החלטה מונחת בפני בקשתם של כונסי הנכסים והמנהלים של חברת עיט ציוד צבאי ליצוא בע"מ. חברה המצויה בפירוק ובכינוס נכסים. למעט מהבקשה מונחות בפני תגובות כל הצדדים ואין מניעה כי אשתמש בסמכותי על פי תקנה 241 ואתן החלטה בבקשה. אני יכולה רק להביע צער על כך שעורכי הדין לא מצאו לנכון לחסוך מזמנם ומזמן בית המשפט ולהודיע על כך מבעוד מועד לחסוך בכך את התייצבותם לדיון ואת הדיון היום. הנקודה הראויה להחלטה היא למעשה גם הנקודה הרלבנטית היחידה והיא האם היטל השבחה על קרקע שמומשה לטובת נושה מובטח ראויה להחשב כהוצאת כינוס או חוב הנופל על קופת הפירוק. העובדות הרלבנטיות בקצירת האומר; החברה דנן, כאמור, מצויה הן בהליכי כינוס והן בהליכי פירוק. בין הנכסים שמומשו לטובת הנושה המובטח, בידי כונס הנכסים, מצויים ונמצאו נכסי מקרקעין. אין מחלוקת בין הצדדים ואין חולק על כך כי ערך החוב לנושה המבוטח עולה על ערך המקרקעין. על המקרקעין רובץ היטל השבחה לטובת עיריית אשקלון. כפי שכבר אמרתי לעיל, השאלה המשפטית היא האם היטל ההשבחה צריך ליפול על הנושה המובטח באופן שיקוזז מתמורת המקרקעין שיקבל הנושה המובטח או שמא מדובר בחוב עצמאי הצריך ליפול על קופת הפירוק. הטלת החוב הזה על קופת הפירוק פירושו הטלת התשלום על הנושים הבלתי מובטחים. קיים בעניין הזה תקדים שניתן על ידי סגן הנשיא השופט לויט והוא פש"ר 323/97 יחידי שיא בע"מ נ' עיריית נהריה. אני חייבת לפתוח ולומר כי אני מסכימה בכל לב למסקנה אליה הגיע סגן הנשיא לויט. באותו מקרה הוטל תשלום ההיטל על הנושה המובטח הן משום שהכונס התחייב לשאת בעלויות "לפי דין" (מאוחר יותר משום מה שינה את טעמו טען כי ההיטל צריך ליפול על פי דין על קופת הפירוק) ובעיקר בשל שיקולי צדק. לאמור, מי שנהנה מהשבח על הקרקע הוא הנושה המובטח ולכן אך צודק הוא וראוי כי גם עלות השבח תיפול עליו ולא על קופת הפירוק. המפרק והכנ"ר מסתמכים על תקדים זה ומבקשים מבית משפט זה כי יאמץ את אותו תוצאה. הכונס, לעומת זאת, טוען כי יש מקום לאבחן את ההחלטה ביחידי שיא מהמקרה שבפני שכן באותו מקרה נותר הכונס חייב כספים לרשות המקומית, ולא כך הוא במקרה הנוכחי. טענה נוספת מעלה הכונס והיא כי החלטתו של סגן הנשיא לויט נוגדת את הדין זאת הן מפני שהמחוקק קבע דיני קדימה ובכך מיצא את נושא שיקולי הצדק ואין מקום להעלות מטעמי שיקולי צדק את היטל ההשבחה לכדי שעבוד ספציפי על המקרקעין. אקדים ואומר כי עמדת הכונס, עו"ד כשר, אינה נראית לי ודינה להדחות, ועל היטל ההשבחה ליפול על הנושה המבוטח וזאת מהטעמים הבאים: בראש ובראשונה הסכמתי עם התוצאה אליה הגיעה סגן הנשיא לויט אף אם החלטתו איננה בבחינת תקדים מחייב הרי באותה החלטה שניתנה מפיו והוא יושב באותו בית משפט, דומה שבית משפט זה צריך וראוי שיזהיר עצמו בטרם יחלוק גם על דעה שהיא איננה בבחינת תקדים מחייב וזאת בשל דעתי כי ראוי שתהיה אחידות בפסיקה במיוחד ובודאי באותו בית משפט. אמת, לא הייתי מהססת מלחלוק על דעתו של חברי המלומד אם הייתי סבורה שהמסקנה שאליה הגיע היא שגויה לדעתי באופן שיכול להביא לחוסר צדק משווע, אך לא כך במקרה הנוכחי. לא הוכח כי במקרה דנן כך אומנם יקרה. יחד עם זאת, גם לגופה של טענה דינה להדחות. אני אתייחס בנקודה זו להבחנה אותה מנסה להציע הכונס. השאלה המשפטית בדבר מעמדו של היטל השבחה ביחסים שבין קופת הפירוק לבין קופת הכינוס בעיני היא פשוטה. זו היתה גם כאמור השאלה בנושא יחידי שיא. אין כל נפקא מינה אם הכונס נשאר חייב כספים לרשות המקומית אם לאו. זוהי שאלה חיצונית ואין לה מאומה עם המהות. היטל השבחה גם בעיני איננו חוב עצמאי בניגוד למס רגיל. היטל השבחה, אם ניתן לקרוא לו כך, הוא מעין חוב "פנימי" המתעורר ובא לעולם אך ורק עם נסיון לממש את הקרקע ורק בהקשר מימוש הקרקע. אילו במקרה הזה לא היה פירוק החברה כרוך במימוש הקרקע, הרי היטל ההשבחה לא היה בא לעולם והוא היה נעלם כלעומת שבא. יוצא מכך, כי היטל ההשבחה הינו חוב הצמוד למימוש הקרקע ואין הבדל משמעותי בין זאת לבין הוצאות כינוס אחרות. בשום פנים אינני רואה בכך חוב עצמאי העומד על "רגלים עצמאיות" ובזכות עצמו. זהו חוב שנולד עם מימוש הקרקע ולא בא לעולם או מת עם אי מימוש הקרקע. זוהי בקצירת האומר מצבו של היטל ההשבחה. נקודה נוספת היא שיקולי הצדק בדיני הקדימה; אם ניתן להשוות את הדבר הרי הדבר בעיני כי סולם ולו שלבים מאוזנים ולא אנכיים. לכן אין מדובר במקרה דנן בשיקולים של "צדק אנכי" הנובע מההתנגשויות שבין השלבים השונים של סולם הנשיה בפירוק. מדובר בהוצאה פנימית של מימוש קרקע שהייתה ונותרת בעיני חלק משלב מסויים באותו סולם. אין כל סיבה להטיל את החיוב הזה על שלבים אחרים בסולם הנשיה בין אם אלה שמעל ובין עם אלה שמתחת. אילו סבר המחוקק שיש מקום לערוך או לעשות מהלך שכזה הנוגד עקרונות בסיסיים של הגישה לפיה משפועל פעולה צריך גם לשאת בהוצאותיה היה עליו לומר זאת בצורה מפורשת. כאשר המחוקק רוצה לעשות זאת ולומר דברים מפורשים, כאשר הוא מתכוון אליהם, הוא יודע לעשות זאת. קל וחומר שאין בעצם קיומם של דיני הקדימה בכדי להביא למסקנה אליה חפץ הכונס להגיע. לכן הייתי אומרת כי את אותה שאלה נכבדה בדבר היות דיני הקדימה הסדר ממצא של שיקולי צדק הייתי משאירה למועד אחר או למקרה הרבה פחות ברור בנסיבותיו. חוב אחרון לי לכונס לעניין טענתו כי היטל ההשבחה הופך להיות שעבוד ספציפי. נראה לי כי טענה זו איננה נכונה כלל ועיקר מעצם העובדה כי לא הוכח שהיטל ההשבחה הוא חוב עצמאי וזאת בניגוד לשעבוד ספציפי. כפי שכבר אמרתי לעיל היטל ההשבחה קשור למימוש הקרקע ולכן הוא גם נופל על הנהנה מהמימוש, יהיה הוא מי שיהיה, ולכן מעמדו באותו סולם נשיה יהא זהה למעמד הנושה אליו הוא כרוך. אין הוא דומה כלל ועיקר לשעבוד ספציפי. סוף דבר, המסקנה הסופית אליה אני מגיעה היא כי טענה הכונס מנסה להפריד באופן מלאכותי את היטל ההשבחה מהמימוש אליו הוא קשור ובו הוא כרוך. ולהטילו במורד הסולם קרי, על הנושים הלא מובטחים. אשר על כן אני דוחה את עמדתו. אין צו להוצאות. בכפוף להחלטתי זו יחולקו הכספים. היטל השבחהנושה מובטחנושה