פסק דין הליך זה מקורו בתאונת דרכים בין רכב הנתבעת 1 לבין רכב התובעת. אין מחלוקת כי הנתבעת 1 אחראית לתאונה. הנתבעת 2 מבטחת את הנתבעת 1 והנתבעת 3 מבטחת את התובעת. לגירסת התובעת הפיצוי שהיא קיבלה הוא פיצוי מופחת והיא תובעת את ההפרש. בתחילה היא תבעה את הנתבעים 1 ו -2 אך כיוון שאלה טענו כי מדובר בפיצוי אשר על התובעת לתבוע מן המבטח ולא מן המזיק, צורפה הנתבעת 3 לתביעה. הכללים הראויים לתשלום פיצוי על ידי חברת ביטוח למבוטחה - בטרם אדון בפירטי המקרה דנן אני מוצאת לנכון להרחיב מעט את הדיבור על הדרך הראויה אשר על חברת ביטוח לנקוט בבואה לפצות את מבוטחה. סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 קובע כלהלן: "תגמולי הבטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23 (א) והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים." על חברת ביטוח להפריד בין שני סוגים של סכומים - הסכום שאינו שנוי במחלוקת והסכום אשר שנוי במחלוקת. לגבי הסכום אשר אינו במחלוקת, על חברת הביטוח לפרעו ללא כל דיחוי וללא כל תנאי. לגבי הסכום אשר שנוי במחלוקת, ככל שמדובר במחלוקת אמיתית, רשאית חברת הביטוח לעכב סכום זה בידיה עד להכרעה במחלוקת - בין הכרעה של בית משפט ובין הכרעה של משא ומתן. אם מגיעים הצדדים להסכמה המתייחסת לסכום זה הרי שהיא תקפה ומחייבת את שני הצדדים. כאשר חברת ביטוח לא פועלת כך אלא מתנה גם את קבלת הסכום שאינו שנוי במחלוקת, בכך שהמבוטח יחתום על שטר סילוק - פועלת חברת הביטוח בחוסר תום לב והיא אינה יכולה להנות ולהבנות מחתימה זו. תופעה זו, לצערנו נפוצה בין חברות הביטוח אולם יש לשים לה סוף. לקוחות תמימים אשר ניזוקו שלא בטובתם נזקקים לפרוטה כדי לתקן את רכבם או לקנות רכב חדש ומוצאים את עצמם מחוייבים לחתום על כתב סילוק המונע מהם, לכאורה, להעלות כל טענה כנגד הסכום אשר קיבלו. כתב סילוק ביטוח - התובעת חתמה על שלושה כתבי סילוק ביטוח. שניים (נ/1 +נ/2) אשר נראים כזהים, חתמה מול חברת הביטוח שלה, הנתבעת 3 וכתב נוסף (צורף לכתב התביעה) חתמה מול חברת הביטוח של המזיקה, הנתבעת 2. בכתב הסילוק האחרון הדגישה התובעת כי חתימתה רלוונטית רק לסכום שאינו שנוי במחלוקת. כתב סילוק זה הוא האחרון שנחתם מבחינה כרונולוגית. התובעת טענה כי נאלצה לחתום על כתב הסילוק כדי שתוכל לקבל את סכום הביטוח המלא בזמן סביר (סעיף 8 לסיכומים). אין ספק כי אמירה זו מתייחסת לכתבי הסילוק מול הנתבעת 3 (נ/1 +נ/2) ולא לכתב הסילוק מול נתבעת 2 שערכו נמוך באופן יחסי. התובעת עוד טוענת, בהתיחס לכתב הסילוק מול הנתבעת 3 (סעיף 8 לסיכומים), כי סייגה את חתימתה רק לסכומים שאינם שנויים במחלוקת. כאמור, הערה זו לא מופיעה על גבי כתב סילוק זה (נ/1 +נ/2). דומה כי התובעת התבלבלה וחשבה כי אותה הסתייגות אשר הוסיפה על גבי כתב הסילוק מול הנתבעת 2 נרשמה גם על גבי כתב הסילוק מול הנתבעת 3. הגם שעובדתית נפלה טעות בטענת התובעת, יש בכך כדי ללמד על כוונתה של התובעת. אם נוסיף לכך את טענת התובעת כי חתמה על כתב הסילוק כדי שתוכל לקבל את דמי הביטוח בתוך זמן סביר, התוצאה היא כי אני מקבלת את גרסת התובעת כי כתב הסילוק אינו משקף את הסכמתה. חשוב לזכור כי הליך זה הוא הליך של תביעות קטנות אשר הצדדים אינם מיוצגים. התובעת היא אזרחית פשוטה שאינה בקיאה ברזי הביטוח והמשמעות המשפטית של כל פעולה שהיא עושה. במקרה כזה מצווה בית המשפט לדלות את הטענות המשפטיות מתוך העובדות הנטענות בפניו. דומה כי גם הנתבעת 3 מודעת לכך שחתימת התובעת על כתב הסילוק לא סתם את הגולל על תביעות התובעת כנגדה. במכתבה של הנתבעת 3 לנתבעת 2, מיום 17.09.03, דורשת הנתבעת 3 כי הנתבעת 2 תשלם לה את נזקיה בגין התאונה דנן. במכתב זה מציינת הנתבעת 3 בזו הלשון: "היות ובשלב זה לא נדרשנו לתשלום ירידת ערך על ידי מבוטחנו (התובעת דנן - מ.א.) אנו שומרים לעצמנו את הזכות לתבוע בעתיד בגין 'ירידת ערך', במידה ותתבע". אין צורך להכביר מילים - ממסמך זה עולה כי הנתבעת 3 עצמה יודעת כי התובעת דנן יכול שתתבע אותה בגין ירידת הערך והיא שומרת את זכותה לחזור אל הנתבעת 2 בגין פיצוי זה. אכן, התובעת בתביעה דנן, תובעת את ירידת הערך (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 02.05.04 שורה 18, דברי נציג הנתבעת 3). מתוך מכלול הנסיבות שלעיל מסקנתי היא כי הנתבעת 3 לא פעלה במקרה דנן בהתאם לכללים הראויים לתשלום הפיצוי. היא שילמה לתובעת את הסכום שאינו שנוי במחלוקת תוך שהיא מתיימרת להחתים אותה על מסמך המונע לכאורה מן התובעת לתבוע או לדרוש כל סכום נוסף. בתוך כך אני דוחה את טענת הנתבעת 3 כאילו המשא ומתן לא היה איתה אלא עם השמאי. בחוות דעת השמאי מציין השמאי כי הוא ניהל משא ומתן עם התובעת אולם השמאי אינו צד לעיסקה ואינו בעל אינטרס. אם ניהל השמאי משא ומתן הרי זה בשם הנתבעת 3 ועבור הנתבעת 3. מסכימה אני עם הנתבעת 3 כי מדובר בשיקולים של מדיניות משפטית. אך חמורה ביותר התוצאה לה קוראת הנתבעת 3 (סעיף 16 לסיכומיה) כאילו יהיה בכך כדי למנוע מחברות הביטוח לפצות את לקוחותיהם. המדיניות המשפטית הנכונה והראויה היא כפי שפרטתי לעיל, תוך הפרדה בין הסכומים שאינם שנויים במחלוקת לבין אלה ששנויים במחלוקת. על חברות הביטוח להתאים את עצמן למדיניות זו. ה"תוצאה" עליה מצביעה הנתבעת 3 (סעיף 16 לסיכומיה) לא תוצאה היא. אם ימנעו חברות הביטוח מן המבוטחים את הפיצוי המגיע להם (שאינו שנוי במחלוקת) יהיה זה בניגוד לאותם כללים ראויים אשר פורטו לעיל - הסכום שאינו שנוי במחלוקת צריך שישתלם ללא עיכוב וללא תנאי. לאור כל האמור אני קובעת כי להתחייבות התובעת אשר בכתב הסילוק אין כל ערך מחייב והתובעת רשאית להעלות כל טענה כנגד הנתבעת 3. לאור מסקנה זו אבדוק להלן את טענות התובעת אם יש בהן ממש. דרכים לחישוב הפיצוי - כאשר רכב נפגע מתאונה, קיימות מספר דרכים אשר על פיהן חברת הביטוח מפצה את המבוטח. כל דרך היא על פי הנסיבות של המקרה. בכל אחת מן הדרכים שולט עיקרון-על מנחה - על חברת הביטוח לפצות את המבוטח כגובה הנזק אשר נגרם לו. כך, מצבו של המבוטח לאחר התאונה צריך שיהיה זהה למצבו שלפני התאונה. כאשר רכב נפגע מתאונה והנזק אשר ניגרם לו אינו גבוה אין צורך להכביר מילים על כך שעל חברת הביטוח לשלם את דמי התיקון בניכוי ההשתתפות העצמית. באם יש ירידת ערך עליה לפצות את המבוטח גם כגובה ירידת הערך בניכוי ההשתתפות העצמית לירידת הערך, ככל שפרט זה נקבע בפוליסה. לעומת זאת, כאשר הנזק ברכב הינו גבוה הוא מוכרז כאובדן מוחלט, על חברת הביטוח לשלם למבוטח את מלוא ערך הרכב בניכוי ערך השרידים. במקרה כזה אין מנכים את דמי ההשתפות העצמית [סעיף 23 (א) לפוליסה התקנית ראה תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) תשמ"ו - 1986]. קיימים מקרים בהם הנזק ברכב אינו עולה כדי אובדן מוחלט ולמרות זאת, עקב הפגיעה החמורה, מבקש הלקוח לפצותו כאילו מדובר באובדן מוחלט. מקרה זה נקרא "אובדן להלכה". המקרה דנן הוא מקרה שכזה. במקרה של אובדן להלכה מוכנה אני להסכים כי ניתן לדרוש מן המבוטח ויתור כל שהוא שכן, אחרי הכל לא קיימת לו זכות כי הרכב יוכר כאובדן מוחלט. אך גם דרישה לגיטימית זו לויתור צריך שתהיה כפופה לכללים של ניהול מו"מ בתום לב ובדרך המקובלת. חובת תום הלב חלה, על אחת כמה וכמה במקרה כגון זה כאשר אחד הצדדים (חברת הביטוח) הוא בעל הידע ובעל הניסיון ואילו הצד האחר (המבוטח) חסר כל ידע והבנה והוא זקוק לכסף נואשות. חישוב הפיצוי במקרה דנן - מקריאת החומר שבפני ובעיקר טיעוני הנתבעת 3, הגעתי למסקנה כי הנתבעת 3 לא פעלה בתום לב ואם זו "הדרך המקובלת" אצל חברות הביטוח הרי שהיא אינה מקובלת כלל ועיקר. בפתח הדברים אני דוחה את טענת הנתבעת 3 (סעיף 9 לסיכומים) כאילו היא הפסידה סך של 16,977 ₪ כיוון שפיצתה את התובעת מעבר לעלות התיקון ואובדן הערך. הנתבעת 3 שכחה לציין בסעיף זה כי הרכב הועבר לרשותה ולבעלותה והפרש זה מהווה בפועל "תשלום" עבור הרכב. כפי שנראה להלן, תשלום עם רווח. אני דוחה גם את טענת הנתבעת כאילו "רצונה העיקרי" של התובעת הוא שהביא אותה להסכים לכך שהרכב יוכר כאובדן להלכה (סעיף 9 לסיכומים) אני דוחה גם את טענת הנתבעת 3 כאילו "עשתה טובה" לתובעת בכך שהסכימה (סעיף 7 לסיכומי הנתבעת 3) כפי שנראה להלן, הנתבעת 3 הרוויחה מכך. אין מחלוקת כי במקרה דנן הרכב נרכש על ידי הנתבעת 3 לא לשם תיקונו אלא לשם מכירתו כשרידים. עובדה זו עולה בבירור ממכתבה של הנתבעת 3 אל הנתבעת 2 (נ/3 מיום 17.09.03). ערך השרידים, על פי מכתב זה עומד על סך של 25,900 ₪ - המחיר אשר קיבלה הנתבעת 3 עבור השרידים של רכב התובעת. מחוות הדעת של השמאי (עמ' אחרון) עולה כי במועד מתן חוות הדעת (24.08.03) כבר הועברו השרידים למר יהודה יזדי תוך התחייבות כי תמורתם תועבר לנתבעת 3. כלומר, במועד זה כבר ידעה הנתבעת 3 את התמורה אשר תקבל עבור שרידים אלה, שהרי השרידים הועברו למר יזדי בהסתמך על הסכם בין יזדי לנתבעת 3. הסכם אשר נכרת, מן הסתם, עוד קודם לכן. מכאן כי בעת שהתובעת חתמה על כתב הסילוק היה על הנתבעת 3 להביא לידיעתה את ערך השרידים ולשכלל בגובה הפיצוי את ערך זה. ממה נפשך. הנתבעת 3 הרי הרוויחה פעמיים. פעם מכך שהפחיתה לתובעת את סכום הפיצוי המגיע לה, בסכום של 6,336 ₪ נשוא הליך זה. ופעם מכך שמכרה את השרידים. עולה מכך שהנתבעת 3 "ניזוקה" בסך של 17,995 ₪ בלבד (ראה נ/3). מאידך, לו היה הרכב מתוקן באופן רגיל היה על הנתבעת 3 לשלם לתובעת סך של 27,018 ₪ (ראה סעיף 8 לסיכומי הנתבעת 3). מכאן כי העובדה שהתובעת החליטה שלא לתקן את הרכב וביקשה כי הרכב יוכר כאובדן להלכה, הביא לנתבעת 3 רווח של למעלה מ-9,000 ₪. ודוק. כבר ציינתי לעיל כי כאשר מדובר באובדן להלכה איני רואה פסול בכך שהצדדים מנהלים משא ומתן ויתכן גם מקרים בהם יסכים המבוטח לקבל מחיר מופחת כדי לזכות בהכרה של "אובדן להלכה" ולהמנע מן הצורך בתיקון הרכב. אולם, משא ומתן זה צריך שיהיה כאשר כל העובדות פרושות בפני המבוטח. במקרה דנן, אין בליבי ספק כי הנתבעת 3 הציגה לתובעת מצג כפי שהוצג לי (סעיף 9 לסיכומים), כאילו לנתבעת 3 נגרמים הפסדים בגין ההכרה ברכב באובדן להלכה וכאילו הנתבעת 3 "עושה טובה" לתובעת עקב "רצונה העיקש" של זו (סעיף 9 לסיכומים). ברור כי התובעת, אשר רצתה בהכרה של הרכב כאובדן להלכה, הסכימה להפחית מן הפיצוי המגיע לה כדי להקטין את "הפסדיה" של הנתבעת 3. לו היתה התובעת יודעת כי הנתבעת 3 מרוויחה מכך שהרכב מוכר כאובדן להלכה לא היתה מוכנה להגדיל את רווחיה של הנתבעת 3 על חשבון הפסד שלה עצמה. לאור האמור לעיל מסקנתי היא כי הנתבעת 3 ניהלה את המשא ומתן עם התובעת תוך שהסתירה ממנה עובדות רלוונטיות וחשובות (ראה סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973). יוער כי גם אלמלא הייתי מוצאת לנכון לבטל את כתב הסילוק בנימוקים שלעיל, הייתי מורה על ביטולו מן הנימוקים דכאן. סיכומו של עניין, אני קובעת כי הנתבעת 3 תשיב לתובעת סך של 6,336 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.08.03 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת 3 לתובעת סך של 1000 ₪ הוצאות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.12.03 ועד ליום התשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבעות 1 ו - 2 נדחית ללא צו להוצאות. מסמכיםכתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעות