שותפות לא רשומה


פסק דין

השופט ע. גרשון:
1. לפנינו שני תיקי ערעור שהדיון בהם אוחד על שני פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט השלום בחיפה: בתיק ערעור אזרחי 2063/02 הוגשו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של כבוד סגן הנשיא השופט כמאל ח'יר במסגרת ת.א. 8649/90; בתיק ערעור אזרחי 2075/02 הוגש ערעור על פסק דינה של כבוד השופטת אריקה פריאל במסגרת ת.א. 9940/95.

2. פירוט ההליכים והשתלשלות העניינים לעניין התביעה שבת.א. 8649/90


א. מר רון רהב (המשיב בע.א. 2063/02 והמערער בע.א. 2075/02 – להלן – "רהב") הגיש לבית משפט השלום בחיפה את התובענה שבת.א. (שלום חיפה) 8649/90, בסדר דין מקוצר, ובה עתר לחייב את מר מאיר קגנוביץ (בעלה המנוח של גב' תחיה קגנוביץ, המערערת בע.א. 2063/02 והמשיבה בע.א. 2075/02, להלן – "המנוח") לשלם לו סך של 30,000$ לפי שערו היציג של הדולר ביום התשלום בפועל.


רהב טען בתביעתו כי ביום 1.8.87 הקימו, הוא והמנוח, שותפות לא רשומה תחת השם "ר.ק.מ. מוצרי מתכת", על פי הסכם בכתב שהעתקו צורף לכתב התביעה ושעל פיו שילם למנוח סך של 10,000$.


רהב טען כי ביום 1.1.90 הפר המנוח את ההסכם עמו –



"(...) כאשר על דעת עצמו החליף מנעולים בדלתות בית המלאכה של השותפות, ואף קבע לעצמו שם מסחרי חדש, ואף נרשם במס הכנסה המוסד לביטוח לאומי ומע"מ, ויותר מזה אף אסר על התובע את הכניסה למפעל, והחל לבצע עיסקאות פרטיות תוך שימוש בציוד ובחומרים ובמוניטין של השותפות מבלי להכיר בכך כי התובע שותף ב-1/3 לזכויות השותפות".


יתרה מכך, רהב טען כי בהיותו ערב לחשבונותיו של המנוח נאלץ לשלם סך של 10,247 ₪ שנתפסו מחשבונו והועברו לחשבונו של המנוח (בעניין זה הוגשה תביעה נפרדת שאינה מענייננו כאן).


רהב טען כי על פי ההסכם שבין הצדדים פעולה כאמור לעיל מחייבת את המנוח לשלם לתובע, רהב, פיצוי בסך של 20,000$, בנוסף על השבת הסך של 10,000$ שהושקעו על ידי רהב.


על שום כך עתר רהב בתביעתו לחייב את המנוח לשלם לו סך של 30,000$ לפי שערו היציג של הדולר ביום התשלום בפועל.


ב. ביום 29.12.94 הלך המנוח לבית עולמו והמערערת (להלן – "קגנוביץ"), אלמנתו ויורשתו היחידה, נכנסה בנעליו.


ג. ביום 16.11.95 נתן בית המשפט קמא (כב' סגן הנשיא ח'יר) את פסק דינו שבו חייב את קגנוביץ לשלם לרהב סכום של 10,000$, הסכום שהושקע על ידו בשותפות (להלן – "פסק הדין הראשון").


ד. שני הצדדים ערערו על פסק הדין הראשון (ע.א. 728/96 וע.א. 793/96).


בית המשפט המחוזי (בהרכב כב' הנשיא סלוצקי וכב' השופטים ברלינר ונאמן) פסק כדלקמן:


"3. (...).


בית המשפט קמא התייחס לחוזה השותפות כחוזה בטל לאחר שבעלה המנוח של המשיבה (היינו, קגנוביץ. ע.ג.) בטלו ומכיוון שהוא היה היוזם לפירוק השותפות ולא דאג לעריכת רשימת מלאי ולקבל הערכת שמאי את שווי העסק, חייבו בהשבת השקעתו של המערער (היינו, רהב. ע.ג.) בעסק בסכום של 10,000 דולרים (...).


5. (הטעות במיספור הסעיף במקור! ע.ג.) השאלה אם הכלל של ההשבה לפי סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) או סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) חל על כספים ששולמו על פי חוזה שותפות והושקעו בעסק שנוהל ע"י השותפות עד לפירוקה.


6. חוזה שותפות יוצר יחסים מיוחדים בין הצדדים השותפים וכרגיל כשיש לראות את השותפות כמפורקת, יש ליישב את החשבונות ביניהם לפי האמור בסעיף 51 לפקודת השותפויות (נוסח חדש). השותפות פעלה תקופה של כשנתיים כך שאין לומר שהיא טרם החלה לפעול ולכן על השותף המנוח להחזיר למערער את שהשקיע בשותפות ללא יישוב חשבונותיה. בענייננו אין מחלוקת כי הסכום ששילם המערער שולם כהשקעת חלקו בשותפות.


כל אחד מהשותפים זכאי לפעול ליישוב החשבון בין השותפים בדרך הקבועה בסעיף 51 הנ"ל ומכיון שהדבר לא נעשה נראה לי שאין לחייב את המשיבה בהשבת סכום השקעתו של המערער שיכול באותה מידה לפעול לעריכת החשבונות (ראה ע.א. 313/77 עמירם קוטליצקי נגד גדעון גיא, פס"ד לג' (2) ע' 707)".


על שום כך החליט בית המשפט המחוזי לבטל את פסק הדין הראשון ולהחזיר את התיק לבית המשפט קמא "על מנת שהחשבון בין השותפים יתברר במסגרת התביעה שבפניו והחיובים בין השותפים יקבעו על סמך בדיקת החשבונות והממצאים שיקבעו לאור חלקו של כל אחד מהשותפים".


ה. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שהוגשה על ידי רהב נדחתה על ידי כבוד הנשיא ברק (רע"א 848/97).


בית המשפט העליון פסק כי –



"(...) אכן, טענותיו העיקריות של המבקש הן סביב קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ההסכם דנן – מן הראוי שיבחן באספקלריה של פירוק השותפות. משעה שאין אף המבקש חולק כי השותפות פורקה, הרי שיש יסוד להחלטת בית המשפט המחוזי בהחזרת הדיון לבית משפט השלום בכדי שיכריע במגוון השאלות העומדות לדיון. גם אם הצדק עם המבקש – ומבלי להכריע בעניין זה – ולפיו שגה בית המשפט בעניין זה, לאור החלטת בית המשפט המחוזי לעניין פירוק השותפות ולעניין המשך בירור התובענות – הרי שאין אני מוצא עילה להתערבותי (....)".


ו. בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא ח'יר) שב ודן בעניין וביום 1.1.2002 נתן את פסק דינו השני במסגרת התביעה שהגיש רהב (הוא פסק הדין העומד עתה לערעור בפנינו במסגרת ע.א. 2063/02).


בית המשפט ציין בפסק דינו כי הורה לצדדים "להגיש חשבונות בתצהיר". רהב הגיש תצהיר כאמור, וקגנוביץ הגישה תצהיר שבו ציינה, לדברי בית המשפט, כי "אינה יכולה ליתן פרטים על חשבונות בטענה שכל מערכת החשבונות בידי התובע".


בית המשפט פסק לאמור:


"שקלתי את העניין ואני מחליט שאין לקבוע עובדות על סמך החשבונות שבתצהיר התובע ושאין כל אפשרות לערוך חשבונות של השותפות רקם מתכות, וזאת מהסיבות הבאות:


1. אחרי הגשת כתב התביעה בתיק זה, הנתבע (הכוונה, כנראה למנוח. ע.ג.) הגיש המרצת פתיחה בתיק 845/90 (...) אשר התבררה בפני כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן דאז שופטת בימ"ש מחוזי חיפה. התובע (היינו, רהב. ע.ג.) הצהיר אז לאחר שהתחיל לחקור את הנתבע, המבקש באותה המרצת פתיחה (עמ' 5 לפרוטוקול):


"לאור העדר אפשרות בידי להוכיח מה היו נכסי השותפות ושוויים בעת הפירוק, דהיינו ב-31.12.89 ולאור העובדה שההוצאות הקשורות בהוכחת נושאים אלה עלולות להיות גדולות ממה שיגיע לי אם בכלל, מצהיר אני כי אין בכוונתי לתבוע את חלקי בשותפות או את שוויו או סכומים אחרים, מאז פירוק השותפות ועד היום, למעט תביעות שהגשתי בבתי משפט שונים, והן תלויות ועומדות היום בין המבקש לביני".


בעקבות הצהרת התובע-המשיב באותו תיק הנ"ל, בית המשפט החליט להכריז על השותפות בין המבקש-הנתבע לבין המשיב התובע, בשם רקם מוצרי מתכת, שהגיעה לסיומה והתפרקה ביום 31.12.89.


בית המשפט דחה את הסעדים הנוספים, לרבות מינוי מפרק לנכסי השותפות.


ברור שאם אז, ב-28.10.91 לא היתה אפשרות להוכיח את החשבונות, היום על אחת כמה וכמה. ברור גם שהתביעה בתיק זה היתה אחת התביעות התלויות ועומדות באותו יום בין הצדדים.


2. התביעה שבפני אינה לעריכת חשבונות של השותפות, אלא החזרת ההשקעה ותשלום פיצויים עקב הפרת חוזה השותפות ע"י מאיר קגנוביץ.


במצוות בית המשפט המחוזי ניסיתי להביא להגשת חשבונות ע"י כל אחד מהצדדים והתוצאה – אין בפני חשבונות שאוכל אני, או רואה החשבון הכי חכם, יכול לקבוע עובדות.


הנתבעת בתצהירה אמרה שאין ביכולתה לתת נתונים.


תצהירו של התובע מדבר בעד עצמו. החשבונות לא מבוססים וחלקם הגדול עניין של השערה הערכה ומסקנות.


(...).


ברור שבית המשפט לא יכול לפסוק על סמך פרשנויות של התובע והסקת מסקנות הגיוניות ושיקול דעת".


על שום כך הורה בית המשפט בפסק הדין השני לאמור:


"בהעדר אפשרות לערוך חשבונות של השותפות רקם מתכת ולאור הסעד המבוקש ע"י התובע בכתב התביעה שבפני, אני חושב שאין ברירה לבית המשפט, אלא לחזור לפסק הדין שניתן ביום 16.11.95 ולפיו אני חוזר ומאמץ כל מה שכתבתי באותו פס"ד ולפיכך, מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את סכום ההשקעה, דהיינו, סך של 30,110 ₪ כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית החל מיום פסק הדין – 16.11.95 ועד התשלום בפועל.


כמו כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות המשפט (...)".


ז. בהודעת הערעור שהוגשה על ידה השיגה קגנוביץ על כך שחויבה לשלם לרהב את סכום ההשקעה הנ"ל ואת הוצאותיו של רהב. על שום כך בקשה לבטל את פסק הדין ולחייב את רהב בהוצאות המשפט "בשני הגלגולים";



בערעור שכנגד טען רהב כי בית המשפט קמא שגה "(בשני הסיבובים) בהתעלמות בלתי ברורה ומובהקת מעיקר התביעה – התביעה לתשלום פיצוי מוסכם בסך 20,000 דולר בגין הפרת הסכם השותפות". על שום כך בקש רהב לחייב את קגנוביץ לשלם לו את סכום הפיצויים המוסכמים "בתוספת הגדלת החיוב בהוצאות בגין ערכאת בימ"ש השלום ובתוספת חיוב בהוצאות ויציאות הגשת ערעור שכנגד זה כולל שכר בטלה ופיצויי עוגמת נפש".


3. פירוט ההליכים והשתלשלות העניינים לעניין התביעה שבת.א. 9940/95



א. התביעה שבת.א. 9940/95 הוגשה על ידי קגנוביץ כנגד רהב, בהיותה אלמנתו ויורשתו היחידה של המנוח.


קגנוביץ טענה בתביעתה כי המנוח ורהב היו בעלים במשותף, בחלקים שווים ביניהם, של רכב מסחרי מסוגG.M.C. מספר רישוי 81 – 876 - 18 (להלן – "רכב א'"); וכי המנוח ורהב היו בעלים במשותף ברכב מסחרי מסוגG.M.C. מספר רישוי 83 – 339 – 59 (להלן – "רכב ב'"), כשהמנוח היה בעלים של ¾ חלקים ברכב ב' ורהב היה בעלים של ¼ חלקים.


קגנוביץ טענה בתביעתה כי המנוח והנתבע היו מסוכסכים למן שנת 1990 וכי על שום כך אין אפשרות להגיע להסכמה בינה לבין רהב בדבר אופן פירוק השיתוף בשני כלי הרכב האמורים. לפיכך טענה קגנוביץ כי היא זכאית לסעד של פירוק השיתוף בכלי הרכב הנ"ל "מכח חוק המטלטלין".


בכתב תביעה מתוקן שהוגש על ידי קגנוביץ היא טענה שכתוצאה מהתנגדותו של רהב לפירוק השיתוף "לא ניתן היה למכור את רכב ב'. התמשכות הדיונים בביהמ"ש וסירובו של הנתבע גרמו בסופו של דבר לאובדנו הכולל של רכב ב'". לעומת זאת, טענה, רהב מכר את רכב א' "על דעת עצמו וללא הסכמת המנוח ו/או התובעת" ונטל את מלוא התמורה לעצמו.


על שום כך עתרה קגנוביץ בכתב תביעתה המתוקן לחייב את רהב לשלם לה סך של 55,000 ¤.


בהגנתו לא כפר רהב בכך ששני כלי הרכב האמורים נרכשו עבור העסקים המשותפים שלו ושל המנוח. עם זאת טען רהב שהרכבים "מהווים חלק בלבד מנכסי ו/או התחייבויות השותפים כיום".


בין היתר טען רהב כי המנוח הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה את התובענה שבתיק המרצת פתיחה 845/90 ובקש "לחסל את השותפות על היבטיה". רהב טען כי בתיק האמור נתנה כבוד השופטת שטרסברג-כהן פסק דין שבו דחתה את תביעתו של המנוח למינוי מפרק.


רהב הוסיף וטען בכתב הגנתו כי לאחר פסק הדין הנ"ל, ולאורו, הוא העביר את רכב א' לחזקתם ולבעלותם של אחרים והרכב אינו נמצא כלל ברשותו ו/או בבעלותו. לדבריו, "על בסיס פס"ד גבו שלטונות המע"מ את מס הערך המוסף לפי מחיר הרכישה מהנתבע בלבד והוא שילם אותו".


על שום כך טען רהב כי –



"(...) אין לתובעת שום זכות חוקית ו/או משפטית לבקש "פירוק השיתוף" ובמיוחד כאשר מבקשת התובעת לערוך פירוק חלקי בלבד מבלי להתייחס לשאר הנכסים שאוחזת בידה ושאיננה דואגת לחלוקתם ו/או להתחייבויות אחרות של השותפות אשר מומנו ע"י הנתבע ואיננו מקבל החזר יחסי מהתובעת".


בכתב הגנתו המתוקן טען רהב, בין היתר, כי מחירי הרכבים, כפי שהופיעו בכתב התביעה, אינם מתבססים על עובדות או על מחירוני רכב. זאת ואף זאת: רהב טען כי קגנוביץ חייבת לשלם לו דמי שימוש או דמי אובדן ערך "בנסיבות אלה, התמורה שקבל הנתבע על רכב א' בעת מכירתו שימשה לכיסוי חלקי של חובות שכולם שולמו על ידו".


עוד טען רהב בכתב הגנתו המתוקן כי –



"הרכבים שנרכשו על ידי השותפות נכללו בדו"חות הפחת השנתיים שהוגשו למס הכנסה וחלקם הארי הוחזרו לשותפים בדו"חות השנתיים שהגישו על הכנסתם בקיזוז אותו פחת. מכאן שערכם של הרכבים על הנייר היה במילא שווה 0 כי רכב שנרכש ב- 1987 קוזז מלוא הפחת עד 1994, דהיינו, עוד לפני מותו של המנוח. על כל סכום בו נמכר לאחר שבניירות מ"ה הינו שווה 0 חייב המוכר במס רווחי הון בשיעור של כ- 40% (כפי ששילם הנתבע כאשר מכר את רכב א') ומכאן שהסכום נטו כתקבול יכול היה להיות זעום מכל בחינה גם אם היתה שומרת התובעת על רכבה ומצליחה למכרו. גם עובדה זו מוכיחה כי התביעה בעצם יסודה קנטרנית וקטנונית".


רהב בקש לדחות את התביעה ולחייב את קגנוביץ בהוצאותיו.


ב. ביום 3.12.2001 נתן בית המשפט (כבוד השופטת אריקה פריאל) את פסק דינו במסגרת ת.א. 9940/95.


בית המשפט קבע כי רכב א', שנותר בידי הנתבע, נמכר על ידו בשנת 1995, לאחר מות המנוח, בסך של 7,500 ₪. בית המשפט קבע כי קגנוביץ אינה חולקת על סכום המכירה אך טענתה היא כי מחיר המכירה הושפע מן העובדה שהרכב היה בבעלות משותפת ומן העובדה שרהב מכר אותו ללא הסכמת שותפו או הסכמתה היא "ואף זייף את חתימת המנוח לצורך העברת הבעלות".


בית המשפט קבע כי קגנוביץ לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את מצבו וערכו של הרכב בעת שנמכר. בית המשפט קבע כי לא הובאה בפניו עדות על כך שהרכב נמכר במחיר הנמוך ממחירו האמיתי.


בית המשפט קבע כי שווי רכב א' בעת שקגנוביץ בקשה את פירוק השותפות עמד על סך של 7,500 ₪ ועל כן זכאית קגנוביץ למחציתו, היינו, סך של 3,750 ₪ נכון ליום הגשת התביעה המקורי.


בית המשפט קבע כי התובעת לא הוכיחה מה היה ערכו של רכב ב', שנותר בידי המנוח עם פירוק השותפות, בעת הגשת התביעה. רכב זה היה חדש יותר מרכב א'. "אין הוכחה מה היה מצבו בעת הגשת כתב התביעה אך ניתן להניח כי לא היה במצב תקין שכן למעט החלפת שמנים פעם אחת והפעלה מדי פעם לא נעשה בו שימוש או טיפול ועוד בחיי המנוח לא חודש רשיון הרכב. לפיכך ניתן להניח כי ערכו לא עלה בהרבה על זה של רכב א'".


בית המשפט סיכם את פסק דינו לאמור:


"13. הנתבע (היינו, רהב. ע.ג.) היה זכאי לרבע משווי רכב ב' ואם נניח ששוויו עלה על שווי רכב א' לפי יחס המחירים המוצעים בסיכומי בא כח התובעת, הרי שנותר הפרש זניח לזכות התובעת.


בנסיבות אלה מותר להניח כי חלקה של התובעת בשווי רכב א' והסכום שיכול היה המנוח לקבל אילו מכר את רכב ב' מאוזנים למדי. גם אם נותרה יתרה כלשהי הרי המדובר בסכום של מה בכך, אשר וודאי לא הצדיק את ההליך המשפטי הממושך.


14. דין התביעה איפוא להדחות, בנסיבות אלו איני עושה צו להוצאות".


4. טענות קגנוביץ בע.א. 2063/02



א. קגנוביץ, באמצעות בא כוחה המלומד עו"ד א. שילה, טענה כי בית המשפט קמא סבר שרהב השקיע סכום של 10,000$ בשותפות ועל שום כך פסק כי עליה להחזיר לו את סכום השקעתו. בעשותו כן, טענה קגנוביץ, לא הבחין בית המשפט בין "השקעה בשותפות" לבין רכישת חלקו של המנוח בעסק. קגנוביץ טענה כי -



"(...) בסעיף 3 של ההסכם ת/1 נכתב שהסכום של 10,000 דולר שולם למנוח (ולא לשותפות) עבור 1/3 משווי הציוד, כלים וחומרי גלם במפעל, כולל המוניטין. המשיב (היינו, רהב. ע.ג.) המשיך להיות שותף בעסק במשך שנתיים עד לפירוק השותפות, כך שהמשיב קיבל תמורה מלאה לכספו. לכן, במסגרת עריכת החשבונות, חייב היה המשיב להוכיח מה שווי חלקו ברכוש השותפות ונכסיה ליום הפירוק, ומשלא עשה כן, אמור היה בית המשפט קמא לדחות את התביעה".


ב. קגנוביץ הוסיפה וטענה כי רהב ניסה להוכיח את החשבונות בבית המשפט קמא אך לא הצליח לעשות כן. ואולם, במקום לדחות את התביעה חזר בית המשפט וחייבה להחזיר לרהב את השקעתו בשותפות וכן חייבה בתשלום הוצאותיו של רהב כפי שעשה בפסק דינו הראשון.


קגנוביץ טענה כי במקום שהוראות בית המשפט המחוזי במסגרת ע.א. 728/96 וע.א. 793/96 ינחו את בית המשפט קמא ויבהירו לו כי דרך חשיבתו המקורית בפסק דינו הראשון היתה "מוטעית מיסודה", חזר בית המשפט קמא ופסק מחדש כפי שפסק בפסק הדין הראשון "בהביעו בדרך זו את עמדתו שפסק הדין בערעור אינו מחייב אותו".


ג. קגנוביץ הוסיפה וטענה כי לאחר שרהב ניסה לבסס את תביעתו על חשבונות שהגיש ולא הצליח בכך, שומה היה על בית המשפט לדחות את תביעתו, ולא לחזור ולפסוק את שפסק בפסק הדין הראשון.


5. טענותיו של רהב בערעור שכנגד במסגרת ע.א. 2063/02



א. רהב טען כי -



"4. (...)



כל העדויות והתצהירים של בעלה המנוח של המשיבה הביאו את בימ"ש קמא להחלטה מפורשת כי המנוח נקט בדרך לא כשרה ובזוייה לפרק את השותפות. בימ"ש קמא האריך לפרט התנהגות המנוח והתרשמותו ממנו בסיבוב הראשון ומדגיש גם בפסה"ד השני כי "חוזר ומאמץ כל מה שכתב בפסה"ד הראשון" – הכוונה ברורה.


5. המערער סבור כי אם נקבע ע"י בימ"ש קמא כי המנוח, בעלה של המשיבה, נהג בפירוק השותפות באופן נבזה ובניגוד לתנאי הסכם שותפות שבכתב הרי איננו רשאי להתעלם מלצוות על תשלום הפיצויים המוסכמים מראש באותו הסכם וכי עליו היה להורות על ביצוע סעיף הפיצוי מההסכם ולחייב את המשיבה בתשלום סך 20,000$ שזהו סכום ההשקעה של המנוח בעסק, וזה הסכום הנתבע שהצדדים ראו בו כסביר בעת חתימתם על הסכם השותפות".


ב. על שום כך עתר רהב לחייב את קגנוביץ בגין הפרת ההסכם בסכום הפיצויים המוסכמים בסך של 20,000$.


6. דיון לעניין ע.א. 2063/02



א. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי דין ערעורה של קגנוביץ במסגרת ע.א. 2063/02 להתקבל ודין הערעור שכנגד להדחות.


ב. חוששני כי בית המשפט הנכבד קמא נתפס לכלל טעות בכך שחזר ואימץ את פסק דינו הראשון.


במסגרת פסק הדין שניתן בע.א. 728/96 וע.א. 793/96 קבע בית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, כי אין ללכת בדרך שבה הלך בית המשפט קמא בפסק דינו הראשון, וכי בנסיבות שבהן התקיימה השותפות במשך כשנתיים שוב אין מקום לדבר על השבת השקעתו של רהב. ערכאת הערעור קבעה כי –



"חוזה שותפות יוצר יחסים מיוחדים בין הצדדים השותפים וכרגיל כשיש לראות את השותפות כמפורקת, יש ליישב את החשבונות ביניהם לפי האמור בסעיף 51 לפקודת השותפויות (נוסח חדש). השותפות פעלה תקופה של כשנתיים כך שאין לומר שהיא טרם החלה לפעול ולכן על השותף המנוח להחזיר למערער את שהשקיע בשותפות ללא יישוב חשבונותיה. בענייננו אין מחלוקת כי הסכום ששילם המערער שולם כהשקעת חלקו בשותפות".


על שום כך הורה בית המשפט המחוזי על החזרת העניין לבית המשפט של הערכאה הראשונה "על מנת שהחשבון בין השותפים יתברר במסגרת התביעה שבפניו והחיובים בין השותפים יקבעו על סמך בדיקת החשבונות והממצאים שיקבעו לאור חלקו של כל אחד מהשותפים".


בפסק דינו השני הסביר בית המשפט קמא כי מאחר שלא היתה אפשרות לערוך את חשבונות השותפות הרי ש"אין ברירה לבית המשפט אלא לחזור לפסק הדין שניתן ביום 16.11.95".


מסקנה זו של בית המשפט הנכבד קמא שגויה היא: לאור הוראותיו הנ"ל של בית המשפט של ערעור במסגרת ע.א. 728/96 וע.א. 793/96 הרי שהמסקנה מחוסר היכולת לערוך את חשבונות השותפות היא כי התובע, רהב, לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. התוצאה המתבקשת מכך היא דחיית תביעתו של רהב ולא חזרה לפסק הדין המקורי.


מכאן שלא היה מקום לחייב את קגנוביץ להשיב לרהב את סכום השקעתו. על שום כך דין ערעורה של קגנוביץ להתקבל.


ג. לעניין הערעור שכנגד שהגיש רהב במסגרת ע.א. 2063/02:



סבורני כי דין הערעור שכנגד להדחות.


רהב מתעלם מכך שתביעתו לפיצויים מוסכמים נדחתה על ידי בית המשפט קמא כבר בפסק הדין הראשון, וערכאת הערעור לא קבלה את ערעורו על דחיית התביעה. העניין הוחזר לבית המשפט קמא לצורך עריכת החשבונות רק באשר לנושא הסכום של 10,000$ שבית המשפט קמא הורה על השבתו לרהב, ולא לצורך דיון בשאלת הפיצויים המוסכמים.


לפיכך לא היה על בית המשפט קמא לעסוק בנושא הפיצויים המוסכמים במסגרת פסק דינו השני וממילא לא נפלה בעניין זה טעות בפסק הדין.


מכאן שמן הדין לדחות את הערעור שכנגד.


7. טענות קגנוביץ במסגרת ע.א. 2075/02



א. בא כוחה המלומד של קגנוביץ, עו"ד א. שילה, ביקר קשות את פסק דינה של כבוד השופטת פריאל. עו"ד שילה כתב בערעור לאמור:


"(...) ברצותה להסיר מעל עצמה את האחריות לאובדן רכב "ב" אשר הפך לגרוטאה עקב עיכוב מתן החלטתה של כב' השופטת במשך 18 חודשים עד שהיה צורך להתלונן עליה בפני נשיא בית המשפט העליון, הטילה כב' השופטת את האחריות לכך על המערערת, תוך התעלמות מהראיות ומהעובדות".


ב. בא כח המערערת הוסיף וטען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו את שווי רכב "א" בניגוד לחוות דעת השמאי. לטענתו -



"(...) רכב זה היה בחזקתו של המשיב אשר לא הביא כל חוות דעת של רכב זה או על מצבו ערב מכירתו על ידו. לכן, לא היתה כל הצדקה לבכר את עדות המשיב על שוויו של רכב זה על פני עדותו של השמאי".


בא כח המערערת טען כי אם אמנם היה מצבו של רכב "א" ירוד ערב מכירתו על ידי רהב הרי שנטל ההוכחה היה על רהב להוכיח זאת, ובהעדר ראיה בעניין זה "חייב היה בית המשפט קמא – עם כל הכבוד – לקבל את חוות דעתו של השמאי".


ג. בא כח המערערת הוסיף וטען כי בית המשפט קמא התעלם מעילת התביעה שבה הוטל האשם על אובדנו של רכב "ב" על המשיב אשר סירב ליתן הסכמתו למכירתו. כתוצאה מאשם זה דרשה המערערת לחייב את המשיב בתשלום חלקה בשווי רכב "ב". "במקום לדון בטענה זו החליטה כב' השופטת כי המשיב "היה זכאי לרבע משווי רכב "ב"", וכך פטרה כב' השופטת עצמה ואת המשיב מאחריותם לאובדנו של רכב "ב"".


8. דיון לעניין ע.א. 2075/02



א. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות ערעור זה.


ב. יש להצטער על כך שבא כח המערערת ראה לנכון להטיל על כבוד השופטת פריאל אחריות לנזקיה הנטענים של המערערת. לא היה מקום לטיעונים אלה במסגרת ערעור על פסק הדין.


ג. סבורני כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין רכב א'. כשלעצמי אני סבור שאין מקום להעברת נטל ההוכחה על שכמו של רהב כנטען על ידי ב"כ המערערת. קגנוביץ היא זו שעתרה לסעד הכספי שבכתב תביעתה המתוקן ושומה היה עליה להוכיח את טענותיה בדבר שוויו של הרכב. לפיכך, אין למצוא פגם בקביעותיה של השופטת הנכבדה קמא באשר לשווי רכב זה, קביעות שהתבססו על חומר הראיות שהיה בפניה.


ד. לעניין רכב ב': אין זה נכון לומר כי בית המשפט קמא לא דן בטענות על דבר סירובו של רהב ליתן את הסכמתו למכירת רכב זה. אדרבא, בית המשפט דן בעניין וקבע כי -



"10. לפי עדות בנו של המנוח נעשה שימוש ברכב ב' עד סמוך לפטירת המנוח בשנת 1994 ולאחר מכן טיפל ברכב באופן חלקי עד לשנת 1995 (...). באותה שנה לא נעשה לרכב ב' מבחן רישוי שכן לפי עדותו בחודש מארס 1995 נדרשו על ידי רשות הרישוי להפקיד את רישיון הרכב או "להורידו מהכביש" (...). לטענתו לא עלה בידו להפקיד את הרישיון ללא חתימת הנתבע. מאותו רגע נעזב רכב ב' ולא טופל, למעשה הופקר על ידי התובעת.


11. גם התובעת לא הוכיחה כי עשתה ניסיון של ממש לפני הגשת התביעה לקבל את הסכמת הנתבע כדי לטפל ברכב ב' או למוכרו. העובדה כי בנו של המנוח חפץ להפקיד את הרישיון ברשות הרישוי מלמדת כי כבר אז התייאשה התובעת מהרכב והוחלט על הפקרתו, שכן רכב ללא רישיון אינו ניתן לטיפול ולא ניתן לנסוע בו או לבטחו".


הנה כי כן, בית המשפט דן בטענתה של קגנוביץ אך מצא כי בנסיבות העניין "לפי יחס המחירים המוצעים בסיכומי ב"כ התובעת, הרי שנותר הפרש זניח לטובת התובעת".


קביעותיה הנ"ל של השופטת המלומדת התבססו על חומר הראיות שלפניה ואינני רואה מקום להתערב בהם.


ה. על שום כך אני סבור שמן הדין לדחות את ע"א 2075/02.


9. אחרית דבר



אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מציע כדלקמן:


א. לקבל את ע"א 2063/02, לבטל את חיובה של גב' תחיה קגנוביץ בסכומים שחוייבה על ידי בית המשפט קמא, ולדחות את תביעתו של מר רון רהב.


ב. לדחות את הערעור שכנגד במסגרת ע"א 2063/02.


ג. לדחות את ע"א 2075/02.


ד. בנסיבות העניין נראה לי כי נכון יהיה שכל צד ישא בהוצאותיו.


ה. על המזכירות להחזיר לכל אחד מן המערערים את הפקדונות שהפקידו במסגרת כל אחד מן הערעורים.


ע. גרשון - שופט



השופטים ש. ברלינר [אב"ד] ו - ש. שטמר:

אנו מסכימים.


ש. שטמר - שופטת--ש. ברלינר - שופט

[אב"ד]



הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ע. גרשון.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מיסוי שותפות

  2. סיווג שותפות

  3. תקנות השותפות

  4. שותפות לא רשומה

  5. עורך דין שותפות

  6. הפרת הסכם שותפות

  7. פירוק שותפות עסקית

  8. פירוק שותפות בחברה

  9. הסכם פירוק שותפות

  10. שותפים לחיצת יד

  11. בעלות משותפת במושע

  12. הסכם הפסקת פעילות שותפות

  13. פירוק שותפות לראיית חשבון

  14. הוצאת שותף משותפות

  15. תביעה כספית בפירוק שותפות

  16. מלכ''ר או עוסק מורשה

  17. הסכם שותפות מוסך מכונאות רכב

  18. חוזה שותפות מועדון לילה

  19. חלוקת נכסי שותפות בפירוק

  20. הפרת הסכם שותפות - התיישנות

  21. פיצויי פיטורים בפירוק שותפות

  22. תביעה על שותפות עסקית בכפיה - פרוטקשן

  23. תביעה לתשלום שעניינה הסכם פירוק שותפות

  24. פקודת השותפויות נוסח חדש תשל''ה – 1975

  25. קניית קרקעות בחו''ל - הפרת הסכם שותפות עסקית

  26. הוסכם בין הצדדים כי התובע ירכוש 30% מהעסק ונחתם הסכם שותפות

  27. הסכם קונסיגנציה לפיו יספק לבית העסק שבבעלות משותפת משקאות חריפים במחירים מוסכמים

  28. סעיף 31 לחוק המקרקעין, כל שותף רשאי, בלי הסכמת יתר השותפים, להשתמש במקרקעין המשותפים

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון