פסק דין טענות התובע: התובע הוא בעלה של המנוחה, שהלכה לעולמה ביום 12.9.03 כתוצאה מגידול ממאיר במוחה. המנוחה היתה מבוטחת אצל הנתבעת במסגרת פוליסה קבוצתית לביטוח מחלות קשות והשתלות בחו"ל לעובדי אוניברסיטת תל אביב (להלן - הפוליסה). התובע היה המוטב של המנוחה עפ"י הפוליסה. בשנת 1988 אובחן גידול ממאיר בשד השמאלי של המנוחה, והיא פוצתה במסגרת הפוליסה ע"י חברת הפניקס. בשנת 2003 חלתה המנוחה במחלה חדשה, הגליובלסטומה, שהביאה למותה. בשל מותה של המנוחה זכאי התובע לקבל פיצוי מהנתבעת עפ"י הפוליסה. טענות הנתבעת: היות שהמנוחה כבר קיבלה בעבר פיצוי בגין מחלת סרטן השד, אין הנתבעת חבה בתשלום פיצוי נוסף בגין הגידול הממאיר, שהביא למותה של המנוחה. הנתבעת אמנם מודה כי מחלת סרטן המוח בה לקתה המנוחה, ואשר הביאה למותה, שונה ממחלת סרטן השד, בה לקתה בעבר ובגינה פוצתה, אך עפ"י הגדרות הפוליסה זהו אותו מקרה ביטוח, ובהתאם להוראות סעיף 3.א.א2. לפוליסה אין התובע זכאי לפיצוי נוסף מעבר לפיצוי שקיבלה כבר המנוחה בעצמה. הסכמה דיונית: בדיון שהתקיים בפני ביום 4.5.04 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, ולפיה יסכם כל אחד מהצדדים את טענותיו בכתב, ופסק הדין יינתן על סמך האמור בכתבי הטענות ובכתבי הסיכומים. דיון: השאלה הטעונה הכרעה היא, האם עפ"י הוראות הפוליסה נחשבות שתי המחלות בהן לקתה המנוחה לאותו מקרה ביטוח. לשם כך עלינו לפרש את הפוליסה, ולקבוע מהו הפירוש הנכון, שיש לתת לה. בע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מט(2)265, 299-300, אמר כב' המשנה לנשיא (כתארו אז) ברק: "אכן, השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות), ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של 'לשון ברורה' או 'לשון עמומה', עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם 'נתון' חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה". עוד נאמר שם: "עקרון מרכזי בתחום המשפט האזרחי בכלל, ובדיני החוזים בפרט, הוא עקרון תום הלב. ... אחד מהיבטיו של עקרון תום הלב הוא כי חוזה יש לפרש בתום לב ... פרשנות חוזה בתום לב משמעותה מתן מובן לחוזה העולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של שני הצדדים (עמ' 305-306). סיכומו של דבר: חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הם המטרות, היעדים, האינטרסים, התכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה 'קבילים' הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כל שהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני. לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה 'משתמע' - כלומר, יש לו עיגון - מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוזה על-פי אומד דעת זה, שבגיבושו שימשו בערבוביה נתונים הבאים מהחוזה ומחוצה לו" (עמ' 311-312). בספרו של כב' הנשיא ברק, פרשנות במשפט, כרך רביעי, עמ' 222-223, נאמר: "חוזה מתפרש על פי תכליתו. תכלית זו היא בראש ובראשונה תכליתם הסובייקטיבית של הצדדים. זה 'אומד דעתם של הצדדים'. עם זאת התכלית הסובייקטיבית אינה ממצה את מלוא תכליתו של החוזה. בצד התכלית הסובייקטיבית מצויה התכלית האובייקטיבית של החוזה. אין היא תכלית שהצדדים ראו לנגד עיניהם. זו התכלית שהצדדים לחוזה היו מעמידים לנגד עיניהם אילו העניין נושא הפרשנות היה בא לתודעתם. בהיעדר נתונים על תכלית היפותטית - אינדיווידואלית זו, תפנה התכלית האובייקטיבית לעבר התכלית שצדדים סבירים היו מעמידים לנגד עיניהם. ברמת הפשטה גבוהה זו התכלית של השיטה. תכלית אובייקטיבית זו קשורה קשר הדוק לעקרון תום הלב, וזאת בשני היבטים: ראשית, ברצותה לקדם את אומד הדעת המשותף של הצדדים, היא מתמקדת - בהיעדר נתונים על אומד דעת זה - באומד הדעת שהיה לצדדים לו נתנו דעתם לבעיה הפרשנית הניצבת בפני השופט. בכך מבקש עקרון תום הלב להמשיך, במידת האפשר, את קו המחשבה שעמד לנגד עיני הצדדים לעבר מצבים שהם לא צפו מראש. שנית, בהיעדר נתונים על התכלית ההיפותטית שהייתה עומדת לנגד עיני הצדדים לו חשבו בדבר, מתמקד עקרון תום הלב בתכלית שראוי הוא שתהיה לצדדים סבירים לחוזה". גם בעולמו של המשפט העברי פורשו חוזים ותנאים בין צדדים עפ"י אומד דעת הצדדים, לרבות זה האובייקטיבי. רבינו תם (מבעלי התוספות, מחכמי צרפת במאה ה-12; בתוספות במסכת קידושין דף נב עמוד א) דן באדם שנתן כסף קידושין לאדם ואמר לו: "בתך מקודשת לי", אך לא פירש לאיזו בת כוונתו. רבינו תם סבר מלכתחילה, כי יש לומר שהבת הגדולה מקודשת, משום שהמנהג במקום זה היה שלא תתקדש הבת הצעירה לפני הבוגרת יותר. רואים, איפוא, שלצורך פרשנות הדברים השתמש רבינו תם במנהג המקום. אמנם בסופו של דבר חזר בו רבינו תם, אך מנימוקים הקשורים לדיני הקידושין ולא לכללי הפרשנות. ר' שמואל די מודינה, המהרשד"ם (מחכמי יון במאה ה-16; שו"ת מהרשדם חלק חושן משפט סימן שיח) מסתמך על דבריו אלו של רבינו תם לצורך פרשנות צוואה , וקובע, כי בכל הקשור לדיני ממונות "יש להלך אחר מנהג העולם" לצורך פרשנות מסמכים משפטיים. ר' שלמה בן אברהם אדרת, הרשב"א (מחכמי ספרד במאה ה-13; שו"ת הרשב"א חלק ד סימן קכה) דן בזכותו של אדם שהביא קונים לחנותו של אחר לקבל דמי תיווך, למרות שלא היה סיכום מוקדם על כך עם בעל החנות, וזאת לאור המנהג הרווח לשם דמי תיווך למי שמביא קונים לחנותו של אחר. הרשב"א בתשובתו שם אומר: "הדין עם ראובן התובע שכל שנהגו בעלי החנויות בכך, כל שמביא קונים לחנות סתמן כפירושן שעך דעת כן מתעסק זה במלאכת בעל החנות ומביא לו רווח ומשביח מקחו, וכלל דברים שנהגו בהם הרבים סתם הרי הוא כתנאי מפורש ..." (ההדגשה אינה במקור - נ"ש. דברים מפורשים יותר מצויים בדבריו של רבינו ירוחם (מחכמי ספרד במאה ה-14; ספר מישרים, נתיב כג חלק י), שם הוא אומר: "וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד". גם ר' יאיר חיים בכרך (מחכמי אשכנז במאה ה-17; שו"ת חות יאיר סימן רכט) כותב דברים דומים: "בתנאים אזלינן (= אנו הולכים) אחר הכוונה". הדברים מסוכמים יפה בספרו של ד"ר שילם ורהפטיג, דיני חוזים במשפט העברי, עמ' 262: "כלל גדול בתורת הפרשנות של המשפט העברי הוא שכוונת הצדדים בשעת עשיית ההסכם עדיפה על לשונו של ההסכם, הפתגם 'אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' משקף את הכלל הזה". כשכלים פרשניים אלו בידינו עלינו לצאת לביצוע מלאכת פרשנותה של הפוליסה. עלינו לצאת מלשון הפוליסה כנקודת מוצא ומשם להפליג בנסיון לתור אחר אומד דעתם של הצדדים. אחר כך לשוב ללשונה של הפוליסה, ולראות האם אומד דעת הצדדים אכן מתיישב עם לשון הפוליסה. רק אז נוכל לסיים את מלאכת הפרשנות. סעיף 3.א.א2. לפוליסה קובע: "במקרה וארע למבוטח מקרה ביטוח ראשון תוך תקופת הביטוח והוא פוצה בגינו לא יוכל לקבל פיצוי בגין אותה המחלה (דהיינו אותו מקרה הביטוח)". בסעיף 1. לנספח א לפוליסה נאמר: "מקרה הביטוח המבטח ישלם למבוטח את סכום הביטוח, לפי ביטוח זה, בקרות מקרה הביטוח, כהגדרתו להלן, במשך תקופת הביטוח בה היה הביטוח בתוקף: ו. סרטן: מחלה הנגרמת ישירות מנוכחות גידול של תאים הגדלים באופן בלתי מבוקר בשלבים התחלתיים או מתקדמים" נראה, כי התכלית שראוי הוא שתהיה לצדדים סבירים לפוליסה היא, שאדם הלוקה בשתי מחלות שונות זו מזו, כפי שמוסכם על הצדדים, יהיה זכאי לפיצוי נפרד בגין כל אחת מהן, גם אם אותן שתי מחלות מכונות בשם דומה או זהה. הרי מדובר בשתי מחלות שאין האחת מהן קשורה למחלה האחרת, ואם כן אין כל יסוד להניח, שאומד דעת הצדדים בשעת ההתקשרות, שהמבוטח יהיה זכאי לפיצוי רק בגין אחת מהן, ולא בגין שתיהן. פרשנות זו גם מתיישבת עם לשון הפוליסה. נספח א לפוליסה רק מגדיר את סוגי מקרה הביטוח, אך אין חייבים לומר, שכוונת הדברים האמורים בו היא, שכל סוגי הסרטן למיניהם ייחשבו כמקרה ביטוח אחד, גם אם אין שום קשר ביניהם. זאת ועוד, כבר נקבע בפסיקה לא אחת, כי "פוליסת ביטוח יש לפרש כנגד המבטח, אשר הוא מנסחה של הפוליסה. פוליסת הביטוח, ככל חוזה - יש לתת לה פירוש לפי כוונת הצדדים, וכשיש ספק לגבי המובן של הוראותיה של פוליסת ביטוח שהוכנה על ידי החברה - יש לתת לה פרוש לטובת המבוטח" (ע"א 188/84, צור חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פד"י מ(3)1). ראה גם רע"א 9121/00, לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2003(2)3042; ע"א 4819/92, כרמי נ' ישר, פד"י מט(2)749, ועוד. אין ספק, כי הפירוש לפיו זכאית היתה המנוחה לפיצוי בגין כל אחת מהמחלות מתיישב גם הוא עם לשון הפוליסה, ולפיכך יש להעדיפו הן לפי הכלל, כי פוליסת ביטוח תפורש נגד מנסחה ולטובת הצד האחר - המבוטח, והן לפי בחינת אומד דעתם של הצדדים. למרות כל האמור לעיל, אינני סובר שיש לפסוק במקרה זה ריבית מיוחדת בהתאם להוראות סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, וזאת משום שכספי הפיצויים היו שנויים במחלוקת בתום לב. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 56,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 20.1.04. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 875 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כלוק מיום הגשת התביעה וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. רפואהביטוח מחלהסרטן