פסילת רישיון פוליסת ביטוח

פסק דין השופטת ב. גילאור-ס.נשיא 1. בפניינו ערעור על פסק דינה של השופטת ר. למלשטרייך-לטר מבית-משפט שלום חיפה, בת.א. 2754/97, מיום 29.1.03 בו חוייבה המערערת לשפות את המשיב 2 בתשלום שחוייב לשלם למשיב 1. פסק-הדין עוסק בתביעת המשיב 1 - עז' לובה ז"ל (להלן: "העזבון). 2. לובה ז"ל נפגעה בתאונת דרכים ביום 28.9.93 שעה שהיתה הולכת רגל, כתוצאה מפגיעת רכב שהיה נהוג ע"י המשיב 2 חלימי מיכאל (להלן: "הנהג"). בתחילה הוגשה תביעת לובה ז"ל לביהמ"ש המחוזי בחיפה נגד הנהג ונגד המערערת כמי שביטחה את השימוש ברכב אותו נהג. משהוברר כי בעת התאונה לא היה לנהג רשיון נהיגה מאחר ונפסל מלהחזיק רשיון נהיגה עוד לפני התאונה, נדחתה בהסכמה תביעת המנוחה נגד המערערת, והמשיבה 3 (להלן: "קרנית") צורפה כנתבעת וקיבלה על עצמה הטיפול בתביעה. המנוחה נפטרה ללא קשר לתאונה. עם פטירתה תוקנה התביעה בצירוף העזבון כתובע. המשך הדיון בתביעה נגד הנהג וקרנית הועבר לבימ"ש השלום בחיפה. שם הוגשה ע"י הנהג הודעה לצד שלישי כנגד המערערת, שחזרה בדרך זו להיות צד להליך. בהודעה לצד שלישי טען הנהג כי בעת התאונה הוא החזיק למעשה ברשיון הנהיגה ובנסיבות המקרה לא היה פגם בכשירותו המהותית לנהוג ברכב ולכן על המערערת לשפותו במידה ויחוייב בתשלום כלשהו לעזבון, ו/או לקרנית. 3. בקשת העזבון לצרף את המערערת כנתבעת בתביעתו, שהוגשה לאחר הגשת ההודעה לצד שלישי נגד המערערת נדחתה בהחלטת ביהמ"ש קמא מיום 3.9.01. גם בקשתה של קרנית לשלוח למערערת הודעה לצד שלישי נדחתה. בפתח ישיבת ההוכחות בתביעה, הגיעו הצדדים להסכמה באשר לגובה הנזק של העזבון והמחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לשאלת החבות ומי אחראי לפיצוי העזבון, האם המערערת או קרנית מאחר והנהג, בעת אירוע התאונה, נהג בהיותו פסול מלהחזיק רשיון נהיגה. 4. בפסק-דין מפורט ומנומק קבעה השופטת למלשטרייך את עובדות הרקע הקשורות לנסיבות פסילת רשיון הנהיגה של הנהג. מפאת חשיבותן אביאן במלואן: 4.1 ביום 28.12.92 עצר שוטר את הנהג לבדיקה שגרתית שעה שזה נהג ברכב של חברו באילת והסתבר כי הרשיונות לא נמצאים ברכב. השוטר נתן לנהג ארכה של 5 ימים להצגת הרשיונות והוא לא המציא את הרשיונות בתוך המועד שנקצב. 4.2 בחודש אוגוסט 1993 קיבל הנהג הודעה כי הועמד לדין על נהיגה ללא רשיונות, נשפט שלא בפניו ע"י בימ"ש לתעבורה באילת ונגזר עליו בגזר-דין מיום 31.5.93 עונש של שלילת רשיון לתקופה של 12 חודשים וקנס כספי בסך 2,000 ₪. 4.3 ביום 5.8.93 פנה הנהג במכתב לביהמ"ש לתעבורה באילת וביקש להקל בעונשו. על גבי המכתב נכתב ע"י שופט כי על הנהג להמציא את המסמכים התקפים למועד העבירה. 4.4 הנהג טוען כי לא קיבל את ההחלטה האמורה וסבר כי מאחר והרשיון בידיו הוא רשאי להמשיך ולנהוג. 4.5 ביום 28.9.93 נהג ברכב וארעה התאונה נשוא התביעה המתוארת לעיל. אז לא פעל הנהג לטפל בעניין העונש שנגזר עליו בביהמ"ש לתעבורה באילת כי נידון, לטענתו, ל-14 חודשי מאסר בגין החזקת סמים אותם ריצה במהלך שנת 95-94. 4.6 ביום 2.7.95 ניתן פסק-דין בביהמ"ש לתעבורה בחיפה לפיו הורשע הנהג, על פי הודאתו, בנהיגת רכב בעת פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נ/4-נ/6). נהיגה זו מתייחסת לאירועים נשוא התביעה. 4.7 לאחר שהוגשה נגדו התביעה לפיצוי נזקי המנוחה, פנה הנהג ביום 8.3.01 לביהמ"ש לתעבורה באילת בבקשה לבטל את גזה"ד שניתן נגדו בנמקו את הבקשה שאם יוותר פסק-הדין על כנו יקבע כי אין חבות לחברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב אותו נהג, הוא ימצא במצב בו תחזור אליו קרנית לתשלום סכומים נכבדים שאין בכוחו לשלם. הוא נגמל משימוש בסמים בתהליך שיקום, אב למשפחה עם ילדים ומאז שריצה את עונשו בגין השימוש בסמים הוא עובד בעמינח לפרנסתו. 4.8 לאחר שבאת כח המאשימה בבימ"ש לתעבורה באילת השאירה את ההחלטה לשיקול דעת ביהמ"ש, בוטל גזה"ד מיום 31.5.93 ביום 19.4.01 ועל הנהג נגזרו פסילה על תנאי לתקופה של שלושה חודשים במשך 3 שנים, וכן קנס של 2,000 ₪, ומאחר והקנס כבר שולם, נקבע שאין צורך בתשלום נוסף. 4.9 משבוטל גזה"ד, כאמור, פנה הנהג לבימ"ש לתעבורה בחיפה אשר הרשיע אותו בגין נהיגתו שגרמה לתאונה נשוא התביעה, בבקשה לבטל את ההרשעה שנסמכה על עובדות גזה"ד הראשון באילת. הבקשה נדחתה מהטעם שנרשם כי ההליכים בביהמ"ש לתעבורה בחיפה הסתיימו. 4.10 על פי תעודת עובד ציבור, אלמלא הפסילה שנגזרה על הנהג בהעדרו, ע"י ביהמ"ש באילת, היה לו רשיון נהיגה תקף במועד התאונה (נ/10). 5. בפסק-הדין בחנה השופטת למלשטרייך את נסיבות פסילת רשיון הנהיגה של הנהג. לעמדתה מדובר בפסילה טכנית שעיקרה אי נשיאת תעודות ולא בגין העדר כושר לנהוג, ולכן יש לראות את תוקפה של הפסילה כפועלת למפרע. עוד נקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית לטענת המערערת כי אין כיסוי ביטוחי. המערערת לא הציגה את פוליסת הביטוח או את תעודת הביטוח הרלוונטית, שם לטענת המערערת קיים הסייג לפיו אין הביטוח בתוקף וטענה כללית של העדר רשיון נהיגה אינה מלמדת על ההחרגה בפוליסה. 6. בערעור אנו שבים ונדרשים לשאלות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים: 6.1 האם היתה לנהג במועד אירוע התאונה בה נפגעה המנוחה, פוליסת ביטוח תקפה המכסה את חבותו, לאור העובדה כי במועד התאונה נהג ברכב בזמן היותו פסול מלהחזיק רשיון נהיגה על פי גזה"ד של בימ"ש לתעבורה באילת; 6.2 האם מוטלת על המערערת החבות לפצות את הנהג בגין הסכומים שחוייב לשלם לעזבון כי פסילתו מלנהו הוטלה רטרואקטיבית; 6.3 והאם היה מקום לפטור את קרנית מתשלום כלשהו לעזבון בדחיית התביעה נגדה. 7. לטענת המערערת לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי במועד התאונה נהג הנהג ברכב ללא תעודת ביטוח ובנסיבות אלו קביעת ביהמ"ש קמא כי על המערערת להציג את פוליסות הביטוח הינה קביעה מוטעית. הנטל להוכיח את קיומו של חוזה הביטוח הוא על הנהג המבוטח, הטוען לקיומו של חוזה ביטוח, שהוכחש ע"י המערערת, והוא זה שחייב להוכיח את חוזה הביטוח בהיותו מסמך מהותי במובן תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984. הנטל היחיד שרבץ לפתחה של המערערת, לו היה אכן הנהג מצרף להודעתו כנגדה את פוליסת הביטוח, הוא להוכיח את התקיימותו של התנאי שלא היה לנהג רשיון נהיגה תקף בזמן התאונה. עוד נטען כי בימ"ש קמא התעלם מפסה"ד הפלילי בת.פ. 40693343 בביהמ"ש לתעבורה בחיפה, שהרשיע את הנהג בנהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח במועד התאונה, ופסה"ד מהווה ראייה לכאורה, לפי סעיף 42(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971. לא הנהג ולא קרנית ביקשו לסתור ראיה זו בדרך ובאופן שנקבעו בפקודת הראיות. 8. לטענת המערערת ביטולו של גזר-הדין ע"י ביהמ"ש לתעבורה באילת היה כעבור כ-8 שנים ממועד נתינתו, ונעשה בחוסר סמכות ושלא כדין. כך גם שגויה הקביעה שביטול פסה"ד הפלילי המרשיע בביהמ"ש לתעבורה באילת, חל רטרואקטיבית, באופן שעם ביטולו, רואים את הנהג כמי שנהג בזמן התאונה כשבידו רישיון נהיגה תקף. יש הבדל המהותי בין נסיבות ביטול גזה"ד של ביהמ"ש באילת לבין נסיבות המקרה ששימש יסוד לעקרונות לפיהן בחנה השופטת קמא את עובדות המקרה ברע"א 3339/00 אליהו חב' לביטוח ואח' נ' דהן משה (להלן: "פסה"ד דהן") (תקדין עליון 2002(4) 561). 9. המערערת מבקשת לקבוע כי הדין הרצוי והמצוי תומך במסקנה כי נאשם שהורשע ע"י בימ"ש מוסמך ינהג על פי פסה"ד המרשיע ויציית לגזה"ד שהוטל עליו כל עוד ביצועו לא עוכב ו/או לא בוטל ע"י ערכאה שיפוטית. אם תתקבל טענה של ביטול רטרואקטיבי, לאחר שחלף המועד להגשת ערעור או לביטול ההחלטה כי חבותה של קרנית היא תמיד בבחינת "חבות על תנאי" המתקיימת רק כל עוד לא בוטל פס"ד בו נקבעו עובדות ונגזר עונשו של נהג. 10. המערערת תקפה גם את דחיית טענתה בדבר התיישנות הליכי צד ג' שנשלחו נגדה בחלוף למעלה מ-3 שנים, שהיא תקופת ההתיישנות בחוק חוזה הביטוח, ובחלוף 7 שנים ממועד התאונה. 11. קרנית תומכת במסקנות ביהמ"ש קמא, בהדגישה את העקרונות לפיהם הופטרה מתשלום הנזק. נטען שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") הוא חוק סוציאלי הקובע מנגנון יעיל לפיזור סיכונים על כלל ציבור הנהגים וקביעת אחריות מוחלטת. בהתאם לתכלית מיוחדת זו, נקבע בפסיקה מבחן הכשירות המהותית לנהיגה. לאור מבחן זה, משבוטל עונש הפסילה והוברר כי הנהג היה כשיר לנהוג במובן המהותי, יש לראות את הנהג כמי שנהג עם רשיון נהיגה תקף. הביטול של הפסילה מאיין את פסה"ד הראשון ולכן, למרות שבתקופת הביניים, עמדה הפסילה בתוקף, ניתן להעניק לצדדים את הסעדים בהתאם לפסה"ד המבטל, וביטולו של פסה"ד משליך גם על זכויות ועל חיובים בתקופת הביניים. 12. הנהג תומך, כמובן, בעמדת קרנית וטוען שפסה"ד הוא נכון מהבחינה המשפטית וגם צודק מהבחינה האישית שלו. מדובר במקרה יוצא דופן שבו האמין הנהג בתום לב שהוא רשאי להמשיך לנהוג עד שיקבל את החלטת ביהמ"ש באילת בבקשתו להקל בעונשו. הוא נגמל לחלוטין משימוש בסם, הצליח לשקם את חיי משפחתו ועובד כנהג בחב' עמינח מאז 1996 . 13. אני סבורה כי דין הערעור להתקבל ואתחיל בבחינת הפן המהותי והאנלוגיה של השופטת למלשטרייך בעיקר מפסה"ד דהן. בפרשת דהן נדון מקרה של נהג אשר נפגע בעצמו בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב בזמן שהיה פסול מלהחזיק רשיון נהיגה בעקבות מה שהוגדר בפסה"ד דהן "הרשעה שלישית". הפסילה בוטלה ע"י ביהמ"ש העליון, מכח הכלל כי אין מעמידים אדם ב"סיכון כפול", לאחר שהוברר כי הרשעה שלישית זו ניתנה בחוסר סמכות מאחר ודהן, הנהג, כבר נשפט והורשע קודם לכן בשל אותו מעשה. בטלותו של פסה"ד המרשיע הוא מעיקרו, וההחלה של הבטלות נעשתה רטרואקטיבית כי כאילו לא ניתן מעולם ומשכך דהן נהג ברכב כמי שהיה בידו רשיון נהיגה תקף. 14. בהשוואה למקרה שלפנינו, כל הורתו ולידתו של ביטול גזר-הדין אשר קבע פסלות הרשיון אינה נטועה באיזו שגגה או טעות משפטית בעטיה נתבקש ביטולו. ביטול פסלות הרשיון נעשתה תוך פניה לרחמי בית משפט ומשיקולים אשר כאמור הם חיצוניים לעובדות המקרה. בשלב התאונה כבר ידע הנהג כי נהיגתו הורתה באיסור, כפי המשתמע מן הבקשה שהגיש לביהמ"ש באילת להקל בעונשו כחודש ומחצה לפני התאונה (נ/3 מכתבו מיום5.8.93). זאת ועוד, ב-11.1.94 הפקיד הנהג את רשיונו בביהמ"ש לתעבורה באילת בגין הפסילה. ביום20.7.94 הגיש בקשה לביטול כפל הקנס. שם נקבע בהחלטת ביהמ"ש, שאם הקנס המקורי ישולם ב-4 תשלומים, תישקל הקטנת או ביטול תוספת הפיגורים. דהיינו, ניתן לומר שלמעשה גזר-הדין של ביהמ"ש לתעבורה באילת בוצע במלואו עוד לפני שנדונה, שנים אחר כך, בקשתו המאוחרת לביטולו. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בטלות גזר-הדין בו נפסל הנהג מלהחזיק רשיון נהיגה, לא באה על רקע טענה של חוסר סמכות להרשיעו או לגזור עליו את הדין, כמו בפסה"ד דהן. בעוד שבפסה"ד דהן הבטלות היא מעיקרה, וכאילו לא היו דברים מעולם, במקרה שלפנינו עומדות וקיימות שתי הפסיקות - זו הפוסלת את הנהג מלהחזיק רשיון וזו המבטלת את הפסילה בפועל, בצוותא חדא וכאילו המאוחרת גורעת משהו מכח הראשונה. לפי הגישה המסורתית: "...יש להבדיל בין המקרה שבו לא היתה לבית-המשפט סמכות שיפוט עניני והוא חרג מסמכותו לבין המקרה שבו היתה לו סמכות שיפוט אך עשה שימוש מוטעה בה ; שבעוד שבמקרה הראשון החלטתו היא אפסית, הרי במקרה השני החלטתו רק ניתנת לביטול וכל עוד לא בוטלה, רואים אותה כשרירה וקיימת..." (המ' 322/75 "אומניה" דויטשה פילם נ' "סרטי נח" בע"מ . פ"ד כט(2), 645 ,עמ' 647-648). 15. ניתן לומר שהוראות גזר-הדין אכן היו קיימות, ובתקופת הביניים, במועד אירוע התאונה, ובמהלך השנים אח"כ, גם פעל הנהג על פי הוראות אלו באופן מלא, ולכן אין לבטלן רטרוספקטיבית אלא רק מכאן ולהבא, אם בכלל הדבר נדרש. מטרתו של הנהג בבקשתו לביטול גזר-הדין של ביהמ"ש לתעבורה באילת, היתה אחת ויחידה, לבטל, לשנות או לעצב מחדש את רכיביו של העונש שנגזר עליו, כדי לאפשר לו להעביר את הנטל לחיובו בתשלום פיצויים לעזבון, אל כתפי חברת הביטוח, המערערת. בחינתם של ההליכים שהתקיימו בעניינו של הנהג באילת ובחיפה, אינה מגלה כי נפל בהם פגם כלשהו, לא דיוני ולא מהותי ולמעשה גם הנהג לא טען זאת. במספר ההזדמנויות שניתנו לו להצגת המסמכים לא טען דבר כנגד תוקפה של הפסילה, וגם כשיוחסה לו, בחלוף שנתיים ממועד התאונה, עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לא העלה בפני ביהמ"ש לתעבורה בחיפה דבר כנגד תוקפה של אותה פסילה, אף שידע שביטול פסה"ד באילת עשוי לסייע לו בהליך שנפתח בחיפה. וכפי שנאמר: "הכלל הוא שפסק-דין אשר ניתן בסמכות הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי, הינו פסק-דין תקף, והוא שריר וקיים עד שיבוטל, אם בכלל, על ידי הערכאה המוסמכת, אם במסגרת בקשה לביטול פסק-הדין, או במסגרת ערעור. בעל דין הסבור כי נפלה טעות בפסק-דין מסוג זה, אינו יכול להתעלם ממנו ולראות בו הליך בטל מעיקרו, והדרך האחת הפתוחה בפניו היא לנסות לתקוף אותו בדרכים הקבועות בחוק" (וכן ע"א 280/73, פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גיגי לטד, פ"ד כט(1) 597, 601; ע"א 422/77, בן ארי נ' שפירא, פ"ד לב2) 309, 313). 16. אף פס"ד "דהן" קובע מפורשות כי אינו מתיימר לקבוע הלכה גורפת וחד משמעית ביחס לבטלות פסקי דין. "אכן, בטלות פסק הדין הינה פונקציה של מהות הפגם. לפגמים שונים תהינה נודעות תוצאות בטלות שונות... אחידות ונוקשות בכללי הבטלות עשויים להוביל לתוצאות הפוגעות בעקרי הצדק. יש לבחון בכל מקרה לגופו מהם שיקולי המדיניות הרלוונטים... כך, למשל, לשם בחינת תוצאת הבטלות, יש להבחין בין סוגים שונים של פגמים - פסק דין אשר ניתן בחוסר סמכות, פסק שנפלה בו טעות או פסק שבוטל בערעור, כל אחד בנסיבותיו הוא. לעיתים, אף לפגם מאותו הסוג תהיינה תוצאות שונות בהתחשב בנסיבות המקרה ...כן עשויה להיות נפקות לאבחנה בין פסק שניתן בהליך פלילי ובין אזרחי...ובהשלכות הבטלות על הצדדים הרלוונטים לעניין... "(עמ' 566, פסקה 18 לפסה"ד). בע"פ 768/80 ש' שפירא ושות' ו-3 אח' נ' מדינת ישראל, נקבע כי "עקרון הבטלות אינו גולם הקם על יוצרו אלא שפחה המשרתת את צורכי אדונה. בטלות ההחלטה היא פונקציה של מהות הפגם, ואין מהות הפגם נגזרת מתוצאות הפרתו. כשם שסוגי הפגמים הם רבים ומגוונים, כך גם סוגי הבטלות הם רבים ומגוונים" (פ"ד לו(1), 337 ,עמ' 363-364). 17. נאשם שהורשע בדין ע"י בימ"ש מוסמך צריך לנהוג על פי פסה"ד המרשיע ולציית לו כל עוד לא בוטל ו/או עוכב ביצועו. כל מסקנה אחרת טומנת בחובה סכנה של עשיית דין עצמי ע"י אותו נאשם אשר יכול, מטעמים שונים, לטעון בעתיד שפסה"ד מוטעה או אינו מוצדק ולנהוג כרצונו בניגוד לקביעות פסה"ד. הדין מחייב וודאות ויציבות. אם ביטול פס"ד מרשיע של נהיגה ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח, שנעשה לאחר שנים,יפעל באופן רטרואקטיבי ולא מיום הינתנו ואילך, כי אז יהא תמיד מצב של חוסר וודאות לגבי הצד החייב בתשלום פיצויים, דוגמת חברת הביטוח או קרנית. בנסיבות ענייננו, לאור סיבת הבטלות והשלכותיה, ומשבוטל גזר-הדין פוסל הרשיון כ-8 שנים מאוחר יותר, יש לראות את הנהג כמי שנהג בלא רשיון נהיגה תקף במועד התאונה, בשל פסילתו בידי ביהמ"ש. 18. מקובלת עלי אף טענת המערערת כי התכלית ההרתעתית העומדת ביסוד הוראת סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד, אך מחזקת את המסקנה כי הנהג נהג בזמן פסילה בעת התאונה ולא היה בידו רשיון נהיגה תקף. תכלית זו , שנבחנה ארוכות בפסה"ד דהן, עולה בקנה אחד עם המסקנה המשפטית המתבקשת בנסיבות העניין שבפניינו, שהנהג לא היה רשאי לעשות דין לעצמו ולנהוג ללא רשיון נהיגה, במועד שרשיונו נשלל על פי גזר-הדין של ביהמ"ש לתעבורה באילת, שניתן כדין. אין לומר כי דיני הבטלות, כפי שפורטו ע"י השופטת למלשטריך, מביאים למסקנה כי יש לראות בנהג כמי שנהג ברכב עם רשיון נהיגה תקף בעת התאונה. 19. בעת כתיבת פסה"ד פורסם פסק-דינו של ביהמ"ש העליון, מיום 27.1.04, במ"ח 10198/03 מיכאל חלימי נ' היועץ המשפטי לממשלה, לפיו נדחתה בקשתו של הנהג לקיים משפט חוזר בתיק התעבורה בבימ"ש השלום בחיפה, שם הורשע, כאמור, בנהיגה בזמן פסילה ועבירה של נהיגה ללא ביטוח במועד התאונה. הבקשה למשפט חוזר לא הובאה לידיעתנו ע"י הנהג. ספק אם הצדדים האחרים היו מודעים לה והיא הגיעה לעיוננו באקראי. מאחר והיא תואמת את השקפתי גבי תוצאת הערעור, לא נדרשנו לעמדות הצדדים בקשר אליה. השופט א. לוי כתב בפסה"ד: "פניית הנהג המחודשת לביהמ"ש לא נבעה משום תחושת הצדק המפעמת בו, או משום הסברה כי נגרם לו עיוות דין, וגם לא משום שנתגלו פגמים שהיו עד כה סמויים מהעין בהליכים שהתקיימו בפני בתי המשפט לתעבורה. הצורך לשוב ולפנות לבית המשפט נבע איפוא מטעם אחר - הרצון "לעצב" מחדש את רכיביו של העונש שנגזר בבית המשפט באילת, כדי לאפשר למבקש להיחלץ מהמצוקה אליה נקלע בעקבות הגשתה של התובענה נגדו לפיצויים, על ידי העברת הנטל לחיוב אפשרי משכמו לשכמה של חברת הביטוח...המבקש היה חייב למלא אחר עונש הפסילה כל עוד לא בוטל על ידי בית המשפט המוסמך". 20. עמדה זו תומכת במסקנתי שאין המערערת נדרשת להוכיח כי הנהג נהג בעת התאונה ללא תעודת ביטוח בת תוקף. לא ניתן להתעלם מפסה"ד הפלילי בבימ"ש לתעבורה בחיפה, שהרשיע את הנהג בנהיגה בעת פסילה וללא ביטוח במועד התאונה. פסה"ד מהווה ראייה לכאורה ומימצאיו ומסקנותיו מחייבות, כל עוד לא נסתרו, את המורשה או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשה, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק במשפט האזרחי. בהינתן ראיה שכזו, היה צריך לקבוע כי המערערת הוכיחה שהנהג נהג במועד התאונה ללא תעודת ביטוח בת תוקף ואז מכח סעיף 12 לחוק הפלת"ד חייבת קרנית לשלם לעזבון פיצויים כי אין בידו להיפרע פיצויים מאת מבטח. גם קרנית לא הציגה תעודת ביטוח או ראיה שהיה בה לסתור את קביעות בימ"ש השלום לתעבורה בחיפה. אלו עומדים על כנם גם היום. 21. נכונה טענת המערערת כי לפי כתבי הטענות שהוגשו ע"י הצדדים, בכתב התביעה המתוקן שהוגש ע"י העזבון נגד הנהג וקרנית, נטען ע"י העזבון כי הנהג נהג ברכב בעת שהיה בפסילת רשיון ומכאן חובתה של קרנית לפצותו. בכתב ההגנה המתוקן לא הכחיש הנהג את האמור בעניין זה. בהודעה לצד שלישי שנשלחה ע"י הנהג נגד המערערת, נטען על ידו כי המערערת חייבת לפצותו במידה ויחוייב בתשלום כלשהו בעת היותו מבוטח ע"י המערערת. המערערת התגוננה כנגד ההודעה וציינה באופן מפורש כי היא מכחישה את הטענה שבעת התאונה היה השימוש ברכב מבוטח אצלה. בנסיבות אלה, מי שטען לקיומו של חוזה ביטוח, הוא הנהג דווקא ועליו הנטל להוכיח את קיומו של החוזה על כל תנאיו אם זה הוכחש ע"י המערערת כי עצם קיומו של הביטוח הוכחש מפורשות ע"י המערערת. חוזה הביטוח הינו בבחינת מסמך מהותי במובן תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984, והנהג לא צרף את הפוליסה להודעה לצד שלישי. הנטל היחיד שהיה מוטל על כתפי המערערת, לו היה אכן הנהג מצרף להודעתו כנגדה את פוליסת הביטוח, היה להוכיח כי הנהג נהג ללא רשיון נהיגה תקף בעת התאונה. תנאי זה הוכח באופן וודאי על פי הודאת הנהג עצמו והרשעתו בפסק-דינו של בימ"ש השלום לתעבורה בחיפה. לטעמי, העדר הצירוף נבע מכך שהעובדה שהכיסוי הביטוחי לפי פוליסת הביטוח מחייבת קיומו של רשיון נהיגה תקף, לא היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים והנושא התעורר רק במסגרת סיכומי הצדדים בבימ"ש השלום. 22. למעלה מהנדרש, יש ממש בטענות המערערת להתיישנות התביעה נגדה והנימוק שניתן ע"י בימ"ש קמא שמרוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי מתחיל מהיום בו הזכאי לשיפוי ביצע את התשלום בפועל, אינו מתאים לעילת התביעה, אם כי הייתי משאירה את הנושא בצריך עיון. יסוד התביעה כאמור מושתת על חוזה ביטוח. לפי סע' 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". מפירוט המועדים הנטענים ע"י המערערת, אשר לא נסתרו על ידי המשיבים, עולה כי בתחילה וביום 11.4.94, הגישה המנוחה תביעה כנגד המערערת והנהג. לאחר שהתברר כי הנהג נהג בזמן פסילה, ולכן ללא ביטוח, נדחתה בהסכמה התביעה נגד המערערת ביום 5.3.96. קרנית צורפה כנתבעת. ההודעה לצד ג' נגד המערערת נשלחה רק ביום 12.2.01, ולפי חותמת ביהמ"ש השלום בחיפה "נתקבלה" ההודעה לצד שלישי ביום 14.3.01. המסקנה היא כי ככל שהדבר נוגע לעילת התביעה על פי חוזה הביטוח הוגשה ההודעה לצד שלישי הרבה לאחר תום שלוש השנים ממועד אירוע מקרה הביטוח. התביעה התיישנה גם לפי הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, הדן במקרה של תובענה שנדחתה גבי אי מניין התקופה שבין הגשת התובענה ובין דחייתה, ב-5.3.96. גם אם תקופת ההתיישנות היא 7 שנים, זו חלפה ביום 28.9.00 לאור מועד התאונה ב-28.9.93, ובטרם נשלחה ע"י הנהג ההודעה לצד שלישי כנגד המערערת. 23. בסופו של דיון - מדיניות משפטית נכונה מחייבת הקפדה על קיום הצווים שניתנו נגד בעלי דין ולא תתאפשר חתירה תחת יסוד אותם צווים כל עוד לא בוטלו בהחלטה שיפוטית אחרת. אין הדבר אומר שלא יתכן מצב בו ישונו הצווים ע"י ערכאת ערעור או ע"י ביהמ"ש שנתן את הצו אם התברר שנפלה בהם טעות, ולעיתים יבוטלו לחלוטין ומעיקרה. אולם עד בירור כזה צריך להקפיד על קיומם של הצווים כמות שהם, ובוודאי אם יש להם השפעה על זכויות צדדים אחרים בנוסף לצד המקיים עצמו. "אין נפקא מינה אם הפר בעל דין את צו בית המשפט מתוך מניעים טהורים או מתוך מניעים פסולים: הצווים של בתי המשפט צריכים להתבצע כמות שהם, לא מפני שטובים וצדיקים הם כאילו מטבע ברייתם, ועל כן מי שמפר אותם מפגין בכך את רשעותו; אלא למרות שבעיני טובים וצדיקים אולי צווים מוטעים ובלתי צודקים הם, והמפר אותם תבוא עליו הברכה. מותר לו לכל אדם לחשוב על צדקתם או אי-צדקתם של צווי בית המשפט את אשר יחפוץ; אבל תהא אשר תהא דעתו עליהם, כל עוד בתקפם עומדים, חייב הוא לקיימם". (השופט ח' כהן בפס"ד "שפירא", עמ' 317-316). 24. אשר על כן הייתי מציעה לחברי לקבל את הערעור ולחייב את קרנית בפיצוי העזבון ביחד ולחוד עם הנהג ולבטל את חיוב המערערת לשפות את הנהג בתשלום שחוייב בו, כאמור. הייתי מחייבת את הנהג וקרנית, וכל אחד מהם, לשלם למערערת את הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪ ובסכום כולל של 20,000 ₪ שיהיה בהם כיסוי הוצאותיה גם בפני בימ"ש השלום. ב. גילאור - ס. נשיא [אב"ד] השופט י. דר: אני מסכים. י. דר, שופט השופט א. שיף: מסכים אני לדבריה המלומדים של חברתי, ס. הנשיא, השופטת ב. גילאור. ב-פסה"ד "דהן" נדון מקרה של פס"ד שניתן בחוסר סמכות ולפיכך ניתן היה להעלות על המדוכה את סוגיית הבטלות היחסית או כפי שמוצע לכנותה, סוגיית התוצאה היחסית (רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי פ"ד נ"ח (4), 673). תוצאה יחסית של פס"ד שניתן בחוסר סמכות, פירושה , כי פסה"ד אפשר שהוא בטל מעיקרו, אפשר שאינו בטל ויכול שהוא ניתן לביטול. כל מקרה לנסיבותיו. לא זה המקרה שבפנינו. בעניננו, ניתן גזר-הדין של בימ"ש השלום באילת, ב-31.5.93 בסמכות מלאה ופסלות הרישיון מכוחו, היתה שרירה וקיימת בעת התאונה ונזקיה נשוא דיוננו. תהא זו מדיניות שיפוטית בלתי נאותה אם, בנסיבות המקרה, ניצור פיקציה כאילו נהג המשיב 2 ברישיון בעת מעורבותו בתאונה. מי שנוהג ברכב חרף עונש פסילה שהושת עליו כדין, נוהג ככלל ללא ביטוח תקף ואל לו לצפות לישועה בדמותה של פיקציה שתוחל על סמך פס"ד שינתן מספר שנים מאוחר יותר ובפרוצדורה חריגה, מה עוד, שפס"ד זה עומד בסתירה להרשעתו בגין נהיגה בזמן פסילה. כיבוד החוק וערכיו מחייבים, במקרה זה, הפעלת שיקול דעת שיפוטי המחמיר עם המשיב 2, אפילו היה מדובר בפס"ד שהשית עליו פסילה בשל טעות שבדין. גם אז, בנסיבות המקרה, לא היה זה מן הדין לפסוק כי בטלותו של פסה"ד מוחלת ריטרואקטיבית, קל וחומר שהדברים נכונים כאשר פסה"ד מ-31.5.93 ניתן לא בשל טעות שבדין. משפט תעבורהפוליסהשלילת רישיון נהיגה