פסק דין 1. הקדמה: פלוני נפגע בתאונת עבודה ודורש פיצויים בגין נזקי גופו, הן ממעבידתו והן ממבטחתה בביטוח חבות המעביד. המעבידה, נמצאת, מזה זמן, בהליכי פירוק וככזו, לא שיתפה פעולה עם מבטחתה. הצדדים הסכימו כי הפיצוי שהתובע זכאי לו יעמוד על סך -.14,500 ₪ בצירוף שכ"ט, מע"מ והוצאות, דא עקא שסכום זה נופל מתחת לסכום "ההשתתפות העצמית", שנקבע בפוליסה. בנסיבות לעיל, שתי שאלות כבדות מציגות עצמן ודורשות הכרעה; האחת: האם אי שיתוף פעולה של המעבידה הנ"ל - המבוטחת - ואי היענותה למכתבי המבטחת, מהווה הפרת תנאי הפוליסה המפקיעה את הפוליסה או גורמת לאי חלותה על המקרה? השניה: האם המבטחת חבה כלפי פלוני בסכום הפיצוי, הגם שסכום הפיצוי המוסכם, נמוך מסכום ההשתתפות העצמית שנקבע בפוליסה? שתי השאלות לעיל הן הציר שסביבו יירקם פסק הדין להלן. 2. עובדות המקרה: התובע, מסגר, יליד 1955, עבד במועדים הרלוונטים אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: "המעבידה" או "המבוטחת"), בתנאי רעש מזיק, דבר שגרם לנכות צמיתה בשמיעתו. בתקופה הרלוונטית, המעבידה היתה מבוטחת אצל הנתבעת מס' 2 (להלן: "המבטחת") בפוליסה לביטוח חבות המעביד, במסגרתה צויינו שתי תניות חשובות לענייננו: האחת - תניה המטילה חובה על המבוטחת להודיע למבטחת אודות קרות מקרה ביטוח, ולשתף פעולה עם המבטחת לצורך בירור החבות. השניה - תניה הקובעת כי המבוטחת תשא בהשתתפות עצמית בסך 4,500$ הראשונים מכל תביעה ותביעה. בדיון שהתקיים בפני ביום 13/3/03, ומשפני הדברים נראו כנ"ל, הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמה ביניהם בזאת הלשון: "ב"כ הצדדים: אנו מסכימים שסכום הנזק ייקבע כפי הצעת בית המשפט, על סך -.14,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד, מע"מ ואגרה. אנו מבקשים להגיש סיכומים בשאלות המשפטיות שנותרו במחלוקת והן: א. מי ישא בהשתתפות העצמית, המבוטח או המבטח, ביחסים כלפי התובע - צד ג'? ב. האם היעדר שיתוף פעולה מצד הנתבעת מס' 1 - המבוטחת - הנמצאת בפירוק, מהווה הפרה של תנאי הפוליסה, שמצדיקה אי חלותה של הפוליסה על המקרה?" הצדדים ביקשו להגיש סיכומי טענותיהם בהתאם לסיכום לעיל, וביקשו כי הכרעתי תנומק, כאשר אין מחלוקת שסכום הפיצוי הנ"ל - כפי המוסכם - נמוך מסכום ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסת הביטוח. ומשכך רצו - כך היה. 3. הערה לפני הדיון: הצדדים כיוונו את עיקר טענותיהם - ונראה כי לא בכדי - לשאלה השניה; שאלת חבות המבטחת כלפי הניזוק מקום שהפיצוי נמוך מסכום ההשתתפות העצמית. התובע אף לא התייחס בסיכומיו כלל ועיקר לשאלה הראשונה, שאלת אי שיתוף הפעולה של המבוטח, כאשר מנגד, הנתבעת ייחסה לשאלה זו כחצי עמוד בסיכומיה שהשתרעו על פי כחמשה עמודים. יוצא, וכך תהא התייחסותי בהמשך, כי השאלה הראשונה היא שאלה משנית שההכרעה בה תינתן בתימצות ואילו השאלה השניה תהא העיקר, והכרעתי בה תהא מנומקת ומפורטת, באריכות האומר. 4. השאלה הראשונה - אי שיתוף הפעולה מצד המבוטחת: מטיעוני הצדדים למדים אנו כי אי שיתוף הפעולה של המבוטחת נקלט בטיעוניהם כעובדה שאינה במחלוקת. המבטחת מבקשת להסיק כי יש בכך משום הפרת תנאי הפוליסה ולפיכך, היא עותרת שייקבע כי אין היא חבה על פי הפוליסה. דין הטענה להידחות גם מנימוקים פורמליים וגם מנימוקים מהותיים, כלהלן: א. הנימוקים הפורמליים: 1. טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה. 2. בישיבה שהתקיימה בפני ביום 9/12/02 הודיע ב"כ המבטחת בלשונו שלו כלהלן: "יש חוסר פעולה של הנתבעת מס' 1, אשר אין ממנה תגובה. אי שיתוף פעולה מהווה הפרת פוליסה". אף כי כנ"ל הצהיר, לא פעל ב"כ המבטחת לתיקון הגנתו ולהעלאת טענתו האמורה מפורשות בכתב ההגנה ומשכך, אין הוא רשאי להרחיב את חזית המחלוקת שבין הצדדים אל מעבר לטענות שבכתבי הטענות. 3. המבטחת ובא כוחה ייצגו - לפי כתב ההגנה ולפי הפרוטוקולים וכל כתבי הטענות, למעט הסיכומים - את שתי הנתבעות, ורק בהגיעם לסיכומים, החליטו להתנער מייצוג המבוטחת, מבלי לקבל רשות בית המשפט לכך. 4. המבטחת לא השתמשה בכלים המשפטיים העומדים לרשותה כדי לאכוף על מי שנתמנה למפרק המבוטחת, שכיום נמצאת בהליכי פירוק, את החובה לשתף פעולה, בהתחשב בעובדה שהמבוטחת עצמה נמצאת בהליכי הפירוק. ב. הנימוקים המהותיים: 1. הסעיפים הרלוונטים בנדון זה הם - בין היתר - סעיפים 22, 23 ו-24 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "החוק"), הקובעים את החובה המוטלת על המבוטח להודיע למבטחת אודות קרות מקרה ביטוח ולשתף פעולה לצורך בירור החבות, וכן קובעים כי אי קיום חובה זו עשוי להביא להפחתת חבות המבטח באופן שהוא לא יהא חייב בתגמולי ביטוח שאילו קויימה חובת שיתוף הפעולה, יכול היה המבטח להוכיח כי אינו חייב בהם. הפסיקה קבעה כי על המבטח להוכיח מהו הסכום שאילו קויים שיתוף פעולה יכול היה למנוע חבותו בגינו, אלא שהמבטחת במקרה דנא לא רק שלא הוכיחה מה ניתן להקטין מחבותה אלא אף לא טענה את הטענה. 2. מסעיפי החוק הנ"ל ניתן להסיק, חד משמעית, כי אי קיום שיתוף פעולה מצד המבוטח אינו גורר היעדר כיסוי ביטוחי או אי תחולה של הפוליסה, אלא - לכל היותר - יכול לגרום להפחתת חבות המבטח כמובהר לעיל, ולכן, "הסעד" המבוקש על ידי המבטחת - לקבוע שאין כיסוי ביטוחי - אינו מתאים ואינו הולם את הוראות החוק, ולכן, דין עתירה זו של המבטחת להידחות. 3. הפוליסה עצמה, אשר צורפה לסיכומי הנתבעת, מטילה חובה על המבוטחת להודיע על קרות מקרה ביטוח ברם אינה קובעת, בשום מקום, כי הפרת אותה חובה, תגרור אחריה אי חיסוי ביטוחי (היעדר כיסוי או אי תחולה של הפוליסה), ומשלא נאמר הדבר מפורשות בפוליסה, לא ניתן להוסיפו אליה לאחר קרות מקרה הביטוח, גם לפי כללי הפרשנות הכלליים, גם לפי כללי הפרשנות המתמקדים בפרשנות פוליסה וגם לאור כלל הפרשנות נגד המנסח. ג. סיכום פרק זה: העולה מכל המקובץ לעיל הוא אף אם נצא מתוך הנחה עובדתית שלא היה שיתוף פעולה מצד המבוטחת (הנחה עובדתית זו לא הוכחה משום שלא הוצגה שום ראיה בנדון זה אף שבסיכומי המבטחת נטען שצורפו מכתבים, ומכתבים כאלה לא צורפו). הרי אין בכך כדי לקבוע שאין כיסוי ביטוחי או שאין תחולה לפוליסה. יוצא, איפוא, כי דין הטענה להידחות, גם פורמלית וגם לגופה, ונותרנו עתה עם שאלה יחידה פתוחה, היא השאלה השניה - שאלת ההשתתפות העצמית - היא העיקר. 5. השאלה השניה - האם המבטח חב כלפי ניזוק גם בסכום ההשתתפות העצמית: א. פוליסה - מהי? הפוליסה שהוגדרה בסעיף 2 לחוק, היא חוזה ביטוח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח (פרמיה), לשלם, בקרות מקרה הביטוח תגמולי ביטוח למוטב. (סעיף 1 לחוק). הפוליסה - לפי הגדרתה בפוליסה דנא - כוללת גם הצעת הביטוח (שלא צורפה) גם את הרשימה וגם את התנאים הכלליים (שלדעתו, צורף חלק מהם). יוצא - ועל כך אין חולק לאור ריבוי הפסיקה בנדון - כי חוזה ביטוח אחריות הוא "חוזה לטובת אדם שלישי" במובנו בפרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים הכללי"). נודעת חשיבות בדיון דנא לסעיף 34 לחוק החוזים הכללי הקובע כלהלן: "34. הקניית הזכות חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן: "המוטב") מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמע מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". יוצא, איפוא, כי כוונת הצדדים לחוזה, כפי שהועלתה על הכתב בניסוח החוזה, משליכה על זכות המוטב ועשויה לקבוע את נפחה ואת ד' אמותיה, דבר התלוי, כאמור, בכוונת הצדדים לחוזה, כפי שקיבלה ביטויה בלשון החוזה. ב. האם מותר לקבוע השתתפות עצמית בפוליסה? שאלה זו מעלה התובע לאור הרישא של סעיף 56 (ג) לחוק, אשר חלה גם על ביטוח אחריות מכוח סעיף 67 לחוק, וזו קובעת כי חובת השיפוי או הפיצוי המוטלת על המבטח לא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה. לגישתו, משהוזכר בסעיפי החוק, סכום מקסימלי לביטוח (תקרת סכום הביטוח) ולא הוזכר - בשום מקום בחוק - עניין ההשתתפות העצמית, יש לראות בכך משום "הסדר שלילי" שמלמד על איסור לקבוע בפוליסה סכום כלשהו - נמוך ככל שהיה- אותו לא יכסה הביטוח או כי התחלת הכיסוי הביטוחי תהא החל מסכום מסויים מעל לאפס. לדעתי אין לקבל גישה זו. לא זו בלבד שהפרשנות המוצעת אינה עולה מנוסח הסעיף אלא גם משום שההשתתפות העצמית היא פרמטר חשוב וחיוני בתחום הביטוחי, ויש לה השלכות משמעותיות - נחוצות וחשובות - גם כלכליות וגם מבחינת תקנת הציבור, ומן הראוי - כעניין ערכי - כי תהיה קיימת כפי שיפורט בהמשך. יתרה מכך, כלל חשוב הוא כי תוכנו של חוזה חוקי, ובכלל זה גם פוליסת ביטוח, יהיה כרצון הצדדים, כפוף להוראות הדין ככל שאינן ברות התנאה, ובכלל זה, לא מן הנמנע שהצדדים יסכימו כי הכיסוי הביטוחי יתחיל מסכום כלשהו, כאשר כל נזק מתחת לאותו סכום לא יהא מכוסה על פי הפוליסה - אם כך רצון הצדדים וכך כתבו, כך יהיה. בנשימה אחת, עלינו להמשיך ולומר כי קיומה של ההשתתפות עצמית בפוליסה הוא עניין אחד ואילו המשמעות והפרשנות של אותו סעיף הקובע השתתפות עצמית והשלכותיו על זכויות המוטב, זהו עניין אחר, והדברים יובהרו בהמשך. ג. השתתפות עצמית - מהי? המונח "השתתפות עצמית" השגור בפיות העוסקים בתחום הביטוח, נולד ונוצר כדי להשיג מטרות מסויימות שתפורטנה להלן. בטרם נפרט מטרות ההשתתפות העצמית ננסה להגדיר את המונח, ובפתח הדברים נביא את ההגדרה שהפוליסה נשוא הדיון בפנינו התוותה בלשונה כלהלן: "השתתפות עצמית: הסכום בו ישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו על ידי המבטח עקב מקרה הביטוח..." בפוליסה דנא אין הגדרה למונח "סכום השיפוי" ברם מנוסח התנאים שצורפו לסיכומי המבטחת ניתן להבין כי משמעות המונח היא הסכום שהמבטח יפצה, או ישפה, את המוטב בגין נזקיו. לפי הנ"ל, ולפי הידוע לנו, השתתפות עצמית פירושה , באופן כללי ורחב, אותו סכום ראשוני מכל נזק או פיצוי, שהצדדים לפוליסה הסכימו וקבעו ביניהם כי המבוטח ישא בו. ביסוד קביעת ההשתתפות העצמית ידועות מספר מטרות משולבות אחת בשניה הקשורות לשיקולים כלכליים וגם לצורך השמירה על בטחון הציבור, המטרות העיקריות הינן כלהלן: 1. קביעת השתתפות עצמית גורמת להפחתת עלות הפרמיה שהמבוטח משלם למבטח, דבר שמאפשר למבטח להוזיל את הפרמיה, משמעותית. 2. ההשתתפות העצמית עשויה לשחרר את המבטח מטיפול באירועים שכיחים וטורדניים, אשר הנזק שנגרם בהם הוא נזק פעוט. 3. הטלת השתתפות עצמית תעודד את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות בעסקו ביודעו כי בכל אירוע נזק, ישא בעלות ההשתתפות העצמית ובכך, יהא בעל אינטרס לקיים אמצעי זהירות ולשמור על בטחון הציבור. ברי כי ההשתתפות העצמית נולדה ונוצרה כדי להגן ולמצוא את האיזון המתאים בין האינטרסים הכלכליים של המבוטח והמבטח, ואין לזכויות המוטב כל קשר להשתתפות העצמית. השאלה העולה היא האם ההסכם בין הצדדים מטיל אותו סכום ראשוני (השתתפות עצמית) על המבוטח במסגרת מערכת היחסים הפנים - חוזית (מבטח - מבוטח) כאשר כלפי המוטב שניהם חייבים יחד ולחוד או שמא החיוב בהשתתפות עצמית תקף גם במסגרת מערכת היחסים החיצונית - גם כלפי המוטב. ד. גישות הצדדים וטענותיהם: התובע טוען כי המבטח אינו רשאי - בשום אופן - לקזז סכום ההשתתפות העצמית מסכום הפיצוי משום שעניין ההשתתפות העצמית הוא - כמו עניין פרמיית הביטוח - נושא בין המבוטח למבטח שאינו נוגע לזכויות המוטב, ולכן אינו יכול לפגוע בזכויות המוטב, וזו טענה המועלית בהסתמך על פס"ד מצליח. מאידך, המבטחת טוענת כי הדין הכיר בשימור טענות המבטח כלפי המבוטח והתיר העלאתן גם במישור היחסים מבטח - מוטב, משקבע בסעיפים 68 ו-69לחוק כי טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי מבוטחו, תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי. בהסתמכו על הוראות הדין הנ"ל ועל הפסיקה כפי שתיסקר להלן, טען ב"כ המבטחת כי למבטחת עומדת כלפי מבוטחתה טענת ההשתתפות העצמית וכפועל יוצא מכך, עומדת לה הטענה - אותה טענה - כלפי המוטב, משום שהמוטב - כך לטענתו - אינו יכול לקבל זכויות מהפוליסה, יותר מאשר למבוטח יש, לשון אחרת, המבטחת צריכה לשלם את תגמולי הביטוח למבוטח והמבוטח - המזיק, ישלם אותו סכום למוטב, לכן, משעומדת למבטח טענת השתתפות עצמית כלפי מבוטחו, כך תעמוד לו גם כנגד המוטב, אשר זכויותיו על פי הפוליסה אינן יכולות להיות יותר מאשר זכויות המבוטח. ה. סקירת הפסיקה: אפתח כי לא מצאתי פסיקה של בית המשפט העליון העונה על השאלה אם המבטח חב בחבות הדדית, יחד ולחוד, עם המבוטח כלפי המוטב בסכום ההשתתפות העצמית או שמא סכום ההשתתפות העצמית הוא חיוב של המבוטח בנפרד, לבדו, כשהמבטח לא חב בפיצוי המוטב בגין אותו סכום ראשוני, עד לגובה סכום ההשתתפות העצמית. מאידך, בפסיקה של בתי המשפט השונים, וכך גם בספרות המקצועית, מצאתי כי הסתמנה גישה ברורה ואחידה לפיה חבותו של המבטח מתחילה מעבר לסכום ההשתתפות העצמית שנקבע בפוליסה כך שתקרת ההשתתפות העצמית היא רצפת חבות המבטח, לפי גישה זו, המבטח לא חב כלפי המוטב, בשום מקרה, בגין סכום ההשתתפות העצמית. כך למשל קבע כב' הנשיא (בדימוס) אברמוביץ בת.א. (מחוזי-נצרת) 403/89 צבי גיטר נגד חוץ גולן ואח': "...ניתן היה לקזז מכל סכום שהתובע זכאי לו בתובענה כלפי המבוטח, את שיעור ההשתתפות העצמית, ואין יסוד לעמדתו של ב"כ התובע בסיכומיו כאילו אין לראות בהשתתפות העצמית משום טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי מבוטח". כנ"ל היתה גישתו העקרונית - הערכית של כב' הנשיא אברמוביץ' אף שבאותו מקרה לא הוגשה הפוליסה ולא ניתן היה לעיין בנוסחה. גישתו הנ"ל של כב' הנשיא אברמוביץ' תואמת את גישתה של כב' השופטת שטמר בת.א. 260/92 (שלום-חיפה) קופלוביץ' נגד איילון גישה אשר אומצה על דעת הרכב כב' השופטים ד"ר ביין, וסרקרוג ונאמן בע"א (חיפה) 602/94 קופלוביץ' נגד איילון שם נקבע כי עד לתקרת סכום ההשתתפות העצמית, רק המבוטח חייב כלפי הניזוק - המוטב, ואילו חבות המבטח כלפי המוטב מתחילה מקום בו מסתיימת ההשתתפות העצמית. עוד נקבע שם כי זוהי גישה ראויה גם מבחינת מדיניות משפטית משום "שהמבטח אינו "אשם" לא באירוע התאונתי ולא בחדלות הפרעון של המבוטח ובאשר נוצר מצב של חדלות פרעון של המזיק, אין כל סיבה שהמבטח ישא באחריות לנזק שלא הוא גרם, מעבר למה שהתחייב בחוזה הביטוח". (שם - בסוף פסק הדין). הגישה לעיל אומצה על ידי כב' השופטת אסתר הלמן בת.א. 8337/97 מיכאל קריינס נגד קבוצת גלי בע"מ והפניקס הישראלי וקבעה כי המבטח אינו חב כלפי המוטב - הניזוק בפיצויים השווים לשיעור ההשתתפות העצמית וכי חבותו של המבטח כלפי המבוטח וכלפי המוטב חד היא וזו מתחילה רק אחרי ניכוי ההשתתפות העצמית מסכום הפיצוי. גישה זו התקבלה ואומצה גם בספרות המקצועית, כך למשל גישתו של המלומד יעקב קיהל בספרו, ביטוח חבות בישראל, המכללה לביטוח על שם יעקב שריר (מהדורה שניה, תשנ"ב - 1992) החל מעמ' 47, וכן, כך הגישה העקרונית המוזכרת בספר ששון - דיני ביטוח, מהדורה שניה, שם בעמ' 191-192 נכתב כלהלן: "רשאי מבטח להעלות כלפי הצד השלישי טענה שיש להפחית מתגמולי הביטוח את סכום ההשתתפות העצמית המוטל על המבוטח בהתאם לחוזה הביטוח... תוצאה זו מתבקשת הן מן הסיפא לסעיף 68 הנ"ל והן מן הציבור המחייב את המבטח לשלם לצד השלישי את התגמולים "שהמבטח חייב למבוטח". ברור שהמבטח אינו חייב לשלם למבוטח את ההשתתפות העצמית, טעם נוסף לתוצאה האמורה יימצא בעובדה שהביטוח בנוי, על פי רוב, מרבדים אחדים: האחד - הרובד התחתון - הוא סכום ההשתתפות העצמית, בין אם סכום זה קצוב בחוזה למקרה או לסדרת מקרים ובין אם הוא קבוע כאחוז מסויים מן הנזק; השני - הרובד האמצעי - הוא סכום הביטוח, לאמור: הסכום שמעבר ההשתתפות העצמית ועד תקרה מסויימת הקבועה בחוזה... השלישי- הרובד העליון - הוא יתרת הסכום או שיעור הנזק העולה על התקרה המוסכמת. כשם שאין לדרוש מן המבטח לשלם תגמולי ביטוח שסכומם עולה על שיעור השיפוי (הרובד השלישי), כך אין לדרוש שיישא בתשלום שיסודו ברובד הראשון, שכן לגביו נחשב המבוטח כמבטח של עצמו. הפסיקה מלמדת כי בתי המשפט אכן נוהגים להפחית מתגמולי הביטוח את שיעור ההשתתפות העצמית של המבוטח". כנ"ל היא הגישה בנדון דא הן בפסיקה והן בספרות המקצועית, ולא מצאתי אף פסק דין, מלבד אחד שלי, שאומר אחרת. ו. הערות לפסיקה, ביקורת על הגישה והכרעה ערכית: הואיל ובביטוח עסקינן, עניין אשמו של מבטח הוא עניין זר, שאינו רלוונטי. השאלה אינה יכולה להיות אם המבטח אשם אם לאו - בין אם בעצם קרות מקרה הביטוח ובין אם בחדלות פרעונו של המבוטח. השאלה היא אחת: האם אותו נזק שנגרם הוא סיכון המבוטח על פי הפוליסה שמא לאו? כאמור, עסקינן בחוזה ביטוח, שהוא חוזה לטובת אדם שלישי ועניין לנו בפרשנות הסעיף שקובע את נושא ההשתתפות העצמית, כפי כוונת הצדדים העולה מנוסח התניה ומלשון החוזה. לדעתי, לא מן הנמנע כי יקום מצב בו המבטח והמבוטח יסכימו ביניהם, בחוזה, כי תמורת פרמיה נוספת, אחריותו של המבטח כלפי המוטב תתחיל מסכום אפס ואילו ביחסים בין המבטח למבוטח ישתתף המבוטח בסכום ראשוני כלשהו. ואם כך הסכימו, יהא המבטח והמבוטח חבים, יחד ולחוד, כלפי המוטב גם בסכום ההשתתפות העצמית, אף שהמבטח יכול - לפי חוזה הביטוח - לדרוש מהמבוטח לשפותו בסכום ההשתתפות העצמית. אמנם, ועל כך אין חולק, זכויותיו של המוטב נקבעות בחוזה, לפי הסיכום שבין הצדדים לחוזה, והמוטב לא יוכל לדרוש זכויות מעבר למה שהוענק לו בפוליסת הביטוח. לכן, השאלה היא מהן זכויותיו של המוטב על פי הפוליסה, לפי התנאים שבה, לפי לשונה ולפי הפרשנות הנכונה לניסוחה. סיכומו של עניין, חבותו של המבטח במערכת היחסים החיצונית - כלפי המוטב - תיקבע על פי התנסחות הצדדים לחוזה הביטוח בדבר ההשתתפות העצמית, כוונה שתיקבע על פי כללי הפרשנות המקובלים. זכותו של המבטח לקבוע השתתפות עצמית של המבוטח, ואם זו זכותו - זכותו גם לוותר עליה. כך רואים אנו, לא אחת, פוליסות בלי השתתפות עצמית כלל, וכך אנו נראה שיש פוליסות הקובעות כי חבות המבטח כלפי המוטב מתחילה רק מעבר לסכום ההשתתפות העצמית וכך גם יכולה להיות פוליסה הקובעת מעמד שונה למבטח, כאשר, מחד גיסא, במערכת היחסים הפנימית (מבטח - מבוטח), מטילה על המבוטח השתתפות עצמית, ואילו - מאידך - במערכת היחסים החיצונית (מבטח מבוטח - מוטב), קובעת הפוליסה כי שני הצדדים (המבטח והמבוטח) חייבים יחד ולחוד כלפי המוטב גם בסכום ההשתתפות העצמית. יוצא כי הגישה המפורטת בפסיקה ובספרות המקצועית שהזכרתי לעיל מקובלת עלי, כל עוד כך נותנת הפרשנות הנכונה של התניה שבפוליסה, הקובעת השתתפות עצמית, ברם אם הגישה אומרת שבכל מקום בו נקבעה בפוליסה השתתפות עצמית הרי חבות המבטח כלפי המוטב מתחילה רק מעבר להשתתפות העצמית, מבלי להתחשב בכוונת הצדדים ובפרשנות אותה תניה, הרי - כך דעתי - הגישה אינה יכולה להיות נכונה. ז. מן הכלל אל הפרט: כאמור, זכותם של הצדדים לפוליסה לתחום את אמות הסיכון או האינטרס המבוטח ולקבוע מה יהא בחסות הפוליסה ומה לא. זכותם לקבוע את תקרת סכום הביטוח וכך זכותם לקבוע את רצפת סכום הביטוח אם זו תהיה באפס או תחל בעשרת אלפים או בכל סכום אחר. זכות המבטח להשתתפות עצמית היא זכות שהמבטח רשאי לוותר עליה, אם מצא כי נכון לעשות זאת משיקולים כלכליים (כגון: תוספת פרמיה, זכייה בתיק ביטוחים גדול וכו'), הרי המניע העיקרי של הביטוח מבחינת הצדדים לחוזה ביטוח, הוא מניע כלכלי, והואיל וכך, תיחום חסות הביטוח נקבעת על פי הסכמת הצדדים הלוקחת בחשבון את האינטרסים הכלכליים שלהם ולפי הסיכון המבוטח כך תיקבע הפרמיה. כללי הפרשנות ידועים לנו, לרבות כלל הפרשנות נגד המנסח. ברם, במקרה זה עלינו לזכור תמיד כי בביטוח עסקינן, וכי השיקולים בקביעת ההשתתפות העצמית הם שיקולים כלכליים של הצדדים לחוזה שאין למוטב כל קשר או נגיעה אליהם, ולכן, כך דעתי העקרונית, יש לפרש את התניה בפוליסה בצורה דווקנית ולא להכניס לתוכה מה שלא נאמר בה מפורשות, כדי לשמור על זכויותיו של המוטב הצד השלישי - שלא היה שותף לניסוח החוזה. בטרם נגיע למלאכת הפרשנות, נצטט תחילה את נוסח התניות הרלוונטיות כפי שנוסחו בפוליסה, שהיא פוליסה לביטוח חבות המעביד, שם, ברשימה, הוסכם כך: "המבוטח ישא בהשתתפות עצמית בסך -.4,500$ הראשונים מכל תביעה ותביעה. הגבלת אחריות החברה אחריות החברה על פי פוליסה זאת לא תעלה על הסכומים הנקובים להלן..." המונח השתתפות עצמית הוגדר בתנאים הכלליים של הפוליסה (הז'קט) בזו הלשון: "הסכום בו יישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו על ידי המבטח עקב מקרה הביטוח..." אקדים אחרית לראשית ואומר כי לדעתי, הפרשנות הסבירה והנכונה להתנסחות הנ"ל, אשר נוסחה על ידי המבטחת ואולי בשיתוף המבוטחת, היא כי המבטח והמבוטח חבים יחדיו כלפי המוטב בסכום ההשתתפות העצמית אף כי במערכת היחסים הפנימיים בין המבטח למבוטח, המבוטח חייב לשפות את המבטח בסכום ההשתתפות העצמית. מסקנתי האמורה והפרשנות הסבירה והנכונה הנ"ל נסמכת, בין היתר, על הנימוקים שלהלן: 1. עצם הביטוי "השתתפות עצמית" בהקשר של חוזה לטובת צד ג', משמעותו שצד אחד לחוזה - הוא המבוטח - ישתתף בחיוב של הצד השני - המבטח - כלפי המוטב, כך שעצם המונח "השתתפות" מוביל לפרשנות של חיוב משותף והדדי. 2. תמיכה וסימוכין לפרשנות זו ניתן לראות בהגדרת המונח השתתפות עצמית שבתנאי הפוליסה, שם נאמר כי ההשתתפות העצמית היא "הסכום בו יישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו על ידי המבטח עקב מקרה הביטוח". (ההדגשה שלי). הפרשנות הסבירה היחידה לניסוח לעיל היא כי סכום השיפוי או הפיצוי למוטב ישולם כולו על ידי המבטח, ומתוך סכום זה, יישא המבוטח בסכום ההשתתפות העצמית, כך שלפי לשון התניה, המבטח נטל על עצמו התחייבות לשלם את מלוא סכום השיפוי, ומתוך סכום זה ישתתף המבוטח בסכום ההשתתפות העצמית. 3. עוד תימוכין לפרשנות לעיל רואים אנו בשוני שבהתנסחות המבטחת עצמה בתנאי רשימת הפוליסה, מקום שהמבטחת רצתה לקבוע שאין חיוב יחד ולחוד עם המבוטח, כך כתבה: "הגבלת אחריות החברה אחריות החברה על פי פוליסה זאת לא תעלה על הסכומים הנקובים להלן..." עינינו הרואות, מקום שהמבטחת רצתה לקבוע חיוב בנפרד, כתב זאת מפורשות וקבעה כי אחריותה לא תעלה מעל לסכום הביטוח, כאשר, מאידך, התנסחות הפוליסה בעניין ההשתתפות העצמית היתה התנסחות שונה לחלוטין, כפי שצוטט לעיל. מאידך, לא זו בלבד, שהמבטחת לא כתבה, בשום מקום, כי אחריותה לא תיפול מתקרת סכום ההשתתפות העצמית, אלא אף קראה לאותו "רובד ראשון" במונח "השתתפות עצמית" ונקטה לשון: "המבוטח יישא בהשתתפות עצמית בסך -.4,500$ הראשוניים מכל תביעה". וכשפונים להגדרת המונח השתתפות עצמית בתנאים הכלליים, תוך שילוב נוסח ההתניה שברשימה לתוך לשון הגדרת המונח השתתפות עצמית שבתנאים הכלליים, מקבלים התנסחות כזו: "המבוטח ישא בסך -.4,500$ הראשונים מכל תביעה ותביעה, מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו על ידי המבטח עקב מקרה הביטוח..." יוצא כי המבטח מכיר בחובתו לשלם את כל סכום השיפוי למוטב ובזכותו לדרוש מהמבוטח סכום ההשתתפות העצמית מתוך הסכום שהוא שילם למוטב. מלשון ההתניות לעיל נראה כי כך היתה כוונת הצדדים בעת רכישת הביטוח (תשלום הפרמיה כנגד נטילת הסיכון). 4. הפרשנות לעיל תואמת את כללי הפרשנות, לרבות הכלל של פרשנות נגד הנסח וכן הכלל שלפיו יש לפרש את החוזה כמקים זכות ולא כשולל זכות. כלל פרשנות אחרון זה מקבל משנה תוקף במקרה דנא משום שמדובר בזכותו של מוטב - צד שלישי, אשר לא היה מעורב בניסוח החוזה, ומשום שפרשנות אחרת לא רק תהיה מאולצת, אלא אף תשלול את זכותו של המוטב הניזוק לקבל פיצויים על פי הזכות העקרונית שלשמה נעשה ונועד החוזה - הוא הפוליסה. 5. הנימוק (ד) לעיל מביא אותי להוסיף ולהעיר לנימוק עליו הסתמך כב' השופט ד"ר ביין בפרשת קופלוביץ' הנ"ל, נימוק "האשם" שציינתי כבר כי הוא זר למערכת יחסים ביטוחיים. כפי שהמבטח אינו אשם בחדלות פרעונו של המבוטח כך גם המוטב הניזוק. מאידך, המבטח מכר למבוטח ביטוח וקיבל עבור כך מחיר שהוא קבע, היא הפרמיה. הפרמיה שהמבטח קיבל היא למעשה מחיר הסיכון שנטל על עצמו, שבקרות מקרה הביטוח יפצה את הניזוק. אם נכניס למערכת היחסים דנא את מבחן "מידת האשמה", נמצא כי שניהם - גם המבטח וגם המוטב- אינם אשמים בחדלות פרעונו של המבוטח המזיק, ברם, המבטח קיבל תמורה עבור הסיכון ואילו הניזוק לא קיבל שום תמורה ונותר עם נזקו. הפרשנות המוצעת על ידי לעיל, מבחינת המדיניות המשפטית, נכונה ומשתלבת, יד ביד, עם עיקרון פיזור הנזק שביסוד דיני הביטוח, ומתחשבת באינטרסים הכלכליים והחברתיים של המבוטח (ששילם פרמיה עבור רכישת הביטוח), המבטח (שקיבל תמורה עבור נטילת הסיכון) והניזוק המוטב (אשר נפגע ונגרמו לו נזקים). עוד יש להוסיף כי המסקנה אליה הגעתי לעיל אין בכוחה לגרוע מנימוק תקנת הציבור, שבבסיס הטלת ההשתתפות העצמית, הרי אילו המבוטח עודנו פעיל יהיה עליו לשאת, ביחסים בינו לבין המבטח, בגובה ההשתתפות העצמית ולכן עדיין יהיה עליו לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע תאונות. ח. סיכום פרק זה: על יסוד הנימוקים לעיל ניתן לומר כי היקף חבותו של המבטח כלפי המוטב הניזוק לפיצויים ייקבע לפי תנאי הפוליסה ולפי הפרשנות הראויה והנכונה, הן החבות בכלל והן החבות לגבי סכום פיצוי הנופל בתוך ההשתתפות העצמית של המבטח. פוליסת ביטוח היא "מוצר" שהמבטחת מוכרת למבוטח ותמורתו המבוטח משלם פרמיה הנקבעת על פי היקף הסיכון, המבוטח. מצאנו סוג אחד של פוליסות שתמורת תוספת פרמיה, נקבע בהן כי אין השתתפות עצמית כלל על המבוטח. מצאנו סוג שני של פוליסות שתמורת הפחתת פרמיה, נקבע בהן כי בסכום ההשתתפות העצמית יחוב המבוטח, ורק הוא, כלפי המוטב כאשר חבותו של המבטח תחל לגבי סכום פיצוי העולה מעל להשתתפות העצמית ונופל מסכום הביטוח המקסימלי. ועוד מצאנו סוג שלישי של פוליסות שתמורת הפרמיה, נקבע בהן כי חבותם של המבוטח והמבטח כלפי המוטב היא חבות הדדית, יחד ולחוד, החל מהשקל הראשון ועד לסכום הביטוח המקסימלי, ואילו במערכת היחסים הפנימית בין המבטח למבוטח, מתחייב המבוטח לשפות את המבטח עד לגובה ההשתתפות העצמית. בסוג זה של פוליסות, המבטחת אינה יכולה להעלות טענת ניכוי או קיזוז ההשתתפות העצמית מסכום הפיצוי לו זכאי המוטב משום שזהו חלק מהסיכון שהמבטחת נטלה על עצמה ועבורו קיבלה תמורה - תוספת פרמיה - כאשר סיכון זה מתבטא בכך שבעת דרישת ההשתתפות העצמית, המבוטח לא יוכל לסלק את חובו למבטח. סוג הפוליסה נקבע על פי כוונת הצדדים כפי שמתבטאת בלשון תנאי הפוליסה כאשר הפרשנות של פוליסה תעשה לפי כללי הפרשנות הרגילים, מבלי שתיפגענה המטרות שבסיס קיומה וקביעתה של ההשתתפות העצמית. במקרה דנא מצאתי כי הפרשנות הנכונה היא ששתי הנתבעות, המבוטחת (המעבידה) והמבטחת נטלו על עצמן להיות חייבות במערכת היחסים החיצונית כלפי המוטב, יחד ולחוד, לפצותו בגין נזקיו החל מהשקל הראשון, אף שזכות המבטחת לדרוש מהמבוטחת שיפוי בגין פיצוי והוצאות שהיא - המבטחת - שילמה, עד לגובה ההשתתפות העצמית שבפוליסה. באשר לעניין הפרמיה - האם שולמה תוספת או לא - הרי ברור כי המידע כולו בידי המבטחת וזו לא טרחה להגיש או להוכיח דבר בנדון ואף לא העלתה את הטענה, ומשלא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, ייזקף הדבר לחובתה. 6. סיום: אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את שתי הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של -.14,000 ₪ בצירוף 17% שכ"ט ומע"מ כחוק וכן בתוספת סך של -.600 ₪ אגרה שהתובע שילם עם הגשת תביעתו. הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 13/3/03 (היום בו הודיעו הצדדים על ההסכם העקרוני) ועד ליום התשלום המלא בפועל. אף שהצדדים שמרו לעצמם זכות לבקש פטור מתשלום יתרת אגרה, הם לא ביקשו, לכן, יתרת האגרה בתיק זה תחול ותשולם על ידי הנתבעות, יחד ולחוד. פיצוייםביטוח חבות מעבידיםהשתתפות עצמית