רשות להגיש כתב תביעה לאחר צו פירוק

החלטה 1. המבקשות (התובעות) הגישו לבית משפט זה את התובענה שבתיק אזרחי 1014/01 ובה עתרו לחייב את 29 המשיבות (הנתבעות) - "(...) לשלם לתובעת במאוחד ובנפרד את הסך של 500,000,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, כאשר נוסף ל97,000,000- ש"ח סך כל ראשי הנזק שפורטו לעיל, מתבקשים פיצויים חוזיים ונזיקיים מכל חברי הקרטל בשיעור של 403,000,000 ש"ח, סכום המגלם בתוכו רווחים עתידיים של "פיקנטי" אילו המשיכה לפעול בתנאים של תחרות חופשית". ניכר במבקשות כי מטרתן בהגשת התביעה ובעתירתן לסעד האמור לעיל אינה מתמצית בסעד הכספי, כלשעצמו. המבקשות טענו, לקראת סוף תביעתן, בסעיף 693, כי הנתבעות, המכונות על ידן "חברות הקרטל" - "(...) ראוי שיעטו על עצמם (כך במקור! ע.ג.) כלימה ובושה, ויכו על חטא. אחרי כן יפרקו, יגדעו וירסקו את השותפות לדבר עבירה, ויחליפו אותה במעשי יושר, למען לא יוסיפו להפיל את נזקיהם עוד על הציבור". בבקשה שלפני (בש"א 13593/01) עותרות המבקשות (התובעות) לפוטרן מתשלום האגרה החלה על ההליך. 2. נסיונותיהם של מי שאינם בעלי דין לתמוך בבקשת המבקשות א. מר דוד אלבז הגיש לבית משפט זה בקשה (בש"א 4920/02) שבה עתר להתיר את צירוף תצהירו בתמכה לבקשתן של המבקשות. הבקשה האמורה נדחתה על ידי בשל כך ש"המבקש אינו בעל דין בתיק זה ואין כל בסיס בדין לצירוף תצהירו". ב. גם "עמותת יד לחבר" עתרה להתיר לה צירוף תצהיר תמיכה בבקשתן של המבקשות (בשא 5913/02 ובשא 12816/02). העמותה צירפה לבקשתה את תצהירו של מר שלום אזולאי, פעיל בעמותה. העמותה האמורה העידה על עצמה כי היא מעניקה סיוע נפשי כלכלי ורווחתי לכל המבקש זאת, בין השאר על ידי הפעלת בתי תמחוי. העמותה טענה בבקשתה כי - "לאחרונה נודע לפעילי העמותה כי מאות אנשים הנתמכים על ידי העמותה עושים כן מתוך אילוץ, לאחר שהרשת בה נהגו לרכוש את מוצרי המזון להם ולבני משפחתם במחירים מוזלים נסגרה. האמור הוא בסופרים השונים של חברת פיקנטי, בה, לטענתם, ניתן היה לרכוש את מוצרי המזון הבסיסיים בהנחות משמעותיות אשר המחירים בהן היו יפים לכל כיס". העמותה הוסיפה וטענה כי חבריה אספו לאחרונה את חתימותיהם של "מאות אנשים התומכים בחתימתם בבקשה למתן פטור מאגרה (...)". בהחלטתי מיום 7.10.02 ציינתי כי החלטתי בקשר לבקשה האמורה תנתן במסגרת ההחלטה העיקרית לפטור מתשלום האגרה. ג. מר יוחאי אזולאי הגיש לבית משפט זה את הבקשה שבבש"א 777/02 ובה עתר להתיר את צירוף תצהירו לתמיכה בבקשתן של המבקשות. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 08/01/02 ציינתי כי אתייחס לעניין זה במסגרת החלטתי לגוף הבקשה. להלן אעשה כן. ד. מי שאינו בעל דין אינו זכאי להגיש, ביוזמתו, ראיות במסגרת הליך התלוי ועומד בפני בית המשפט בקשר לסכסוך בין גורמים שהוא אינו נמנה עליהם. [למעט היועץ המשפטי לממשלה הזכאי לעשות כן מכח פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) (נוסח חדש)]. זאת, להבדיל מזכותו של בעל דין לבקש לצרף לבקשותיו גם תצהירים של מי שאינם בעלי דין כאשר דוקא ברשותם של אלה מצוי מידע רלוונטי להליכים. עם כל הערכתי לתפקיד שממלאת עמותת יד עזר לחבר בסיוע לנזקקים, כמפורט בבקשתה ובתצהיר התומך בה, ועם כל הבנתי לרצונה לסייע למבקשות בעתירתן לפוטרן מתשלום האגרה, אין כל בסיס בדין לבקשתה ועל כן דינה להדחות. ה. דין הבקשה להדחות גם בשל הטעם שלהלן: בית המשפט אינו מכריע בעניינים המונחים על שולחנו על פי תמיכתו או חוסר תמיכתו של הציבור בעניין העומד להכרעה. החלטותיו של בית המשפט אסור שתוכרענה על פי מספר התומכים בעצומות שיוכל בעל דין לגייס לתמיכה בהליך שננקט על ידו. הכרעתו של בית המשפט לעולם צריכה ליפול על פי הדין, על פי חומר הראיות שהוגש לבית המשפט כדין ועל פי הטענות שנטענו בפניו. כך יהיה גם באשר לעתירתן של התובעות לפוטרן מתשלום אגרת המשפט. ו. בשולי חלק זה של החלטתי אוסיף עוד כי הסתמכותה של העמותה על הוראות סעיף 35ז לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א1981- הקובע כי "תובענה ייצוגית תהיה פטורה מאגרת בית המשפט" אינה במקומה כלל ועיקר: המבקשות (התובעות) לא הגישו את תביעתן כתביעה ייצוגית. מדובר בתביעה פרטית של המבקשות, שבה הן עותרות לחייב את 29 החברות הנתבעות לשלם להן את הסכום הנתבע על ידן בתביעתן, (500,000,000 ₪). זאת, למרות שהמבקשות העלו במסגרת תביעתן טענות לכאוריות שבהן יש עניין לכלל הציבור. ז. מן הטעמים שפורטו לעיל ברור, על כן, שגם בקשתו של מר יוחאי אזולאי (בש"א 777/02) דינה להדחות. אשר על כן אני דוחה הן את הבקשה שבבש"א 5913/02 והן את הבקשה שבבש"א 777/02. 3. התביעה א. כתב התביעה עב הכרס, המחולק ל- 695 סעפים, משתרע על פני עשרות עמודים ואליו צורפו עשרות נספחים. מטבע הדברים לא אפרוש כאן את כל טענות המבקשות ואסתפק בהבאת תמציתן, ככל שיידרש לצורך ההכרעה בעניין שלפני. בכתב התביעה נטען כי משמעות שמה של התובעת מס' 1, ניצולת הקרטל בע"מ (לשעבר "פיקנטי" תעשיות מזון בישראל בע"מ) היא כי "היא הינה ניצולת הקרטל שהונהג בידי "אסם", הנתבעת מס' 1". לטענת המבקשות, התובעת מס' 2, "פיקנטי" תעשיות בשר (1982) בע"מ, סיפקה אף היא מוצרים "לחברות הצלבניות - החברות אשר שיווקו את מוצרי "פיקנטי" ובשל הסכמיה עם "פיקנטי" ועם החברות הצלבניות - החברות אשר שיווקו את מוצרי "פיקנטי" - נפגעה קשות מקרטל המזון". ב. המבקשות טוענות כי תביעתן הינה בבחינת מאבק למען "תחרות חופשית, מאבק למען זכויות האזרח, כלכלה שוויונית, צרכנות הוגנת, יוזמה חופשית וחופש ביטוי. לא כסיסמאות ריקות מתוכן אלא כתפיסת עולם המאורגנת במשנה סדורה". ג. מבחינת המבקשות, כתב תביעתן הינו בבחינת "כתב אישום חריף ותקיף, בעל משמעויות עקרוניות, מוסריות וחוקתיות חסרות תקדים (...)" "כנגד הספקים המעורבים בקרטל המזון, וכנגד הרשויות והגופים הממסדיים והחוץ ממסדיים, שהיו אמורים לרסן את ההתאגדות הקרטליסטית שהובילה להתמוטטות החברות הצלבניות - החברות אשר שיווקו את מוצרי "פיקנטי"". ד. ברקע תביעתן, כך נטען, עומד "מאבקה האידיאולוגי של "פיקנטי" להביא להפחתת מחירים מהותית בשווקי המזון בישראל". מאבק זה מעורר מזה למעלה מ- 20 שנה "את חמתם של הקונגלומרטים הגדולים, ענקי המזון, העושקים גם כיום את הצרכן ללא צורך, וחוששים ממתחרים כגון "פיקנטי", המציגה את ענקי המזון במערומיהם, כאשר היא מוכרת מוצרים מסויימים בפחות מחצי ממחירם אצל המתחרים, ובכל זאת מצליחה להרוויח, וכל זאת בלי לעשוק את האזרח העמל למחייתו". ה. המבקשות טענו כי בבסיס תביעתן אירוע שהתחולל במהלך חודש יולי 1997. לטענתן - "(...) בתוך מספר ימים זעום הפסיקו ספקים, אשר עד אז סיפקו סחורה לחברות אשר ייצרו ושיווקו את מוצרי המותג "פיקנטי", את אספקת הסחורה, וזאת ללא כל הצדקה כלכלית, משפטית, מוסרית או אחרת". זאת, לטענתן, לאחר שבמשך שנים התנהלו יחסי מסחר תקינים בין החברות שייצרו או שיווקו את מוצרי "פיקנטי" לבין הספקים השונים, שנים שבמהלכן מכרו לחנויות "פיקנטי" סחורה "במאות מיליוני שקלים והפיקו מכך רווחים גדולים". ו. המבקשות טענו ש"קרטל המזון" החל את פעילותו כנגדן בעקבות ייצורו של חטיף ה"מקרנה". לטענת המבקשות, בחודש 3/97 או בסמוך לכך, החלה "פיקנטי" בייצור ובשיווק חטיף בוטנים "אשר שמו "מקרנה" ושהינו בעל דמיון ל"במבה" המיוצרת על ידי "אסם", אך מהווה מוצר ייחודי ל"פיקנטי" בטעמו ובאיכותו". המבקשות טענו כי - "בדומה ליתר מוצרי "פיקנטי", מחירו של מוצר ה"מקרנה" היה נמוך בכ- 2/3 ממחיר מוצר ה"במבה", בעוד שאיכותו עולה על זו של ה"במבה"". ז. המבקשות טענו כי חטיף ה"מקרנה" רכש ציבור גדול של לקוחות שהלך והתרחב. חטיף זה נמכר "בכשליש ממחיר החטיף של "אסם"". לטענת המבקשות, מוצר ה"מקרנה" פגע קשות ב"אסם" "בהיות ה"במבה" הענף הרווחי ביותר של "אסם"". ח. המבקשות טענו כי בניסיון לצמצם את הפסדיה, יזמה "אסם" קרטל כנגד "פיקנטי" וכנגד החברות הצלבניות, קרי, "החברות אשר שיווקו את מוצרי "פיקנטי"", וכנגד בעלי חנויות המוכרות את מוצרי "פיקנטי", "וזאת כשהיא מנהלת קרב דומה נגד "שטראוס" בענף הגלידות". לטענת המבקשות - "יט. מעת שהחל שיווק החטיפים בחנויות "פיקנטי" ואצל משווקים אחרים, החלה "אסם" במלחמת חרמה נגד "פיקנטי", תוך הפעלת איומים על בעלי חנויות שאם ימכרו את החטיף של "פיקנטי" - "אסם" תחדל לספק להם סחורה בהנחות ובמבצעים. כ. אמצעי מלחמה נוסף היה הפצת שמועות כוזבות בדבר היות "פיקנטי" במצב של פשיטת רגל וכדומה. כא. התוצאה הבלתי נמנעת התרחשה (...) ובמהירות הבזק, ונזקיה היו הרסניים כלפי החברות הצלבניות - (...) והביאו להתמוטטות כלכלית, בתהליך מהיר של תגובות שרשרת". ט. המבקשות טענו כי "בוקר בהיר בתאריך ה- 14/7/97 הפסיקו הספקים המעורבים בקרטל את אספקת הסחורה ל"פיקנטי"". זאת, לטענתן, בניגוד להתקשרויות חוזיות תקפות שעמדו עמם. הפסקת אספקת הסחורה לחברות הצלבניות, כך נטען, "יצרה מצב של חוסר ודאות בקרב קהל הלקוחות, ואף בקרב החברות הצלבניות (...) אשר העמידו את מחסניהן במצב הכן לקבלת סחורה ונחלו אכזבה, שכן המשאיות בוששו מלהגיע". המבקשות טענו כי "על אף הקרטל", במשך חודש וחצי, כבדו חברות "פיקנטי" והחברות הצלבניות את כל התחייבויותיהן לספקים "מבלי שאפילו המחאה אחת הוחזרה". י. המבקשות טענו כי האמת שמאחורי הסירוב לספק סחורה היתה שבמהלך חודש יוני או בסמוך לכך - "(...) החלה "אסם" בהפצת שמועות חסרות בסיס בין הספקים השונים המספקים לחברות הצלבניות (...) וכן ל"פיקנטי", לפיהן נקלעו אלה לקשיים כלכליים, שיקים שלהן אינם מכובדים ע"י הבנקים וכיוצ"ב". לטענת המבקשות, לא היה כל בסיס לשמועות הנ"ל, ובדיקות שנערכו העלו כי "המקור לשמועות הינו בקבוצת "אסם" ו/או בעובדיה ו/או בשלוחיה ו/או באחרים מטעמה". יא. המבקשות טענו כי - "על אף שחברי הקרטל פסקו מלספק סחורה ב- 14.7.97, הרי שהחברות המשיכו לכבד את התחייבויותיהן עד יום 2.9.97 ולבסוף קרסו בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה". כתוצאה מפעולותיה של קבוצת "אסם" "והקרטל שאורגן על ידה ועל ידי מנהליה", כך נטען, נקלעו החברות הצלבניות למצב של חוסר יכולת פרעון, מכרו את עסקיהן ו"פיקנטי" (התובעת מס' 1) פנתה לבית המשפט בתביעה לפירוקן. יב. המבקשות טענו בתביעתן שכל הנתבעות, למעט הנתבעות 5 ו- 6, היו ספקיות תשלובת "פיקנטי" "אשר הפסיקו את אספקת הסחורה באופן מאורגן", וכי "אסם" היא שהנהיגה את הקרטל. הנתבעות 5 ו- 6, כך נטען, הן "תאגידי יחסי הציבור שבשירות "אסם" ו"תנובה", מראשי הקרטל". המבקשות טענו בתביעתן כי התביעה כנגד נתבעת מס' 7, "שותפות עוף חיפה" "מוגשת לשם הזהירות בלבד, ובכפוף לטענת "פיקנטי" בדבר איון הישות המשפטית של נתבעת זו". יג. המבקשות טענו כי בעקבות מסע ההכפשות של קבוצת "אסם" הוגשו כנגד "אסם" "תלונות במשטרה בחשד לביצוע עבירות פליליות נגד "פיקנטי" בגין ארגון "קרטל מזון", קשירת קשר לכאורה של ספקי מזון לפגוע ב"פיקנטי" ולהרסה כלכלית ועוד (...)". יד. המבקשות טענו כי בחודש אוגוסט 1997 הגישו החברות הצלבניות תביעה כנגד "אסם" לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 1073/97). תביעה זו, כך נטען, לא כללה את טענותיהן ותביעותיהן של המבקשות. טו. המבקשות טענו בתביעתן כי ביום 2.9.97 פרצה "כבמטה של קסם" שריפת ענק בסניף "פיקנטי" בראשון לציון. השריפה כילתה חלק ניכר מן הבניין ומהמשרדים, וכן נשרפו תיקים ומסמכים רבים ונגרם נזק רב לרכוש, לרבות "חלק מחומר הראיות אשר נאסף ע"י "פיקנטי" לשם תביעתה כנגד חברת "אסם"". המבקשות טענו כי השריפה הנ"ל "ללא ספק הועילה ל"אסם"". בסעיף 149 לכתב התביעה טענו המבקשות כי - "קבוצת "אסם" אחראית לאירוע השריפה שאירע בתאריך 02/09/97, בסניף "פיקנטי" בראשון לציון ולפיכך היא והנתבעים אחראים יחד ולחוד לנזקי "פיקנטי" בגין אותו אירוע (...)". טז. עוד טענו המבקשות בתביעתן כי "במהלך ההכנות לביצוע הקרטל" נתבקש עורך דין אליעזר וולובסקי על ידי "אסם" לשתף פעולה עמה כנגד החברות הצלבניות ומאוחר יותר מונה לשמש כמפרקן וכמנהלן המיוחד. המבקשות טענו כי אופן פעולתו של עו"ד וולובסקי בתפקידו כמפרק וכמנהל מיוחד גרם "פגיעה קשה בחברות הצלבניות (...) ותוך פגיעה בנושים שאינם נמנים על חברי הקרטל, בתוכם "פיקנטי"". יז. המבקשות טענו בתביעתן כי עילות התביעה שבפיהן כנגד ""אסם" ועוזריה", "קבוצת "אסם" ומשתפי הפעולה עמה", מצויות הן במישור החוזי (בגין הפרת חוזה והתנהגות חסרת תום לב), והן במישור הנזיקי (בגין גרם הפרת חוזה; שקר מפגיע; הפרת חובה חקוקה ופרסום לשון הרע). כן טענו המבקשות כי על ""אסם" ויתר חברי הקרטל" חלה אחריות גם על פי חוקי הגנת הצרכן. יח. בסעיף 164 לתביעתן טענו המבקשות כי נזקיהן עקב מעשי "קבוצת "אסם"" הם כדלקמן: "א. הפסד רווחים בגין אי מכירת מוצרי "אסם" ו"פרומין" החל מיום 14.7.97 ועד מועד הגשת התביעה - 1,000,000 ₪. ב. הפסד רווחים בגין אי מכירת מוצרים של ספקים אשר חדלו מלספק סחורה כליל ו/או באופן חלקי עד למועד הגשת התביעה - 7,000,000 ₪. ג. הפסד מוניטין ואבדן לקוחות, עקב חסרונם של מוצרי "אסם" ו"פרומין" ו/או מוצרים אחרים של ספקים אחרים - 18,000,000 ₪. ד. אי יכולת של הצלבניות - החברות אשר שיווקו את מוצרי "פיקנטי" - להחזיר חובן לתובעת קרן ועוד הצמדה וריבית עד למועד כניסתן לפירוק - 27,000,000 ₪. ה. הוצאות מימון חוץ בנקאי עקב הפסקת אשראי, עקב קיומו של הליך סרק של פירוק - 9,000,000 ₪. ו. הפסד רווחים כתוצאה מקיומו של הליך הפירוק התלוי ועומד - 15,000,000 ₪. ז. הפסד מוניטין ואבדן לקוחות עקב קיומו של הליך הפירוק התלוי ועומד - 8,000,000 ₪. ח. הפסד בגין נזקי השריפה - 5,000,000 ₪. ט. הפסד רווחים ומוניטין בגין נזקי השריפה - 7,000,000 ₪" (סך הכל 97,000,000 ₪). בסעיף 690 לכתב תביעתן טענו המבקשות כי על הנתבעים לשלם להן, יחד ולחוד, בנוסף לסך של 97,000,000 ₪ הנ"ל - "(...) פיצויים חוזיים ונזיקיים מכל חברי הקרטל בשיעור של 403,000,000 ₪, סכום המגלם בתוכו רווחים עתידיים של "פיקנטי" אילו המשיכה לפעול בתנאים של תחרות חופשית". סך כל התביעה הועמד איפוא על 500,000,000 ₪. 4. הבקשה א. המבקשות חזרו, בבקשתן לפטור מתשלום האגרה, על הטענות שפורטו בכתב התביעה. הבקשה נתמכה בתצהירו של מר משה בדש, בעל המניות היחיד במבקשות (להלן - "התצהיר המקורי"). בשלב מאוחר יותר הוגש תצהיר נוסף של מר בדש (להלן - "התצהיר המשלים"). ב. בתצהירו המקורי הצהיר מר בדש כי לשתי המבקשות "לא נותר כיום כל רכוש בעל ערך מכל מין או סוג שהוא (...)" וכי "רכושן היחיד של שתי המבקשות הינו זכויות התביעה שלהן בגין הקרטל של "אסם" ויתר המשיבות". ג. המצהיר כתב בתצהירו כי המבקשות פנו לבנקים בבקשה כי ילוו להן כסף על מנת לשלם את אגרת התביעה אך נענו בסירוב מצד הבנקים. ד. בתצהירו המשלים כתב מר בדש כי - "2. הנני מצהיר בזאת כי בשנתיים האחרונות אין רכב בבעלותי, וכי כאשר אני נזקק כיום לרכב, אני מסתייע ברכבם של קרובי משפחה או חברים או נוסע בתחבורה ציבורית. 3. אין בבעלותי דירת מגורים או כל נכס מקרקעין שהוא. 4. כיום, לאחר התמוטטות חברות "פיקנטי", לא נותרו בבעלותי קופות גמל, ביטוחי מנהלים וכיוצ"ב". 5. דיון א. מרבית המשיבות הגיבו על הבקשה ובקשו לדחותה. כך גם מדינת ישראל (הנהלת בתי משפט), אשר מסרה את תגובתה בעקבות החלטת בית המשפט שהזמינה לעשות כן. המשיבות 1, 2, 13 ו- 17 הגיבו באמצעות עו"ד מאיר שריקי. המשיבות 5 ו- 6 הגיבו באמצעות עו"ד מאיר שריקי. המשיבות 3, 4 ו- 7 הגיבו באמצעות עו"ד אהוד שטמר. המשיבה 8 הגיבה באמצעות עו"ד דרור יהודאי. המשיבה מס' 14 הגיבה באמצעות עו"ד עמרם גולן. המשיבה מס' 15 הגיבה באמצעות עו"ד נתן שפטלוביץ. המשיבות מס' 16 ו- 26 הגיבו באמצעות עוה"ד מרדכי בייץ ובעז פייל ממשרד עו"ד יגאל ארנון. המשיבה מס' 22 מסרה תגובה החתומה על ידה באופן אישי. המשיבה הביעה את התנגדותה לבקשה והודיעה כי היא מצטרפת לתגובת המשיבים המתנגדים לבקשה. המשיבה מס' 24 הגיבה באמצעות עו"ד עמוס ויצמן. המשיבה מס' 25 הגיבה באמצעות עו"ד רפי ארגז שהודיע כי מרשתו "מצטרפת לעמדה שהובעה על ידי המשיבות שכבר הגיבו" בעניין הפטור מתשלום אגרה. המשיבה מס' 27 הגיבה באמצעות עו"ד רם זאן ממשרד עו"ד רון גזית, רוטנברג ושות'. המשיבות שלהלן לא מסרו את תגובתן: 9, 10, 11, 12, 18, 19, 20, 21, 23, 28 ו- 29. ב. המשיבות 1, 2, 13 ו- 17 טענו כי למבקשת מס' 1, ניצולת הקרטל בע"מ (לשעבר "פיקנטי" תעשיות מזון בישראל בע"מ), אין כושר משפטי להגיש את התביעה ואת הבקשה לפטור. זאת, בשל כך שבית המשפט המחוזי בנצרת נתן, ביום 19.6.01, צו לפירוק החברה במסגרת תיק פש"ר 112/01. טענת המשיבות היא כי לאור הוראות סעיף 300(ד) לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג1983- (להלן - "פקודת החברות") "משניתן צו הפירוק יהיה הכונס הרשמי למפרק הזמני מכח משרתו ויפעל כמפרק זמני עד שהוא או אדם אחר יתמנה למפרק ויוכל לפעול כמפרק". המבקשות הגישו תשובה לתגובתן של המשיבות. מתשובה זו, ומהעתק ההחלטה מיום 21/02/02 שצורף אליה, עולה כי בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת ד"ר נאווה דנון) הורה ביום 21/02/02 על ביטול צו הפירוק שניתן ביום 19/06/01. החלטתו זו של בית המשפט התבססה על קביעתו כי לא נעשתה המצאה כדין לחברה ניצולת הקרטל בע"מ (התובעת מס' 1 בענייננו). אכן, מקום שניתן נגד חברה צו פירוק אין היא רשאית עוד להגיש כתב תביעה מבלי לקבל את רשותו של בית המשפט של פירוק, ומכל מקום תביעה בשמה של החברה יכולה להיות מוגשת רק בידי המפרק: סעיף 300(ד) וסעיף 307(א)(1) לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג1983-. ואולם, מקום שהוכח לבית המשפט כי צו הפירוק ניתן, מלכתחילה, למרות שלא נעשתה מסירה כדין, ובית המשפט המוסמך ביטל את צו הפירוק האמור, הרי שעצם מתן צו הפירוק בנסיבות האמורות אין בו כדי לשלול את כושרה של החברה להגיש תביעה או לנקוט בהליך משפטי אחר כרצונה. לפיכך אני דוחה טענה זו של המשיבות. ג. המשיבות 1, 2, 13 ו- 17 הוסיפו וטענו כי המבקשות העלימו מידיעתו של בית המשפט "דבר הגשת בקשה דומה קודמת שעניינה קבלת פטור מתשלום אגרה", במסגרת ת"א 601/98 בבית המשפט המחוזי בת"א. טענה זו מוטב היה לה שלא תושמע כלל. התובענה שבת"א 601/98 לא הוגשה כנגד "אסם" אלא כנגד אורגנים בה. מטבע הדברים, על כן, אין לראות את שתי התביעות, כאן ושם, כאותן תביעות, למרות הטענות הדומות שהועלו בהן. 6. על המבקש פטור מתשלום אגרה לשכנע את בית המשפט בקיומם של שני תנאים מצטברים כדלקמן: א. כי אין ביכולתו לשלם את אגרת המשפט החלה על ההליך. ב. כי ההליך בגינו מתבקש הפטור מתשלום אגרה מגלה עילה. [ראו את תקנה 13 לתקנות בית משפט (אגרות) התשמ"ח1987- (להלן - "תקנות האגרות"]. 7. עיון בכתב התביעה הארוך והמסורבל שהוגש על ידי המבקשות מלמד כי התובעות אמנם טענו שכל הנתבעות, למעט הנתבעות 5 ו- 6, היו ספקיות של תשלובת "פיקנטי" "אשר הפסיקו את אספקת הסחורה באופן מאורגן", וכי "אסם" היא שהנהיגה את הקרטל, אך בפועל לא בא בכתב התביעה פירוט כלשהו לטענות כנגד יתר הנתבעות זולת הטענות כנגד "אסם" וכנגד חלק קטן מן הנתבעות. וחמור מכך: התובעות לא טרחו ליתן פירוט או הסבר כלשהו לסכום האסטרונומי של 403,000,0000 ש"ח שהן תובעות "מכל חברי הקרטל". למותר לציין כי גובה הסכום הנתבע הינו אחד ממרכיבי העילה לצורך תקנה 13(ב) לתקנות האגרות. אין זה מתקבל על הדעת שבעל דין המבקש לפוטרו מתשלום אגרה יגיש תביעה על סכום אסטרונומי ללא כל פירוט וללא כל ביסוס. גם כאשר יש בפיו של אדם טענות נכוחות כנגד בעל הדין יריבו, ואפילו אותו אדם הינו חסר אמצעים לשלם את אגרת המשפט החלה על ההליך, שומה על התובע שלא לחרוג ממסגרת עתירה לסעד סביר והגיוני בנסיבות העניין. כאשר אדם תובע סכום פנטסטי, כאמור לעיל, ללא כל פירוט, ללא כל ביסוס וכאילו הסכום "נשלף מן השרוול", הרי שניתן לומר על תביעה כזו כי אין היא מגלה עילה לצורך תקנה 13(ב) לתקנות האגרות. חוששני כי במקרה שלפנינו מתקיים במבקשות הכתוב "תפסת מרובה - לא תפסת!". 8. אכן, לגבי חלק קטן מן הנתבעות, מראה כתב התביעה עילת תביעה לכאורית (וכוונתי לטענות עובדתיות המצמיחות לתובעות זכות לקבלת סעד). על שום כך שקלתי גם את האפשרות ליתן למבקשות פטור חלקי מאגרה כדי לאפשר להן לתבוע חלק מן המשיבות בלבד. דא עקא, שהן בשל חוסר הפירוט והביסוס של סכום התביעה הענק הנ"ל, והן בשל כשלון המבקשות להוכיח את חוסר יכולתן לגייס את אגרת התביעה מ"קרוביהן", כפי שיפורט להלן, דחיתי גם אפשרות זו. 9. א. הלכה פסוקה היא כי בעל דין המבקש ליתן לו פטור מתשלום אגרה לשם נקיטתו של הליך משפטי, חייב להוכיח כי הוא חסר יכולת לשלם את האגרה הנדרשת ממנו (ראו בשא 128/89 חיים מצא נגד ציפורה מצא ואח', תקדין עליון 89(2) 732). ולא זו בלבד אלא שעל המבקש להכבד ולהכנס לפרטי רכושו והכנסותיו ולהציג בפני בית המשפט את כל הנתונים בדבר מצבו הכלכלי במטרה לשכנע את בית המשפט בטענתו כי אינו יכול לעמוד בתשלום האגרה מחמת עוניו: (בשא 6669/94 אברהם מגרפטה נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ, תקדין עליון 95(1) 406). ב. זאת ועוד: המבקש פטור מתשלום אגרה אינו יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מוכיח כי אין בידו כספים זמינים העומדים לרשותו. עליו להוכיח כי אין בבעלותו נכסים היכולים להוות תשתית לגיוס כספים לתשלום האגרה, בין אם בדרך של מימוש נכסים ובין אם בדרך של קבלת הלוואה על בסיס אותם נכסים: ראו בשא 4667/90 יוסף אלפסי נגד שושנה אלפסי, תקדין עליון 90(4) 132. ג. יתרה מכך: על המבקש פטור מתשלום אגרה לשכנע את בית המשפט כי עשה נסיון כן ואמיתי להסתייע בתמיכתם של קרוביו בטרם בקש להזדקק לקופת הציבור. הפתרון של השענות על קופת הציבור, בדרך של בקשה לפטור מתשלום אגרה, חייב להיות המוצא האחרון והיחידי של מי שנקלע לקושי כלכלי שאינו מאפשר לו לשלם אגרה. הדעת אינה סובלת שהאמצעי של בקשה לפטור מתשלום אגרה יהיה האמצעי הראשון שבו ישתמש בעל הדין בטרם יעשה כל נסיון לפנות לקרוביו כדי לבקש את עזרתם בצר לו. כאשר מבקש הפטור הינו חברה, הרי שעליה לשכנע את בית המשפט כי אין ביכולתה לגייס את הסכום הנדרש לתשלום האגרה מ"קרוביה" היינו, בעלי מניותיה ומנהליה. ואכן, בעניין המרצה (חיפה) 1071/96 תלמה נסיעות ותיירות טבריה (1993) בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ נפסק כי - "(...) כשם שבעל דין בשר ודם צריך לשכנע את בית המשפט כי לא יוכל למצוא עזרה לצורך תשלום האגרה אצל קרוביו, כך צריך בעל דין שהוא תאגיד לשכנע את בית המשפט שאין הוא יכול להסתייע לעניין תשלום האגרה ב"קרוביו", היינו, במנהליו ובבעלי מניותיו (...)". וראו גם את העניין שנדון בבש"א 3190/01 (מחוזי חיפה) הרטן מלונאות ונופש בע"מ נגד מדינת ישראל ואחרים, דינים - מחוזי, כרך ל"ב (9), 670. 10. אני מוכן לקבל כנתון את טענת המבקשות בתשובתן לתגובות המשיבות כי אין ל"פיקנטי" נכסים. כך גם אני מוכן לקבל כנתון את העובדה שמר ולדימיר קוזניצוב, המופיע ברישומים שאצל רשם החברות כמנהל במבקשת מס' 1, הפסיק לכהן כמנהל של ניצולת הקרטל בע"מ ביום 30/08/01; וכך גם אקבל כנתון את העובדה שמר אריה שרגר ז"ל, שרשום כמנהל במבקשת מס' 1 על פי הרישומים של רשם החברות, נפטר והלך לעולמו ביום 26/07/92. היוצא מכך הוא כי "הקרוב" היחיד של המבקשות הינו מר משה בדש שהוא בעל מניות ומנהל בחברות האמורות. חוששני כי שני תצהיריו הנ"ל של מר משה בדש שניתנו בתמיכה לבקשה אינם עונים על דרישות הדין וההלכה הפסוקה. כאן המקום לציין שקשה שלא לראות שאין בתצהיריו הנ"ל של מר בדש, בהתייחס לרכושו הפרטי שלו, אמירה כלשהי לגבי כספים נזילים בבנק, לגבי חסכונות, לגבי מניות וכיוצא בזה. האמירה כי בשנתיים האחרונות אין בבעלותו של מר בדש רכב, וכי אין בבעלותו דירת מגורים או נכס מקרקעין כלשהו, וכי לא נותרו בבעלותו קופות גמל וביטוחי מנהלים, אינה מלמדת בהכרח על כך שאין למר בדש כספים נזילים בבנק, חסכונות, מניות וכיוצא בזה. אדרבא, שתיקתו של מר בדש בהקשר זה אומרת דרשני. אשר על כן אני קובע כי המבקשות לא שכנעוני כי אין ביכולתן לגייס את סכום האגרה מ"קרוביהן". 11. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: א. אני דוחה את בקשתה של עמותת יד עזר לחבר שבבשא 5913/0. ב. אני דוחה את הבקשה לפטור מתשלום אגרה שבבש"א 13593/01. ג. ניתנת בזה ארכה של 30 יום מהיום לתשלום האגרה שאם המבקשות לא יעשו כן אורה על סילוק ת"א 1014/01 ללא כל דיון נוסף. בנסיבות העניין גם הבקשות שלהלן, בש"א 5913/02, בש"א 777/02, בש"א 17229/01, בש"א 17675/01 ובש"א 17656/01 - גמורות. כתב תביעהמסמכיםצוויםפירוק חברה