פסק דין 1. שתי התביעות שבפני והבקשות להכיר בהן כתובענות ייצוגיות, לפי חוק הפיקוח על עסקי בטוח 1981 (להלן: חוק הבטוח), עניינן, בגביית יתר ושלא כדין, של מס בולים מהמבקשים, לטענתם, בגין הפוליסות שמנפיקות חברות בטוח והמשיבות בכלל זה. המבקשים בשתי הבקשות מבוטחים אצל שתי המשיבות, על פי פוליסות בטוח שהוצאו להם, על פי בקשתם, (בטוחי רכב ובטוח דירה ותכולתה). בגין פוליסות אלה שילמו המבקשים מס בולים בשיעורים שנדרשו מהם ע"י המשיבות, היינו 1.5% מדמי הבטוח הכוללים. המבקשים לא ערערו על דרישת התשלום, שכן סמכו על המשיבות שהציגו עצמן בפניהם כחברות בטוח אמינות ומנוסות. לימים התברר למבקשים (או לבאי כוחם), כי שתי חברות הבטוח גבו מהם וממבוטחים רבים אחרים, מס בולים בשיעורים גבוהים מאלה המתחייבים על פי חוק מס בולים על מסמכים 1961, וכי כלל לא ברור אם כל הסכומים שנגבו, הועברו לאוצר המדינה כמתחייב על פי החוק. מכאן ועד הגשת התובענות האישיות ע"י המבקשים נגד שתי חברות הבטוח, בשני כתבי תביעה נפרדים, ובעיקר הגשת הבקשות להכיר בהן כתובענות ייצוגיות - קצרה הדרך. בהסכמת הצדדים הוריתי (בהחלטתי מיום 9.5.03), על אחוד הדיון בתובענות ובבקשות, שכן עניינן דומה אם לא זהה. פסק דין זה יתייחס, איפוא, לשתי הבקשות להכיר בתביעות כתובענות ייצוגיות. 2. טוענים המבקשים כי מס הבולים הנגבה ע"י המשיבות מחושב על בסיס דמי הבטוח, הנגבים מהם וממבוטחים אחרים. אלה כוללים, בנוסף לפרמיה, גם דמי רישום, דמי פוליסה ותשלומים אחרים המכונים "דמים", כמפורט בפוליסה או בהסכם הבטוח. משכך שעור מס הבולים שנגבה מהם גבוה יותר מהמתחייב על פי החוק, הקובע בס' 12 (ד) לתוספת הראשונה של החוק, כי מס הבולים על פוליסות בטוח יהיה בשיעור 1.5% מסכום הפרמיה בלבד, ללא שיובאו בחשבון ה"דמים" האחרים המתווספים לסכום הפרמיה. בכך הפרו המשיבות, לטענת המבקשים, את חובת הנאמנות שלהן כלפיהם וכלפי שאר מבוטחיה, הטעו אותם וגבו מהם מס ביתר, אשר אין כל ודאות שהגיע ליעדו היינו לאוצר המדינה. לפי חישובים שערכו המבקשים, גביית יתר זו מסתכמת בעשרות בודדות של שקלים לכל פוליסה לבטוח דירה ו/או רכב, אך מצטברת למיליוני שקלים של גביית יתר שלא כדין מכל המבוטחים של המשיבות. המשיבות חולקות על טענות אלה של המבקשים. מדובר לטענתן, בפרשנות מוטעית ו"אנכרוניסטית" שנתנו המבקשים למונח "פרמיה" בס' 12 הנ"ל, וכי בכל מקרה, אף אם נכונה פרשנות המבקשים, אין בכך כדי להצדיק הכרה בתביעתם כתובענה ייצוגית. כך על יסוד שורה של טעמים וטענות אותם פרטו בתגובתן לבקשות ובכתב הסיכומים. 3. המבקשים מבססים את בקשתם לאשור תביעתם כתובענה ייצוגית על הוראת ס' 55 לחוק הפקוח הנ"ל שזו לשונו: "55 איסור תאור מטעה (א) מבטח או סוכן בטוח לא יתאר תאור מטעה עסקת בטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תאור מטעה בפרסום לצבור. (ב) לענין זה 'תאור מטעה' - תאור הנותן בעל פה, בכתב, בדפוס שיש בו כדי להטעות בענין מהותי בעסקה. בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה: כאן מונה המחוקק שורה של עניינים ונושאים אותם הוא רואה כמהותיים לעסקה. בין השאר מונה הוא את העניינים הבאים: ................... (2) מהותה של עסקת הבטוח, היקף הכסוי הבטוחי, הסייגים לו והתנאים המוקדמים לקיומו. ................... (4) דמי הבטוח ותשלומים אחרים שעל המבוטח לשלם, לרבות דמי הבטוח מקסימליים המותרים על פי דין ושעור הרבית על האשראי שניתן לתשלומים לפי חשוב שנתי. (5) דמי הבטוח בהשוואה לדמי הבטוח הרגילים או המקובלים או שנדרשו בעבר, לגבי אותו מבטח ולגבי מבטחים אחרים. ..................." המחוקק איפשר למבוטח, אשר הוטעה ע"י חב' בטוח ו/או סוכן בטוח, ב"ענין מהותי בעסקה", כאמור לעיל, (כמו גם במקרים אחרים המנויים בפרק ה' לחוק הפקוח, או בס' 39, 38 שבו) לתבוע בשמו ובשם מבוטחים אחרים את נזקיהם, במסגרת תובענה ייצוגית, בכפוף לקבלת אשורו של בית המשפט ולקיום התנאים המנויים בפרק ה' (1) לחוק. בקשת המבקשים, מבוססת, איפוא, כאמור, על עילת ההטעיה המנויה בס' 55 לחוק הנ"ל ועליה בלבד. יש לבחון, אם כך, האם עלה בידיהם להראות, ולו לכאורה, כי מדובר, במקרה זה, במעשה הטעיה אסור לאמור: האם גביית היתר של מס הבולים, אם היתה גביה יתר, יש בה משום מעשה הטעיה אסור, כמשמעותו של מונח זה בס' 55 הנ"ל. 4. עיון בהוראת ס' 55 הנ"ל מבהיר מהי הטעיה אסורה על פי החוק. כל תאור שיש בו "כדי להטעות בענין מהותי בעסקה" אסור, לרבות תאור או פרוט מטעה בדבר דמי הבטוח ותשלומים אחרים שעל המבוטח לשלם (ס.ק. (4), הטעיה בדבר מהותה של עסקת בטוח והקף הכיסוי הבטוחי (ס.ק. 2 לעיל) ואף הטעיה כאמור בס.ק. 5 הנ"ל, או בשאר סעיפי המשנה של ס' 55 (ב). 5. האם העובדה שהמשיבות גבו מס בולים ביתר, היינו כ-1.5% מדמי הבטוח במקום 1.5% מהפרמיה בלבד, הוא מבחינת הטעיית הלקוח "בעניין מהותי בעסקה"? אינני סבור כך. המשיבות מחשבות את שיעור מס הבולים על בסיס דמי הבטוח הכוללים שהן גובות ממבוטחיהן. דמי בטוח אלה כוללים את מרכיב הפרמיה וסכומים נוספים הבאים לכסות הוצאות אחרות של המבטח, כמו דמי רשום דמי פוליסה וכדומה (דמים). טוענים המבקשים כי לפי ס' 12 (ד) לתוספת הראשונה לחוק מס בולים על מסמכים 1961, יש לגבות את מס הבולים בשיעור הנ"ל מסכום הפרמיה בלבד ולא מהסכום הכולל של דמי הבטוח. לכאורה יש ממש בטענתם שכן הוראת ס' 12 (ד) הנ"ל נוקבת במונח "פרמיה" ולא במונח "דמי בטוח" שכולל, כאמור, תשלומים נוספים למבטח. אלא שהצדדים נחלקו ביניהם בשאלה מהי הפרשנות שיש ליתן למונח פרמיה המופיע בסעיף 12 (ד) הנ"ל. מחלוקת זו לגיטימית היא, שכן אין בחוק מס בולים ואף לא בתוספת הראשונה שלו, כל אבחנה בין המונח פרמיה לבין תשלומים נוספים אחרים הנגבים מהמבוטחים המכונים, כאמור, דמים. ב"כ המבקשים מצביע, אמנם, על קיומה של אבחנה בין המונח פרמיה לבין תשלומים אחרים, הקיימת בתקנות הפקוח על עסקי בטוח (תנאי חוזה לבטוח דירות (תכולתן) 1986 (תק' 20) כמו גם בתקנות הפיקוח על עסקי בטוח (תנאי חוזה לבטוח רכב פרטי) 1986 (תק' 22), אך אין בכך, לדעתי, כדי לתמוך דווקא בפרשנות שהציעו המבקשים. נהפוך הוא: מעיון בתקנות הנ"ל, עליהן הצביע ב"כ המבקשים, עולה כי מחוקק המשנה ביקש למעשה ל"אחד" את שני המונחים המקובלים בשוק הבטוח, או במערכת היחסים הפנימית בין חב' הבטוח לבין עצמן ובינן לבין סוכניהן, לשם עריכת ההתחשבנות ביניהם. בכך ביקש הוא להתייחס לכל התשלומים של המבוטח עבור פוליסת בטוח (למעט מס הבולים שאינו מגיע לכיס המבטח) כאל מקשה אחת, או "יחידת תשלום" אחת. כך ניתן להסיק הן מהוראת תק' 20 הנ"ל הקובעת כי "דמי הביטוח הינם הפרמיה כולל הדמים המשתלמים למבטח וכן המסים וההיטלים" והן מהוראת תק' 22 הנ"ל לפיה: דמי בטוח הם "סך כל התשלומים, למעט מס בולים, אשר רשאי מבטח לגבות ממבוטח במועד תחילת הבטוח בקשר לפוליסה זו". מחוקק המשנה מתייחס, איפוא, (לפחות מאז צאת התקנות הנ"ל ב-1986) לכל התשלומים של המבוטח למבטח עבור פוליסת הבטוח (למעט מס בולים במקרה של בטוח רכב פרטי) כ"דמי בטוח". אין לו כוונה להמשיך לעשות שימוש באבחנה שהייתה מקובלת, כאמור, בקרב חברות הבטוח עצמן, ושאינה מעניינו של הצבור הרחב, המתבקש או הנדרש לשלם סכום כולל אחד עבור פוליסת הבטוח שהוא רוכש, בין שהוא מורכב מפרמיה, דמים מסים והיטלים למיניהם, ובין אם האבחנה, או החלוקה, בין המרכיבים השונים של דמי הבטוח היא אחרת. זאת ועוד: חברות הבטוח עצמן, לרבות אלה עליהן הצביעו המבקשים כמי שגובות מס בולים על הפרמיה בלבד (הדר בע"מ ואליהו בע"מ), אינן עושות אבחנה, בפוליסה או "ברשימה" המוצגת למבוטחים (המפרטת, בין השאר, את העלויות השונות של דמי הבטוח), בין מרכיבי התשלום השונים ואינן מפרטות את שעורי הפרמיה בנפרד מסכומי הדמים (ראה נספח ו' לבקשה לאשור התביעה כייצוגית). נסיבות אלה אינן מטות את הכף, לעבר הפרשנות שהציגו המבקשים. מכאן, שעולה, לפחות, ספק באשר לפרוש שיש ליתן כיום למונח "פרמיה" המופיע בתוספת הראשונה של חוק מס בולים, שהוחק עוד ב-1961, בעת שהשימוש במונח פרמיה היה מקובל ונפוץ, ועוד בטרם "איחד" מתקין התקנות את כל התשלומים למבטח תחת "קורת גג" אחת של המונח דמי בטוח. קשה להעלות על הדעת כי המחוקק אשר ביקש לפשט הליכים ו"לאחד" סכומים מצד אחד, תחת קורת גג אחת, מצא לנכון להשאיר את הוראת ס' 12 (ד) הנ"ל (משנת 1961) במתכונת הקיימת, לפיה מס הבולים נגבה על בסיס חלק מדמי הבטוח היינו משעור הפרמיה בלבד. העובדה כי מרבית חברות הבטוח נוהגות כפי שנוהגות המשיבות (למעט חברות הדר ואליהו) מצביעה על קיומה של מחלוקת פרשנית לגיטימית בשאלה זו, אף בין חב' הבטוח לבין עצמן. יותר מכך: אנשי האוצר, אשר עורכים מדי פעם בקורות אצל המשיבות, על מנת לבחון את תקינות גביית המס והעברתו לאוצר, לא העירו מעולם למשיבות על גבייה בלתי תקינה או בלתי ראויה של המס (ראה עדותו של ניצן צעיר הרים בעניינים אלה). 6. בין שהפרשנות שהציעו המבקשים היא הראויה ובין אם לאו, ואינני פוסק בענין זה, הנסיבות שפורטו לעיל, אינן מצביעות על הטעיית המבקשים ע"י המשיבות, אלא לכל היותר על פרשנות בלתי נכונה שנתנו המשיבות לתק' 12 (ד) הנ"ל, אם בכלל. ס' 55 לחוק הנ"ל רואה כמעשה הטעיה של חברת בטוח, כל תאור עובדתי "שיש בו כדי להטעות בענין מהותי בעסקה". אין לראות את גביית מס הבולים על בסיס דמי הבטוח (ולא על בסיס הפרמיה), כמעשה הטעיה, או תאור מטעה. ודאי שאין בכך משום מעשה הטעיה בענין מהותי לעסקה, המקים עילה לניהול תובענה ייצוגית, לפי חוק הפקוח על עסקי בטוח 1981. הטעיה, או תאור מטעה, במהותו או באופיו, המקים עילת תביעה לפי ס' 55 הנ"ל, הוא מעשה או מחדל, יזום בדרך כלל, המביא את המבוטח לכלל טעות באשר לענין מהותי בעסקה. לא ניתן לומר כי כזה הוא המקרה שבפני. העובדה כי המשיבות, כמו גם חב' בטוח אחרות, פירשו את חוק מס בולים באופן מוטעה, אף אם כך הוא, אינה מצביעה על הטעיית המבוטח מצידם. אף אם ראויה טענת המבקשים לפיה יש לפרש את תק' 12 (ד) הנ"ל ככתבה וכלשונה ואף אם על פי הפרשנות הנכונה יש לגבות את מס הבולים על בסיס הפרמיה בלבד, אין לראות בגביית מס הבולים על בסיס דמי הבטוח הכוללים, משום מעשה הטעיה בענין מהותי לעסקה. העובדה כי המשיבות אינן נהנות מהפרשנות המוטעית כביכול, להוראת תק' 12(ד(, אלא אוצר המדינה מצביעה, אף היא, כמו שאר הנסיבות שפורטו לעיל, על העדר כוונה להטעות, ודאי לא בענין כה זניח ונטול משמעות מבחינתן, שאינו מהותי כלל לעסקה, לא מנקודת ראותן של המבטחות ולא מנקודת ראותם של המבקשים - המבוטחים. 7. מכאן המסקנה כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על קיומה של עילת תביעה לפי ס' 55 לחוק הפקוח על עסקי בטוח 1981, על יסוד טענת הטעיה ועל כן אין מקום לאשר את תביעותיהם כתובענות יצוגיות, שכן ס' 62 א' (א) לחוק מתיר נהול תובענה כזו על בסיס עילת תביעה ייחודית בלבד, מאלה המנויות בהוראה הנ"ל. יש לדחות, איפוא, את בקשות המבקשים לאשור תביעותיהם כתובענות ייצוגיות, וכפועל יוצא מכך, ובשל חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה, יש לדחות אף את תביעותיהם האישיות של המבקשים. עם זאת ובטרם אחתום דברי, מוצא אני לראוי להפנות תשומת לבו של המפקח על הבטוח במשרד האוצר, לאי הבהירות ולחוסר האחידות השוררת בין חברות הבטוח, באשר לגביית מס הבולים על פוליסות בטוח, כפי שתואר לעיל. מן הראוי שהמפקח יתן דעתו לאי בהירות זו ולפרשנות השונה שנותנות חברות הבטוח למונח פרמיה כאמור לעיל, ויזום תקון התקנות הרלוונטיות, על מנת לגבש כללים אחידים לגביית מס הבולים ושיעורו בכל הנוגע לפוליסות בטוח. סוף דבר: 8. בקשות המבקשים לאשור התביעות כתובענות יצוגיות נדחות. כך גם תביעותיהם (ת.א. 1242/03, 1243/03). המבקשים ישאו בהוצאות שתי המשיבות בשתי בקשות ובשכר טרחת עורך דינן בסכום כולל של -.30,000 ₪ בצרוף מע"מ. מס בוליםבוליםתביעה ייצוגיתמיסים