פסק דין בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח. המחלוקת בין הצדדים היא על קיום תנאי שמירה הכלול בפוליסה. התובע הינו המחזיק והמפעיל של חווה בבית שמש (להלן: החווה). הנתבעת הינה חברה לביטוח, אשר ביטחה את התובע בפוליסה מס' 010905/01-53-57 לביטוח בעלי חיים, אשר תוקפה מיום 31.12.01 ועד 31.12.02 (להלן: הפוליסה). החווה, ששטחה 750 מ"ר, תוחמה בהיקפה ע"י גדר רשת מתכת בגובה כשני מטר. לחווה הוכנסו בעלי חיים שונים, לרבות ארבעה סוסים (להלן: הסוסים) וסוסי פוני, וכן כלבים. לפני פתיחת החווה לקהל, ביקש התובע לבטח את הסוסים. הנתבעת שלחה לחווה סוקר ממשרד "סגמן שמאים" לבדיקת החווה. התובע ציין בפני הסוקר כי בחווה קיימת שמירה גם בלילה על ידי שומר בשכר המתגורר בחווה. לטענת התובע, הסוקר ראה את השומר ואת מבנה המגורים שלו, לא התעניין בצורת השמירה או בשעות השמירה, והסתפק בעצם העובדה שהשומר שוהה בשטח החווה בשעות הלילה. הסוקר מסר לתובע דו"ח בדיקה, בו פורטו המלצות ותנאים לעריכת הביטוח על ידי הנתבעת, כמו אמצעי המיגון הנדרשים. לטענת התובע, הוא קיים את כל תנאי המיגון שדרשה הנתבעת בדו"ח. לאחר שהנתבעת השלימה את כל בדיקותיה, ולאחר שוידאה קיום כל דרישותיה ותנאיה, ביטחה הנתבעת את הסוסים והוציאה את הפוליסה. בפוליסה נקבעו תגמולי הביטוח בגין גניבת הסוסים כלהלן: "רייבן" - סך של 7,000$; "ג'ינג'י - סך של 5,000$; "ברק - סך של 6,000$"; "סער" - סך של 5,000$. בסה"כ - 23,000$. ההשתתפות העצמית ע"פ הפוליסה היא בסך 1,000$. בין תנאי הפוליסה מצוין כי "הכיסוי בגין סיכוני פריצה/גניבה (...) מותנה בקיום האמצעים המפורטים להלן: (...) "קיימת בחווה שמירה משך כל שעות הלילה ע"י שומר בשכר המתגורר בחווה, לשומר יש לחצן מצוקה שמחובר לחברת שירותי מוקד בבית שמש". (להלן: תנאי השמירה). בתחילת חודש ינואר 2002 פתח התובע את החווה לקהל. בלילה שבין ה-09.03.02 וה-10.3.02 נפרצה החווה ונגנבו ממנה ארבעת הסוסים. כמו כן, נגנבו מהחווה שלושה סוסי פוני (מתוך חמישה) שהיו מבוטחים בחברת ביטוח "שירביט". התובע דיווח לנתבעת ולמשטרה מיד עם היוודע דבר הפריצה מפי השומר, בבוקר למחרת. הנתבעת שלחה חוקר מטעמה לבדיקת החווה. ממצאי החקירה העלו כי אכן התרחשה פריצה בחווה וכי הסוסים נגנבו. ברם, החוקר המליץ לנתבעת לא לשלם לתובע את תגמולי הביטוח, שכן, לטענתו, התובע לא עמד בתנאי המיגון שבפוליסה המתייחסים לשמירה בכל שעות הלילה. התובע טוען כי קיים את כל תנאי הפוליסה, ובכללם תנאי השמירה. לטענת התובע, תנאי זה קוים במלואו, וגם הנתבעת אינה מכחישה את העובדה כי בחווה התגורר שומר, אלא שטענתה היא כי השומר התרשל בשמירה וישן. לטענת התובע, הוא לא ידע כי השומר מתרשל בשמירה, ולא היתה לו דרך לפקח על עבודתו, שכן הוא אינו יכול לוודא כי השומר ער כל הלילה. הנתבעת מודה בקיום הפוליסה, המכסה על פי תנאיה גניבת סוסים, במועד הרלוונטי. ברם, לטענתה, התובע לא עמד בתנאי השמירה הנדרש בפוליסה. הנתבעת תוקפת שני יסודות בתנאי השמירה: עניין ה"שומר בשכר" ועניין ה"שמירה". לטענת הנתבעת, בעת האירוע השומר ישן שנת ישרים בקרוואן בשטח החווה, וזאת מדי לילה כמנהגו. כמו כן, טוענת הנתבעת כי הקשר בין השומר יצחק אביב לבין התובע הינו קשר על בסיס חברות ותיקה, ועל כן אין הוא בגדר "שומר בשכר". יצויין כי אין לנתבעת טענה בעניין קיום לחצן המצוקה. הנתבעת טוענת כי משהפר התובע תנאי מהותי בחוזה הביטוח ו/או לא קיים את תניות המיגון הנדרשות ממנו על פי תנאי הפוליסה, לא קמה כל חבות לנתבעת. מסכת הראיות: הפריצה ממצאי חקירת הפריצה ע"י הנתבעת, שעיקרם אינו שנוי במחלוקת, העלו כי הסוסים הוחזקו באורוות נעולות בתוך שטח החווה, ובליל האירוע שערי האורוות נפרצו תוך שימוש בכח והסוסים נגנבו מהן. כן נגנבו 3 נקבות פוני. משחזור האירוע עולה כי בתאריך 10.03.02 בין השעות 01:30-06:30, חדרו אלמונים לחווה, ככל הנראה דרך שער הברזל האחורי, לאחר שפרצו את מנעול התליה שהיה במקום ולאחר שקשרו את כלב השמירה לעמוד. הפורצים יצאו, ככל הנראה, בדרך כניסתם כשהם לוקחים איתם את הסוסים ברכיבה. "שומר בשכר" התובע טוען, כי החל מחודש 05/01 העסיק את מר יצחק אביב בחווה כשומר, אשר התגורר בקרוואן בחווה ושולם לו שכר של 1,500 ₪ בחודש (להלן: השומר). התובע הציג הסכם בכתב, שלטענתו נערך עם השומר בתחילת עבודתו. התובע והשומר העידו, כי הסכום החודשי ששולם עבור השמירה היה 1,500 ₪ והועלה בשלב מסויים ל-2,000 ₪. התובע העיד כי לא שילם לשומר את משכורתו בשיקים אלא במזומן, כי הלה עמד להתגרש ורצה לקבל את שכרו במזומן. התובע לא דיווח על ההעסקה לשלטונות המס וגם לא למל"ל. הוא גם נהג "להתקזז" עם השומר על מצרכים שרכש עבורו, כחלק מסכום המשכורת. התובע אישר, שהשומר הוא חבר שלו שעמד להתגרש והיתה הסכמה ביניהם על מתן מגורים בתמורה לשמירה. לדבריו, השומר לא היה עובד כל יום באמבולנס אלא לסירוגין, ותמיד היה בחווה בלילה. לעניין התשלום לשומר, היתה גרסת התובע עקבית והועלתה גם בהודעתו לחוקר הנתבעת. בהודעתו של השומר לחוקר מטעם הנתבעת, מסר כי הוא מתגורר בקרוואן בחווה, וזאת מאז גירושיו מאשתו. הוא עובד בחצי משרה כנהג אמבולנס בחברה פרטית, והרקע לקשריו עם התובע הינו על בסיס חברות ותיקה. לדבריו, "על זה שאני נמצא בקרוואן כל לילה אורי עוזר לי במצרכים שונים לבית". הוא לא הזכיר בהודעתו תשלום משכורת או כסף, פרט למגורים ולמצרכים. קיים בלבי ספק אם ההסכם בכתב שהוצג הינו אותנטי, ואני נוטה להאמין שנערך בדיעבד. קיימת טעות לא מובנת בתאריך ההסכם (נרשמה שנת 2000 במקום שנת 2001, כשמדובר בחודש מאי ולא בתחילת שנה קלנדרית, שאז רבים מתבלבלים). בנוסף, לפי הודעתו של השומר, עזב את ביתו בחודש אוגוסט 2001 עקב הליכי גירושין, ולדבריו אז הוצע לו ע"י התובע להתגורר בקרוואן. לפיכך, תמוה כי ההסכם נושא תאריך של חודש מאי. בנוסף, לא ברור מדוע היה צורך בהסכם בכתב, כשמדובר בשני חברים ותיקים שיש ביניהם יחסי אמון, כשממילא לא הוצאו תלושי משכורת וכשהעסקת השומר לא דווחה למה"כ ולמל"ל, ואף היה לשומר עניין להסתיר את ההכנסה הנוספת מאשתו, עמה היה בהליכי גירושין. זאת ועוד, השומר מסר בהודעתו על סיכום בעל פה עם התובע ("ומוסכם בינינו בע"פ שאני ישן בקרוואן בלילות...) ולא הזכיר כל הסכם בכתב, וגם התובע בהודעתו לא הזכיר הסכם כזה. יחד עם זאת, שוכנעתי כי היה בין השניים הסכם בע"פ לביצוע תפקיד שמירה ע"י השומר, ולא למגורים סתם בקרוואן. התמורה שניתנה לשומר עבור מאמציו ונוכחותו הקבועה בלילות בחווה היתה הן בזכות למגורים בקרוואן והן בכסף ו/או שווה כסף, בסכום שצויין. אופן ביצוע השמירה לטענת התובע, השומר היה אמור לשמור בלילה בחווה, לפטרל ולהסתכל. כן היה אמור להיות ערני לרעשים, בין בתוך הקרוואן ובין מחוץ לו. לטענת התובע, ולשאלות מפורשות שהוצגו לו בנקודה זו, היה ברור לו לחלוטין שהשומר צריך להיות ער בלילה, ולדעתו היה אסור לו לישון. כשהסוקר היה בחווה בעת עריכת הצעת הביטוח, השומר כבר היה בתפקידו, והסוקר ציין זאת בדו"ח, שעל פיו קבע תנאי השמירה בפוליסה. לדבריו, "סוכם שיהיה שומר שישמור". לשומר היה לחצן מצוקה וכל פעם שהיה חשד לאירוע חריג, כי הכלבים נבחו, השומר צלצל בלחצן המצוקה. לכן, חשב והאמין שהשומר ער. מרשימת התקשרויות למוקד שהוצגה, עולה שהיתה לחיצת מצוקה פעם אחת בין פברואר למרץ 2002. התובע טען בחקירתו הנגדית, כי אמר לחוקר הנתבעת שהשומר "מתגורר" ולא "ישן" בקרוואן. לא היה לו הסבר לכך שגם השומר אמר לחוקר שהתובע משלם לו כדי שיישן בקרוואן. מעיון בהודעה לחוקר, עליה חתם התובע, עולה כי התובע השתמש במילה "ישן", באופן טבעי לתיאור מעשי השומר בלילה, יותר מפעם אחת. הוא אמר: "אני משלם לו על זה שהוא ישן פה". "החבר שלי ששומר במקום וגר פה, ... איציק לא עוזב את המקום ללא ידיעתי ואז אני דואג להביא אדם אחר שישן במקום במקומו, אותו לילה הוא לא יצא". "צעקתי עליו והתרגזתי איך הוא לא הרגיש ושמע כלום במהלך הלילה, הוא סיפר לי שהוא היה ער עד לשעות הקטנות של הלילה, הוא הלך לישון רק בסביבות 01:30 בלילה ובמהלך השינה הוא לא שמע כלום." ההתרשמות העולה מדברי התובע לחוקר היא, כי אחרי האירוע כעס על השומר משום שלא שמע כלום כשהיתה פריצה אלימה הכרוכה ברעשים שונים, ולא על עצם שנתו בלילה בקרוואן. גם מהודעת השומר עולה, כי הוא נהג דרך קבע לפרוש לשנתו, בשלב מסויים של הלילה, ולא נותר ער עד אשמורת ראשונה. זאת, בידיעת התובע ובהסכמתו. להלן ציטוטים מהודעתו: "מוסכם בינינו בע"פ שאני ישן בקרוואן בלילות וגר פה, ואם לא נמצא בקרוואן בלילה אז אני מודיע לו. " לגבי ליל האירוע, אמר: "הייתי בקרוואן לבדי צפיתי בשידורי הטלויזיה עד השעה 01:30 בערך, לאחר מכן יצאתי החוצה וערכתי סיור בשטח החווה וראיתי שהכל בסדר, יש לי בקרוואן לחצן מצוקה שמחובר למוקד... בתוך הקרוואן". "נכנסתי חזרה לקרוואן, קראתי קצת במיטה וכעבור מס' דקות נרדמתי, במהלך הלילה לא שמעתי שום דבר, לא קמתי במהלך הלילה". "לקרוואן לא פרצו במהלך הלילה. הדלת שלי נעולה בלילה". "אני לא יודע איך גנבו את כל הסוסים ולא שמעתי והתעוררתי מזה. אורי כעס עלי מאד על זה שלא שמעתי שגונבים את הסוסים". בעדותו הסביר השומר כי המרחק בין השער שנפרץ לקרוואן הוא 5 מ' והוא היה אמור לשמוע את רעש הפריצה, כי בד"כ שנתו קלה. אורוות הסוסים במרחק 12-15 מ' מהקרוואן. תיאור זה, שאינו שנוי במחלוקת, מחזק את מהימנות האמירות של התובע והשומר לחוקר, על כך שכעסו של התובע היה על כך שלמרות הסמיכות והרעש לא שמע השומר דבר ולא נעור משנתו. בתצהירו ובחקירתו הנגדית מסר השומר גרסה סותרת להודעתו בפני החוקר. הוא טען כי נדרש ע"י התובע לשמור כל הלילה, להיות ער בתוך הקרוואן ומדי פעם לצאת לסיורים, וזה מה שעשה. לחצן המצוקה נמצא בכניסה לקרוואן, והוא היה משתמש בו כפעמיים בחודש, כשקרה משהו חשוד כמו נביחה אינטנסיבית ולא רגילה של הכלבים, היה מפטרל ולא רואה כלום ובכ"ז ראה שהכלבים לא שקטים, הזמין מוקד והם באו. לטענתו, לא נכון שכל לילה הלך לישון, ודווקא בליל הגניבה נרדם. בחקירתו הנגדית העלה השומר ספקולציה מרחיקת לכת (שלא לדבר על היותה עדות כבושה ביחס לגרסתו בפני החוקר והתובע), לפיה השינה באותו לילה לא היתה טבעית ו"יכול להיות שהרדימו אותי". לדבריו, ניתן לפתוח את הקרוואן מבחוץ ואולי הפורצים "ריססו עליו משהו". את מה שנרשם בהודעתו - "ומוסכם בינינו בע"פ שאני ישן בקרוואן בלילות" - דחה השומר כבלתי משקף את מה שאמר, ולדבריו החוקר הוציא דברים מהקשרם. לדבריו, באותו לילה ראה טלוויזיה - היו שידורים על הפיגוע בקפה מומנט - ואח"כ קרא ספר בסלון הקרוואן ואז נרדם, בעוד שבד"כ היה נשאר ער עם אינטרנט וטלויזיה. ביחס לדבריו בהודעה על קריאה במיטה - אמר בח"נ שהכוונה שלו היתה לספה בסלון, ואולי החוקר לא רשם כהלכה. לדבריו, נרדם על הספה בסלון הקרוואן מבלי שהתכוון להרדם. כן טען, כי נהג לישון בשעות היום, בין 07:00 בבוקר ל-12:00-13:00 בצהריים, כי לא עבד במשרה מלאה. כשהתעורר, שני פונים היו חופשיים ושאר הסוסים נעלמו, התובע הגיע מס' דקות אחרי שהודיע לו על הגניבה. המשטרה הגיעה סמוך אחרי, מכל מקום ביום שלאחר הגניבה. לדבריו, עד היום הוא מתגורר בחווה בחינם אך לא כשומר. התרשמתי, כי לשומר יש, לפי תפיסתו, חוב מוסרי כלפי התובע שסייע לו באופן חברי בשעתו הקשה (גירושיו) וגם רגשות אשמה כלפי התובע, על כך שנכשל במילוי תפקידו כשומר ולא מנע את הפריצה. שילוב הכרת הטובה ותחושת האשמה כלפי התובע הביא את העד, להתרשמותי, למסור בבית המשפט גרסה שנועדה לסייע לתובע לזכות בתגמולי הביטוח. גרסה כבושה זו, ככל שהיא סותרת את הודעתו של העד בפני החוקר, אינה מהימנה עלי, ואף אינה מתקבלת על דעתי מבחינה הגיונית. טל בן יוסף (להלן ולעיל: החוקר) היה בעת האירוע עובד משרד החקירות יערי-ויצמן, בסטטוס של אחרי סיום התאמנות. לפיכך, עבודתו בוצעה תחת הנחיות ופיקוח. לפי דו"ח "סגמן שמאים", שהעסיקו את משרד החקירות, "החוקר הונחה לגבות עדות מהשומר תוך שימת דגש לנושא נוהלי השמירה והשינה בליל האירוע". החוקר העיד, כי ביצע את חקירת האירוע עבור משרד החקירות וכתב את טיוטת הדו"ח. למרבה התמיהה, העד לא הביא איתו את תיק החקירה, בטענה כי כיום אינו עובד במשרד החקירות. החוקר גם לא זכר אם בוצעה על ידו הקלטה של שתי העדויות שגבה. הוא ציין כי בד"כ נוהגים להקליט, אך אינו זוכר מה היה במקרה זה. לדבריו, אם לא כתוב בדו"ח לחברת הביטוח ש"לוטות קלטות" - אז כנראה שלא הקליט. הוא העיד כי חקר את התובע בחווה ואת השומר בתוך הקרוואן. החוקר נשאל על אופן גביית ההודעות על ידו והסביר כי כשרשם את דברי הנחקר, נהג לחזור עליהם בקול רם תוך כדי הרישום וגם איפשר לו לעבור על ההודעה בסוף, ואז חתם הנחקר על כל עמוד. הוא הניח, כי זה מה שקרה גם במקרה זה, כי זה הנוהג שלו. החוקר עמד על כך שרשם את המלים שאמרו לו הנחקרים ולא החליף אותן במלים משלו, כגון "יישן" במקום "ישהה". לדבריו, השומר אמר כי "לקרוואן לא פרצו במהלך הלילה, הדלת שלי נעולה בלילה" ולא אמר כי "הורדם", ומסתמא לא נשאל על אפשרות כזו. לגבי ההבחנה בין מיטה בחדר השינה וספה בסלון - הנחקר אמר לו שקרא ספר במיטה וכך נרשם, מבלי לשאול איזו מיטה. ב"כ התובע תקף בסיכומיו בחריפות את מהימנותו של החוקר ואת מהימנות רישום ההודעות על ידו, והצביע על סתירות שונות בדבריו בחקירה הנגדית. כן עמד על כך שלא הוצגו ההקלטות של החקירה, שאם בוצעו - הן בגדר הראיה הטובה ביותר, בעוד שההודעות הכתובות ע"י החוקר הן ראיה משנית. אין ספק, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא בדקה אם קיימות קלטות המנציחות את חקירתם של התובע והשומר ע"י החוקר. היה עליה להגיש את הקלטות, ככל שקיימות כאלה, או למסור (מפי החוקר) הצהרה חד משמעית, כי החקירה לא גובתה בקלטות. באופן התנהלות הנתבעת יש כדי גרימת נזק ראייתי לתובע, ואילו היה עסקינן בביטוי או משפט אחד מתוך ההודעות שהיו שנויים במחלוקת בין הנחקרים לבין החוקר, היה המחדל הראייתי מכריע את הכף כנגד הנתבעת. ואולם, עיון בהודעות והשוואתן לדברי הנחקרים בבית המשפט, בשים לב לכך שאני מאמינה לחוקר כי ההודעות שיקפו את עיקר אמירות הנחקרים בחקירה, גם אם לא מילה במילה, מלמד כי קיים פער ממשי בין גרסאותיהם של הנחקרים בבית המשפט לבין גרסאותיהם בהודעות. אין מדובר ברישום לא מדוייק של משפט או ביטוי כזה או אחר, או הוצאת דבר מהקשרו, אלא בגרסה שונה. זאת ועוד, הודעות התובע והשומר קוהרנטיות ובעלות הגיון פנימי - כל אחת כשלעצמה, ותומכות זו בזו. עניין השינה הלילית השגרתית של השומר בקרוואן חזר ועלה בהקשרים שונים בהודעות, כפי שצוטט לעיל, ומתקשר בתואם הגיוני עם סיבת הכעס של התובע על השומר, שצויינה ע"י שניהם - לא על כך שישן, אלא על כך שלא נעור משנתו חרף הרעש הרב שגרמה הפריצה. אין זכר, בהודעות מי מהשניים, לטענה מרחיקת הלכת כי השומר "הורדם" ע"י הפורצים, טענה כבושה שהועלתה לראשונה במכתבו של התובע למבטחת מיום 24.4.02, לאחר שקיבל סירוב לתשלום תגמולי הביטוח מחמת שנת השומר. לנוכח התרשמותי ממהימנות וספונטניות האמירות המתועדות בהודעות, לעומת מלאכותיות ומגמתיות הגרסה שמסרו שני העדים בבית המשפט, אני קובעת, כי האמת העובדתית מצויה בהודעות התובע והשומר, ואני מעדיפה את האמור בהודעות על פני העדויות, מקום שיש סתירה ביניהן. לפיכך אני קובעת כי הסיכום בין התובע לבין השומר היה כי השומר ישהה משך כל שעות הלילה בקרוואן, בין בערנות ובין בשינה, יערוך סיורים בחווה מפעם לפעם ובהתאם לצורך, ויהיה קשוב לרעשים או אירועים חריגים, תוך שימוש בלחצן המצוקה. זאת, מבלי שסוכם ביניהם כי על השומר להיות ערני כל שעות הלילה. עוד אני קובעת, על יסוד התרשמותי מן העדים והראיות, כי התובע האמין בתום לב כי הסדר השמירה שקבע עם חברו עומד בתנאי הפוליסה, וזו הסיבה שנהג בגילוי לב מלא כלפי החוקר (וכך נהג גם השומר). הנתבעת טוענת, כי ניתן ללמוד על כך שהתובע ידע ש"אין לו ביטוח" בשל אי עמידה בתנאי השמירה, וזאת מהעובדה שניסה בכוחות עצמו לאסוף מידע אודות הגורם שגנב את הסוסים. התובע מסר למשרד החקירות, כי המדובר בעבריין ידוע בתחום הסוסים, אשר מתגורר בכפר הערבי "עידנא" בגזרת חברון, וכי כבר נוצר עימו קשר. על פי דו"ח החקירה, התובע טען כי הוא מקיים מו"מ עם הגנב כדי לשלם דמי כופר ולפדות את סוסיו בחזרה. התובע לא הפנה את המשטרה לאותו חשוד, לטענת משרד החקירות, שכן חשש להכשיל את העיסקה עמו. יצויין, כי מידע זה לא אומת ישירות ע"י החוקר, שכן לדבריו הוא ערך את טיוטת הדו"ח ולא את הדו"ח עצמו (שגם אינו חתום עליו). בתצהירו התייחס החוקר רק לעניין גביית ההודעות, ולא טען כי המידע בדבר איתור הגנב נמסר לו אישית מפי התובע. לפיכך, משקלו הראייתי של מידע זה שנכלל בדו"ח החקירה, ככל שהוא שנוי במחלוקת, אינו רב. התובע במכתבו למבטחת ציין כי כן עדכן את רכז המודיעין של משטרת בית שמש בדבר החשוד ו/או איש הקשר, ואין כל סיבה להעדיף את הנטען בדו"ח על פני טענתו זו. גם אם אניח כי האמור לעיל הוא אמת, אינני מקבלת את מסקנת הנתבעת מעובדות אלה. לאחר הפריצה, האינטרס הראשון במעלה של התובע היה להחזיר את הסוסים, שאינם רק רכוש בעל ערך אלא גם ובעיקר בעלי חיים שאהב. לפיכך, נסיונו לאסוף מידע ולבוא במו"מ עם "ראש הכנופיה" כדי לקבל את הסוסים חזרה, ולו גם תמורת כופר, אינו מלמד כלל ועיקר על כך שידע או חשב שאין לו ביטוח. נהפוך הוא. התובע נהג גילוי לב מלא כלפי המבטחת, שיתף פעולה בכנות הן עם משרד החקירות והן עם החוקר שגבה את הודעתו, וניסה ככל יכולתו לגרום להחזרת הסוסים, תחת לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לתגמולי הביטוח. המידע או ההערכה כי הסוסים נגנבו ע"י גורמים מהשטחים, ואי יכולתה של המשטרה לפעול שם להחזרתם ולמעצר הגנבים, הפכו את עדכון המשטרה בפרטי החשוד ללא מעשי ונטול ערך. לפיכך, אין להסיק כל מסקנה לחובת התובע מפעילותו זו, אלא להפך. דיון משפטי: האם התקיים תנאי השמירה בפוליסה? לנוכח קביעות עובדתיות אלה, יש לבחון עתה, האם עמד התובע במוטל עליו לפי תנאי השמירה. לעניין ה"שומר בשכר", התרשמתי כי מדובר אכן בשומר בשכר, שנוכחותו בחווה לא היתה מזדמנת וגם לא התנדבותית אלא רצופה, מתוך מחוייבות ואחריות לתפקיד. תנאי ה"שכר" נועד להבטיח קביעות, רציפות ומחוייבות לתפקיד מצד השומר, ואלה התקיימו במקרה דנן. אין לדעתי נפקא מינה לכך שהשכר שולם לא בכסף אלא בשווה כסף. אופן מתן התמורה עבור השמירה לא נבדק ע"י השמאי שערך את הסקירה, ששימשה כבסיס לתנאי המיגון בפוליסה. בפוליסה עצמה לא הותנו דרך תשלום השכר וגובהו, ותיאור המצב הקיים ע"י השמאי אומץ ללא כל דרישה והשגה בעניין מצד הנתבעת. מבחינת הפרשנות הראויה, אין כל סיבה לתת למונח "שומר בשכר" בפוליסה פרשנות שונה מההגדרה של "שומר שכר" בחוק השומרים, תשכ"ז-1967. לפי סעיף 1(ג) לחוק, "שומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר." אין חולק, כי השומר קיבל תמורה וטובת הנאה עבור השמירה, ומשכך הוא נחשב כ"שומר שכר" על כל המשתמע מכך. נימוק נוסף לדחיית טענת הנתבעת בעניין זה הוא שלא הועלתה על ידה בהזדמנות הראשונה, בעת משלוח מכתב הדחיה של התביעה לתובע ביום 21.4.02, בו הזכירה רק את הטענה כי השומר נהג לישון בשעות הלילה. לפי הנחיית הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון, "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחיה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר, נימוק נוסף לדחיה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה." לעניין ה"שמירה" ושנת השומר: אין חולק, כי אילו היה מדובר בהתרשלות מקרית או חד פעמית של השומר, שזנח את משמרתו, או שנפלה עליו תנומה בלתי צפויה - לא היה הדבר עומד לרועץ למבוטח. המבוטח יוצא ידי חובתו אם הוא פועל כאדם סביר למילוי תנאי הפוליסה, וכאשר אחד מתנאי המיגון תלוי במעשיו של צד ג' - אין המבוטח לוקה משום כך שאותו שומר שהעסיק התרשל במילוי תפקידו, שלא בידיעתו. הטלת הסיכון בגין התנהגות בלתי צפויה של השומר על המבוטח, שדאג להעסקת השומר בהתאם למתחייב ע"פ הפוליסה - חותרת תחת רעיון הביטוח ומגלגלת על המבוטח אותם סיכונים עצמם, מהם ביקש לכסות עצמו בעריכת הפוליסה, בתמורה לסכומי הפרמיות ששלשל לכיסה של המבטחת. הסיכון כי השומר ימעל בתפקידו באופן לא צפוי, כמו הסיכון שמערכת האזעקה ברכב תתקלקל באחד הימים ללא ידיעת המבוטח, הם מסוג הסיכונים שהמבטחת נושאת על שכמה. זאת ועוד, הפסיקה קובעת, כי כל שעל המבוטח לעשות הוא למלא באופן סביר אחר תניות הפוליסה, וכי דרישות דווקניות של המבטחת צריכות להכתב בלשון חד משמעית. בע"א 681/89 מעיינות הגליל בע"מ נ' שמיר חב' לביטוח, פ"ד מד(4) 25, נדונה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח לפי פוליסה לביטוח מלאי משקאות חריפים שהיה מאוחסן בסככה סגורה. הכיסוי הביטוחי היה מותנה "בתנאי שיהיה שומר קבוע במקום". לא היתה מחלוקת, שהשומר שהופקד על המחסן לא היה על משמרתו בעת שבוצעה הפריצה. לדבריו של השומר, הוא יצא לכמה דקות למסעדה סמוכה, כדי לאכול. עוד טענה המבטחת, כי השומר עבד במשרה מלאה בשעות היום ועל כן לא יכול היה למלא באופן משביע רצון את תפקיד השמירה המוטל עליו. כן טענה, כי החברה המבוטחת לא פיקחה על הדרך בה מילא השומר את תפקידו, והתקבל הרושם, שהיא אף הסכימה להעדרות השומר ממשמרתו מפעם לפעם. בית המשפט העליון קבע, כי "אין הבדל בין תנאי פטור בפוליסה לבין תנאי שמטיל סייג על תחולת החיסוי הביטוחי. לגבי תנאי פטור בפוליסה, הכלל הרחב הוא, כי "... (EXCEPTIONS) AGAINST THE INSURERS ARE CONSTRUED WITH THE UTMOST STRICTNESS. IT IS THE DUTY OF THE INSURERS TO EXCEPT THEIR LIABILITY IN CLEAR AND UNAMBIGUOUS TERMS." (IVAMY, GENERAL PRINCIPLES OF INSURANCE LAW (5TH ED, LONDON) 263-264). כלל פרשנות זה מקובל באופן כללי בפירושן של פוליסות ביטוח. כך נקבע, למשל, שפוליסה הלוקה באי בהירות תפורש כנגד מנסחה (ע"א 184/79, ורנר נ' סהר, ל"ד (3) 152, 155), וכן נקבע, שכאשר למונח בפוליסה פירוש דו-משמעי, יש לפרשו לטובת המבוטח (ע"א 711/77, 712 כולי נ' פרודנשל, פ"ד ל"ד (4) 757, 765-764)". "במקרה שבפנינו, כל אשר נדרש מן המערערת, על פי תנאי הפוליסה, הוא "... שיהיה שומר קבוע במקום". ואכן, כך נהגה המערערת, בהציבה במחסן המשקאות שומר שבעה לילות בשבוע. הפוליסה לא הציבה בפני המערערת כל דרישה נוספת. אין בפוליסה כל דרישה שהשומר יעסוק אך ורק בעבודות שמירה או שתהיה לו מיומנות מיוחדת. (...) אין בה גם כל הוראה שנוגעת לסדרי השמירה ולשאלה, האם השומר חייב להמצא, בכל רגע נתון, ללא יוצא מן הכלל, על משמרתו. בנסיבות שכאלה, כאשר לשונה של הוראת הסייג או של תנית הפטור בפוליסה לאקונית, וכאשר היא אינה מציינת כל דרישה ספציפית, חוץ מהצבתו של שומר קבוע באתר, לא ניתן לומר, שהמערערת לא עמדה במוטל עליה." עוד נקבע, כי "כאשר המבטח מעוניין לקבוע סדרי שמירה ברורים, המחייבים נוכחות רצופה ומתמדת, הוא יכול לדרוש זאת במפורש. בהעדר דרישה מפורשת כאמור, אין להטיל על המבוטח חובות נוספות על אלו הקבועות במפורש בפוליסה. (...) סדרי שמירה, אשר אינם מחייבים נוכחות רצופה ומתמדת של השומר באתר, אינם מהווים, בהכרח, סיכול של הרעיון העומד ביסוד תנית הפטור. הטעם לכך הוא, שהגנב אינו יכול לדעת באיזה רגע ישוב השומר מן ההעדרות הזמנית, וגורם ההרתעה של המצאות השומר באתר נשמר." גם במקרה דנן, לא הציבה המבטחת תנאים מפורטים בדבר אופן השמירה: כך, לא הותנה אם תבוצע השמירה מחוץ למקום מגורי השומר או גם בתוכו, באופן נייד או נייח, ללא או עם הפסקות. בנוסף, לא נקבעו כל תנאי כשירות של השומר, או אי עיסוק בעבודה אחרת על ידו וכו'. אי הבהירות ואי הפירוט עומדים לחובתה, באופן שיועדף הפירוש הנוח למבוטח (השוו: ת"א (י-ם) 1615/99 יקבי הכורמים נ' מגדל חברה לביטוח (דינים מחוזי לב(19) 599). יחד עם זאת, ברור כי שומר שמעביר חלק ניכר משעות הלילה בשינה, אינו ממלא את התפקיד של "שמירה" במובנה הטבעי בלשון בני אדם. אמנם, עצם הנוכחות של אדם המתגורר מגורי קבע במקום יש בה כדי להרתיע, במידת מה, וגם קיים סיכוי כי הנם יקיץ משנתו עקב רעשי הפריצה החריגים, נביחות הכלבים וצהלות הסוסים, ויצליח לסכל את הפריצה. ברם, האפקטיביות של מגורים סתם נמוכה במידה משמעותית מזו של שמירה ערנית. לאור תכלית תנאי השמירה, אין זה סביר, אובייקטיבית, כי מנסח התנאי העלה על דעתו שומר המבלה חלק משעות הלילה בשינה. האם ידע התובע והבין, סובייקטיבית, כי תנאי השמירה בפוליסה מחייב את השומר להמצא ערני על משמרתו כל הלילה, ולא לעצום עין? התשובה לכך היא, לדעתי, שלילית. אמנם, בעדותו בביהמ"ש טען התובע חד וחלק כי ידע כי השומר צריך להיות ערני ולשמור. ברם, התרשמתי כי תשובה נחרצת זו נמסרה על ידו בצר לו, מתוך מחשבה שכדי לזכות בתגמולי הביטוח עליו להוכיח כי העסיק שומר כדי שיהיה ערני בלילות. התנהגותו הספונטנית של התובע לאחר האירוע מוכיחה ההיפך הגמור: התובע מסר לחוקר מטעם הנתבעת גרסה בה סיפר, בטבעיות וללא מורך, כי תפקידו של השומר התבטא בכך שהתגורר בקרוואן ואייש אותו כל שעות הלילה, בין בשמירה ובין בשינה. בעת מסירת הגרסה ידע התובע כי מדובר בנציג מטעם חברת הביטוח, החוקר את האירוע, ולמרות זאת שיתף אותו בכנות בעובדה שהשומר נהג לישון בקרוואן וכי כעס על כך שלא התעורר משנתו מהרעשים של הפריצה. יודגש, כי הפריצה ארעה רק כחודשיים אחרי עריכת סקר הסיכונים שבדק את החווה ותנאי השמירה בה, וכריתת הפוליסה. אין מדובר בפוליסה ישנה שתנאיה השתכחו מלב התובע. משמע, בעת הרלוונטית לכריתת הפוליסה האמין התובע בתום לב כי עצם המגורים של השומר במקום עונים על תנאי השמירה בפוליסה. עובדה זו משתקפת בבירור בהודעה שמסר לחוקר, ואין בדבריו המאוחרים במשפט כדי לטשטשה. האם יעלה על הדעת שהתובע "ישים עצמו רשע" ויחבל במו פיו בקבלת תגמולי הביטוח, בכך שיספר לחוקר כי השומר פרש לשנתו בשלב מסויים של הלילה, כמנהגו, אלמלא סבר והאמין כי הכיסוי הביטוחי חל גם במצב דברים זה? יתר על כן, הוכח כי השומר החל לקיים את הסדר הלינה בקרוואן והשמירה מספר חודשים לפני עריכת סקר הסיכונים, וכי הסוקר מטעם סגמן שמאים, שערך את סקר הסיכונים, שוחח עם התובע והכניס את תנאי השמירה לפוליסה כתיאור מצב קיים ולא כפרט הטעון שינוי. בסקר הסיכונים צויין, כתיאור מצב קיים, כי "בתוך מתחם החווה מכולת מגורי שומר", "מגורי השומר מאויישים משך כל שעות הלילה ואינם נעולים". "לדברי המציעים קיימת בחווה שמירה במשך כל שעות הלילה ע"י שומר בשכר המתגורר בתוך החווה". התובע מסר בתצהירו כי "ציינתי בפני הסוקר את העובדה שקיימת בחווה שמירה גם בלילה, המתבצעת ע"י שומר בשכר המתגורר בחווה. הסוקר ראה את השומר ואת מבנה המגורים שלו, ואמר שהוא יכלל בתנאי הפוליסה. הוא לא התעניין בצורת השמירה או בשעות השמירה, והסתפק בעצם העובדה שהשומר שוהה בשטח החווה בשעות הלילה". התובע לא נחקר על תצהירו בנקודה זו, גרסתו לא נסתרה והיא מהימנה וסבירה בעיני. לא היתה לנתבעת כל טענה בדבר מצג מטעה שיצר התובע בפני הסוקר, באשר למנהגי השמירה של השומר, שעות השינה, המצאותו מחוץ לקרוואן או בתוכו בשעות הלילה וכו'. הנתבעת נמנעה, משיקוליה היא, מלהזמין את הסוקר כעד מטעמה. בכך יש כדי לחזק את גרסת התובע. המסקנה היא, כי הסוקר לא התעניין כלל באופן השמירה ובשאלה אם השומר ישן חלק מהלילה, והסתפק בכך שראה במקום שומר וקרוואן. בנוסף, יש להניח, כי אילו שאל הסוקר את התובע כיצד מתבצעת השמירה, והאם השומר ערני כל הלילה, היה מקבל מהתובע תיאור אמיתי, כפי שנמסר לחוקר אחרי המקרה. התוצאה של אי הבירור, כפי שארעה במקרה זה, אינה משביעת רצון: המבוטח מציג מצג אמת בפני נציג המבטחת, זו אינה מעירה מאומה על המצג ויוצרת בלב המבוטח אמונה וציפיה כי המצב הנוכחי משביע את רצון המבטחת בנקודה זו ועומד בתנאי הפוליסה. לאחר מכן, טוענת המבטחת כי אין הוא זכאי לתגמולי הביטוח, כי לא עמד בתנאי השמירה, וכי צריך היה להבין בעצמו שהשומר חייב להיות ער. ההכרעה בדבר תחולת הכיסוי הביטוחי נתונה, איפוא, בין שני וקטורים המושכים לכיוונים מנוגדים: הפירוש האובייקטיבי של תנאי השמירה, בעיני האדם הסביר, לפיו יש לשלול מהתובע את הכיסוי הביטוחי; ומנגד, האמונה הסובייקטיבית של התובע כי הוא עומד בתנאי הפוליסה, ע"ס אישור המבטחת את המצב הקיים שהוצג בפניה. אין לומר כי התובע הוטעה ע"י הנתבעת, שכן לא נטען ולא הוכח כי יצרה בפניו מצג מפורש או מכללא של הסתפקות בשומר ישן. ברם, רשלנותה של הנתבעת והמנעותה מלברר את מנהגי השמירה של השומר הקיים, כמו גם המנעותה מלהתנות תנאים ברורים בפוליסה בדבר אופן השמירה הנדרש - כשהמדובר בשומר המתגורר במקום ועשוי לשהות חלק ניכר מהלילה בתוך מכולת המגורים - היוו גורם שהכשיל את התובע במילוי תנאי השמירה. סבורתני, כי בנסיבות אלה, הצדק מחייב את החלת דוקטרינת האשם החוזי התורם. קיים במקרה דנן אשם יחסי של שני הצדדים לפוליסה, שתרם במצטבר להכשלת מילוי תנאי השמירה: הנתבעת, בהתרשלותה בקביעת תנאי שמירה שיהיה ברור לתובע, ויחדד בפניו את הדרישה לכך שהשומר המתגורר במקום יהיה ער כל הלילה ומכאן (שהרי אין אדם יכול לחיות ללא שינה) - שהשמירה תהיה פרנסתו העיקרית; התובע, בכך שנתן לתנאי השמירה פירוש רשלני, שסבירותו האובייקטיבית נמוכה, מן הסתם כדי לחסוך בהוצאות, ומבלי לברר עם הנתבעת אם המצב הקיים מקובל עליה. חובת הזהירות של המבטחת והמבוטח היא הדדית, ושני הצדדים חטאו לה. לעניין החלת דוקטרינת האשם התורם במצבים של הפרה הדדית של חובת זהירות חוזית, טעמיה והצדקותיה, ראו א' פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים (הוצ' האוניברסיטה העברית, תשנ"ז) עמ' 221-228. דוקטרינת האשם החוזי התורם אומצה ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 3912/90 EXIMIN S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (להלן: פס"ד EXIMIN). פס"ד EXIMIN החיל את הדוקטרינה ביחס להפרות של חובות זהירות חוזיות, תוך שימוש בעקרון תום הלב. "ההתנהגויות בגינן חולקה האחריות - אי שיתוף הפעולה, אי הגילוי, אי ההבהרה ואי האזהרה - אינן הפרות של תניות הקבועות במפורש בחוזה או של תניות שנקראו בעבר ע"י בתי המשפט אל תוך החוזה כתניות מכללא. הגדרתן של התנהגויות אלה כהפרות החובה של קיום החוזה בתום לב אינה אלא הכרה בכך שהן מהוות אשם תורם להפרת החוזה ולנזק שבא בעקבותיה". (פורת, שם, 48). החלת דוקטרינת האשם החוזי התורם ביחסים בין חברות ביטוח למבוטחים יש בה לבטא את הרעיון, כי המבטחת והמבוטח אינם ניצים הנתונים במערכת יחסים של יריבות, אלא שותפים שכרתו חוזה להשגת מטרות הדדיות, ועליהם לחתור להגשמת מטרות אלה מתוך שיתוף, אמון וסולידריות. אי עמידה בחובות הזהירות ההדדיות תשליך במישרין על חבותה של המבטחת, וזכותו של המבוטח, לתגמולי הביטוח בעת קרות מקרה ביטוח. "הגנת האשם התורם כהגנה חלקית דוחה את העקרון הבינרי ("כל האחריות על האחד" או "כל האחריות על האחר"), ומציעה רצף של פתרונות הפרושים על פני ספקטרום רחב, שבקצהו האחד מוטלת על המפר אחריות מלאה ובקצהו האחר הוא משוחרר מכל אחריות. (פורת, שם, 62-63). החלת דוקטרינת האשם התורם על חוזי ביטוח מהווה דרך נוספת באמצעותה ניתן להגיע במקרים המתאימים לתוצאה צודקת של תשלום חלק יחסי מתגמולי הביטוח, לאור בחינת התנהגויות שני הצדדים במערכת היחסים הספציפית. העדפת המחוקק את התשלום היחסי על פני התוצאה של "הכל או לא כלום", במצבים של החמרת הסיכון ללא ידיעת המבטחת או אי נקיטת אמצעים מצד המבוטח להקלת הסיכון, כמתחייב מהפוליסה, עולה מההסדר ההתערבותי שנקבע בסעיפים 18(ג) ו-21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. סעיפים אלה מבססים את התשלום היחסי על פרמטרים אובייקטיביים המושתתים על הקורלציה בין דמי הביטוח לבין גודל הסיכון שהמבטחת נוטלת על עצמה. דוקטרינת האשם התורם מאפשרת להחיל את התשלום היחסי לפי פרמטרים של אשם. "ההנחה שבבסיסה של הגנת האשם התורם היא שזהויות ה"מפר" וה"נפגע" אינן תמיד כה חד משמעיות, כי יש מקרי ביניים שהתנהגויותיהם של שני הצדדים לחוזה ראויות בהם לגינוי משפטי, וכי שחרורו החלקי של המפר מאחריות יבטא גינוי זה בצורה ההולמת ביותר. הגנת האשם התורם נועדה אם כן למלא חלל הקיים בדיני התרופות, עקב דרך יישומו המיוחדת של עקרון תום הלב בסיטואציות שהתנהגותו של הנפגע תורמת לאי-קיום החוזה ע"י המפר". (פורת, שם, 63). במקרה דנן, ההפרה של הנתבעת תרמה בסופו של דבר להפרה שביצע התובע ושהביאה לנזק. על כן, ניתן לראותה כהפרה שתרמה ישירות לנזק. זאת, בין אם נראה את הנזק כאי מניעת הסיכון (מנקודת מבטה של המבטחת) או כאי עמידה בתנאי הפוליסה (מבחינתו של המבוטח). "הרעיון העומד בבסיס עיקרון הסיבתיות הוא כי המפר אחראי לנזק שנגרם כתוצאה מפעולתו. לפיכך, אם שניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף אחד על רעהו, אלא יש לחלק את האחריות ביניהם באופן, שכל צד ישא בחלקו בנזק". "יתר על כן, בחלוקת האחריות ביניהם יהיה כדי לעודד תום לב או זהירות מצידם של שני הצדדים לעסקה". (ראו: פס"ד EXIMIN, 78). לעניין אופן חלוקת האחריות בין הצדדים, נראה כי על בית המשפט לשקול את השיקולים הבאים: (א) מידת אשמו התורם היחסי של כל אחד מהצדדים. (ב) השוואת התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק. (ג) שיקולי מדיניות משפטית. (ראו פורת, שם, 262-264). בע"א 3940/94 רונן חברה לבנין נ' ס.ע.ל.ר (פ"ד נב(1) 210, 226-227) קבעה כב' השופטת בייניש, כי במקרים של הפרות הדדיות הגורמות במשולב לנזק, "פתרון הבעיה מחייב בנסיבות מסוימות השתחררות מהכללים הקשיחים של הגישה המסורתית במקרה של הפרות הדדיות. החסרונות של השיטה המסורתית בנסיבות של הפרות הדדיות הביאו לגישה המאפשרת לראות בחלוקת מלוא הנזק בין המפירים את הפתרון הראוי (ראו על כך אצל א' פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים (תשנ"ז), עמ' 143-152). פתרון זה יושם על ידי בית המשפט בעניין EXIMIN. (...) יתכן שלשם כך ניתן במקרים מסוימים לקבוע את מידת האשם שבהפרת החוזה, ולחלק את הנזק על פי קביעה זו. עם זאת, שימוש בקריטריון זה איננו מבטיח חלוקה צודקת בכל מקרה ומקרה. נראה כי רצוי להימנע מלקבוע מבחנים קשיחים לחלוקת הנזק ובמקום זאת להיעזר בשורה של מבחני עזר וקריטריונים שיסייעו בחלוקה צודקת של הנזק בכל מקרה על פי נסיבותיו. בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון". לאורם של שיקולים אלה, אני סבורה כי החלוקה הצודקת של האשם התורם בנסיבות המקרה היא בשיעור של 50% - 50%. נזקים עקיפים עקב אי תשלום תגמולי הביטוח התובע טוען כי בטרם פתיחת החווה לקהל השקיע כספים רבים במימון דמי השכירות לשנה, בניית החווה והוצאות פרסום. לטענת התובע, מכיוון שהנתבעת נמנעה מלשלם לו את תגמולי הביטוח המגיעים לו, נמנע ממנו לשקם את החווה ולהחזירה לפעילות. התובע לא יכול היה לקנות סוסים אחרים במקום אלו שנגנבו. בהעדר סוסים בחווה, נגרמו לתובע הפסדים רבים, כיוון שנאלץ לבטל פעילויות מתוכננות של קייטנות, ולא היה לו מה להציע לקהל המבקרים. לטענתו, כל השקעתו ירדה לטמיון. מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי החווה שימשה מבחינתו כמקור הכנסה ועיסוק צדדי. לדבריו, עיסוקו העיקרי בין השנים 95' עד 2003 היה בסחר רכב. כך מסר גם בהודעה לחוקר. כשנשאל מדוע לא קנה סוסים חדשים, במקום אלה שנגנבו, אמר שהיה שבור נפשית, ולא רצה להכנס להלוואות. כך, הודה כי גם לא קנה פונים חדשים למרות שקיבל את תגמולי הביטוח מחברת "שירביט". התובע לא הציג נתונים כלשהם על מצבו הפיננסי בעת הרלוונטית. לפיכך, לא הוכחה טענתו המרכזית של התובע, כי לא יכול היה לממן רכישת סוסים אחרים במקום הסוסים שנגנבו, בשל אי תשלום תגמולי הביטוח. נראה, איפוא, כי היו לתובע סיבות אחרות לאי חידוש הפעילות בחווה, ולפיכך טענתו על אובדן ההשקעות בחווה והפסד ההכנסות הצפויות, בגלל אי תשלום תגמולי הביטוח, איננה יכולה להתקבל. סוף דבר לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע 50% מתגמולי הביטוח הקבועים בפוליסה, קרי סך של 11,000$ (לאחר ניכוי השתתפות עצמית) כערכם בש"ח ביום 10.3.02, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד התשלום בפועל. כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע (אגרות והוצ' הקלטה) וכן בשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח + מע"מ. ביטוח בעלי חייםפוליסהבעלי חיים