החלטה מונחת בפני בקשתו של המפרק, מפרקה של חברת שרוניר דלתות בע"מ (להלן: "החברה"), לחייב את שני מנהלי החברה, מר ניר יוסי (להלן: "ניר"), ומר דדי שרון (להלן: "שרון"), באחריות אישית לחובות החברה. כונס הנכסים הרשמי תומך בבקשה. מר ניר יוסי הגיש תגובה מפורטת, ובה התנגד לבקשה. מר דדי שרון לא הגיש את תגובתו, למרות החלטתו של בית משפט זה. עובדות המקרה לפי גרסת המפרק; 1. החברה פעלה כ-4 חודשים, החל מיום 1.4.95, ועד ליום 20.8.95, והיתה בבעלותם וניהולם של המשיבים. מחזורה של החברה, בעת פעילותה היה כ 3.5 מיליון ש"ח. לטענת המפרק, הגיעו חובותיה בסוף דרכה לסך של 1.7 מיליון ש"ח. 2. לטענת המפרק, לא היה לחברה הון עצמי. מאידך גיסא, לטענת מנהלי החברה, הם העבירו לחברה ציוד ונכסים משתי חברות אחרות שהיו בבעלותם או בשליטתם. 3. מנהלי החברה העידו, בחקירתם, כי לחברה היו בעת קיומה נכסים בדמות חומרי גלם, ציוד ורכבים. אלא, שדבר מאלו לא נותר בחברה בעת הפירוק. 4. ביום 26.12.95 נחתם הסכם בין המשיבים, לפיו הועברו כל המניות למר שרון, ובתמורה התחייב הלה בפני ניר ליטול על עצמו את כל התחייבויותיה של החברה. טענות המפרק; 5. למר ניר היו, בתקופה הרלוונטית, מספר חברות אחרות אותן "שרשר" והשתמש בהן לצורך הברחת נכסים. פעילותו זו של מר ניר הוכרה כהברחת נכסים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בה"פ 1008/96, מיום 16.12.98. 6. לחברה לא היה הון עצמי כלשהו, והיא פעלה במימון דק. כמו כן, החברה לא הגישה מאזן. 7. המשיבים הודו בחקירתם כי "לקחו מהחברה את אשר הביאו". לטענת המפרק, עסקינן בהודאה מפורשת בהברחת נכסים. 8. המשיבים הודו בחקירתם, כל אחד בנפרד, כי לאחר שהחליטו ביניהם על "הסדר פירוד", ביצוע גביה "פרטית" של כספים מחייבים שונים. עם זאת, טוענים המשיבים כי העבירו חלק מהכספים לנושי החברה. כל אחד מהמשיבים העדיף את ספקיו שלו. 9. לחברה היו כספים בבנקים, אולם רובם "נעלמו". המשיבים טענו כי משכו כספים מן החשבונות לצורך "כיסוי חובות", אולם לא הביאו תימוכין כלשהם לטענתם זו. 10. המשיבים נמנעו מלשתף פעולה עם המפרק באיתור חייבים של החברה, דבר שגרם נזק לקופת הפירוק. המפרק חושד, כי הסיבה לכך הינה כי אותם חייבים שילמו למשיבים באופן פרטי, כספים אשר יתכן ונותרו בכיסם של המשיבים. 11. לעניין ההסכם בין המשיבים לבין עצמם; באותה עת היה הדין כי מספר בעלי המניות בחברה לא יפחת משניים. ההסכם פגע בטובת החברה, ולא היה מיועד אלא לטובתם האישית של המשיבים. כמו כן, טוען המפרק כי אגב ביצוע ההסכם רוקנה החברה כליל מנכסיה. המפרק טוען כי דין ההסכם והעברת המניות בטלות בשל תקנת הציבור. 12. עולה מכל נסיבות המקרה, כי המשיבים רוקנו את החברה מנכסיה, וגרמו להתמוטטותה. המפרק מטיל ספק בטענת המשיבים, כאילו קיבלה החברה סחורות מחברות אחרות השייכות למשיבים. זאת, היות והחברה רכשה סחורות בהיקף גדול מספקים בארץ ובחו"ל, סחורות אשר לא נמצאו בחברה בעת פירוקה. מכאן קמה חזקה, כי סחורות אלו הוברחו. מאחר והשליטה הבלעדית בחברה היתה של המשיבים, עליהם הנטל לסתור זאת. 13. מעשי המשיבים עולים לכדי ניהול החברה בתרמית או העדפת מרמה המצדיקה הטלת אחריות לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. עסקינן בגרימה מכוונת של המשיבים להתמוטטות החברה, או למצער, מעשים שעשו כשהם ידעו, או היה עליהם לדעת, כי יביאו לכך. עניין זה מקבל משנה תוקף לאור מימדיו העצומים של החוב שנוצר בתוך 4 חודשי פעילות, כאשר מחזורה של החברה הסתכם ב 3.5 מיליון ש"ח, וזאת לפי טענת המשיבים עצמם. כמו כן, מקבלים מעשי המשיבים משנה חומרה לאור העדר תשתית פיננסית לחברה, וניהולה בשיטה של "מימון דק". 14. המשיבים אחראים, יחד ולחוד, למצב זה, ובדרך זו יש אף לחייבם. תגובת המשיב מר ניר; גרסה עובדתית; 15. ניר היה יבואן של מוצרי עץ במשך מספר שנים באמצעות חברה משלו, אשר היתה בעלת מוניטין מצויין. זאת, עד לחודש מרץ 95. בתאריך הנ"ל החלו מגעים בין ניר לשרון, שהיה בעליה של חברה אחרת, אשר עסקה בשיווק מוצרי עץ בארץ. הרעיון היה לאחד את פעילות שתי החברות כדי לחסוך בעלויות תקורה. 16. חברתו המקורית של שרון היתה לקוחה של חברתו של ניר, והאובליגו שלה אצל האחרונה היה כ 800,000 ש"ח. לאחר המו"מ, חברו הצדדים והקימו את חברת שרוניר, אשר החלה לפעול ביום 1.8.95. זאת למרות התנגדות רואה החשבון של חברת ניר. בין הצדדים נחתם, בין היתר, הסכם הקמה. הסכם זה אף היה אמור לשים קץ לפעילות הנפרדת של הצדדים. מאידך גיסא, מציין ניר כי פעילותן של חברות אחרות, בהן היה הוא עצמו שותף חלקי, לא היתה אמורה להיות מושפעת בשל הסכם ההקמה. לפי הסכם ההקמה, אמור היה ניר לשמש כמנהל הפיננסי, וכן לנהל את הקשרים עם הבנקים ועם הספקים בחו"ל. שרון, לעומת זאת, אמור היה לנהל את נושא השיווק, המחסנים ורכש מספקים מקומיים. 17. השותפים ערכו ספירות מלאי בחברותיהן הנפרדות, והיו אמורים למכור את המלאים שלהם לחברת שרוניר. לשרוניר עצמה לא היו כספים, מלבד האובליגו שאישר הבנק. זאת על סך 1.8 מיליון ש"ח. אשראי זה ניתן בזכות המוניטין של ניר, שכן בלעדיו לא היתה שרוניר זוכה ולו לאשראי זעום. 18. המלאים הועברו למחסן של שרוניר בלא להוציא חשבוניות מס ותעודות משלוח בגין כל הסחורה, כיוון שהצדדים לא רצו לממן את המע"מ המתחייב מהוצאת החשבוניות. 19. להפתעתו של ניר, מיד לאחר יסוד החברה המשותפת החל שרון לבוא בדרישות כספיות משרוניר לטובת חברתו הפרטית של שרון. כיוון שניר לא רצה להכביד על שרוניר בגין כל היקף דרישותיו של שרון, הוציא לטובתו כספים גם מהחברה שבבעלותו האישית, וזאת על סך 100,000 ש"ח. כספים אלו גובו בשיקים מעותדים של שרוניר. 20. כמו כן, הסתבר לניר כי הסחורה אשר הביא שרון לחברה המשותפת היתה ברובה פגומה, ולא היתה אפשרות למוכרה. למרות זאת, כדי לא "לפוצץ" את ההסכם, אישר את קבלת הסחורה. 21. לבקשתו של שרון, נסע ניר לחו"ל בכדי לרכוש סחורה חליפית, וזאת על מנת לנסות ולפצות את הספק הנפגע. אלא, שפיצוי זה הגיע לאחר פרידתם של ניר ושרון, כך שהכספים נפלו בידי שרון והוכנסו לחברתו הפרטית של הלה. זאת שלא כדין, באשר הכספים היו שייכים לשרוניר. 22. לניר נודע, כי לזכות חברתו של שרון עומדות סחורות בנמל בכמויות גדולות, בלא שיהיו בידי האחרונה כספים כדי לשחררן. כדי שלא להכביד על חברת שרוניר, ולמען יוכלו הצדדים לממש את העסקה ביניהם, שחרר ניר את הסחורה באמצעות כספיה של חברתו הפרטית, בתמורה לקבלת שיקים מעותדים נגדיים משרוניר. חלק מהשיקים דנן לא נפרעו כלל. 23. למרות הסכם השיתוף ואיחוד המחסנים למחסן משותף, סרב שרון לסגור את מחסן חברתו, זאת בטענות מטענות שונות. גם בעניין זה ויתר ניר, ובלבד שהעסק המשותף יצליח. כמו כן, החל שרון מציק לעובדים במחסן מטעם ניר, כדי שיעזבו את המחסן ויותירו אותו לבדו. עובדיו של ניר התריעו בפני כי שרון ובני משפחתו מוציאים מהמחסן כמויות גדולות של סחורה בלא תיעוד. 24. מיד לאחר אותה הודעה, הכריח ניר את שרון לערוך ספירת מלאי (סוף יולי 95), והסתבר כי חסרות סחורות בשווי של מיליון ש"ח. לאור זאת, הודיע ניר לשרון על כוונתו להפרד. הצדדים פנו לרואה חשבון לשם פירוק העסק. בסופו של דבר הוסכם כי המלאי יחולק באותו יחס בו הוכנס על-ידי החברות הפרטיות של הצדדים. כך ספגה למעשה חברתו של ניר נזק של מעל 600,000 ש"ח. 25. לאחר הפירוד, נותרו חובות גדולים לספקים בחו"ל, וחובות קטנים יותר לספקים בארץ. שרון דרש לשלם לספקים המקומיים, אליהם היה הוא עצמו קשור אישית, ואילו ניר דרש כי החובות יחולקו ביחס ישר לגובה החוב בין כל הספקים. למרותה זאת, בלחצו של שרון, שולמו סכומים קטנים לספקים מקומיים בלבד. 26. כמו כן, לאחר הפירוד, נטל שרון שלא כדין מחסנים של החברה ולקוחות שלה, בניגוד לכל האמור בהסכם הפירוד. 27. לעניין גביית הכספים מחייבי החברה: א. כל הכספים שגבה ניר הועברו לקופתה של שרוניר, וחלקם שולמו לספקים מקומיים, לפי דרישתו של שרון. ב. לטענת ניר, לא גבה שרון כספים כלשהם. כאשר ביקש ניר לגבות סכומים מלקוחות הקשורים עם שרון, סיפרו אלו כי שילמו לשרון אישית. 28. בסופו של דבר, לאור הסכסוכים בין הצדדים, הוסכם ביניהם כי ניר יעביר לשרון את כל זכויותיו בחברת שרוניר, כנגד התחייבות מצידו לקחת על עצמו את כל חובות החברה. כך בא לעולם ההסכם מיום 26.12.95. במסגרת הסכם זה הועברו כל מניות ניר לשרון, מלבד אחת שהועברה לחברה בבעלותו של שרון. 29. שרון הפר גם את החוזה הנוסף, שכן לא דאג לשחרר את ניר מערבויותיו כלפי צדדים שלישיים. תביעת שרון כנגד ניר בעניין זה נדחתה, וכרגע תלוי ועומד ערעור על פסק הדין. טענות משפטיות; 30. ניר סבר, ואולי אף באופן הגיוני, כי המסגרת המשותפת תהיה ריווחית ועדיפה על השארות בשתי מסגרות נפרדות. בדיעבד, התברר לו כי חברתו של שרון היתה במצב כספי רעוע, וכי לא היו לה מאזנים מבוקרים כלל ועיקר. 31. מעובדות המקרה עולה כי לניר לא היתה, ולא יכולה היתה להיות, כל כוונה בלתי טהורה בכניסה לשותפות, היות וסבר כי העסק החדש יצליח. זאת, שכן החברה בה שלט קודם לכן היתה חברה מצליחה, עם היקף עסקים ורווחים גדול. 32. האשם במצב נעוץ בפעולותיו של שרון, אשר ככל הנראה, רצה לנצל את ניר מלכתחילה בכדי לעשות רווחים על חשבונו וזאת שלא כדין, תוך פרידה לאחר מכן כאשר בכיסו נותר רווח גדול. 33. מוכחשת טענת המפרק, כאילו כל הכוונה בהקמת החברה היתה לקבל סחורה, לממש רווחים ולרוקן את קופת החברה. ניר עזב את החברה, לאחר שהתגלה חסר של מיליון ש"ח. כל הפרשה הביאה לו ולחברתו הפסדים גדולים, ובסופו של דבר גרמה לקריסתו הכלכלית ולכך שמצבו הנוכחי הוא בכי רע. ניר לא ביקש אלא לאחד את פעילות החברות כדי לנסות ליעל את הפעילות. אם היתה כוונתו לרמות את נושי החברה, מדוע מסר לשרון שיקים שגבה בעבור החברה? 34. הרמת מסך יש לבצע אך ורק לעיתים נדירות, כאשר מעשי מרמה מתמשכים לאורך זמן. לא כך במקרה דנן, בו החברה עצמה התקיימה אך זמן קצר. 35. לא בוצע כל שרשור פסול של חברות. ניר לא "לקח מהחברה את שהביא", אלא שהסחורה שהועברה לחברה מעולם לא היתה שלה, אלא של חברתו הפרטית של ניר. זאת, היות ולא הוצאו חשבוניות מס ותעודות משלוח בגין הסחורה. לכן, ניר לא לקח אלא את מה שמעולם לא חדל מלהיות של חברתו הפרטית. יצויין כבר בשלב זה, כי החברות למעשה לא אוחדו מעולם - ולכך אתייחס בהמשך. 36. ניר מכחיש כי עסק בגביה "פרטית", אלא טוען כי פעל אך ורק בשם החברה. לאחר הסכם הפירוד, לטענתו, לא עסק עוד בגביה. 37. גם אם לאחר הסכם ההעברה עמד מספר בעלי המניות על אחד, הרי לפי לשון סעיף 107 לפקודת החברות (אשר בוטל בינתיים), מוטלת האחריות הנובעת מכך על שרון בלבד. יוצא, כי מרגע שניר העביר את מניותיו לשרון, אין הוא אמור לשאת עוד בחובות החברה. תגובת המפרק לתגובת ניר; 38. תגובתו של ניר אך מחזקת ומאוששת את טענות המפרק. א. ניר מודה כי הוכנסו (ומאוחר יותר אף הוצאו) סחורות מהחברה בלא כל חשבוניות וקבלות. עסקינן בעבירה על החוק ופעולה נגד האינטרסים של החברה, שהרי כנגד ניפוק חשבוניות ניתן היה לקבל החזרי הוצאות ממע"מ. ב. ניר מודה בתגובתו כי הוא ושרון, כל אחד בנפרד, ביצעו העדפות של ספקים-נושים, כל אחד את מקורביו שלו. ג. טענות ניר כי לא ביצע גביה פרטית סותרות את שנאמר בחקירתו של שרון, אשר טען כי ראה את ניר מפקיד שיקים של החברה לחשבונות של אביו. 39. המשיבים שניהם הוציאו מן החברה את הציוד, בין שרכשו אותו ובין שהביאו אותו מחברותיהם הפרטיות. העובדה כי העביר את כל החבויות לשרון בהסכם האחרון ביניהם (אשר המפרק טוען כי דינו בטלות), אין בכך כדי לפטור אותו מאחריותו האישית לריקון נכסי החברה. 40. קיימות ראיות רבות כנגד ניר במסמכים שהוא עצמו צרף. בין היתר, הוא מודה בהעברות כספים תמוהות. בחקירתו בבית המשפט, במסגרת תביעה אחרת שהוגשה נגדו על-ידי נושה, הודה ניר למעשה כי הועברו מתוך החברה לחברה שלו סחורות בשווי 1.3 מיליון ש"ח ונמכרו על-ידה! כמו כן, עולה כי ניר נהג לשרשר חברות ולסחור ביניהן. 41. מחקירת ניר עולה כי מכר רכבים לחברה ע"י חשבונית, ולאחר מכן "העביר אותם בחזרה" על-ידי ביטול החשבונית - מעשה מרמה והפרת אמונים במובהק. 42. ניר אף הודה הודאה מלאה בטענת המפרק כי הוא ושרון משכו סחורות בגובה מלוא חובותיהם לנושים, בסך 1.75 מיליון ש"ח, וזאת בנוסף לרכבים שנלקחו מהחברה. בין היתר, התבצעו תשלומים מהחברה לחברות הפרטיות של המשיבים. 43. המשיבים טוענים, כי העבירו סחורות לחברה מחד גיסא, ומאידך גיסא, הם טוענים האחד כלפי השני כי לא היתה התאמה בין כמות הסחורה וערכה לבין מה שהיה קיים בפועל במחסן. דבר זה נוטל כל בסיס חוקי מפעולתם לפיה "לקחו בחזרה את שהביאו", שכן היה עליהם לברר ראשית את עובדת החוסר עד סופה, שלא לדבר על תשלום חובות נושי החברה טרם הם מושכים את הסחורות "בחזרה". משלא עשו זאת, פגעו אנושות ביכולת החברה לפרוע חובותיה. 44. מנסיבות המקרה עולה חשד כבד כי כספי חובות לקוחות לא הועברו לחברה אלא נשמרו בכיסם של המשיבים. לכן, דומה כי מסמכי הנהלת החשבונות (אשר חלקם לא הועברו מעולם אל המפרק) אינם משקפים כלל ועיקר את המציאות. תגובת הכנ"ר; 45. עיקר טענת המפרק היא כי המשיבים פעלו להברחת נכסי החברה לחברות בבעלותם האישית הנפרדת, ורוקנו אותה מנכסיה. זאת, בתוספת ל"מימון דק" גרם לקריסתה תוך פרק זמן קצר מאד. 46. הבסיס להפעלת סעיפים 373-374 לפקודה הינו הצורך לאלץ את בעלי החברה לשקול, בין יתר שיקוליהם, גם את האינטרס של הנושים, אשר עשויים להפגע קשות כאשר תקרוס החברה. 47. לפי ההלכה הפסוקה, יש צורך בתשתית ראייתית לכאורית למען הגשת תביעה שכזו. הרציונל של סעיף 373 הוא הפעלת החברה בתרמית. אין חובה לקשר סיבתי בין התרמית לבין הפירוק. הגדרתה של תרמית בהלכה הפסוקה היא אי הגינות, הכרוכה באשמה מוסרית, וזאת בהתאם למושגים של מסחר הגון ודרך מקובלת בין אנשי עסקים. 48. בפש"ר 681/91, סובוטקה נ' גולדשטיין, הוטלה אחריות אישית על מנהל מהסיבות הבאות: א. אי ניהול ספרים מתוך מגמה להסתיר פעולות שנעשו בחברה ערב הפירוק. ב. הברחת נכסי החברה. ג. העדפת נושים בעלי ערבות אישית, שלנתבע היה אינטרס אישי בהעדפתם. (הטלת החיוב וקציבתו אושרו בבית המשפט העליון). 49. לסעיף 374 תחולה רחבה יותר, ולפי דעות מסויימות, הוא עשוי להשתרע בכל מקום בו פעל נושא המשרה ברשלנות בוטה. 50. מחומר החקירה והבקשה עולה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, שדי בה כדי להצדיק מתן היתר להגשת תביעה להטלת אחריות אישית: א. לחברה לא היה מאזן. כמו כן, חומר חשבונאי שבידי המשיבים לא הועבר למפרק, למרות חובת המשיבים לעשות כן. ב. מתאורי המשיב ניר לעניין אופן העברת הנכסים בלא חשבוניות עולה הן הברחת נכסים אפשרית, והן כוונה לרמות את שלטונות המס. ג. הדרך בה בחרו המשיבים לפרק את העסק המשותף הינה בניגוד מוחלט לדרכים המותוות בפקודת החברות, ומעידות כי טובת הנושים לא היתה לנגד עיניהם. ד. ניר מודה כי בשיתוף עם שרון פעל להעדפת ספקים אשר הפעילו לחץ. 51. עסקינן ב"הרפתקאה" כלשונו של ניר, אשר הביאה לחובות כבדים מאד, תוך זמן קצר מאד. תגובתו של ניר אך מחזקת את טענות המפרק ומעלה תמונה קשה ביותר לגבי אופן פעולת המשיבים. 52. מסיבה זו, דין הבקשה להתקבל. עד כאן גרסאותיהם וטענותיהם של הצדדים, ולהלן החלטתי: 53. עניין לנו בבקשה להטלת אחריות אישית על שני מנהליה של חברת שרוניר דלתות בע"מ, כלפי חובות החברה, וזאת לפי סעיף 373 לפקודת החברות, אשר לשונו כדלקמן: "התברר במהלך פירוקה של חברה שעסק שלה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו כל אדם אחר, או לכל מטרת מרמה, רשאי בית המשפט, על-פי בקשת הכונס הרשמי או המפרק או כל נושה או משתתף של החברה, ואם נראה לו נכון לעשות כן, להצהיר שכל דירקטור שלה, שהיה ביודעין שותף בניהול העסק, ישא באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, כולן או מקצתן, כפי שיורה בית המשפט; לעניין סעיף זה "דירקטור" - בין בהווה ובין בעבר, לרבות כל מי שהדירקטורים היו רגילים לפעול לפי הנחיותיו או הוראותיו" (ההדגשות הוספו - ו.א). עסקינן באחת הסנקציות האזרחיות החמורות ביותר הקבועות בדיני החברות, באשר משמעותו של סעד זה הינו למעשה ביטול הגנת מסך ההתאגדות מעם הנתבע, וחיובו באופן אישי במלוא חובות החברה. זאת, כאשר התנאי הבסיסי לשם כך הינו "כוונה לרמות", בלא שנדרש בסעיף קשר סיבתי הכרחי בין התרמית לבין הפירוק. שני המשיבים היו מנהליה ובעלי השליטה היחידים בחברת שרוניר, אשר הוקמה לטענת מר ניר בכדי לאחד בין עסקיהם; אין חולק, כי לאור הפרשנות הרחבה הניתנת לסוג האנשים אשר יכולים להתבע לאור הסיפא לסעיף, מטרתו של הסעיף, ואף הגדרת המונח "דירקטור" בסעיף 1 לפקודת החברות (אשר מייחס חשיבות למהות התפקיד, ולא לכינוי הפורמלי של בעל התפקיד), הרי שניתן להחיל עליהם את סעיף 373, במידת הצורך, בין שנשאו בתואר "דירקטורים" ובין אם לאו. על כך, לא חלקו אף המשיבים עצמם. יודגש: אמנם, בשלב מסויים נחתם הסכם הפרדות בין הצדדים, לפיה רכש שרון את כל זכויותיו של ניר בחברה. אלא שאך ברור הוא, כי אין בכך כדי למנוע את חיובו של ניר לפי סעיף 373 או 374 לפקודת החברות בגין מעשים ומחדלים אשר התרחשו קודם לביצועו של הסכם זה. 54. סעיף 373 איננו מגדיר במפורש מהי "תרמית" הנכנסת לדלת אמותיו. עם זאת, קבעו הפסיקה והספרות המשפטית רשימת מקרים אופיינית, רשימה אשר מקיימת דמיון מסויים לעילות המופיעות בסעיף 6 לחוק החברות (לעניין הרמת מסך), ומכסה קשת רחבה של מצבי שימוש לרעה בישות המשפטית של החברה, מעשי תרמית, כולל, במצבים מתאימים, גלגול חובות בלתי-סביר או לקיחת התחייבויות תוך ידיעה שהחברה לא תוכל לעמוד בה. בין היתר, נמנו בפש"ר 681/91 בש"א 380/94 סובוטקה נ' גולדשטיין, העילות הבאות: א. המנעות מניהול ספרי חשבונות, בכדי להסתיר את פעולות המנהלים ערב הפירוק. ב. הברחת נכסי החברה. ג. העדפת נושים, אשר "בייקרם" היה לנתבע אינטרס אישי, כגון בנק אשר בעלי השליטה ערבו אישית כלפיו. 55. זאת ועוד; מאחורי חלק ניכר מהעילות השונות המאפשרות חיוב בעל שליטה בחובות החברה, ביחוד אלו אשר עוסקות ב"ניצול לרעה" של מוסד הישות המשפטית הנפרדת, עומד רציונל בסיסי ופשוט; המקבל על עצמו את "כללי המשחק" של חברה בע"מ, מסיבותיו שלו, יוצר מצג ברור כלפי הנושים וצדדים שלישיים אחרים, ואין הוא רשאי להתכחש לו; כאשר עסקינן בחברה, אשר מאחורי מסך ההתאגדות מתנהלת תוך התעלמות מאותם עקרונות, הרי שמסך ההתאגדות הופך להיות מעין מצג שווא, או חוזה למראית עיין, אשר אין ליתן לבעל השליטה המעוול להסתמך עליו. כך הוא המצב, למשל, כאשר נוצר ערבוב בין נכסי החברה לנכסי בעלי השליטה או חברות אחרות בבעלותם, כאשר החברה ממומנת במובהק במימון דק, ואין לה כל נכסים משל עצמה, או שאלו מורחקים מהישג ידם של הנושים על-ידי שרשור מלאכותי של חברות (לעניין זה, ראה גם פש"ר 1481/01 רובננקו נ' ש.י.א החזקות בע"מ). לעניין מהותה של התאגדות בחברה, מן הראוי לצטט את דברי השופט (בתארו דאז) א' ברק בעניין ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מטוויה ואריגה בע"מ: "נקודת המוצא הינה, כי משהתאגדו פרטים בחברה, חל עליהם המשטר של דיני החברות. ככלל, אין אפשרות להתאגדות כחברה לצרכים מסויימים, אך לא לצרכים אחרים. אין התאגדות לחצאין. המתאגד כחברה נוטל על-עצמו את מלוא התוצאות המתבקשות מכך, לרבות דיני הפירוק". (ההדגשות שלי - ו.א). דברים אלו יפים, בשינויים המחוייבים, אף לענייננו אנו; משהתאגדו פרטים בחברה, חלה עליהם חובה לכבד את המשטר אליו נכנסו, וזאת אף אם החברה נקלעת לקשיים. כך למשל, תהא כוונת הצדדים כאשר התאגדו אשר תהא, הרי כשנקלעת החברה לקשיים, עומדת על סף אי-סולבנטיות והצדדים מעוניינים להביא לסוף דרכה ולממש את נכסיה, הרי שאין הם יכולים להתעלם מעקרון השיוויון ומשאר החובות נשוא דיני הפירוק. הפרת עקרונות אלו, למשל על-ידי חלוקת כספים לנושה פלוני או לא לנושה אלמוני, או החזרת נכסי החברה למסת הנכסים האישית של בעלי השליטה או חברותיהם הפרטיות, עשויה להחשב כהעדפת נושים והברחת נכסים, ולהביא על ראשם, במקרים המתאימים, אף את השימוש בסנקציה של סעיף 373, כפי שנקבע בפירוט אף בפסק הדין בעניין סובוטקה. 56. מה עולה, אם כן, מנסיבות המקרה דנן? אף כי בין הצדדים נטושות מחלוקות עובדתיות, הרי בדיון שנערך בפני, וויתר המפרק על עריכת חקירות, וביקש כי אתן החלטתי לפי כתבי הטענות. זאת, בנסיבות העניין, שלא בכדי; מעיון בכתבי הטענות עולה, כי אף אם אקבל את גרסתו העובדתית (להבדיל מטענותיו המשפטיות) של מר ניר במלואם, עדיין לא יהא מנוס לפסוק כנגדו. זאת ועוד; בנסיבות העניין דומה, כי בקשה זו ניתנת היתה להכרעה, מלכתחילה, על-ידי שימוש בתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי. מה עולה, אם כן, מכתב טענותיו של ניר? 57. החברה הוקמה מתוך מטרה לאחד את שתי החברות הפרטיות, אשר היו בבעלות המנהלים, ולאחר מכן לחסל את פעילותן; דא-עקא, כי פעלה משך ארבעה חודשים בלבד עד לקריסתה וכניסתה להליכי פירוק. מטענותיו של ניר עולה, אם-כן, כי החברה המאוחדת נועדה למנוע תחרות מיותרת וליצור מעין "סידור עבודה משותף ומשופר" עבור שני בעלי השליטה, אשר יאמיר את רווחיהם. אין חולק, כי מטרה זו היתה והינה לגיטימית. אלא, שמתוך טענותיו של ניר עצמו, עולה כי שתי החברות הפרטיות נותרו והוסיפו להתקיים לצד החברה המשותפת. אמנם, טוען ניר כי הועברה סחורה (ושמא אף כל הסחורה), ממחסני החברות, אולם אין חולק כי שתי החברות הפרטיות הוסיפו להתקיים, ואף החזיקו כספים. מספר פעמים טוען ניר כי נאלץ לשלם סכומים מסויימים מתוך כספי חברתו הפרטית. לא זאת, אלא אף זאת; מ"הסכם ההפרדה" אשר ערכו הצדדים עולה במפורש, כי רכוש החברה המשותפת יחולק בחזרה לשתי החברות הפרטיות דנן. א. בכך בלבד אין כל פסול; אין חולק כי שני אנשי עסקים רשאים, אם רצונם בכך, להקים חברה משותפת ולהחזיק לצידה חברות פרטיות המקיימות פעילות עצמאית. אף באי קיום חוזה המחייב העברת נכסי החברה הפרטית לחברה המשותפת אין, לכשעצמו, אלא עילת תביעה הקמה לחברה המשותפת (או למפרקה), אלא שמעיון בגרסתו של ניר, עולם אף הממצאים העובדתיים הבאים: סחורות הוכנסו והוצאו מתוך החברה המשותפת ואליה בלא הוצאת חשבוניות ובלא רישום מסודר, זאת ככל הנראה במטרה להמנע מתשלום מיסים. וכך נאמר, בענין זה, בכתב טענותיו של ניר: "המלאים הועברו למחסן של שרוניר, ולא הוצאו חשבוניות מס ותעודות משלוח בגין כל הסחורה, כיוון שהצדדים לא רצו לממן את המע"מ המתחייב מהוצאת החשבוניות" טענה עובדתית זו היא המהווה את הבסיס לטענתו המשפטית של ניר, כי הסחורה שהביא לא הפכה מעולם לקניינה של חברת שרוניר, ובלשונו "לא היתה עסקת מכר כלל וכלל". לחברה המשותפת לא היו כל מקורות הון משלה, מלבד האובליגו שאישר הבנק. כך טוען המשיב במפורש, ומפרש כי הוא עצמו דאג לכך כי הבנק יעמיד לשרוניר אשראי בגובה 1.8 מיליון ש"ח. מהחברה הוצאו סחורות וכספים רבים שלא כדין; בכך מודה ניר בפה מלא, אף כי הוא מאשים בכך את שרון. כך נוצר, ככל הנראה, החוסר במחסנים אותו מצא המפרק. 58. כאשר הסתכסכו ניר ושרון, יצרו ביניהם הסכם פרטי שמשמעותו חיסול עסקי החברה והעברת נכסיה בחזרה לחברותיהם הפרטיות, לפי אותו יחס בו הכניסו אותו. זאת, כאשר ברור היה לשני הצדדים כי לחברה נושים רבים, בארץ ובחו"ל. לעניין זה טוען ניר כדלקמן: "לאחר הפסקת הפעילות בשרוניר, נותרו חובות רבים לספקים בחו"ל, וחובות קטנים יחסית לספקים מקומיים. המשיבים לא ראו עיין בעיין את חלוקת המשאבים הכספיים שעמדו לרשות שרוניר בין הספקים, שכן המשיב 2 (שרון - ו.א) דרש לשלם לספקים מקומיים, עם היה קשור אישית, ואילו המשיב 1 (ניר - ו.א), דרש שהחובות יסולקו ביחס ישר לגובה החוב בין כל הספקים בארץ ובחו"ל. למרות האמור, ובלחצו של המשיב 2, שולמו סכומים קטנים לספקים מקומיים (שהפעילו לחצים) בלבד". ובהמשך: "השיקים שהמשיב 1 קיבל מלקוחות שרוניר הועברו כולם לקופת שרוניר, ובחלק קטן מהם שולם לספקים מקומיים, בתאום עם המשיב 2". העולה מכל זאת מצביע על תמונה עגומה ביותר: עסקינן בחברה שקועה בחובות, אשר הפסיקה פעילותה, ולמעשה היתה חדלת פרעון (באשר אם לא כן, לא היתה כל מניעה לשלם לכל הנושים את מלוא חובם). בעלי השליטה יוצרים "הסדר פרטי" של פירוק, שאינו תואם את עקרונות הפירוק מרצון (הכוללים הצהרת כושר פרעון, ואם לאו - מועבר הפירוק לידי הנושים), ומבצעים בדרך זו העדפות נושים כלפי ספקים הקשורים עם המשיב 2, וזאת מספר פעמים. אף אם צודק ניר בכך כי פעולה זו לא באה במקורה מרצונו, הרי שמודה הוא במפורש, כי שיתף פעולה עם שרון, אף אם עשה זאת בלב ובלב. 59. מכתבי הטענות של ניר עולה תמונה לכאורית קשה ביותר בדבר פעילויות נוספות של שרון, אשר גובלות בפלילים, ביניהם הברחה וגניבה של נכסים, שיווק ביודעין של סחורות פגומות, גביה "פרטית" מחייבים של החברה אשר נכנסה לכיסו האישי, ועוד כהנה וכהנה. אלא, שאף אם צודק ניר בטענתו כי פעולות אלו של שרון נעשו בניגוד לרצונו ובלא הסכמתו, הרי עולה תמיהה גדולה לגבי דרך התנהגותו של ניר עצמו: אין חולק, כי ניר היה איש עסקים, אשר ניהל בהצלחה חברה משל עצמו קודם לכן, אשר עסקה אף במסחר עם ספקים וגורמים מחו"ל. הסכם ההקמה הועיד אותו לשמש כמנהל פיננסי וכאחראי על הקשרים עם הבנקים ועם הספקים מחו"ל. אין עסקינן באדם בלתי מקצועי, שאיננו בקיא בחיי המסחר ואיננו יכול או יודע לעמוד על זכויותיו. מאידך גיסא, המצב המתואר הינו כי ניר ראה לאורך כל הדרך כיצד שותפו מכניס מלאי פגום לחברה, מפר את החוזים ביניהם כמעט מרגע שנחתמו, ושב לעשות זאת פעם אחר פעם, מנהל פעילות פלילית תוך שימוש בנכסי החברה ותוך גניבה מהחברה המשותפת, וגורם נזק חסר תקנה הן לחברה המשותפת והן לחברתו הפרטית של ניר. בלתי סביר הוא, כי איש עסקים סביר ותם-לב, יטמון ידו בצלחת וישב באפס מעש נוכח פעילות אשר כזו מצד שותפו, תוך שהוא מסתפק בגערות, הערות ונזיפות. לפי כתב טענותיו של ניר עצמו, עברו חודשים טרם נקט פעולה בעניין זה, ואף פעולה זו נעשתה בדרך רפה ותמוהה, תוך מתן הזדמנות לשרון להוסיף ולרוקן את החברה מנכסיה. להתנהגות זו לא מצאתי כל הגיון או אף הסבר בטענותיו של ניר, ודי בכך כדי לחזק עד מאד את משקל טענות המפרק לעניין חוסר תום-ליבו. בעל שליטה בחברה איננו רשאי לשבת בחיבוק ידיים ולראות כיצד מרוקן שותפו את החברה מנכסיה, תוך התעלמות מוחלטת מעניינם של הנושים, כל זאת כאשר החברה מצויה בעיצומו של הליך קריסה. פעולה כזו הינה למצער רשלנות רבתי, העולה לכדי הפרה של חובת תום הלב המוטלת על מנהל כלפי נושי החברה. בלא לקבוע מסמרות בעניין, מכך, בלבד, עולה בסיס להפעלת סעיף 374 לפקודה כנגד ניר. 60. המסקנה המתבקשת מהעובדות שתוארו לעיל היא פשוטה , כשם שהינה עגומה: אין עסקינן בחברה אשר במהלך חייה או קריסתה התפתו מנהליה ובעליה לאי-אלו מעשים אסורים בניגוד לדיני החברות. עסקינן בחברה אשר כל מהותה, מעצם ראשיתה ועד סופה, לא היתה אלא רצף עבירות והטעיות, אשר הותירו בסופו של יום את ציבור נושיה אל מול שוקת שבורה. עסקינן בחברה אשר לא ניהלה פנקסים כדין מתוך כוונה מוצהרת להונות את רשויות המס, יצרה ערבוב נכסים עם חברות אחרות, נוהלה תוך מימון דק, ולבסוף שימשה כר להברחת נכסים והעדפה שיטתית של נושים. נקל לראות, כי אופן ניהולה עמד בניגוד, וכמעט, לכל דין רלוונטי - החל מדיני תום הלב וכלה בדיני הפירוק. בכך, חמורה התמונה שנגלתה לעיני אף יותר מזו אשר עמדה לפני בפרשת סובוטקה שהוזכרה לעיל. 61. מהתנהגות הצדדים עולה, כי לא ראו בחברה אלא "סידור עבודה" גרידא, אותו יצרו ואותו פירקו כאשר עלה הרצון בפניהם, תוך נטילת נכסי החברה ו"החזרתם" למקורם כאילו היתה החברה שותפות. אף אם התכוון ניר באמת ובתמים לשלם לנושי החברה כאשר טען, הרי עצם "מעבר" הכספים המיועדים לנושים לפי הסכם ההפרדות הראשון "דרך" חברותיהם הפרטיות של הצדדים מעידה על ערבוב נכסים פסול, הכל תוך אי הבנה או התעלמות מוחלטת מעצם החובות הכרוכות במוסד הישות המשפטית הנפרדת, ומזכויותיהם ומצבם של נושי החברה. בכך, פתח ניר את הפתח לכל אותן הברחות נכסים מצד שרון עליהן הלין בכתבי טענותיו. 62. טענתו של ניר, כי הסחורות שהועברו מחברתו הפרטית אל החברה המשותפת לא חדלו להיות קניינה של החברה הפרטית סותרת בעליל את כל טענותיו לפיהן פעל בתום-לב, וכי התכוון כי החברה המשותפת תהפוך למוקד רווח עצמאי, כנדרש לפי דיני החברות. יתר על כן; מהתנהגות זו עולה יצירה מכוונת של מצג שווא כלפי נושי החברה והצדדים המתקשרים עמה, כאילו עסקינן בחברה בעלת פעילות כלכלית עצמאית ונכסים משל עצמה, בעוד אם אקבל את טענתו של ניר, הרי שהמציאות היתה שונה בתכלית. אם לא אקבל את טענתו של ניר, ואקבע כי הסחורות שהועברו אכן היו רכוש החברה המשותפת, אזי לא יהיה מנוס מלקבוע כי ניר ניהל את עסקי החברה מתוך כוונה לרמות את שלטונות המס, ובלא לנהל פנקסים כדין (ממצא אשר הוכר בפרשת סובוטקה כעילה להטלת אחריות לפי סעיף 373 לפקודת החברות). כך או כך, המסקנה היא אחת: עסקיה של החברה התנהלו מתוך כוונה לרמות. 63. טוען ניר, כי לא ניתן להשתמש בסעד הרמת מסך אלא כאשר עסקינן בסדרת מעשי מרמה מתמשכים לאורך זמן, ואילו חברת שרוניר התקיימה אך חודשים מועטים; אלא שאין בטענה זו ולו מאומה. בלשון סעיף 373 אין, ולו שמץ, של דרישה מפורשת למשך זמן בו ינוהלו העסקים תוך כוונה לרמות. יתר על כן, מסקנה זו נוגדת את תכלית החוק ושורת ההגיון: האם חברה אשר התקיימה זמן מועט, אולם משך כל זמן פעולתה שימשה כר למרמה אינטנסיבית, זכאית לחסינות מפני הסנקציה הקבועה בחוק להתנהגות מסוג זה? מנסיון החיים אנו למדים, כי חלק ממעשי המרמה החמורים ביותר לא נעשו אלא על-ידי גופים שקמו ופעלו למשך זמן קצר, ולאחר מכן התמוטטו תוך שהם מותירים אחריהם "אדמה חרוכה". אף אם הייתי מגיעה למסקנה כי לא ניתן להפעיל את סעיף 373 בגין מעשה מרמה אחד (ואין צורך להכריע בעניין זה בנסיבות המקרה), הרי שמידת האינטנסביות היא הקובעת את מעשי המרמה, וחלקם, בחייה וניהולה של החברה, ולאו דווקא משך הזמן הפורמלי בו נעשו. כזו, לדאבון הלב, היתה גם חברת שרוניר, אשר לא פעלה אלא ארבעה חודשים, אולם חטאה בניהול עסקים במרמה מיומה הראשון ועד ליומה האחרון. דומה, כי דווקא בעבור גופים כאלו ובעלי השליטה בהם נועד סעיף 373 לפקודת החברות. 64. טענה נוספת של ניר הינה כי עם הקמת החברה סבר, כי המסגרת דנן תהיה רווחית ועדיפה על השארות בשתי מסגרות נפרדות, ולא ידע כי חברתו של שרון מצויה במצב רעוע. אלא, שלטענה זו אין כל נפקות. זאת, באשר האחריות לפי סעיף 373 איננה נקבעת לפי כוונתו הפנימית-סובייקטיבית של בעל השליטה עובר להקמת החברה, אלא לפי הוכחתה או העדר הוכחתה של כוונת מרמה בעת פעולת החברה. בנסיבות המקרה דנן, עולה כוונה זו במפורש מהתנהגות בעלי השליטה בחברה, אף לפי גרסתו של ניר. בעניין זה חלה החזקה כי כל אדם מתכוון לתוצאות הישירות והטבעיות של מעשיו. שנתן ניר ביודעין את ידו לניהול מן הסוג שתואר לעיל, אין הוא יכול להשמע לעניין כוונה לכאורית שהיתה בליבו טרם הקמת החברה, ואין לכל כל רלוונטיות לענייננו. 65. סוף-דבר; בנסיבות המקרה, עולה אף מגרסתו של ניר עצמו, כי הוא ושרון ניהלו את חברת שרוניר תוך כוונה להונות את נושיה או את רשויות המס, וכן ניצלו לרעה את מסך ההתאגדות כדי להטעות ולקפח את הנושים, הכל תוך מניעתם מלהפרע כדי חובם והותרם אל מול שוקת שבורה. זאת, תוך מימון דק של החברה, יצירת מצגי שווא, ערבוב נכסי החברה עד לבלי היכר עם נכסיהם האישיים, והעדפות נושים חוזרות ונשנות. אף אם היה שרון "השחקן העיקרי" במסכת ארועים זו, הרי שניר שיתף עמו פעולה בחלק ממעשיו, ולגבי יתרתם עמד מנגד תוך שהוא נמנע מלנקוט כל צעד אפקטיבי שהוא (כגון פניה לערכאות) בכדי למנעם. לעניין זה אין נפקא מינא, האם גרמה לו פעילותו של שרון נזק בסופו של יום, אם לאו. דומה, כי בנסיבות המקרה דנן, כמעט ולא נפקד מקומה של אף אחת מהעילות המוכרות בדין להפעלת סעיף 373. אי לכך, אין כל מנוס מהעתרות לבקשה בכל הנוגע לעניינו של ניר. דין דומה חל לעניינו של שרון; שרון נמנע מלהגיש כתב הגנה או להתייצב לדיון, וזאת למרות שכתבי בית הדין נמסרו לו, והמפרק הביא ראיות לכך. אי לכך, חל לגביו הדין הרגיל לעניינו של נתבע אשר לא התייצב לדין, ודין הבקשה להתקבל אף לגביו. 66. מכל הסיבות אשר נמנו לעיל, דין הבקשה להתקבל. מר ניר ומר שרון ישאו, כל אחד מהם בנפרד ושניהם יחד, בהוצאות המפרק ובשכר-טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אחריות אישית