעיף 11(ג): "המגיע לבן-זוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על-פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון..." 16. בע"א 293/72 פילוסוף נ' "תעוז", פ"ד כז(2), 535, נפסק מפי כב' השופט קיסטר כי עוד בהצעת חוק הירושה "בא לידי ביטוי הרעיון שהאלמנה לא תוכל לקבל גם את כתובתה וגם חלקה בירושה , ואם קיבלה סכום כתובתה, מנכים סכום זה מחלקה בעזבון". הכתובה מן העזבון באה במקום ירושה בדין העברי אשר לפיו האשה אינה יורשת את בעלה, ולכן אין מקום לזכות את האלמנה בכתובה בשיטת המשפט הישראלית שבה האשה יורשת חלק נכבד מהעזבון. השופט קיסטר מדגיש כי בחוק עצמו ההוראה חלה רק על ירושה על פי דין ולא על ירושה על פי צוואה , והדבר מעט תמוה. בירושה על פי צוואה צריך ביהמ"ש לפרש כל מקרה ומקרה לפי נוסח הצוואה . (ראה גם: שרשבסקי, דיני משפחה (מה' 4) עמ' 243-274, דגש על עמ' 246-251, 266-271). כב' השופט עציוני פסק באותו מקום: "ואשר לשאלה אם הכתובה פוגעת בזכות לצוות לפי סעיף 40, ואם רשאית האשה לקבל את כתובתה גם נכסי העזבון שבאו לה על פי צוואה , נוטה אני אמנם לקבל את דעתו של חברי הנכבד, השופט קיסטר, לאור הנאמר בסעיף 104(א)(3), לפיו נחשבת כתובה כחוב העזבון שיש לסלקו בהתאם לסדר העדיפויות שנקבעו באותו הסעיף בלי שהמחוקק יבדיל כאן בין עזבון על-פי דין ובין על-פי צוואה ... במאמר מוסגר אוסיף רק, כי קיימת אי-בהירות מה בשאלה זו מאחר שסעיף 11(ג) הנ"ל, הקובע כי כתובתה של האשה תנוכה מחלקה בעזבון, נמצא בפרק הדן בירושה על-פי דין בלבד, בו בזמן שכאשר מדובר במזונות, המחוקק במפורש קבע כי הזכאים למזונות רשאים לקבלם מן העזבון בין בירושה על-פי דין ובין בירושה על-פי צוואה ". 17. בתיק עזבונות (ת"א) 951/75 קיפר נ' עו"ד רבנשטיין ואח', פ"מ תשל"ח (2), 3, נפסק מפי כב' השופט שילה, בתביעה דומה לתביעה דנן, כי יש לדחות את התובענה לתשלום כתובה מן העזבון בשל ההתאמה של הצוואה להלכה בדין העברי. במשנה, מסכת פאה פרק ג משנה ז, כתוב: "הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה". בתלמוד, בבא בתרא, קל"ב ע"א, מתואר הויכוח בין האמוראים בסוגיה זו של המשנה. במשנה תורה לרמב"ם, הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה ט, כתוב: "וכן הכותב נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות בין בריא בין שכיב מרע וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ולא מחתה אבדה כתובתה ואינה טורפת מנכסים אלו כלום, אבל מנכסיו שיבואו לו אחר אלו נוטלת מהן כתובתה". בשולחן ערוך, אבן העזר (הלכות כתובות), ק"ו, א' כתוב: "הכותב כל נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות בין בריא בין שכיב מרע וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהוא או דקל לפירותיו או פירות מחוברים והם צריכים עדיין לקרקע הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ושתקה כשנודע לה ולא מיחתה איבדה עיקר כתובתה ותוספת ואינה טורפת מנכסים אלו כלום אבל מנכסים שיבואו לו אחר כך גובה מהם אפילו באו לידו מאותם נכסים עצמם כגון שמת אחד הבנים וירשו". 18. הסמכות העניינית לדון בתביעות אלמנה מעין אלה, עניין שלא עלה בין הצדדים בתיק זה, היא לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית הדין הרבני (למעט כאשר יש הסכמה). כך נפסק מפי כב' הנשיא ברק בבג"צ 2621/00 לוי נ' בית הדין הרבני ואח', פ"ד נד(3), 809. 19. יישום ההלכה הפסוקה מצריך אותנו לפרש את הצוואה של המנוח כדי ללמוד ממנה האם התכוון לזכות את התובעת במנתה בעזבון מעבר לתשלום הכתובה, או כאשר ציווה לה מה שציווה בצוואה , התכוון לזכותה במנתה במקום כתובתה. 20. בע"א 1900/96 טלמציו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817, 825 נפסק על ידי כב' הנשיא ברק. "פרשנות במשפט עניינה שליפת הנורמה מתוך הטקסט. הפרשן של הצוואה קובע את משמעותה המשפטית של לשון הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשוניות. אכן, ככל טקסט אחר, גם הצוואה זקוקה לפירוש. אנו מבינים את הצוואה רק לאחר שפירשנו אותה. גם צוואה "ברורה" מחייבת פרשנות, שכן בהירותה של הצוואה היא תוצאת פרשנותה. בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד-דעת המצווה. בעיית היסוד בפרשנות הצוואה - כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי - הוא ביחס שבין הלשון לאומד-הדעת, בין ה"גוף" (ה-VERBA) לבין ה"נשמה" (ה-VOLUNTAS) (השוו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ (להלן - פרשת אפרופים [1]), בעמ' 296). יחס זה מעורר קושי מיוחד בפרשנות הצוואה . מחד גיסא, עומדים הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם (ראו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו (ראו ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד [2], בעמ' 28). מכאן הגישה, העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית-המשפט העליון, כי יש לקיים את דבר המת (ראו: ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן [3]; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק [4], בעמ' 721). מאידך גיסא, ניצבים אנו בפני המציאות, שבה המצווה אינו עוד בחיים. שוב אין הוא יכול לעשות צוואה או לשנות מהצוואה שעשה. כל שנותר לנו היא הצוואה שאותה עשה. אותה עלינו לפרש. אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, שלפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה , ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה ". בספרו של פרופ' א. ברק "המקורות לדיני הפרשנות בצוואות", 2001, 40-46 נכתב כי: "כל טקסט זקוק לפרשנות. כל טקסט חודר להכרתנו רק לאחר שנתפרש על-ידינו (במודע או שלא במודע). האימרה הלטינית כי כללים ברורים אינם טעונים פירוש (...) אינה נכונה. בהירותו או חוסר בהירותו של טקסט אינם אמת מידה לצורך בפרשנותו, אלא תוצאת פרשנותו... כל טקסט משפטי מחייב תהליך של פרשנות... כל צוואה זקוקה לפרשנות. ההבחנה בין "צוואה ברורה" לבין "צוואה שאינה ברורה" (או המשתמעת לשתי פנים) היא הבחנה הבאה בעקבות הפעלתם של כללי הפרשנות, ואין היא מקדימה אותם. אינך יכול לקבוע אם הצוואה היא ברורה אם לא פירשת אותה." ובמקום אחר בעמ' 105-107 נכתב כי: "סעיף 54(א) לחוק הירושה קובע את העיקרון המרכזי, שלפיו יש לפרש צוואה על-פי אומד דעתו של המצווה. אומד דעתו של המצווה הוא רצונו הראלי של המצווה. זוהי כוונתו האמיתית. סעיף 54(א) לחוק הירושה מעגן בחובו אפוא את התכלית הסובייקטיבית של הצוואה ... אין מקום, בגדריו של סעיף 54(א) לחוק הירושה , לתכלית האובייקטיבית. נמצא כי "אומד" דעתו של המצווה עניינו הוכחת דעתו (הסובייקטיבית) של המצווה, ולא השערה באשר לאומד הדעת ההיפותטי. השערה באשר לאומד הדעת אינה מספקת. אין מפרשים צוואה על-פי השערות. את אומד הדעת יש להוכיח על-פי מאזן ההסתברות, כמקובל במשפט האזרחי". 21. צוואתו מיום 24.8.97 של המנוח באה במקום צוואתו משנת 1994, בה ציווה את כל רכושו לשלושת ילדיו בחלקים שווים. בצוואה החדשה רצה המנוח לדאוג לאשתו החדשה (בת זוגו במספר השנים שקדמו לצוואה ). המנוח ידע כי על פי הסכם הממון שנחתם ואושר על ידי כב' השופט גרניט ימים ספורים לפני החתונה, הרכוש הוא נפרד וכי באותו הסכם (סעיף 9 (א)) התחייב להעביר את הבעלות במחצית הבית על שם התובעת, ולכן תיקן את צוואתו הקודמת וציווה בצוואה החדשה את המחצית השניה של הבית בקיסריה לאשתו, לרבות התכולה והיתרות בחשבונות הבנק המשותפים (סעיף 3 לצוואה ). את יתרת העזבון ציווה לשלושת ילדיו (סעיף 4 לצוואה ). 22. אני סבור שכוונת המנוח היתה לדאוג בכך לתובעת למקרה שהוא ילך לעולמו לפניה והיא תיוותר אלמנה. שינוי זה היה מתבטל אם התובעת היתה הולכת לעולמה לפני המנוח (סעיף 5 לצוואה ), או יחד עמו (סעיף 6 לצוואה ). לכך יש להוסיף דברים שהמנוח אמר לאחותו, לשותפו ולאחרים (כולל האורח מחו"ל), שהובאו בעדויות, שאני נותן בהן אמון. 23. אינני סבור כי בסעיף 2 לצוואה או בכל מקום אחר התכוון המנוח לכלול במסגרת חובותיו גם את החיוב על פי הכתובה. גם דברי המנוח בסעיף 6 סיפא של הצוואה , בו הוא מבקש מילדיו להגיע להבנה עם בנותיה של התובעת, במקרה שהוא והתובעת ילכו לעולמם בעת ובעונה אחת, מחזק את מסקנתי שהמנוח רצה שצוואתו תקויים במדוייק וללא סטיות, ורצון זה יש למלא. 24. אני סבור כי יש ליישם כאן במדוייק את פסק דינו של כב' השופט שילה בעניין קיפר, שהוזכר לעיל ולהורות על דחיית התביעה. אגב אורחא אני מעיר כי אם לא היתה התובעת זוכה על פי הצוואה , היה מקום לתביעתה או לתביעת מזונות מן העזבון מצידה, בנוסף לזכות מדור מכוח סעיף 115 לחוק הירושה , אך אז היתה עולה הטענה, ששקלתי לקבל במידת הצורך, כי הסכום הנקוב בכתובה עולה על הסכום הסביר, ואז אין היא נכנסת בגדר סעיף 104(א)(3) לחוק. 25. מכל האמור לעיל, מורה אני על דחיית התביעה. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ. ירושהכתובה