הסדר נושים - העברת חברה למשקיע

החלטה מונחת בפני בקשתה של חברת ש.א.ש שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ (להלן: "המבקשת"), כי אחייב את כונסת הנכסים לנכסי חברת הדס מפעלי מזון בע"מ (להלן: "הכונסת" ו"החברה", בהתאמה), סך בן 59,980 ש"ח, אשר מגיעה לה לטענתה בגין שירותי שמירה על מפעל החברה, לחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 1999. הכונסת מתנגדת לבקשה, ומבקשת לקזז את הסכום אל מול טענות בדבר רשלנות של המבקשת, אשר לא מנעה גניבת ענק ממפעל החברה, ערב העברתו לרוכשת. כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדת הכונסת. לאחר שהונחו בפני טענות הצדדים, החלטתי שמדובר במחלוקת משפטית בלבד, ולכן, תינתן החלטה שלא במעמד הצדדים, על פי סמכותי שבתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. הכונסת שכרה את שירותי המבקשת החל מחודש מאי 1993, ועד אשר הודיעה לה על סיום ההתקשרות ביניהם, ביום 12.12.99, זאת בעבור תמורה מוסכמת, אשר התעדכנה מדי פעם. 2. ביום 22.12.99, הודיעה הכונסת למבקשים על אודות גניבה מן המפעל, ואי לכך עיכבה את התשלומים נשוא הבקשה. המבקשת, מצידה, טוענת כי אין כל בסיס לטענת הגניבה, וכל-כולה באה במטרה להתחמק מתשלום החוב. 3. ביום 12.12.99, הגיעו הכונסים, באישור בית המשפט, להסדר פשרה כולל עם המשקיע "פרי ניר", לפיו רכש המשקיע את המפעל, והתחייב לכסות את כל הוצאות הכינוס. לפי הסדר הפשרה, נמסרה לכונסים התחייבות המשקיע לכסות את הוצאות חברת השמירה. זאת, בטרם נמסר לו המפעל בפועל. טענות הכונסת; 4. עם מסירת החזקה, ביום 12.12.99, הוברר כי בוצעה במפעל גניבה בסדר גורל עצום. בעת מסירת החזקה נכחו שני נציגים של המבקשת, ולכן ידעה זו מפורשות אודות הפריצה, לכל המאוחר באותו מועד. 5. הסכום שבמחלוקת ניתן לכונסת בנאמנות ביום 9.12.99, אלא שלאחר גילוי הפריצה, התבקשה על-ידי המשקיע להמחות לו את זכות התביעה כנגד המבקשת ולעכב את הכספים. ביום 13.12.99, הועלתה הפסקת ההתקשרות עם המבקשת אלי כתב, לאחר שנמסרה למבקשת אף בעל-פה יום קודם לכן. 6. מנסיבות המקרה עולה כי המבקשת התרשלה ולא שמרה על המפעל, ובשל מחדל זה התאפשרה הגניבה. תמוה הוא, מדוע הגישה החברה תביעה בעניין זה רק לאחר שהות של שלוש שנים, אך ורק לאחר שנתבעה על-ידי המשקיע, ולא משיקולים ענייניים. סך תביעת המשקיע כנגד החברה הינה על סך 2.5 מיליון ש"ח. 7. לפי סעיף 5(א) לחוק השומרים, הרי שאם השומר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, זכאי בעל הנכס לפיצויים, ואילו סעיף 10 קובע, כי חובות שבעל הנכס והשומר חבים זה לזה עקב השמירה ניתנים לקיזוז. תגובת המבקשת; 8. אין כל בסיס לטענת השיהוי; על הטוען שיהוי להוכיח כי השיהוי מבטא ויתור על הזכות, הזנחה או יאוש מצד התובע, וכן כי עקב השיהוי הורע מצב הנתבע. זאת לא הוכח, נהפוך הוא; דווקא התנהגות הכונסת, אשר שמרה את הסכום שבמחלוקת כפי ששמרה, מלמדת כי לא הסיקה שהמבקשת ויתרה על תביעתה. 9. הכונסת היא שהזמינה את שירותי השמירה מהמבקשת, והיא שהתחייבה לשלם לה את תמורתם; אף אם בחרה להמחות את זכות התביעה כנגד המבקשת, הרי אין היא יכולה להמחות את חובתה לשלם למבקשת את תמורת השמירה, אלא בהסכמת המבקשת. זאת, לפי סעיפים 1 ו-6 לחוק המחאת חיובים. יוצא, כי הכונסת והיא בלבד חייבת בתשלום תמורת שירותי השמירה. 10. קיזוז אפשרי, רק כאשר קיימים או נטענים חיובים הדדיים. דבר זה עולה במפורש גם מנוסחו של סעיף 10 לחוק השומרים, המדבר על חובות שהשומר ובעל הנכס חבים זה לזה. מרגע שהמחתה הכונסת את זכות התביעה, אין עוד חיוב הדדי, והיא איבדה את זכותה לטעון לקיזוז. 11. בתביעת המשקיע כנגד המבקשת ובעלי מניותיה, אין איזכור ולו ברמז של חוב הכונסת למבקשת; כך, עולה כי הכונסת והמשקיע אוחזים במקל משתי קצותיו; מחד טוענים לקיזוז, ומאידך תובעים את מלוא נזקם. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 12. כונס נכסים איננו גוף עסקי עצמאי, ואינו מתקשר עם צדדים שלישיים, כדוגמת המבקשת, בכובעו ה"אישי", אלא בכושרו כמנהל עסקיה של החברה או בא במקום האורגנים המוסמכים שלה. יוצא כי התקשרות עם כונס נכסים איננה, למעשה, אלא התקשרות עם החברה, אף אם בכובעה (החל ממתן צו כינוס) כמכשיר למקסום החזר חובותיה לנושיה. 13. כאשר מגיע בעל התפקיד המנהל את עסקי החברה להסדר נושים עם נושיה, ובמסגרת זו מועברת החברה as is לרוכש, הרי שבדרך-כלל, לאחר התאריך הקובע נשוא ההסדר, יוצא בעל התפקיד מן התמונה ככל שאמורים דברים בקופת החברה, חבויותיה וזכויותיה, ותחום אחריותו מצטמצם, בדרך-כלל, לבדיקת תביעות החוב וחלוקת התמורה שהתקבלה מן המשקיע בין הנושים, לפי סדרי הקדימה הקבועים בדין. מאחר ומן המפורסמות הוא כי דיני חוק המחאת חיובים, כמוהם כדין הקבוע בחוקים אחרים השייכים אל "הקודיפיקציה האזרחית", הינם דין כללי החל אך ורק כאשר אין כוונה ספציפית אחרת משתמעת מדין ספציפי בו עסקינן. אכן, הדין הכללי של המחאת חיובים מתנה המחאת חיוב מחייב פלוני לחייב אלמוני בהסכמת הנושה. על כך אין חולק, במצב "רגיל", אשר אינו מכוסה בדין ספציפי, היתה העברת חבות הנשיאה בדמי השמירה טעונה, אכן, הסכמת המבקשת ונתונה לשיקול דעתה. אלא, שבנסיבות המקרה דנן, עוסקים אנו בהסדר נושים במסגרת הליכי חדלות פרעון, אשר הינו דין ספציפי במובהק, הקובע הסדר שונה מזה של הדין הכללי. 14. עיקרו של הסדר נושים "קלאסי", הינה כי החברה מועברת, as is, על כל חבויותיה וזכויותיה, לידי משקיע, בתמורה לסכום אשר מחולק בין הנושים. ההסדר מותנה בתמיכה של 75% מערך הנשיה בכל קבוצת נושים ובאישור בית המשפט, ויחודו הוא כי בהתקיים התנאים הקבועים בדין ובפסיקה, יכול בית המשפט לאלץ את המיעוט המתנגד לקבל את ההסכם, גם אם במסגרתו מוחלים הנושים על חלק ניכר מנשייתם. יוצא, כי זכותו ה"קלאסית" של כל נושה וכל צד מעוניין להתנגד עם מהלך הפוגע בקניינו מוחלפת בדיני הסדר הנושים בזכותו של כל נושה וצד מעוניין להביע את עמדתו של בית המשפט - אלא שבכפוף לתנאי הסף שבדין ובפסיקה, הסמכות הסופית להכריע האם יאושר ההסדר היא בידי בית המשפט של חדלות פרעון. לעניין זה, אין כל הבדל מהותי בין מצב בו התנגדות הנושה או בעל העניין נובעת מכך כי אין הוא מעוניין למחול על חלק מחובו, או מכך כי אין הוא מעוניין ב"חילופי חייבים" לפי חוק המחאת חיובים. נהפוך הוא; מהגיונם של דברים נובע לכאורה, כי דווקא הפגיעה הקניינית שבמחיקת חלק מהחוב, היא כבדה ובלתי-הפיכה הרבה יותר מהפגיעה של חילוף חייבים כפוי. זאת במיוחד, אם תחת קופתה של חברה חדלת פרעון עובר הנושה להתדיין אל מול משקיע סולבנטי. 15. לא זאת אלא אף זאת; אין חולק כי במקרה של "הסדר הנושים הקלאסי", היתה זכותה של המבקשת, ככל בעל עניין אחר, לטעון את טענותיה בבית המשפט, ולבקש ממנו שלא לאשר את ההסדר, או למצער את חלקו הנוגע להעברת חיובי התשלום בגין השמירה מהכונסת למשקיע. בין אם מוסמך וצריך היה בית המשפט להמחות את החיוב הספציפי דנן בנסיבות המקרה ובין אם לאו, הרי משאישר בית המשפט את הסדר הנושים כמכלול, ובמסגרתו גם את העברת מלוא החיובים מהכונסת למשקיע, אם סבר אחד הצדדים המעורבים כי נפלה שגיאה בהחלטתו, תרופתו היחידה היא הגשת ערעור כדין על ההחלטה, במועדים הקבועים לכך בדין. משלא עשה כן, אזי אף אם שגה בית המשפט בהמחאת החיובים שביצע, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. 16. מן הדין לבחון את נסיבות המקרה דנן, ולבדוק האם ההבדלים שנפלו בינו לבין הגרסה האופיינית של "הסדר הנושים הקלאסי" משנים דין זה; הסדר הנושים דנן אושר כדין ביום 1.12.97, ולא הוגש עליו כל ערעור מטעם המבקשת. אך ברור, כי לו התרחשו המאורעות נשוא הבקשה דנן טרם המועד הקובע של 1.12.97, ומאותו מועד היה המשקיע מקבל לידיו את המפעל והחברה as is, הרי שהדין לגבי המבקשת היה כאמור קודם לכן. בפועל, אף כי ההסדר נחתם, הרי בעיות וסכסוכים שונים, אשר אינם עניין לבקשה זו, עיכבו את ההעברה, ובינתיים נמשכה מאליה "תקופת הביניים", בה מוסיפים הכונסים להחזיק במפעל. אך ברור הוא, כי תקופה זו גררה עלויות החזקה, כולל חיובי ארנונה ועלויות שמירה. הסדר הנושים לא בוטל, וביום 12.12.99, הוגשה לבית המשפט הסכמה בין הצדדים, אשר סיימה את המחלוקות ואפשרה את ההעברה; כחלק מכך הוסכם, כי החיובים בגין השמירה, כמוהם כארנונה וחיובים דומים מ"תקופת הביניים", יועברו אל המשקיע. דומה, כי אין בכך אלא "שחזור" המצב המקורי פרי הסכם הנושים אשר אושר, בלא כל שינוי מהותי מרוחו. כל שנקבע (ורלוונטי לענייננו) הוא, כי המשקיע לא "יהנה" בגין הוצאות נוספות שהצטברו בתקופת הביניים, כך שלעניין זה, יהיה יום 12.12.99 התאריך הקובע, תחת המועד המקורי. נקל לראות, כי עניין זה אינו חורג במהותו מרוח הסדר הנושים כפי שאושר, ואין בו, בפני עצמו, כדי להרע את מצבה של חברת השמירה. כך או כך, משאישר בית המשפט את כתב ההתחייבות שהוגש לו והפך אותו לחלק מן ההסדר, חל על כל הגורמים הנוגעים לעניין הדין הרגיל של הסדר נושים, כפי שפורט קודם לכן. אי לכך, תרופת המבקשת לא היתה אלא להגיש ערעור כדין על אישור התיקון, או למצער להגיש לבית המשפט האחראי על ההסדר בקשה לשינוי או ביטול החלטה, וזאת מיד ובלא שיהוי כלשהו לאחר שנודע לה או צריך היה להוודע לה על כך. 17. זאת לא נעשה; המבקשת בחרה למלא פיה מים משך שלוש שנים, ורק עתה, משהוגשה כנגדה תביעה מטעם המשקיע, ובמסגרתה הוצאו אף צוי עיקול, "נזכרה" להשמיע את קולה. אך ברור הוא, כי המועד לערעור (או להגשת בקשה לביטול ההחלטה) חלף מזמן, ככל שאמורים הדברים בהסדר הנושים או בתיקונים וההסכמות שנטמעו בתוכו והפכו חלק ממנו. לשם כך, אין כל צורך לדון בטענות השיהוי שמעלה הכונסת. די בכך, כי הדין הספציפי של הסדרי הנושים עשויים לאפשר לבית המשפט לאלץ נושים לוותר על זכויות המוקנות להם בדין, והוא גובר על דינים כלליים כגון חוק המחאת חיובים, הנותנים לכל נושה שיקול דעת מוחלט לעניין זכויותיו וקניינו. אם סבורה היתה המבקשת כי בית המשפט לא היה מוסמך לכלול ויתור על זכות פלונית (במפורש או במשתמע) במסגרת החלטתו, היה עליה לערער על כך במועד. משלא עשתה זאת, קם ועומד נגדה ההסדר כהחלטה שיפוטית חלוטה, והמחאת חיובי השמירה בכלל זאת. יאמר, מעבר לדרוש, כי אין ברשות המבקשת נימוק מהותי כלשהו להתנגד להמחאת חיובי השמירה של "תקופת הביניים" למשקיע, דבר שהוא מקובל ונעשה לא פעם במסגרת הסדרי הנושים. העובדה כי בשל נסיבות חיצוניות להסדר שארעו לאחר חתימתו, צומח לה יתרון דיוני גרידא מהכשלת ההמחאה, אין בו נימוק למנוע את בית המשפט מלאשר סידור כזה במסגרת החלטתו בעניין ההסדר. עוד יוער, כי אף טיבו של היתרון הדיוני הלכאורי הצומח למבקשת מהכשלת המחאת החיוב הוא קלוש ביותר, באשר נוכח צווי העיקול שהוטלו במסגרת התביעה האזרחית שהוגשה כנגדה, קלושים מאד היו סיכוייה לקבל את הכסף נשוא הבקשה בפועל לידיה, אף לו הייתי נעתרת לבקשתה, ובמובן זה, תמוהה התעקשות המבקשת בעניין זה. 18. מכל הסיבות אשר נמנו לעיל, דין הבקשה להדחות. המבקשת תשא בהוצאות הכונסת ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הסדר נושיםנושה