פסק דין 1. לפי בקשת התובע שעמד לנסוע לצ'ילה הוציאה הנתבעת מס' 1 בפוליסת בטוח "אקסטרה שור" הכוללת הרחבה למחלות כרוניות ו/או מצב בריאותי קיים, לתקופה של 28 ימים מ- 5.4.00 ועד ליום 2.5.00 (להלן:"הפוליסה"). הבטוח נערך באמצעות סוכן הבטוח - הנתבע מס' 2 אשר נמחק מכתב התביעה במשך ההליכים. לטענת התובע לאור מצב בריאותו הקודם ערכה חברת הבטוח בדיקות קפדניות אשר רק לאחריהן הוצאה פוליסת הבטוח על ידה. 2. התובע נסע לטיול לחו"ל ובמהלך שהותו בצי'לה במשך תקופה הבטוח, אושפז עקב תעוקת חזה וקבל טיפול רפואי בבית חולים מיום 28.4.00 ועד ליום 17.5.00. התובע טוען כי פנה לנתבעת מחו"ל וזו אישרה את תוקף הבטוח הרפואי והתחייבה בפני בית החולים בצ'ילה לשאת בעלות האשפוז, אולם, מששוחרר מבית החולים וחזר ארצה, גילה התובע כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה ובהבטחתה לשאת בעלות הטפול. הוא נדרש לשלם לבית החולים בצ'ילה סך של 27,500 דולר אותם הוא תובע מהנתבעת. לטענת התובע על הנתבעים לשלם לתובע בנוסף את הוצאות הנסיעה ששונתה מתאריכה המקורי והשהייה הנוספת של התובע ורעיתו כאמור בסעיף 1 לחלק 1 בפוליסה וכן לשלם פיצוי בסך 20 דולר ליום אשפוז לתקופה של עד 20 יום. סך כל התביעה מגיע סכום התביעה לסך של 32,500 דולר. 3. הנתבעים בכתב הגנתם טוענים כי אין עילה כנגד הנתבע 2 באשר כתב התביעה אינו מופנה כלפיו. הנתבעת 1 טוענת היא כי על סמך הצהרת התובע שהוא שנה לאחר נתוח מעקפים ומצבו השתפר ויציב, אישרה הנתבעת הוצאת פוליסת בטוח לנסיעה לצ'ילה בעוד שאם היתה יודעת את מצבו הרפואי המדויק, לא היתה מבטחת את התובע. לכן טוענת התבעת לפטור מתשלום תגמולי הבטוח לפי הפוליסה. 4. הנתבעת טוענת כי נשאה בעלות נסיעתו של רופא לצ'ילה לצורך ליווי התובע והטסתו חזרה בעלות של 5,450 דולר וכן נשאה בהוצאות חוות דעת ואיתור חומר רפואי ושכ"ט עו"ד ובסה"כ 32,160 ₪ אותם מקזזת הנתבעת מתביעה וכמו כן הגישה הנתבעת תביעה שכנגד התובע, בה חזרה על אותן טענות שנטענו בכתב הגנתה ודורשת השבת הסכומים ששולמו והוצאות. הנתבע שכנגד בכתב הגנתו טען כי התובעת ידעה טרם שערכה את פוליסת הבטוח כי הנתבע הינו חולה לב מאחר שהיא בטחה אותו בנסיעתו הקודמת והיא שקלה והעריכה את כל הסיכונים לפני שהחליטה לבטח אותו בפוליסת הבטוח המיועדת לאנשים עם בעיות רפואיות חריגות, כרוניות וקיימות . 5. הנתבע שכנגד מציין כי סוכן הבטוח ידע כי מ- 17.9.99 ועד 1.10.99 נסע התובע לביקור באנגליה וזאת כאשר היה 6 חודשים אחרי נתוח מעקפים ואילו לקראת הנסיעה לצ'ילה כבר עברה שנה מאז אותו נתוח ומצבו הבריאותי השתפר והיה יציב. בנוסף בידי הנתבעת היתה הצהרת בריאות ואישור רופאו והוא המציא כל מסמך שדרשה התובעת. סרובה כיום לשלם את תגמולי הבטוח הינה לטענת התובע התעמרות. 6. בכתב התשובה של חברת הבטוח טוענת היא כי בשעה שהוציאה את פוליסת הבטוח השניה, הוצאה זו על סמך האישור הרפואי שהתקבל בסמוך לנסיעתו הראשונה של המבוטח לאנגליה. מאחר ונסיעתו השניה לצ'ילה היתה תוך פרק זמן שאינו עולה על שנה אחת מאז הוצאת הפוליסה הראשונה לנסיעה לאנגליה הסתפקה חברת הבטוח בהצהרת המבוטח שמצב בריאותו לא השתנה וזאת על מנת לא להטריח את המבוטח להמציא מחדש אישורים רפואייים מעודכנים. 7. בישיבת בית המשפט מיום 25.2.02 הצהיר ב"כ הנתבעים כי מאחר ומדובר בתביעה לשיפוי לפי פוליסת הבטוח והנתבעת 1 עומדת מאחריה, אין מקום לתבוע את הנתבע 2. לאור ההצהרה של ב"כ חברת הבטוח ובהסכמת ב"כ התובע נמחק הנתבע 2 מכתב התביעה. 8. בתצהיר עדות ראשית מציין התובע כי טרם שנערכו שתי פוליסות הבטוח ידעה הנתבעת כי התובע הינו חולה לב . כמו כן ידע סוכן הבטוח מר טישלר על מצבו הבריאותי של התובע מתוך היכרות מעמיקה וקודמת ביניהם בין לפני הוצאת הפוליסה לנסיעתו הראשונה של התובע לחו"ל לאחר נתוח המעקפים שעבר ובין לפני נסיעתו השניה לצ'ילה. התובע מציין כי בתחילת חוש מרץ 2000 פנה לסוכן הבטוח וביקש להנפיק לו פוליסת בטוח לצורך נסיעתו לחו"ל. בשל מצבו הבריאותי של התובע ציין סוכן הבטוח בפניו כי יש צורך בבדיקה מקיפה יותר של הנתונים ולאחר זמן ביקש סוכן הבטוח מהתובע לנסח מכתב המופנה לנתבעת. (נספח ג' לתצהיר התובע) בזו הלשון : "ליהודה שלום ! הנדון : קורציג יוחנן - בקשר לביטוח מורחב לנסיעה לחו"ל. בתאריכים 1.10.99 - 17.9.99 נסעתי לביקור קרובי באנגליה. אז הייתי 6 חודשים אחרי ניתוח מעקפים. היום אני בדיוק שנה וחמישה ימים אחרי הנתוח. מצבי השתפר ויציב. אני מבקש ליסוע לביקור משפחתי בצ'ילה בתאריכים 5.4.00 - 2.5.00 כולל. בכבוד רב, קורציג יוחנן" (בצד המכתב על יד החתימה של התובע מופיעה המילה "מאשר" תאריך וחתימה) לגבי הצהרתו לחברת הבטוח כי מצבו הבריאותי לא השתנה, מציין התובע כי מכתב זה נוסח על ידי התובע וסוכן הבטוח יחדיו במשרדו של הסוכן. התובע מציין כי לפני הטיסה מצבו אכן היה משופר ויציב לפי היכרותו את עצמו ולפי דברי הרופא המטפל בו ואת המכתב כתב בהנחית סוכן הבטוח. לחיזוק טענתו מביא את מכתבו של ד"ר קלוטשטיין שהינו הרופא המטפל בתובע אשר אישר לתובעבמכתבו באנגלית ממרץ 2000 שהוציא לבקשת התובע, על מנת שתהא בידו כל האינפורמציה הרפואית הדרושה לצורך נסיעתו לחו"ל, את הנסיעה לחו"ל וציין כי מצבו הרפואי יציב. 9. התובע חש ברע בטיול בצי'לה וביום 28.4.00 אושפז עקב בחילות והקאות והוחלט על ביצוע צינתור לב. רעייתו של התובע הודיעה לחברת הנסיעות על כך כי יש לדחות את מועד החזרה לארץ ובאמצעות סוכנות הנסיעות דאגה להמרת כרטיסי הטיסה המקוריים בכרטיסים חדשים. לשם כך היה צורך להוסיף סכום כסף נוסף על מנת להוציא את הכרטיסים החליפיים. התובע טוען כי מול הטענה של הנתבעת שמבטח סביר לא היה מבטח אותו נוכח מצבו הרפואי, הרי שהנתבעת עצמה בטחה אותו תקופה קצרה אחרי ארוע לב חמור כאשר מצבו היה גרוע יותר מאשר ביום נסיעתו לצ'ילה. התובע מציין כי מאז הנסיעה נשוא התביעה שבפני נסע פעמים נוספות לחו"ל וחברות הבטוח הוציאו לו פוליסות לכל נסיעה ונסיעה. 10. רעייתו של התובע, הגב' זהבה קורציג מציינת בעדותה כי לבעלה היה ארוע לבבי בשנת 1997 ונתוח מעקפים באפריל 1999 וזאת אחרי מספר צינתורים קודמים. לדבריה, הפוליסה הותאמה לצורכי בעלה בשל מצב בריאותו הקודם והנסיעה לצ'ילה היתה לאחר שד"ר קלוטשטיין הביע את דעתו המקצועית כי מצבו של הבעל מאפשר לו טיסה ארוכה וכי מצבו יציב. מכתבו באנגלית של ד"ר קלוטשטיין הוצא על מנת שיהיה בידם אישור רפואי בדבר התרופות להן נזקק התובע על מנת שיוכלו להשיגן במידת הצורך גם בחו"ל. הגב' קורציג מאשרת כי במהלך הטיול בצ'ילה אושפז בעלה בבית החולים בצ'ילה עקב הקאות וכאבי בטן שהובילו לממצאים לבביים. לדבריה ניסו לייצב את מצבו של התובע באמצעות טיפול תרופתי אולם כאשר המצב הסתבך ערכו הרופאים צינתור והחדירו תומך עורק. משהתייצב מצבו המליץ הרופא שיטוסו במחלקת עסקים אף ללא ליווי רופא ובלבד שתעשה חניית ביניים בדרך. גב' קורציג מציינת כי היא פעלה על פי הנחיות הנתבעת בפוליסה ויצרה קשר עם פ.מ.י ועדכנה אותם בקשר לארוע וביקשה את אישורם להמשך הטיפול. רק לאחר שהגיעה ארצה גילתה לתדהמתה כי אין בכוונת הנתבעת לעמוד בהתחייבותה לפי הפוליסה. 11. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של הגב' מיכל אזובל אשר שימשה כפקידה במחלקת נסיעות חו"ל של הנתבעת. לטענתה חברת הבטוח אישרה את הוצאת הפוליסה על סמך הצהרתו של התובע כי: "מצבי השתפר ויציב". בתצהירה מציינת הגב' אזובל כי לפני נסיעתו הראשונה לאנגליה, לאחר נתוח המעקפים, המציא התובע הצהרת בריאות חתומה בידי רופאו, ד"ר צבי רונן, לפיה מצבו יציב והוא יכול לצאת לחו"ל ואילו לפני הנסיעה השניה לא המציא כל מסמך נוסף או אחר למעט הצהרתו כי מצבו השתפר ויציב ובכך איפשר לחברת הבטוח להאמין בנכונות הצהרתו. לדבריה לפי הנחיות מחלקת החיתום, אם הוצאה פוליסה ראשונה לנסיעה ומבוקש להוציא פוליסה לנסיעה נוספת, בפרק זמן שאינו עולה על שנה אחת מיום הוצאת הפוליסה הראשונה, מסתפקת חברת הבטוח בהצהרת המבוטח עצמו שמצב בריאותו לא השתנה מאז שניתן האישור הרפואי לנסיעה הראשונה וזאת על מנת שלא להטריח את המבוטח יתר על המידה. כל זאת בהנחה שאכן מצבו הבריאותי של המבוטח לא השתנה. העדה מצהירה כי הנתבעת לא היתה מבטח את התובע גם עבור דמי בטוח מרובים, יותר אילו היה ידוע לחברת הבטוח מצבו הבריאותי של התובע כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים. להוכחת טענתה מתבססת העדה על בדיקתו של התובע בידי שני רופאיו בסמוך לנסיעתו, האחד מכתבו של ד"ר קלוטשטיין מיום 14.3.02 והשני מכתבו של ד"ר אורן אגרנט מיום 23.3.00 וכן חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר שמעון בראון, שקבע כי מצבו הקרדיאלי של התובע בסמוך לצאתו לחו"ל לא היה שפיר ויציב כטענתו. באשר לטענת התובע כי ידיעתו של סוכן הבטוח את מצבו הבריאותי מציינת העדה כי כל תפקידו היה להעביר את הבקשה להוצאת פוליסה והוא אינו מהווה כל גורם בהחלטה אם להוציא פוליסת נסיעה אם לאו מאחר ואינו רופא ואין לו ידע להמציא פרטים רפואיים לגבי התובע. הנתבעת טוענת כי האישור שהוציאה לבית החולים בצ'ילה לגבי כיסוי ההוצאות הרפואיות הינו בכפוף לתנאים והחריגים הנקובים בפוליסה וזאת עוד טרם שבררה את היקף החבות ואת אי עמידתו של התובע בתנאי הפוליסה. לדברי הגב' אזובל הנתבעת נשאה בעלות הטסתו של התובע חזרה ארצה בסך 5,450 דולר, עלות איתור תיקיו הרפואיים וחוות דעת מומחה בסך של 3,402 ש"ח ובהוצאות התקשרות לחו"ל אותה אומדת בסך 2,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד עד למועד הגשת כתב התביעה שכנגד בסך 3,672 ש"ח ובסה"כ מקזזת או תובעת מהתובע סך של 32,160 ש"ח. לגבי מי שכבר בוטח ויצא לחו"ל, ההנחיה בחברת הבטוח לדברי הגב' אזובל היא: "על מנת לא לטלטל עוד פעם לרופא וכדי להקל עליו אנחנו מבקשים ממנו הצהרה שלא חל שינוי במצבו הבריאותי מהנסיעה שקדמה ואותו שאלון רפואי שהוא מילא בפעם הקודמת תקף למשך שנה לכל הנסיעות במשך אותה שנה. (פרוטוקול מיום 28/3/04 עמ' 6). 12. סוכן הביטוח מר יהודה טישלר מציין בתצהירו את הכרותו עם התובע במשך שנים רבות וידיעתו כי עבר נתוח מעקפים בשנת 1999. לצורך נסיעתו הראשונה לאנגליה לאחר נתוח המעקפים העביר את בקשתו להוציא פוליסת בטוח לנתבעת בשעה שלא שימש כסוכנה. הנתבעת דרשה טופס הצהרת בריאות אותו מסר לתובע. התובע מילא את הטופס ללא מעורבות כלשהי של מר טישלר והוא העביר את הטופס לחברת אררט. כאשר התובע ביקש לנסוע לצ'ילה בשנת 2000 ופנה אליו לצורך הוצאת פוליסה לנסיעה זו, גם כאן העביר פניתו לחברת אררט. לאחר זמן ביקשה אררט כי התובע ימסור הצהרה כי מצבו הרפואי לא השתנה מאז הצהרת הבריאות עובר לנסיעתו לאנגליה ודרישה זו הוא מסר לתובע, אשר מצידו כתב את המכתב מיום 27.3.00, אותו העביר מר טישלר לחברת הבטוח. מר טישלר שב וחוזר כי שימש אך ורק כבלדר ולא שימש כסוכן. מצבו הרפואי של התובע 13. באשר למצבו הרפואי של התובע, הצדדים לא השכילו להסכים למינוי מומחה מטעם בית המשפט שיקבע מבחינה רפואית בלבד, האם מצבו של התובע החמיר, מאז הנסיעה הראשונה לאנגליה ועד לנסיעה לצ'ילה ולהותיר לבית המשפט את הסוגיה האם התובע ידע את מצבו הבריאותי והאם יש מקום לטענת הנתבעת בדבר אי גילוי נאות מצד התובע. כתוצאה מכך, התקיימו דיונים וחקירות נגדיות מקיפות של המצהירים. 14. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר שמעון בראון נחקר אודות חוות דעתו מיום 24.9.00. בחוות דעתו מציין מומחה הנתבעת כי המומחה מטעם הנתבעת נשאל בנוגע לנסיעה הראשונה לאנגליה אם כאשר עמד בפני חברת הבטוח החומר הרפואי מבית החולים מאשפוז נתוח המעקפים וכרטיסו הרפואי, האם נראה סביר שבמצבו של התובע יכול היה לטוס לאנגליה, המומחה השיב כי מהאישור הרפואי ברור שבוצע מיפוי שהדגים אוטם ללא עדות לאיסכמיה חדשה, ולמרות שקיימים כאבים בגב העליון משמאל המוכרים ככאבים אנגיוטיים והוא מכיר בהם, ככאבים שמקורם בלב, מדובר בכאבים כ- 3 חודשים אחרי נתוח המעקפים ואם הוא מתלונן על כאבים אנגיוטיים שבגינם נותח, הדבר מעלה בעיה ולכן הוא מעריך שחברת הבטוח היתה ערה לנקודה זו. לדבריו, יכול וחברת הבטוח לא היתה מבטחת אותו אם היא היתה יודעת שהכאבים האנגיוטיים לא חלפו. לשאלת בית המשפט השיב המומחה : "באופן עקרוני 6 חודשים לאחר נתוח מעקפים אף חברת בטוח, ללא להכנס לפרטים, אינה מבטחת". כאשר נשאל מדוע לא התייחס לממצא של ד"ר קלוטשטיין מ- 14.3.00, לפיו מצבו של התובע יציב לחלוטין, מציין ד"ר בראון כי דברים אלה אינם אבחנה רפואית אלא הערכה והוא לא התייחס להערכה של הרופא המטפל, אלא לאבחנה אשר היתה אנגינה פקטוריס שהינה תעוקת חזה במאמץ. בהתייחס לכך יש לתמוה מדוע על התובע להעריך את מצבו הרפואי באופן שונה מהערכתו של רופא המטפל. בהתייחס למסמך של ד"ר אגרנט שבדק את התובע בסמוך לנסיעה, מציין ד"ר בראון כי כתב על מחלתו של התובע ש:"החמירה מעט", באשר אם קיימת תעוקת חזה יציבה הפרוגנוזה שלה טובה יותר מאשר תעוקת חזה בלתי יציבה, שלפי הגדרתה היא תעוקת חזה בה יש שינויים. דהיינו; החמרה לעומת תעוקה יציבה. עצם השינוי מהווה מדד לבעיה וד"ר אגרנט הבחין בבעיה זו וציין שיתכן והחולה שבפניו יזדקק לצינתור. בהתייחס לסעיף 4 למכתבו של ד"ר אגרנט לעניין הסימפטולוגיה הדלה, מציין ד"ר בראון כי הכוונה היא לתלונות קלות ועצם התגובה הטובה של התובע לניטרטים מצביע על כך שמדובר בתופעה לבבית. ד"ר בראון מציין כי תפקידו הינו לצפות את התפתחות המחלה, דהיינו את הסיכון הבטוחי. לדבריו, ד"ר אגרנט ממליץ על הגברת הטפול בכך שהוסיף לתובע ניטרטים ארוכי טווח וקצרי טווח ומציין את הצורך לשקול צינתור ומכאן מסקנתו שמצבו אינו יציב. כאשר נשאל ד"ר בראון מדוע ד"ר אגרנט אישר לתובע לנסוע לחו"ל מאחר ומצבו יציב והאם הדבר נראה לו השיב המומחה : "זה נראה סביר לד"ר אגרנט". לדברי ד"ר בראון בשנה הראשונה שלאחר נתוח המעקפים מבחינים אם הנתוח היה מוצלח אם לאו, אם קיימת קריסת מעקפים. לגבי אותם חולים עוקבים בצורה אינטנסיבית וחברות הבטוח הגיעו למסקנה כי הסיכון הבטוחי בחצי השנה הראשונה הינו גבוה. לדברי ד"ר בראון : "הסיכוי שמר קורציג יקבל התקף לב היה גבוה יותר בתקופה שהוא נסע ללונדון". שבנסיעה הראשונה ללונדון הסיכון הבטוחי היה גדול יותר מאשר בנסיעה השניה, אני משיב - זה היה נכון לו מצבו היה יציב מה שקרה שמספר חודשים לאחר הנתוח הופיעו שוב כאבים. תעוקת החזה לא נעלמה לאחר הנתוח. גם היום אם הוא עדיין מתלונן על הכאבים בשכם - אני לא יכול לענות על שאלה כל כך פשטנית. חברת בטוח סבירה מן הראוי שלא תבטח אותו חודשים לאחר מכן". כאשר נשאל ד"ר בראון אם היה התובע ממלא שאלון לפני הנסיעה השניה האם היה צריך להשיב אחרת מאשר בנסיעה הראשונה, השיב המומחה מטעם הנתבעת שהוא מניח שהשאלון מולא בצורה נכונה והמבוטח הצהיר על מחלותיו ולקראת הנסיעה השניה היה רופא מוסיף לרשימת האבחנות אנגינה פקטוריס שכנראה בחודשים הראשונים הוא היה אסימפטומטי. יש לשים לב שגם כאן אין ד"ר בראון מציין כי התובע היה צריך לשנות את הצהרתו אלא שהרופא היה מוסיף אבחנה נוספת, דהיינו שהתובע עצמו לא ידע על בעיה נוספת או החמרה במצבו. 15. המסגרת הנורמטיבית: סעיפים 6 עד 8 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 , (להלן:"החוק") חלים בעניין הנדון. "6. חובת גילוי (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת ענינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה." סעיף 6 (א) דן בחובה של מבוטח לתת תשובה מלאה וכנה על כל שאלה בעניין כפי שהוצגה על ידי המבטח כמובנה בסעיףזה וסעיף 6 (ג) מציב שלושה תנאים כדי שהסתרת עניין תחשב לתשובה שאינה מלאה וכנה. א. עניין שיש בו להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו. ב. המבוטח יודע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי. ג. הסתרת העניין ע"י המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה". המבחן הנקוב בסעיף א. הינו אובייקטיבי ואילו התנאים בסעיף ב' ו- ג' הינם סובייקטיבים. 16. דיון ומסקנות אין מחלוקת כי מר טישלר היה נציג של חב' הביטוח אף אם הוא שימש כדוור לדבריו, באשר הוא זה שבחר באיזו חברה לבטח את התובע, הן לקראת נסיעתו הראשונה לחו"ל והן לקראת נסיעתו השניה (פרוטוקול מיום 28.3.04 עמ' 2). התובע המציא לחב' הביטוח דרך מר טישלר את כל התיק הרפואי ו/או כל מסמך רפואי שנדרש ע"י חב' הביטוח עובר לנסיעתו הראשונה לאנגליה. חברת ביטוח, משיקוליה היא, בין אם על מנת שלא להטריד את המבוטחים ובין אם בשל רצונה לבטח מספר גדול של נוסעים לחו"ל, בחרה שלא לדרוש הצהרת בריאות מלאה ומסמכים רפואיים עדכניים ממי שנוסע לחו"ל בשנית וזאת תוך שנה מיום שהוצאה פוליסת ביטוח לנסיעה ראשונה לחו"ל. חברת הביטוח הסתפקה בהצהרה של המבוטח שלא היה שינוי והחמרה במצבו הבריאותי וזאת לא לפי מסמכים רפואיים, אלא על פי הרגשתו ו/או ידיעתו הסובייקטיבית של המבוטח. רק עם חזרתו ארצה של התובע ועל פי בקשת הנתבעת, העביר לה את רישומי ד"ר קלוטשטיין, אצלו היה בביקור שגרתי שנקבע זמן רב לפני שתכנן נסיעתו. באותה בדיקה מצבו היה יציב. לא יעלה על הדעת כי אם מצבו הוחמר היה התובע מסתכן וטס לצ'ילה, או כי הרופא היה מאשר לו את הטיסה לצ'ילה אם מצבו הוחמר. למותר לציין, כי רופאו של התובע ד"ר קלוטשטיין במכתבו מיום 16.12.01, כותב: "בדקתי את מר קורציק בבדיקה רוטינית ב- 2/3/00, הוא סבל מתעוקת חזה יציבה, במאמץ ניכר בלבד של ריצה והוגדר כדרגה תפקודית 1, ומצבו היה יציב לחלוטין... הרושם שלי כמתועד במכתב מיום 14/03/00, שמצבו הקליני יציב לחלוטין ואין מניעה מנסיעה לחו"ל, לא הערכתי שיש סיכון מיוחד בנסיעה זו ולצערי האוטם ב- 28/4/00 היה לא צפוי לפי מצבו הקליני לפני נסיעתו". גם במכתבו באנגלית מיום 14/3/00 שנכתב על מנת שבידי התובע יהיה מסמך בשפה המובנת לרופאים בחו"ל אם יזדקק לתרופות, כותב ד"ר קלוטשטיין : totally stable" "His condition is . אין ספק כי ידיעתו הסובייקטיבית של התובע הייתה שמצבו הרפואי יציב ולא הורע, באשר אם חצי שנה אחרי ניתוח מעקפים נסע התובע לאנגליה ואילו תוך שנה ביקש לנסוע לצי'לה ורופא אישר את נסיעתו לצ'ילה, ברור כי לא היה לתובע כל חשד שמצבו הוחמר. לאחר ששמעתי את עדויות התובע ורעייתו, ברור כי אם היה התובע יודע מפי הרופאים שמצבו הוחמר, לא היה נוסע לחו"ל. עצם בדיקותיו בסמוך לנסיעתו לצ'ילה ופנייתו לרופאים שלא על פי דרישת חב' הביטוח, בסמוך לנסיעה השניה, מצביעים על כך כי התובע היה חרד למצבו הרפואי ורצה להיות סמוך ובטוח שאין מניעה שיסע לחו"ל. ברור מהעדויות שנשמעו בפניי, כי אם היה יודע התובע שמצבו הוחמר, לא היה נוסע לחו"ל ובמיוחד נסיעה ארוכה כל כך. חיזוק לכך ניתן אף לקבל מדברי מומחה הנתבעת, ד"ר בראון, שנשאל אם סביר בעיניו שד"ר אורן אגרנט לא יאסור על התובע לנסוע לצ'ילה אם מצבו הוחמר ולכך השיב ד"ר בראון "זה נראה סביר לד"ר אגרנט". אף עם פרופ' אורן אגרנט הציע לשנות טיפול תרופתי כלשהו, אין בכך כדי להראות שהתובע ידע כי מצבו הרפואי השתנה בצורה כלשהי לרעה. מכאן יש להסיק כי אם היה זה סביר לד"ר אגרט ולד"ר קלוטשטיין ליתן לתובע לטוס לצ'ילה, בודאי סביר הדבר בעיני התובע לצאת לנסיעה לחו"ל. יתר על כן, אם חברת הביטוח מסתפקת בהצהרה של תובע אודות מצבו הרפואי שהיא תמיד הצהרה "לפי מיטב ידיעתו והבנתו" ואינה דורשת כי הצהרתו זו תבוסס ותאומת במסמכים רפואיים, עליה להביא בחשבון, כי מבוטחים יכולים לחשוב שמצבם הרפואי הינו טוב ויציב בעוד אשר לדעת הרופאים יכול ומצבם אינו כזה. לעניין זה, די להזכיר את הביטוי "איזהו אדם בריא? אדם חולה שאיננו יודע שהוא חולה". במקרה שלפני התובע היה "חולה ידוע" ולכן ביקש ביטוח מורחב למי שידועה לו מחלתו והיא ידועה לנתבעת. התובע לא ידע כי מחלתו הוחמרה. למעלה מן הצורך אציין כי לעיתים אדם חולה מדחיק את דבר מחלתו אף אם חמורה היא. האם ניתן לומר כי ידע שמצבו הוחמר ? לו הייתה חברת הביטוח מבקשת מהתובע להמציא אישור רפואי כלשהו, היה עושה זאת, באשר בלאו הכי היה הוא במעקב רפואי קבוע ויכול היה להמציא מסמך רפואי ללא טרחה. מבוטח דוגמת התובע לא יסתכן בנסיעה לחו"ל אם מצבו הרפואי לא יתיר לו זאת. חברת הביטוח יכולה הייתה לנסח שאלון קצר המיועד למי שנוסע נסיעה שניה תוך שנה מאז הוצאת פוליסת ביטוח לנסיעה לחו"ל, תוך שהיא שואלת שאלות המכוונות כדי לבדוק האם הידיעה הסובייקטיבית של מי שמבקש לערוך ביטוח, שונה מהאמת הרפואית כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים בתקופה זו. חברת הביטוח נטלה סיכון בכך שידיעתו הסובייקטיבית של התובע, יכול ותהיה שונה מידיעתם של הרופאים ובכך, עליה להלין על עצמה. הגב' אזובל מוסיפה: ... על סמך המכתב של קורציג והשאלון הקודם שהיה בפני אושרה הוצאת הפוליסה לנסיעה זו", אולם אם היתה עוברת שנה ויום מאז הפוליסה הקודמת, היה נדרש למלא הצהרה חדשה, להמציא בדיקות עדכניות ואישור עדכני מהרופא מכאן שבין לבין ניתן היה למצוא שביל זהב שיעדכן את חברת הביטוח לגבי מצבו הרפואי של המובטח ולא יהווה טרחה מיותרת. לאור העדויות שנשמעו בפניי, ברור לי כי התובע ואשתו בתום לב האמינו, שמצבו הבריאותי יציב ולא שונה לרעה. המומחה מטעם חב' הביטוח, לא בדק את התובע בזמן אמת ונסמך אך ורק על המסמכים הרפואיים שבפניו. המומחה מנסה לגלות את הפן האובייקטיבי העולה מהמסמכים הרפואיים, אך כאשר נשאל אם היה מתיר לתובע לנסוע את נסיעתו הראשונה לחו"ל חצי שנה לאחר ניתוח המעקפים, לא ידע להשיב בבטחה על שאלה זו אולם הרגיש לא נוח מאשור זה. לעומת זאת הנתבעת אישרה הוצאת פוליסת ביטוח לנסיעה הראשונה ומכאן, שאם פרופ' אגרנט וד"ר קלוטשטיין, התירו לתובע את נסיעתו לצי'לה, כי אז סביר שלדעת הרופאים שבדקו את התובע מצבו יציב ושפיר כדי לנסוע לחו"ל. בכך גוברת דעת שני רופאים אלה על דעתו של ד"ר בראון. 17. לעניין הפן הסובייקטיבי הכלול בסעיף 6 (ג) לחוק, על הנתבעת להראות כי המבוטח - התובע - ידע כי מדובר בעניין מהותי ועליה להוכיח את כוונת המרמה. מכאן, שלא די בהוכחה שהתובע ידע את העובדות הערומות כשלעצמן, אלא שידיעתו חייבת לכלול גם את הערכתו שעובדות אלה מהוות עניין מהותי (ראה ע"א 1809/95 יהושוע הלמן ז"ל ואח' נ' לה - נסיונל חב' לביטוח בע"מ,פד"י נ' (3), 77 בעמ' 86, 87). לא הובאה ראיה פוזיטיבית להוכחת כוונת מרמה מצד התובע. 18. התובע שילם לנתבעת פרמיה בגין הרחבה מיוחדת למחלה קיימת. מחלה עליה ידעה הנתבעת לפרטי פרטים בהיותו התובע מי משהמציא כבר בעבר את מלוא החומר הרפואי. על סמך עברו זה והאישורים שהמציא הוציאה הנתבעת פוליסת ביטוח לנסיעה הקודמת לחו"ל, חברת הביטוח שקלה אם לבקש מסמכים נוספים, או לוותר עליהם. היא עצמה בחרה שלא לבקש מסמכים עדכניים ונוספים. לעניין זה, יפים הדברים שאמרה נציגת חב' הביטוח בישיבה מיום 28/3/04 (עמ' 7 לפרוטוקול) "חברות מתחרות ומנסות להקל על ציבור המבוטחים ואנחנו לא רוצים שיצא לנו שם של חברה שעושה את המוות ומציקה למבוטחים". ואם כך, ברור כי חב' הביטוח היא שנטלה סיכון מחושב בגינו מקבלת היא פרמיה מוגדלת . יפים דברי כב' השופט חיים כהן בע"א 349/74 בנקרס אנד טריידרס חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח עבד אל רחמאן מחמוד חאדר פס"ד כט (1) 827, 832: "שוב מנסה חב' ביטוח, לאחר שהיא או סוכניה חיזרו אחרי המנוח עד שביטח את עצמו ואת מכוניתו אצלה ושילם לה פרמיות טבין ותקילין, להתנער בטענות סרק בחבותה על פי הפוליסות שהוציאתן לו... ועתה, משנקראה למלא התחייבותה, צווחת היא ככרוכיה ואומרת, המנוח העלים ממני עובדה חשובה...". 19. את ידיעותיו של התובע על מצב בריאותו יש להעריך על פי המבחן של האדם הסביר במצבו של התובע ואותו אדם סביר הוא אדם עם היקף הידיעות שיש לאותו תובע ולא של מומחה רפואי. מחלתו של התובע אינה עניין של מה בכך, וכמי שעבר ניתוח מעקפים חשוף היה אף למוות. לכן ברור כי אם היה יודע כי מצבו הוחמר, דהיינו שיש סיכון לחייו לא היה מעז לנסוע לחו"ל. העובדה שחברת הבטוח הסכימה לבטחו בסמוך לאחר ניתוח מעקפים והסתפקה בידיעתו הסובייקטיבית של התובע, גרמה גם להרגשתו של התובע שתוך שנה מיום ניתוח המעקפים ותוך חצי שנה מאז נסיעתו הקודמת, אין כל מניעה להוציא פוליסת ביטוח ובכך ביססה את ידיעתו הסובייקטיבית ש"הכל בסדר" וזאת בניגוד לדעת מומחה הנתבעת, כי מי שעבר ניתוח מעקפים, לא מן הראוי שתוצא לו פוליסת ביטוח חצי שנה לאחר אותו ניתוח. כפי שנאמר מפי כב' השופט טירקל, בע"א 1809/95 בעניין הלמן, בו מביא מדבריו של כב' הנשיא ברק לגבי מגמתו של חוק חוזה הביטוח "שיקולים אלה של מדיניות משפטית באם לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה, ובצורך להגן על הגוף והרכוש מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותן של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים, מתאזנים בכור התכתו השיפוטי של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק..." (עמ' 23 לפסק הדין). 20. לאור האמור מתקבלת התביעה ונדחית התביעה שכנגד. הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות אשפוזו בחו"ל בהן נשא וכן פיצוי יומי בסך 20$ ולא יותר מ- 400$ וכן את ההוצאות הנובעות משינוי מועד החזרה ארצה ובסך הכל תשלם הנתבעת סך של 134,875 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצרוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רפואהביטוח נסיעות לחו"ל