פסק דין בפני תביעה נגזרת במסגרתה תובעים ראובן קאזיוף ויחזקאל ויינשטיין [להלן:"התובעים"] - מנהלים ובעל מניות בחברת "אדר-גלוב" בע"מ [להלן:"החברה"] - בשם החברה את המנהל ובעל המניות השלישי בחברה - יבגני קורנוויץ [להלן:"הנתבע"], בסכום כולל של 700,000 ₪ בגין נזק שנגרם לחברה כתוצאה מהתנהגותו של הנתבע (נזקים בגין אבדן הכנסות החברה בשנים 94-93 ואבדן רווחים צפויים). העובדות החברה הוקמה בחודש אפריל 1993 ע"י התובעים ומר ולדימיר אידלין, ובחודש יוני באותה שנה הוחלט לצרף לחברה את הנתבע כבעל מניות ומנהל, זאת מאחר שהנתבע החליט להשקיע כספים בחברה [303,690 ₪] על כן, התפטר אידלין והעביר את מניותיו לנתבע. החברה עסקה במתן שירותי מידע טלפוניים שונים, ולשם קידום עסקיה בתחום התקשורת והמידע, התקשרה החברה ביום 30.5.93 בשני הסכמים דומים; האחד עם חברת "טלעד" והשני עם חברת "סמרטסופט-קולבופון" [להלן:"קולבופון"]. חברת "טלעד" וקולבופון היו בעלי הרשיון למתן שירותי מידע טלפוניים מטעם משרד התקשורת, ומכוח רשיון זה התקשרו עם חברת "בזק" להפעלת קווי 056. במסגרת ההתקשרות של החברה עם "טלעד" ועם קולבופון, שימשה החברה כקבלן ביצוע של השיחות, הפעילה את המנגנון ומימנה את הפרסומים לקווים. בתמורה קיבלה החברה מ-"טלעד" ומקולבופון חלק מן הסכומים שגבתה "בזק" עבור פעימות המונה בקווים אלו. בחודש ספטמבר 93, החלה החברה לעסוק בנוסף לתחום התקשורת, גם בתחום התיירות ולשם כך הציע הנתבע בחודש ינואר 94, לצרף לחברה משקיעים נוספים: מר איגור גלפנד שהשקיע 44,000 ₪ ומר אולג לפל שהשקיע 65,000$ [להלן:"המשקיעים"]. מאחר וההצעה התקבלה בברכה ע"י כולם, תוקנה מחדש חלוקת המניות בתוך החברה בחודש מרץ 94 , באופן שהתובעים החזיקו ב-50% מן המניות והנתבע והמשקיעים החזיקו יחדיו ב- 50% הנותרים. בסוף חודש מרץ 94, במהלך אסיפת בעלי המניות, קיבל הנתבע לבקשתו את החזר השקעתו בחברה וניתנו לו 3 שיקים: האחד בסך 200,000 ₪ ושני שיקים בסך 50,000 ₪ כל אחד. כחודש לאחר מכן, ביום 25.4.94 התקיימה אסיפה נוספת של בעלי מניות החברה במהלכה קיבל הנתבע עוד 100,000 ₪ ב- 2 שיקים בסך 50,000 ₪ כל אחד, וכמו כן נקבע בסעיף 2 לפרוטוקול כי ביום התשלום האחרון בגין הלוואות הנתבע תבוצע חלוקה מחדש של מניות החברה, באופן שכל אחד מהתובעים יחזיק 33.3% ממניות החברה והנתבע יחזיק ב- 33.3% מהמניות. עוד הוחלט, שהפעילות בתחום התיירות תעבור לחברה חדשה אשר תקח על עצמה חלק מחובות התיירות של החברה. הנתבע אף הודה בתצהירו שהתחייב להחזיר מחצית מחובותיה בנושא תיירות. יצויין, שמתוך הצ'קים שקבל הנתבע נפרעו סך 250,000 ₪ ובידי הנתבע נותרו 3 צ'קים על סך 50,000 ₪ כל אחד למועדים: יוני, יולי ואוגוסט 1994, ואשר לא נפרעו (להלן: "השיקים"). ביום 29.5.94 שלח הנתבע מכתב אל מנהל "טלעד" ובו הודיע לו כי החברה הפסיקה את שירותיה בפועל עקב סכסוך בין מנהלים וכן חובות לבנקים בסך 270,000 ₪ וכמו כן ביקש הנתבע מחברת "טלעד" להפסיק את העברת הכספים שמגיעים לחברה עד אשר יכוסו חובותיה של החברה ל-"טלעד" בגין השירותים והפירסום [ת/11]. מכתב דומה לזה שלח הנתבע לחברת קולבופון ביום 5.6.94 ובמכתב זה שנכתב כ - 5 ימים לאחר המכתב הקודם אף מצוין שאחת הסיבות לפניתו הנה חובות החברה כלפיו בסך 200,000 ₪ ועל מכתב זה הוא חותם כמנהל [ת/12]. לית מאן דפליג שהתשלום האחרון של "טלעד" לחברה נעשה ביום 18.4.94 (ראה פרוטוקול ביהמ"ש מיום 7.3.02 עמ' 19). בחודש ספטמבר 1994, הגישה החברה תביעה נגד "טלעד" להשבת הסכומים שהיתה צריכה לקבל בגין השיחות שבוצעו בקווים שבאחריותה ובפברואר 1998 ניתן פס"ד במסגרתו חוייבה חברת "טלעד" לשלם לחברה סכום של כ-700,000 ₪ (ראה פסק דינה של כבוד השופטת גנות מבית משפט השלום ברמלה בת.א. 5483/94). (להלן:"פסה"ד"). בינתיים, רוקנה חברת "טלעד" מנכסיה ונמצאת בהליכי פירוק ועד היום לא קבלה החברה מאומה בגין החוב. משלא נפרעו השיקים על ידי החברה, הגיש הנתבע ביום 21.1.95 את השיקים לבצוע בלשכת ההוצל"פ. ההתנגדות לבצוע הועברה לביהמ"ש השלום בירושלים (ת.א. 11822/95). ביום 2.8.96 ניתן בתיק זה פס"ד על ידי כב' השופט מ' גל המחייב את החברה לשלם את השיקים במלואם בצירוף ריבית, הצמדה והוצאות משפט. עוד יודגש שהתביעה שכנגד של הנתבע שהוגשה בתיק זה נמחקה על פי בקשת ב"כ הנתבע ללא צו להוצאות. מכאן התביעה שבפנינו. טענות הצדדים בתיק זה הגישו הצדדים סכומים בכתב והתובעים אף הגישו תגובה לסכומי הנתבע. א. טענות התובעים ב"כ התובעים טוען, כי בנוסף למשלוח המכתבים,(ת/11, ת/12) הודיע הנתבע ביום 15.5.94 בע"פ לחברת "טלעד" כי עליה להפסיק את הפרסומים לשירותי החברה, ובאותו ערב אף, שיתק הנתבע פיזית את פעילות החברה בכך שסילק את כל העובדות ממשרדי החברה, הודיע להן שיותר לא תקבלנה משכורת וניתק את מרכזיות הטלפון והחשמל במשרדים. לטענתו, פעולות אלה נתמכות בעדותו של הנתבע אשר אישר את ביצוען (פרוט' מיום 9.6.2002 עמ' 17) ובחקירתו של מר אילן ברזני בתיק אחר (מוצג ת/14, עמ' 21). לגרסת ב"כ התובעים, מעשיו של הנתבע נעשו במתכוון תוך נגוד אינטרסים כדי: לרוקן את החברה מהונה ולהחזיר לו את השקעותיו בצירוף רווח, להעביר לרשותו ולשליטתו את תחום התיירות שפותח ע"י החברה ולמוטט את החברה כדי שלא יוגשו נגדו תביעות. עוד נטען ע"י ב"כ התובעים, כי באותה עת החברה היתה רווחית והחובות לבנקים לא נבעו מפעילותה של החברה אלא מהחובות שנוצרו כתוצאה ממשיכת יתר של הכספים שביקש וקיבל הנתבע. הפסקת פעילותה של החברה עקב מעשי הנתבע ובכללם הגשת שלושת השיקים שבידיו לבצוע בלשכת הוצל"פ גרמו לחברה נזק כלכלי רב ובלתי הפיך, שכן בהיעדר מקורות מימון לכיסוי החוב בבנק, הלך החוב ותפח והגיע עד למועד הגשת התביעה לסך 300,000 ₪. לגרסתו, פעולות הנתבע האמורות לעיל, מוטטו את החברה וגרמו לה לאבד את מקורות הכנסתה העיקריים שהיו רווחיים ואשר הבטיחו הכנסות גם בעתיד. כראיה לכך מציג ב"כ התובעים דו"ח רו"ח המצביע על כך שביום 15.5.94 היו לחברה יתרות זכות ביותר משני מיליון ₪. אין גם לומר שיש בפסה"ד שניתן לטובת החברה בתביעתה נגד "טלעד" כדי לתקן את הנזק שנגרם לחברה, שכן בפועל לא ניתן לגבות מחברת "טלעד" את הסכומים שנפסקו לטובת החברה, מה גם שהנתבע הטיל עיקול להבטחת גבית חובו בגין השיקים שלא נפרעו. גם לגוף העניין לא היה כל מקום לסגירת החברה ביום 15.5.94 ולמשלוח המכתב ל-"טלעד" ביום 29.5.94 ע"י הנתבע, שהרי החברה עמדה בפרעון חובה לנתבע עד לאותו מועד. לטענת התובעים, הנתבע עצמו איננו מכחיש שהיה חייב כ- 70,000 ₪ לחברה בגין הוצאות ענף התיירות מהחברה לחברה החדשה שהקים ומגרסת הנתבע אף עולה שאילו "טלעד" היתה משלמת חובותיה, היתה החברה עומדת במלוא תשלום החובות ואף מרויחה כסף רב. עוד מוסיף ב"כ התובעים במסגרת סיכומיו, שבתמורה להחזר ההשקעה, נקבע באסיפת בעלי המניות כי הנתבע ישאר עם 33.3% ממניות החברה (בכתב התביעה המתוקן אף נטען בסע' 21 שהנתבע מסר אינפורמציה כוזבת במכתב לטלעד ושאין בידיו 50% מהמניות). לפיכך, לטענת ב"כ התובעים, הוכיחו התובעים את כל מרכיבי התביעה כדלקמן: 1. החברה היתה פעילה ורווחית. 2. הנתבע פעל כמנהל בחברה. 3. כמנהל עשה הנתבע מעשים שהם בגדר הפרת חובת אמונים וגרם הפרת חוזה. 4. כתוצאה ממעשים אלה נגרמו לחברה נזקים בפועל העולים על סכום התביעה. התובעים אף טענו שהנתבע יחד עם חברת "טלעד" רימו את החברה וכתוצאה מהקנוניה שנרקמה ביניהם גרמו לחברה נזק רב. ב. טענות הנתבע ב"כ הנתבע טוען שהנתבע פעל בתום לב ובאופן לגיטימי לחלוטין ופעולותיו נבעו מהחשש לגורל השקעתו, ולפיכך, המניעים שהתובעים מנסים לייחס לנתבע, משוללי כל הגיון ואינם מעוגנים באופן ממשי. לנתבע לא היה כל אינטרס ורצון לפגוע בחברה, שהרי מלבד בנק לאומי לישראל, היה הנתבע הנושה היחיד של החברה ופגיעה בחברה היתה מונעת השבת הכספים שהחברה חייבת לו. לגרסתו, מאחר שלא נשמעה כל טענה מצד מי מהצדדים לעניין ההסכם עם חב' קולבופון, יש להניח כי ההסכם כלל לא יצא לפועל, ואילו פיצוץ ההסכם בין "טלעד" לבין החברה אירע ביוזמתה של "טלעד" ולא כתוצאה ממעשיו של הנתבע כנטען ע"י התובעים. בנוסף, לדבריו, התעוררו מחלוקות לא מעטות בין החברה לבין "טלעד", זמן רב לפני המועד בו, ביצע הנתבע, לטענת התובעים, את המעשים המיוחסים לו ע"י התובעים. כבר בחודשים הראשונים של ההתקשרות, החלה חברת "טלעד" לגבות סכומים מופרזים בגין הפרסום, בניגוד מוחלט למוסכם בין הצדדים. כמו כן, לא קיבלה החברה מ-"טלעד" את התמורה המגיעה לה בגין השיחות שבוצעו אך לא שולמו לחברת בזק, זאת מאחר שהתעוררו חילוקי דעות בין התובעים לבין הנתבע אם להיכנע לדרישת "טלעד" לאפשר לה לגבות את הסכומים הללו תמורת דמי עמלה גבוהים. "טלעד" אף פתחה במבצע גביה פרטי נגד סרבני התשלום, מאחורי גבה של החברה ומבלי להעביר לה את הכספים שגבתה (ראה תביעת החברה נגד טלעד בת.א. 5843/94). הוכחה למערכת היחסים המעורערת בין שתי החברות מוצא ב"כ הנתבע במכתבים שנשלחו מטעם החברה לחברת "טלעד": האחד נשלח ביום 13.6.94 ע"י עו"ד י.חסדאי (נ/8); והמכתב השני נשלח ביום 19.9.94 ע"י עו"ד יהודה לוי (נ/11), במסגרתם מוצע ביטול ההסכם בין שתי החברות. ב"כ הנתבע, טוען בסיכומיו, לקנוניה מצד התובעים (בסע' 3 לכתב ההגנה המתוקן נטען לתרמית של התובעים והעברת המניות שלא כדין). לטענתו, מפרוטוקול אסיפת בעלי המניות מיום 25.4.94 עולה בבירור שהעברת המניות תתבצע רק ביום התשלום האחרון לנתבע, וברור שהתובעים ידעו כי הנתבע לא קיבל את כל כספו, שהרי חלק מהשיקים לא נפרעו על ידי החברה ואף נוהל בהמשך הליך נגד החברה. לפיכך, לגרסת ב"כ הנתבע, התובעים הכינו פרוטוקול כוזב כאילו העברת המניות נעשתה כדין ואף דיווחו על כך לרשם החברות. עוד נטען ע"י ב"כ הנתבע, כי ההסכם בין החברה לבין "טלעד" במסגרתו הועמדו קוי 056 לרשות החברה הנו בלתי חוקי, זאת מאחר שהדבר נוגד את תנאי הזיכיון שניתן ע"י חברת "בזק" לחברת "טלעד", הגם שתובע 2 היה מודע לעובדה זו לאחר שהודה כי החברה קיבלה הודעה ממשרד התקשורת לפיה עליה לחדול לאלתר מאספקת מידע קולי (ראה תצהירו של תובע 2 מיום 12.10.94 סע'7). לאור הסכסוכים שנתגלעו בין החברה לחברת "טלעד" כבר קודם למועד בו שלח הנתבע את מכתביו וביצע, כביכול, את הפעולות הנטענות ע"י ב"כ התובעים לא ניתן, לדעתו, להטיל את האחריות להפרת ההסכם בין החברה לבין טלעד דוקא על הנתבע. לגרסתו, הנתבע פעל ביושר והגינות כלפי החברה ולטובתה בכך שבחר בנתיב הפשרה ובדרך המו"מ בסכסוך עם "טלעד" ולא בדרך "המלחמה" בה בחרו התובעים. ב"כ הנתבע אף איננו מסכים עם עמדת התובעים לפיה הנתבע הוא זה אשר גרם להתמוטטות החברה, שהרי החברה היתה במצב כלכלי קשה כבר קודם לכן. לטענתו, אין גם לקבל את חוות הדעת של רואה החשבון לעניין גובה הנזק הנטען ע"י התובעים. פסק דינה של השופטת ד. גנות מיום 24.2.98 מלמד כי הסיבות לקריסתה של החברה נובעות מהפרת ההסכם מצד "טלעד" שהתבטאה בעיקר באי העברת הכספים להן היתה החברה זכאית עפ"י ההסכם ונטילתם לעצמה תוך הפרה בוטה של ההסכם וחובתה עפ"י כל דין. להערכתו, החברה הפסיקה את פעילותה בשל החוב לבנק לאומי לישראל בע"מ ואי יכולתה של החברה לתפקד נבע מחוסר במזומנים ולא כתוצאה ממעשיו של הנתבע. הוא אף סבור שפיטורי העובדים והפסקת הפירסום היו צעדים נחוצים והכרחיים למניעת שקיעתה של החברה בחובות נוספים. עד כאן טענות הצדדים. דיון לטענת ב"כ התובעים מעשיו של הנתבע כמפורט בכתב התביעה המתוקן ובסיכומיו מהווים "הפרת אמונים" במובן סעיף 96כז לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 [להלן:"הפקודה"]. סעיף 96כז לפקודה קובע בזו הלשון: "(א) נושא משרה חב חובת אמונים לחברה ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה - (1) יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים; (2) יימנע מכל פעולה שיש בה משום תחרות עם עסקי החברה; (3) יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר; (4) יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה. (ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר." [ההדגשות שלי - ר.ש.] לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בחנתי את העדויות השונות, ואת החומר המשפטי שהוגש לי וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים ולתגובת ב"כ התובעים לסיכומי הנתבע, שוכנעתי כי הנתבע אכן הפר כדירקטור בחברה את חובת האמונים שהוא חב לה. סע' 96כז לפקודה [תיקון מס' 4 לפקודה], שהוראותיו הועתקו לסע' 254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, הנו ביטוי סטטוטורי לעקרון הכללי שפותח בפסיקה עוד בטרם נחקק תיקון מס' 4 לפקודת החברות. העקרון הכללי העומד מאחורי סעיף זה, קובע כי חובה על נושא משרה לפעול בתום לב ולטובת החברה. מנהלי החברה הינם נאמני החברה ושלוחיה; וככאלה חייבים הם לשוות לנגד עיניהם תמיד את טובת החברה בלבד ועל דרך זו יכוונו מעשיהם בענייניה. נושאי המשרה חבים חובת אמונים לחברה והם חייבים לפעול בתום לב ולטובת ענייני החברה בכל משא ומתן עמה ובמכלול פעולותיהם עבורה. ראה לעניין זה את דברי כב' השופט א' ברק בע"א 817/79 - אדוארד קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ . פ"ד לח(3), 253 ,עמ' 280-281 [להלן:"פס"ד קוסוי"]: "נורמות ההתנהגות - כלשונו של השופט קרדוזו - אינן אלו המקובלות בשוק ואינן פרי מאבק כוחות בין שווים. על-כן אסור לו למנהל להימצא במצב של ניגוד עניינים בין טובת החברה לבין טובתו שלו או של זולתו (ע"א 247 /47; ע"א 267 /55; ע"א 667/76). חובת האמון חובה אישית היא, והיא כוללת בחובה את החובה למנוע ממנהלים אחרים הפרת חובתם שלהם. הלכות אלה משקפות את חובת האמון על זוויותיה השונות, אך אין הן ממצות אותה, שכן רשימת המצבים, בהם חלה החובה, אינה סגורה. החובה נועדה ליתן פתרון לבעיות החיים, המתעוררות חדשות לבקרים. אין היא קופאת על השמרים. העיקרון הכללי מניב כללי משנה, ועם התפתחות חיי המסחר נולדים כללי משנה חדשים, הבאים להבטיח את מגמותיו של עקרון היסוד." ומן הכלל אל הפרט. א. האם הנתבע שמש כמנהל בעת בצוע המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה? אין ספק, שהנתבע שימש כדירקטור בחברה במועדים בהם שלח את שני המכתבים [ת/11 ת/12] וכן ביום 18.5.94 כאשר ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה שגרמו לטענת התובעים לשיתוק החברה (ניתוק מרכזיות הטלפון והחשמל וסילוק העובדים). במכתבים ששלח הנתבע לחברת "טלעד" ולחברת קולבופון, הציג את עצמו כמנהל בחברה. במכתב הנתבע לחברת "טלעד" מיום 29.5.94 [ת/11], נכתב בין היתר: "ביום 18.5.94 הפסיקה חברת אדר גלוב את שירותיה בפועל עקב הסיבות הבאות: א. סכסוך בין המנהלים בחברה ראובן ויחזקאל ובין יבגני על ניהול ומימון החברה..." (ההדגשה שלי - ר.ש.) הנתבע מפנה, איפוא, במכתבו (ת/11) לסכסוך בין מנהלי החברה (התובעים והנתבע) דבר המצביע על כך שבמועד כתיבת המכתב ראה הנתבע את עצמו כמנהל בחברה. במכתב השני [ת/12] מיום 5.6.94 שנשלח לחברת קולבופון, שוב הציג הנתבע את הסכסוך בינו לבין התובעים כסכסוך בין "מנהלים ובעלי מניות" של החברה, ומסיים את המכתב בחתימתו כמנהל: " יבגני קורנוביץ מנהל " בפרוטוקול מיום 9.6.02, עמ' 24 , עונה הנתבע לשאלה שנשאל: " ש. לא רק שלא עשית שום פעולה אלא במכתב לכלבופון אתה מציג את עצמך כמנהל. ת. מה זה, הרי הייתי מנהל?" יתרה מזאת, בפרוטוקול בעלי מניות החברה מיום 25.4.94 [ת/8], נקבע במפורש בסע' 5 שבו כדלהלן: "שמסמכים כספיים, הסכמי עבודה והסכמים אחרים יחייבו את החברה כאשר יהיו חתומים ע"י שלושה דירקטורים " [ההדגשה שלי - ר.ש.] ובהמשך בסעיף 10 לפרוטוקול נאמר: " במועד הנוכחי יחתמו שלושה דירקטורים על צ'קים..." עינינו הרואות, כי בישיבת בעלי המניות מיום 25.4.94 לא הופסקה כהונתו של הנתבע כדירקטור בחברה. הנתבע עצמו אף מודה בעדותו מיום 9.6.02 (עמ' 13 לפרוטוקול) כי הוא אחד מ- "3 הדירקטורים" המצויינים בפרוטוקול ישיבת בעלי המניות. לפיכך, אין לומר (כפי שהנתבע מנסה לטעון) שהנתבע הפסיק לשמש דירקטור בחברה החל מיום 25.4.94, קרי, מיד לאחר ישיבת בעלי המניות. יודגש, שאף אם עולה מ-ת/8 שחלוקת המניות בחברה עמדה להשתנות עם ביצוע התשלום האחרון לנתבע אין להסיק מכך שחל שינוי במבנה ההנהלה. עוד אוסיף, שמדברי הנתבע עצמו עולה כי בפועל לא הוחזרה לו מלוא הלוואתו לפיכך, אין לומר, אפילו לדבריו, שהוא הפסיק לשמש כדיקרטור. העובדה שהתובעים לא הסכימו לשוחח עם הנתבע בפגישה שנערכה בחודש יוני 94 בין החברה לבין חברת "טלעד" אף היא איננה מלמדת על כך שבפועל הפסיק הנתבע לשמש כדירקטור בחברה [ראה עמ' 13 לפרוטוקול]. לאחר אותה ישיבת בעלי המניות, המשיך הנתבע לחתום על שיקים למשכורות, זאת על אף שלטענתו הפסיק לקבל כסף מהחברה [ראה עדות הנתבע עמ' 16 לפרוטוקול]. יצויין, שבפועל בוטל מינויו של הנתבע כמנהל רק בפרוטוקול החברה מיום 1.9.94 [נ/3]. מכל האמור לעיל, עולה כי הנתבע המשיך לשמש כמנהל בחברה גם לאחר ה- 25.4.94 (ישיבת בעלי המניות). אין ספק, איפוא, שבמועד שליחת המכתבים (ת/11 ו-ת/12) שימש הנתבע כדירקטור בחברה והוא אף המשיך להציג עצמו ככזה בפני אחרים. ב. האם הפר הנתבע במעשיו את חובת האמונים שלו כדירקטור כלפי החברה ? כידוע, התובעים דחו את הצעת הגביה הפרטית שהציעה חברת "טלעד" בהיותה יקרה מדי בעוד שהנתבע צידד בקבלתה ונוצרה בענין זה מחלוקת בין הצדדים. הנתבע מודה בעדותו בביהמ"ש כי במהלך התקופה בה נוהל המשא ומתן בין החברה לבין חברת "טלעד" בעניין הסכם הגביה, עמד מול עיניו החשש לכספו: "ש. לפי הפרוטוקול הזה יצא שהחברה בסה"כ תוך זמן קצר משלמת לך 400 אלף ₪, זה נכון. ת. כן. ש. אתה חשבת שהחברה מסוגלת לעמוד בתשלום חד פעמי כזה. ת. אם היתה חותמת על הסכם עם טלעד על גביית הכסף אז כן. ש. ואתה באותו זמן חשבת שיש סיכוי שהיא תחתום על הסכם כזה. ת. כן, חשבתי שיש סיכוי. " [ההדגשה שלי - ר.ש.] [ראה עדות הנתבע מיום 9.6.02 בעמ' 15 לפרוטוקול]. גם ב"כ הנתבע חוזר על חשש עקרוני זה בסכומיו [עמ' 4 פסקה יח' לסכומי ב"כ הנתבע] אין ספק שעמדתו של הנתבע במו"מ עם "טלעד" (בנגוד לעמדת הנתבעים) לפיה צידד ללא סייג בהצעת "טלעד" לגביה פרטית הונעה באופן חד-משמעי על ידי שקול זה. (ראה לענין זה סעיף 3 במכתב ת/11 המצביע על כך ש"הסכם הגביה" עמד לנגד עיני התובע עת כתב את המכתב). על מנהל לפעול בהגינות ביחסיו עם החברה (ראה ה"פ (ת"א) 3788/75) וכאשר מתעורר חשד ממשי, שאין הוא פועל בתום- לב ולטובת החברה, עליו הנטל להזימו (ע"א 667/76, בעמ' 287). נסיבות כתיבת המכתבים (ת/11 ו- ת/12) בצרוף פעולותיו לשתוק החברה בפועל מעוררים חשד אמיתי שהנתבע פעל בחוסר תום לב ובניגוד לטובת החברה, ובנסיבות אלה מוטל היה על הנתבע להזים חשד זה, ואין די בטענות הסרק של הנתבע כפי שנטענו בסיכומיו כדי לעמוד בנטל זה של הזמה. עיון במכתבים ששלח הנתבע לחברת "טלעד" ולחברת קולבופון [ת/11, ת/12] מראה בברור שעצם שליחתם מהווה הפרה בוטה של חובת הנאמנות של הנתבע כלפי החברה ובמסגרתה חובתו כמנהל לפעול בתום לב ולטובת החברה. וזו לשון המכתב: " 1. ביום 15/5/94 פניתי למר יורם ברזני וביקשתי שמיום ד 18/5/94 לא תפרסם חברת טלעד את שירות המידע 779988-056 737737-056 של אדר גלוב בעיתים. 2. ביום 18/5/94 הפסיקה חברת אדר גלוב את שירותיה בפועל עקב הסיבות הבאות: א. סכסוך בין המנהלים החברה ראובן ויחזקל ובין יבגני על ניהול ומימון החברה. ב. חובות לבנקים בסך 270,000 ₪ ." [ההדגשות שלי - ר.ש.] במכתב ת/11 מבקש הנתבע מחברת "טלעד" (מבלי להתייעץ עם יתר המנהלים) להפסיק את פרסום שירותי המידע של החברה תוך שהוא חושף בפניה חוב של החברה לבנקים וכן את קיומו של סכסוך בין המנהלים. בנוסף, מבקש הנתבע מחברת "טלעד", כי תפסיק ("לא תעביר") את הזרמת הכספים שחברת "טלעד" חייבת לחברה עד לפתרון סוגיית הסכם הגביה ותשלום החוב ל"טלעד" בגין הפרסום: " 3. לאור האמור לעיל אני מבקש מחברת טלעד שלא תאביר(צ"ל "תעביר" - ר.ש.) כספים לחברת אדר גלוב ע"ח כספים שמגיעים לה, עד אשר יכוסו חובותיה של אדר גלוב לטלעד בגין פירסום והשירותים" מכתב זה חסר כל הגיון עסקי וכמוהו ת/12. מכתבים אלה וכן שתוק פעולות החברה נעשו ע"י הנתבע תוך נגוד אינטרסים והעדפת האינטרס האישי של הנתבע על פני אינטרס החברה. חברת "טלעד" היתה, כידוע, במועד שליחת המכתב מקור ההכנסה הבלעדי של החברה (לגבי קולבופון מדובר בפוטנציאל הכנסה בלבד שהרי לא הובאו ראיות המצביעות על הכנסות מקולבופון בתקופה זו). יוצא, איפוא, שלמרות שהנתבע ידע שאם "טלעד" (עמה נמצאת החברה במחלוקת עניינית) לא תשלם את חובה לחברה ותפסיק פרסומי 056 תהפוך החברה ללא סולבנטית, לא מנע דבר זה ממנו לשלוח את המכתב לטלעד. הנתבע מנע ע"י משלוח ת/11 ל"טלעד" כל הזרמה של כספים לקופת החברה. למרות שכמנהל צפה באופן וודאי את תוצאותיו ההרסניות של מכתב זה. אוסיף שמהעדויות עולה שהנתבע חשש שהחברה לא תשלם לו את חובותיה, לפיכך פעל על מנת להבטיח שהחובות של חברת "טלעד" יופנו לכוון תשלום חובותיו. במסגרת זאת רצה להבטיח שעד שלא יחתם "הסכם גבייה" עם טלעד ויוסדר סכסוכו עם המנהלים האחרים לא תעביר חברת "טלעד" כספים לחברה. ברור, אם כן, שלא טובת החברה עמדה לנגד עיני הנתבע בעת כתיבת מכתב זה אלא טובתו האישית בלבד. החומרה שבפניה זאת ל-"טלעד" מקבלת משנה תוקף על רקע העובדה שבבסיס המחלוקת בין המנהלים לבין עצמם עמד "הסכם גביה" שהיה אמור להחתם בין החברה לבין הממוענת למכתב זה: חברת "טלעד" ובפנייתו זאת נתן למעשה הנתבע גושפנקא ל-"טלעד" (שהיתה הגורם למחלוקת) להפר את הסכמיה עם החברה ולהשתמש במחלוקת זאת "כשוט" נגד החברה. בית המשפט סבור שחובתם של המנהלים לפעול לטובת החברה מתעצמת דוקא לנוכח קיומה של מחלוקת בינם לבין עצמם, שכן אז עומדת במבחן מעשי חובת האמונים שלהם כמנהלים אשר מחייבת אותם שלא להעדיף את טובתם האישית על טובת החברה. העדפת האינטרס האישי של הנתבע הנה לגיטימית כשלעצמה, כל עוד איננה מנוגדת לאמור בסעיף 96 כז(א)(1) (סעיף 254 לחוק החברות) לפיו נקבע באופן שאינו משתמע לשני פנים כי כנושא משרה עליו לפעול לטובת החברה, וכאשר האינטרס האישי שלו עומד בסתירה לאינטרס החברה, גובר אינטרס החברה. על פי סעיף זה, מוטלת עליו כדירקטור החובה לפעול בתום לב ולטובת החברה [ראה לשון הסעיף לעיל]. לעניין זה יפים גם היום דברי כבוד השופט חשין בהמ' 100/52 חברה ירושלמית לתעשייה בע"מ נ' יוסף ואדוארד אגיון, פ"ד כרך ו' (2) 887 : "מנהלי החברה משמשים שלוחי החברה ועושי דברה. במידה מסויימת הם נאמני החברה, וכמנהלים עליהם לכוון את מעשיהם לטובת החברה, ורק לטובתה. שום אינטרס אחר, אישי, צדדי, אסור לו כי ישפיע עליהם, ויסיר את לבם מאחרי החברה וטובתה" (עמ' 889). חובתו של מנהל הנה לפעול לטובת החברה תוך שרות ענייניה לפיכך, מנהל הפועל ביודעין שהוא מזיק לחברה, מפר חובתו כלפיה. מנהל, הפועל ללא כל טעם עסקי, בידעו שמעשיו יפגעו בחברה, מפר חובתו כלפיה. הנתבע מאשר בעדותו מיום 9.6.02 כי הרחיק את כל העובדות ממשרדי החברה והודיע להן שיותר לא תקבלנה משכורת ואף ניתק את מרכזיות הטלפון והחשמל במשרדים. אין ספק שזוהי פגיעה בפעילותה היומיומית השוטפת של החברה אשר מושתתת על מתן שירותי מידע טלפוניים וברור שהפעולות בהן נקט אינן לטובת החברה. פעולות אלה שננקטו תוך העדפת האינטרס האישי של הנתבע ובניגוד מוחלט לטובת החברה, נעשו תוך הפרת חובות האמונים כלפי החברה ובכל מקרה יש בהן הפרה ברורה של חובת הזהירות של הנתבע כלפי החברה מה גם שבסופו של דבר הביאו פעולות אלה לחיסול החברה. אבחן עתה את טענת הנתבע בדבר חוסר הרווחיות של החברה עת שכתב את ת/11 , ת/12 דהיינו: האם אכן החברה לא היתה רווחית ביום כתיבת המכתבים כטענת הנתבע ולפיכך,לא היה כל טעם בהמשך פעילותה? כעולה מהפרוטוקול, במרץ 1994 שכנע התובע את מר לפל ומר גלפנד להשקיע בחברה כ- 75,000 דולר ארה"ב. האם יתכן שהנתבע היה עושה זאת אילו חשב שהחברה אינה רווחית? הנתבע מעיד (ראה עדותו) שלמעשה ביום 25.4.94 בעת כתיבת הפרוטוקול סבר עדיין שהחברה תעמוד בהתחייבויותיה ושבכוחה של "טלעד" לשלם החוב לחברה. לפיכך, ברור שבמועד כתיבת הפרוטוקול לא עלתה על הפרק כלל הפסקת פעילותה. על רקע זה נראית פעולתו מיום 15.5.94 תמוהה בלשון המעטה. טענתו של הנתבע לפיה כבר ב- 2/94 היה מצבה של החברה בכי רע משוללת כל יסוד, שהרי על פי עדותו בחודש 2/94 שילמה "טלעד" לחברה מאות אלפי שקלים. ברור, איפוא, שאם לחברה היתה יתרת חובה הרי שזו נבעה מהחזר הלוואה בסך 200,000 ₪ ע"י החברה לנתבע עצמו. אילו היה בסיס אמיתי לטענתו לא היה הנתבע, כאמור, מכניס משקיעים חדשים (מר גלפנד ומר לפל) אשר השקיעו בחברה 75,000 דולר בחודש מרץ. מכל המקובץ עולה שמצבה של החברה ביום 15.5.94, לא הצדיק את פעולתו החריגה של הנתבע שהתבטאה בהפסקת פעילות החברה ובמשלוח המכתבים ת/11 ו- ת/12 מאוחר יותר. ראיה לחוסר סבירות פעילותו כמנהל עולה דוקא מעדותו לפיה פעולותיו הנ"ל הונעו על ידי "אמוציות" [ראה עדותו מיום 9.6.02]. ביהמ"ש סבור שאמוציות אלה גרמו לו למעשה להעדיף את האינטרס שלו על טובת החברה. פעולתו שהונעה, כאמור, על ידי "אמוציות" לא נעשתה בתום לב אלא תוך ניסיון "להעשיר" את עצמו ולהעדיף את טובתו על טובת החברה. לכך יש להוסיף את העובדה שלמעשה בשלב בו בצע את פעולותיו הנ"ל כבר קבל מהחברה את מרבית השקעתו ובידו אף נותרו צ'קים דחויים שטרם הגיע מועד פרעונם והוא עצמו היה חייב לחברה בגין העברת פעילות התיירות כ- 70,000 ₪ נכון לאותה עת. בחינת מערכת ההוצאות וההכנסות של החברה באותה עת על רקע חוב "טלעד" לחברה עפ"י פסה"ד (כ- 700,000 ₪ נכון ליום 1.5.94) מלמדת באפן ברור שחובות "טלעד" כלפי החברה היו כה גדולים שדי היה בתשלום מקצתם לחברה כדי לאפשר לה לשלם את כל חובותיה ולהוותר עם רווח רציני ועם אופק פעילות רווחי ומכניס. לכך יש להוסיף את חובו של הנתבע לחברה בגין העברת אפיקי התיירות לחברה שבשליטתו. טענת הנתבע לפיה החברה לא היתה רווחית ומעשיו נבעו מהרצון למנוע את המשך שקיעתה של החברה בחובות מנוגדת אם כן למצב העובדתי כפי שהיה בפועל, והיא אף מנוגדת למבחן ההגיון. יגעתי ולא מצאתי כיצד (כטענת הנתבעת) מניעת הזרמת כספים לקופת חברה מונעת מהחברה מלשקוע בחובות, שהרי עפ"י ההגיון המסחרי הפשוט כניסת מזומנים לקופת החברה הוא "סם החיים" שלה. על רקע רווחיות החברה, כאמור, אין ספק שהנתבע פעל בניגוד לסעיף 96 כז לפקודה, תוך הפרת חובת האמונים לחברה ובחוסר תום לב ותוך העדפת האינטרס האישי שלו על טובת החברה. לפיכך, הנני קובע שהנתבע הפר במעשיו אלה את חובת האמונים שלו כלפי החברה. בנוסף, הפר הנתבע גם את חובת הזהירות שלו כלפי החברה בכך שהתרשל בנהולה היומיומי השוטף של החברה ולפיכך גם מטעם זה ראויה החברה לפיצוי. יחד עם זאת יודגש, שבקביעה זאת כשלעצמה אין כמובן משום הוכחת תרמית ו/או קנוניה מצד הנתבע ו/או חברת "טלעד" ומאחר שלא הוכחה תרמית ו/או קנוניה כזאת, דין טענה זאת להדחות. אפנה עתה לטענתו האחרונה של ב"כ הנתבע לפיה המחלוקת בין החברה התגבשה כבר קודם לכן ולפיכך, המכתבים שנשלחו (ת/11, ת/12) לא היו הגורם האמיתי לקריסת החברה. עמדה זאת מבוססת על מכתביהם של עו"ד חסדאי [נ/8] מיום 13.6.94 ומכתבו של עו"ד בן יהודה מיום 19.9.94 [נ/9]. אין בידי לקבל עמדה זאת. על פי עדות וינשטיין ועדות הנתבע, חברת "טלעד" שלמה את התשלום האחרון ביום 18.4.94 כפי שעשתה גם קודם לכן בכל 18 לחודש. עוד עולה מהעדויות, שביום 15.5.94 דרש הנתבע בעל פה ממר ברזני - מנהל "טלעד" - להפסיק לשלם כסף לחברה ולהפסיק הפרסום וביום 18.5.94 (יום התשלום) אף סגר פיזית את החברה על ידי נתוק המרכזיות וסילוק העובדים. "סמיכות הזמנים" בין התשלום האחרון של "טלעד" לחברה (18.4.94) לבין פעולותיו של הנתבע ביום 15.5.94 (מועד פניתו בעל פה למנכ"ל "טלעד" להפסיק את זרימת הכספים והפרסום) בנוסף לנתוק המרכזיות ביום 18.5.94 מצביעים באפן ברור על הקשר בין פעילותו הנ"ל של הנתבע, לבין הפסקת התשלומים ע"י טלעד. לא הוכח אמנם "שסמיכות זמנים" זאת מלמדת על קנוניה המתבטאת ב"הזמנת" המכתב ת/11 על ידי מר ברזני - מנכ"ל "טלעד" - מהנתבע לצורך גיבוי הפסקת התשלומים על ידו. אולם, לית מאן דפליג שמר ברזני עשה שימוש במכתב בהפסיקו לשלם את חובה של חברת "טלעד" לחברה. אפנה עתה לשאלה: מהן התרופות של החברה במקרה שלפנינו התרופות בגין הפרת חובת אמונים של דירקטור בחברה קבועות בסעיף 96לז לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 [הסעיף המקביל בחוק החברות תשנ"ט - 1999 הוא סעיף 256(א)] שם נקבע כי: "(א) על הפרת חובת אמונים של נושא משרה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחוייבים. (ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א), רואים נושא משרה שהפר חובת אמונים כלפי החברה כמי שהפר את התקשרותו עם החברה." ראה לעניין זה, את דברי כב' השופט ברק בפס"ד קוסוי: " 51. מהי תרופתה של החברה כלפי מנהל, שהפר חובת האמון כלפיה? לשאלה זו אין ליתן תשובה מוגדרת, שכן במקביל להתפתחות חובות האמון השונות קיימת גם התפתחות של התרופות, שהרי התרופה צריכה ליתן ביטוי נאות לחובה. יהא זה מצער, אם הדין יכיר בחובות שונות אך לא ייתן סעד מתאים להפרתן. הסעד צריך שיהלום את החובה, והתרופה צריכה להלום את ההפרה. אף בעניין זה אין לנו צורך לבחון סוגיה זו על כל היבטיה, שכן השאלה, המתעוררת בערעור זה, היא אך זו: האם זכאית החברה לקבל מהמנהל את כל הכספים שהיא הוציאה כתוצאה צפויה מהפרת חובתו של המנהל? התשובה על שאלה זו היא בחיוב (ראה ,MOIR (1974) , AT 1015 .WALLERSTEINER V). המנהל חייב להעמיד לרשות החברה כל אותם כספים, שהיא הפסידה כתוצאה צפויה מהפרת חובתו כלפיה (ראה GOWER, PRINCIPLES OF MODERN .L.C.B COMPANY LAW LONDON, 4TH ED., BY L.C.B. GOWER AND OTHERS, 1979) 607)). ניתן לנקוט לעניין זה לשון "השבה", אם כי המנהל אינו משיב מה שקיבל מהחברה, שכן לעתים כספי החברה מועברים ישירות לצד שלישי, בלא שהמנהל קיבל דבר. ניתן לנקוט לעניין זה לשון "פיצוי", אם כי המנהל אינו מפצה את החברה על מעשה נזיקין שביצע כלפיה אלא מביא לידי כך, שיושבו לה כספים שהוציאה בגין הפרת חובת האמון שלו כלפיה. ניתן לראות בכך פיצוי מיוחד (בחינת COMPENSATION שאינם DAMAGES: ראה , .(IBID GOWER אכן, הכותרת הסמאנטית אינה מכרעת. העיקרון הוא המכריע, ומשמעותו היא מתן תרופה יעילה לחברה, שעניינה השבת המאזן האזרחי לקדמותו. על-כן מנהל, שהפר חובת האמון שהוא חב לחברה, חייב "להשיב" לחברה או "לפצותה" או "לשפותה" בגין הכספים, שהיא הוציאה כתוצאה צפויה מכך, גם אם כספים אלה לא נתקבלו על-ידיו אלא על-ידי צד שלישי (ראה COMPANY LAW (LONDON, 4TH ED.,1979) 549 ,R.R. PENNINGTON)." [ההדגשות שלי - ר.ש.] הדברים מדברים בעד עצמם. החברה זכאית, איפוא, במסגרת תביעה זאת להשבה או "לשיפוי" ו/או "לפיצוי" מלא בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה צפויה מהפרת חובת האמון של הנתבע כלפי החברה, גם אם כספים אלה לא נתקבלו על ידי הנתבע ישירות אלא ע"י צד שלישי. אוסיף שאין לשחרר את המנהל מאחריות אלא אם פעולתו נעשתה ביושר ובסבירות אולם, כפי שנוכחנו פעולתו של הנתבע בענין שלפנינו כלל וכלל לא היתה סבירה ולא עמדה במבחן ההגיון (ראה פס"ד קוסוי). אדגיש שלענין הפיצוי המגיע לחברה, אין משמעות לשאלה אם המנהל הפיק תועלת אישית אם לאו, והקובע הוא: הנזק שנגרם לחברה. נשאלת, איפוא, השאלה: מה היקף החובות שחברת "טלעד" לא השיבה לחברה כתוצאה ישירה מהפרת חובת האמונים על ידי הנתבע. התובעים טוענים שהסכום שנקבע בפסה"ד משקף את מלוא חובותיה של "טלעד" לחברה והוא גם מהווה את הנזק הנובע באופן ישיר מהפרת חובת האמונים של הנתבע. לפיכך, יש לחייבו במלוא סכום פסה"ד בצירוף הוצאות. לעומתם, טוען הנתבע שאמנם אין הוא חולק על גובה החוב של חברת "טלעד" לחברה כפי שנקבע בפסה"ד, אולם לטענתו: "...הפסדים אלה נבעו בראש ובראשונה מהפרת ההסכם הבוטה וגזילה פשוטה כמשמעה מצד חברת "טלעד" בע"מ, אשר הונתה את אדר גלוב בע"מ ואת מנהליה חסרי הנסיון. בנוסף לסיבה עיקרית זו, ובמצטבר לה נוספה התנהגותם חסרת האחריות של ה"ה ויינשטיין וקזאיוף אשר העדיפו את הדרך הכוחנית על פני דרך ההדברות והביאו את הסכסוך בין אדר גלוב לבין טלעד לבין כתלי בית המשפט." [ראה עמ' 13 לסיכומי התובע פס' 9] עוד טוען ב"כ הנתבע שהתובעים יכולים היו בעצמם לפעול בשם החברה על מנת לגבות את הכספים המגיעים מחברת "טלעד", ואם נגרם לחברה נזק הוא נובע מפעולתם הנמהרת וחסרת האחריות של התובעים. כפי שכבר ציינתי בפסה"ד (ת.א. 5483/94) שניתן על ידי כב' השופטת ד. גנות חוייבה חברת "טלעד" לשלם לחברה את חובותיה בסכום העולה על 700,000 ₪ [ראה פסה"ד - נספח ג' ל- ת/1], עפ"י שוויים בעת מתן פסה"ד. עיון בפסק הדין מעלה כי הסכום האמור מורכב ברובו מ-: 1. יתרת חובה של חברת "טלעד" לחברה בסך 330,035 ₪, בצירוף מ.ע.מ כחוק מיום 1.5.94. 2. סך: 81,262 ₪ בצרוף מ.ע.מ כחוק ובצרוף הצמדה ורבית מיום 1.11.93. 3. תקבולים שהחברה זכאית להם בגין הגביה הפרטית בסך 303,220 ₪, בתוספת מ.ע.מ כחוק מיום 1.9.94. ובסה"כ: 714,517 ש"ח בצרוף מ.ע.מ. כחוק. (להלן: "פסה"ד") כאמור, החובות הנקובים בסעיפים 2,3 לעיל היו קיימים עוד קודם לתשלום האחרון שבוצע ע"י טלעד לחברה ביום 18.4.94 ולפיכך אין לקשור חובות אלה עם הפרת האמונים של הנתבע כלפי החברה שארעה רק בחדש מאי 1994. לפיכך, אין בפס"ד זה כשלעצמו משום קביעה ו/או הוכחה שסכומים אלה כולם נובעים מהפרת חובת האמונים של הנתבע. לאחר שהשתכנעתי שאין לראות במלוא החוב עפ"י פסה"ד חוב שנגרם כתוצאה מהפרת חובת האמונים של הנתבע , אבדוק מהו, איפוא, הסכום שאותו חייב הנתבע לשלם לחברה כתוצאה מהפרת חובת האמונים שלו כמנהל לחברה. כפי שציינתי, אין בידי לקבוע באופן גורף שמלוא הסכום שנפסק בפסה"ד הנ"ל לטובת החברה הנו הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מהפרת חובת אמונים זאת. תשלומה האחרון לחברה בוצע ע"י טלעד ביום 18.4.94 דהיינו כחודש שלפני ביצוע פעולותיו של הנתבע וכתיבת המכתבים [ת/11 ו- ת/12]. בפועל הפסיקה חברת "טלעד" לשלם את חובותיה בחדש מאי 1994. "סמיכות זמנים" זאת מלמדת שקיים קשר סיבתי בין מועד הפרת חובת האמונים (בחדש מאי) לבין העובדה שבאותו חודש הפסיקה "טלעד" לשלם את חובותיה לחברה למרות שעד אז עשתה זאת באופן שוטף מדי חודש בחדשו. השאלה היא אם יש לראות בנקודת זמן זאת נקודת מפתח שממנה ואילך יש ליחס את כל החובות המצטברים להפרת חובת האמונים של הנתבע כלפי החברה. התשובה לשאלה זאת הנה שלילית. הנני סבור שאין לשחרר גם את התובעים (החברה) מאחריות לחלק מהחוב שהצטבר. התובעים ידעו כבר בחודש מאי 1994 שטלעד הפסיקה לשלם את חובותיה לחברה אולם, לא נקטו מצידם כל פעולה ממשית מיידית על מנת לגרום לטלעד לעמוד בתשלומיה. בנוסף, התובעים לא נקטו כל פעולה ממשית לחידוש פעילות החברה לאחר שהנתבע ביום 18.5.94 סילק את העובדים וניתק את המרכזיות ולמעשה לא עשו מאומה להקטנת הנזק וזאת למרות שבאותה עת חברת טלעד היתה סולבנטית. אין ספק שאילו התובעים היו פועלים כיאות כבר בחדש מאי היתה חברת "טלעד" חוזרת לסורה וממשיכה לשלם את חובותיה. במצב דברים זה נראה שאילו היו התובעים פועלים להקטנת הנזק היה נזקה של החברה מצטמצם מאד. לטעמי, בנסיבות אלו ניתן לומר שאילו היו התובעים פועלים כיאות להקטנת הנזק, היה מגיע נזקה של החברה כתוצאה מהפרת חובת האמונים, באומדנא, להפסד של חודש תשלום אחד בלבד, וזאת מתוך הנחה שאם התובעים היו מגלים נחישות ביחסיהם עם טלעד, ופותחים מיד שוב את שערי החברה, היתה טלעד חוזרת לסורה ומשלמת את חובותיה כתוצאה מפעילות זאת. מהו אם כן שעור הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובת האמונים של הנתבע כלפי החברה ? על פי מאזן החברה כפי שהוצג לביהמ"ש [בצמוד לתצהירו של איגור פישמן ת/1], הסכום הכולל שקבלה החברה בשנת 1994 משירותי תקשורת ("טלעד") היה בסך 871,591 ₪ ושולם ב- 4 תשלומים חודשיים ורצופים. מכאן שסה"כ הנזק הנו 1/4 מסכום זה. לפיכך, הנני מחייב את הנתבע בתשלום סך 217,897 ₪ כשוויים ביום 5/94 . מתוך סכום זה יש לנכות מ.ע.מ בשעור 17%, ובסה"כ על הנתבע לשלם לחברה את נזקיה כתוצאה מהפרת חובת האמונים כלפיה: 186,236 ₪ כשוויים ביום 1.5.94 בתוספת הצמדה וריבית כחוק מאז. סכום זה מתיישב גם עם מסקנתי ברישא של פרק זה לפיה הסכומים הקבועים בסעיפים 2,3 לפסה"ד אינם נובעים ישירות מהפרת חובת האמונים. יחד עם זאת מהטעמים שהזכרתי הסכום שנפסק איננו כולל את כל הסכום הקבוע בסעיף 1 לעיל (לעניין יתרת חובה של חברת "טלעד"). הסכום שפסקתי אף מגלם בתוכו חלק יחסי מחובות החברה כלפי טלעד בפרסום ( סכום אשר ב"כ הנתבע לא הוכיח). לפיכך, הנני מורה לנתבע לשלם לחברת טלעד באמצעות התובעים סך: - 186,236 ₪ כשסכום זה צמוד למדד ונושא רבית והצמדה החל מיום 18.5.94 ועד לתשלום המלא בפועל. מאחר שביום 2.8.96 ניתן בבית משפט השלום בירושלים פסק דין בת"א 11822/95 ע"י כב' השופט מ' גל, ועל פי אותו פס"ד נותרה החברה חייבת לנתבע סכומים בגין השיקים שלא פרעה [ראה פסה"ד - נספח ב' ל-נ/18], זכאי הנתבע לקזז מתוך הסכום שפסקתי בתיק זה את חוב החברה כלפיו (נכון להיום) כאמור בפסה"ד הנ"ל. בנוסף, מאחר שהתובעים היו אלה שפעלו בדרך של תביעה נגזרת למיצוי זכויות החברה כלפי הנתבע, ולצורך כך הוציאו הוצאות, הנני מורה לנתבע לשלם לתובעים יחדו סך 30,000 ₪ כולל מ.ע.מ. לכיסוי הוצאותיהם ובכללותם שכ"ט עו"ד [ראה סעיף 200 לחוק החברות תשנ"ט - 1999]. בנוסף, ישיב הנתבע לתובעים את האגרה ששלמו. תביעה נגזרת