החלטה 1. התובעים-המשיבים הגישו 3 תביעות נפרדות לבית משפט זה כנגד הנתבעות, כולן חברות ביטוח העוסקות, בין היתר, בביטוחי חיים. עניינה של התביעה הנו "השימוש הפסול שעשתה ועושה הנתבעת בלוחות תמותה מיושנים שהוכנו בשנות ה50-, לשם חישוב פרמיה עבור רכיב הריסק בפוליסת ביטוח שנרכשה בשנות ה90-" (ס' 3 לכתב התביעה בת"א 2549/99). לטענת התובעים, כתוצאה משימוש פסול זה ניצלו הנתבעות את יתרונן אל מול המבוטחים השונים וגבו פרמיות מופקעות שלא כדין עבור רכיב הריסק. התביעות דנן הנן למתן פסק דין הצהרתי, ובד בבד עם הגשת התביעות הוגשה בקשה לאישור התביעות כתובענה ייצוגית. הבקשות 2. הנתבעות הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף, בין למחיקה ובין לדחיה על הסף, ובקשות אלו הן נשוא הדיון שבפני בשלושת תיקי הבש"א: 59694/99, 59782/99, 6045/00. טענתם המרכזית של ב"כ המבקשות, עוה"ד בן צור, הירש ולהב, היא כי תביעות אלה, במתכונת זהה או דומה, הוגשו במסגרת תביעה מאוחדת שהוגשה בעבר בת"א 1199/97 בביהמ"ש המחוזי בירושלים, כאשר בסופו של דבר נמחקו התביעות הללו, בהסכמת הצדדים, ללא צו להוצאות. לטענת המבקשים, עוד טרם חלפו חודשיים מיום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ומבלי שנתגלתה עילה חדשה כלשהי בפרשה זו, או שהנסיבות השתנו בדרך אחרת, "אצו רצו המשיב וב"כ, אשר מקום מושבם בירושלים, והגישו לביהמ"ש המחוזי בתל אביב תביעה זהה במהותה" (ס' 24 לבש"א 59694/99). לדעת המבקשים, פעלו המשיבים בחוסר תום לב מובהק בעניין זה, והדברים אמורים על אחת כמה וכמה במקרה של תובע בתובענה ייצוגית, כאשר טיבו של ההליך מחייב תום לב מוגבר מצד התובע, האמור לייצג קבוצת אנשים גדולה בתביעתו הייצוגית. עוד מוסיפים ב"כ המשיבים וטוענים, כי המדובר בזהות מלאה, אם לא מוחלטת, בין הצדדים והעילות עליהן התבססה התביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים, לבין אותם צדדים ועילות עליהן מבוססות התביעות דנן, למעט העובדות שהתביעה היחידה שהוגשה בירושלים פוצלה ל3- תביעות נפרדות, הסעד שונה מסעד כספי לסעד הצהרתי, וכן נוסף תובע נוסף. למעט זאת - המדובר באותה פוליסה עליה מושתתת עילת התביעה הזהה, אותם צדדים ובאותן נסיבות. 3. ב"כ התובעים-המשיבים, עו"ד גרין, עמד בדברי תשובתו לבקשות ובטיעוניו בע"פ על השוני הקיים בין התביעות שהוגשו בירושלים ובתל אביב ושעיקרן כדלהלן: הגדרת הקבוצה התובעת; השוני בסעד הנתבע, כאשר מהות התביעה בירושלים היתה למתן סעד כספי ואילו התביעות דנן עניינן מתן פסק דין הצהרתי; הוספת עילת תביעה נוספת, המבוססת על סעיף 55 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א1981-. עוד מוסיף ב"כ המשיבים וטוען כי העובדה שהתביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים נמחקה, ולא נדחתה, איננה יוצרת מעשה בית-דין כנגד הגשת תביעה/תביעות חדשות באותו נושא. לטענתו, מאז הגשת התביעה בירושלים חלו גם שינויים מהותיים בתחום ביטוח החיים כאשר המבקשות שינו מאז את לוחות התמותה והחלו לעשות שימוש בלוחות תמותה עדכניים. ב"כ המשיבים מסכים אמנם כי: "התביעה בירושלים והתביעות בתל אביב נוגעות לשימוש הפסול שעשו הנתבעות בלוחות תמותה ישנים", אולם הוא סבור עדיין כי הן מהבחינה המשפטית והן מהבחינה העובדתית "מדובר בתביעות שונות לחלוטין" (ס' 7 לתגובת המשיבים לבקשות). ההכרעה 4. לאחר שקראתי בעיון רב את כתבי הטענות ושמעתי את טיעוניהם המשלימים של הצדדים בע"פ, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות לדחיית התובענה על הסף להתקבל, ולו מהטעם ששוכנעתי כי נעשה במקרה זה שימוש לרעה בהליכים המשפטיים ובעצם הגשת התביעה באותה מתכונת - בין אותם צדדים ועל פי אותן עילות תביעה - הן בבית המשפט בירושלים והן בבית המשפט המחוזי בתל אביב. כל כולה של עילת התביעה מבוססת - כפי שאף מודה בכך ב"כ המשיבים - על ה"שימוש הפסול" שעשו לטענתו, החברות הנתבעות בלוחות התמותה המיושנים. שלושת חברות הביטוח הנתבעות בשלושת התיקים שבפני היו אותן נתבעות בתביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי בירושלים, וגם התובעים, ה"ה אייל ומיכאל גוטמן הינם אותם תובעים (למעט תובע נוסף שהוסף לתביעה בת"א 2553/99, הוא עו"ד דרור אורן), אשר יוצגו גם על ידי אותם עוה"ד המייצגים אותם עתה. העובדה שבבית המשפט בירושלים נתבקש סעד כספי, ואילו כאן מסתפקים המשיבים בבקשה לסעד הצהרתי גרידא, אין בה לשנות ממהות התביעה כשלעצמה ומעילת המחלוקת המרכזית והאמיתית בין הצדדים. 5. כאן המקום לעמוד בקצרה על ההליכים בבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר נסתיימו כאמור, בהסכמת הצדדים למחיקת התביעה, ללא צו להוצאות. התביעה בירושלים הוגשה בשנת 1997, כאשר ביום 29.7.99 הגישו התובעים-המשיבים את בקשתם "למחוק את כל ההליכים בתיק, ללא צו להוצאות". ביום 1.8.99 ניתן פסק דין בו הורה כב' השופט מ' גל על מחיקת התובענה ללא צו להוצאות. בין לבין, התקיימו הליכים רבים וענפים בבית המשפט המחוזי בירושלים, כפי שעולה מהנספחים לבקשה לסילוק על הסף שבפני. בין יתר ההליכים הללו נתבקשה אף עמדת היועץ המשפטי לממשלה וה מפקחת על הביטוח, אשר הודיעו לבית המשפט כי עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה היא כי תקנה 29 לתקנות סד"א "אינה מאפשרת הגשת תביעות ייצוגיות מסוג התביעה הנוכחית, וכי אין בכוחה של תקנת סדר דין להתיר הגשת תביעות כאמור, בשים לב ליחסי הנציגות הכפויים הכרוכים בהגשת תביעה זו". היועץ המשפטי לממשלה וה מפקחת על הביטוח מסכמים את עמדתם בהודעה שמסרו לבית המשפט בזו הלשון: "לנוכח האמור, נראה כי התביעה הנדונה אינה עשויה להיות מאושרת כתביעה יצוגית. לאור זאת, ולנוכח העובדה שהמדובר באירועי עבר, אשר בעלי התפקידים העשויים להתייחס אליהם פרשו מכהונותיהם בשירות המדינה, ובשים לב לכך שנושא השימוש בלוח תמותה לחישוב פרמיות בביטוחי חיים הינו נושא שפנים רבות לו והוא מצריך כניסה לשיקולי מדיניות רחבים, והשקעת משאבים ציבוריים רבים, אין היועץ המשפטי לממשלה וה מפקחת על הביטוח רואים להתייצב בדיון בשלב זה". 6. בעקבות הדיונים המוקדמים בביהמ"ש המחוזי בירושלים, שנמשכו כשנתיים ימים, ביקשו התובעים כאמור למחוק את התביעה ללא צו להוצאות. דומה, כי ב"כ התובעים דשם הגיע למסקנה כי מן הראוי למחוק את התביעה הן נוכח עמדתם של היועץ המשפטי לממשלה וה מפקחת על הביטוח והן לאחר שהשופט המלומד המליץ בפניהם לעשות כן לאחר שהביע דעתו, כדברי הצדדים, כי כל עוד לא ניתן לבסס את התביעה הייצוגית על הוראת תקנה 29 להוראות סד"א התשמ"ד1984- (להלן - התקנות), וכן מטעמים אחרים, מן הראוי שהתובעים יחזרו בהם מתביעתם. 7. ב"כ המשיבים, עו"ד גרין, טוען כי כיום נוספה לתביעות דנן עילת תביעה נוספת על פי סעיף 55 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א1981-, (להלן - חוק הביטוח), כאשר חוק זה תוקן ארבעה חודשים לאחר הגשת התביעה בירושלים, וממילא לא ניתן היה לבסס את התביעה בירושלים גם על עילה לפי חוק הביטוח. טענה זו דינה להידחות באשר הוברר בפני כי ב"כ המשיבים היה ער לתיקון החוק האמור, אשר נכנס לתוקף עוד במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ואף הוגשה בקשה מטעמו לתיקון כתב התביעה בהתאם, בקשה אשר לא נדונה על ידי ביהמ"ש המחוזי בשל מחיקת התובענה. עינינו הרואות איפוא, כי דבר או חצי דבר לא השתנו מאז הסתיים הדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, תוך מחיקת התביעה בהסכמת הצדדים ביום 1.8.99, ועד להגשת התביעות בתיק זה ביום 22.9.99 (כולל חודש הפגרה). יצויין ויודגש, כי גם ב"כ המשיבים בטיעוניהם בבית המשפט לא יכלו להצביע על שינוי כלשהו בנסיבות מיום מחיקת התביעה בירושלים ועד הגשת התביעות בתל אביב, בחלוף פחות מחודשיים ימים, ואף לא על כל הלכה חדשנית כזו או אחרת שניתנה בין לבין ואשר יכולה היתה להכריע את הכף לטובתם. 8. מסקנתי הברורה היא, כי בנסיבות כאלה נעשה שימוש לרעה בהליכי המשפט כאשר תוך פרק זמן קצר ביותר של פחות מחודשיים, וללא כל שינוי של ממש בנסיבות או גילוי חדש שנתגלה לתובעים, הם מגישים כך לפתע פתאום תביעה חדשה המתנהלת על ידי אותם צדדים, על פי אותן עילות ובאותן נסיבות ממש. כל זאת - דווקא לבית משפט אחר מזה שדן בתביעה הראשונה ושבהמלצתו, ככל הנראה, הגיעו המשיבים למסקנה, לעת ההיא, כי מן הראוי למחוק את התביעה נוכח העדר סיכוי להצלחתה. כאן המקום להזכיר כי עם הגשת התביעות המחודשות לבית משפט זה, הגישה המבקשת 3, מגדל חברה לביטוח בע"מ, בקשה לנשיא בית המשפט העליון להעברת מקום הדיון בתיקים שבפני מבית משפט זה לבית המשפט המחוזי בירושלים. הנשיא א' ברק דחה אמנם, את הבקשה בקובעו כי: "המבקשת לא קנתה לעצמה כל זכות שתביעה חדשה כאמור, אם תוגש, תידון דווקא בבית משפט מסויים או במותב מסויים". עם זאת, לא קבע כב' הנשיא כל קביעה לגבי טענותיה המהותיות של המבקשת בבקשה שבפני, תוך שציין כי: "את טענותיה כנגד עצם הגשת התובענה החדשה תוכל המבקשת להעלות, ככל שתמצא לנכון וככל שיתיר לה בית המשפט, בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ולעניין זה אין אני נדרש" (בש"א 7668/99 מיום 26.12.99, בעמ' 3). 9. אמת נכון, כי עצם מחיקת התביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים, להבדיל מדחייתה, אינה מהווה מעשה בית-דין ואינה מקימה מחסום פרוצדורלי בפני אפשרות של הגשת תביעה חדשה באותו נושא. אולם במה דברים אמורים? סבורני, כי הגשת תביעה חדשה בין אותם צדדים, המתבססת על אותן נסיבות ועל אותן עילות כמעט במדוייק, איננה יכולה להעשות כדבר שבשגרה על פי רצונו המתחלף של תובע כזה או אחר ובהעדר שינוי של ממש בנסיבות שהיו קיימות בעת מחיקת התביעה, אך זמן קצר לפני כן. לעניות דעתי, אסור שמחיקת תובענה או הפסקת הליכים משפטיים לפי ס' 154 לתקנות תהווה פתח לשימוש לרעה בהליכי המשפט, ועל כן אין להתיר הליך שכזה של הגשת תביעה מחודשת, אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, שלא נתקיימו במקרה דנן. 10. דומה, כי זו גם עמדתה הברורה של פסיקת ביהמ"ש העליון בסוגיה זו. כפי שנקבע על ידי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 302/83 חישולי הכרמל בע"מ נ' נסחלהטשווילי, פ"ד לט(2) 831, בעמ' 834: "הננו סבורים כי יש מקום להתווית תחומים ברורים יותר בסוגייה של הפסקת הליכים כדי להבהיר כי הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשמוש לרעה בהליכי משפט וכי אין כמו כן להתירשתקופח עקב ההפסקה זכות מהותית או דיונית אחרת אותה רכש הנתבע. מה שאירע כאן עולה כדי קפוח זכות אותה רכש הנתבע. במה דברים אמורים: יש לאבחן בין חולשתה של ראיה שהובאה על ידי התובע ואשר אותה הוא מבקש לחזק על ידי ראיה אחרת (וגם אז על בית המשפט בדרך כלל להתנות כי בכל הליך חדש תובא גם הראיה שהובאה כבר בפני בית המשפט) לבין ראיה לגביה נוצרו כבר סייגים דיוניים אשר אותם מבקש התובע עתה לעקוף". 11. בפרשה שנדונה בע"א 346/79 טננבאום נ' טננבאום, פ"ד לד (1) 697, ביקשה התובעת את מחיקת בקשתה להגדלת המזונות שהגישה בבית המשפט המחוזי וזמן קצר לאחר מכן שבה וביקשה לחדש את ההליך האמור. בית המשפט העליון פסק כי אין באפשרותו של בעל דין לחדש את ההליך שנמחק בבית המשפט, אלא אם חל שינוי בנסיבות המצדיק הגשת הליך חדש. כקביעת השופט שמגר בפרשת טננבאום: "משנמחקה התביעה בתיק 2261/76, על פי החלטתו של בית המשפט המחוזי, שהונע לכך על ידי המשיבה, לא יכלה המשיבה לחזור ולפנות לבית המשפט חודשים מספר לאחר מכן, לאחר שנכזבו תקוותיה שהניעו אותה לבקש את המחיקה ולבקש החייאתה של התביעה שבינתיים נמחקה כבר. למותר להוסיף, כי אם השתנו הנסיבות יכלה, בכל עת, לפנות מחדש לבית המשפט, בין בקשר להגדלת מזונותיה ובין בקשר להלוואות שלקחה בעבר כדי לקיים את עצמה ובין בקשר לסירובו של המערער לקיים הסכם גירושין עליו חתם ואך מובן הוא כי לא הבאתי כאן רשימה סגורה של עילות לסוגיהן" (שם בעמ' 700-699). סבורני, כי הדברים יפים וראויים גם בענייננו כאשר המשיבים שבים ומגישים את אותה תביעה כנגד אותן נתבעות ובאותו לבוש עובדתי ומשפטי, אך פחות מחודשיים לאחר שביקשו את מחיקת התביעה בירושלים וללא שנשתנו כהוא זה הנסיבות המצדיקות תפנית שכזאת. מדיניות משפטית ראויה 12. דעתי היא, כי גם מבחינת המדיניות המשפטית הראויה והתכליתית, אין זה ראוי לאפשר לבעל דין לשוב ולחדש את תביעתו שוב ושוב, לאחר שתביעה קודמת שהגיש אך זמן קצר לפני כן נמחקה לבקשתו. לא מתקבל על הדעת כי בלא שינוי של ממש בנסיבות, יחליטו התובעים - בין אם בעקבות ייעוץ משפטי כזה או אחר שקיבלו ובין בעקבות חרטתם על כי מחקו את התביעה הקודמת - לחזור ולפנות לבית המשפט (ועוד לבית משפט אחר), בנסיון לחדש את תביעתם. כל הנסיבות, העובדות, ההלכות המשפטיות וההיבטים הכוללים בפרשה זו, היו ללא כל ספק, לנגד עיני התובעים ובאי כוחם (אשר ייצגו אותם כאמור, גם בתביעה בירושלים), וברור כי הם שקלו שקול היטב את כל השיקולים, ההיבטים וההשלכות שיהיו למחיקת התביעה, בעת שביקשו את מחיקתה בבית המשפט בירושלים. משלא חל כל שינוי בנסיבות האלה - כפי שאף מודים ב"כ המשיבים - לא יעלה על הדעת כי בית המשפט יאפשר חידוש ההליכים בדרך של הגשת תביעה חדשה, בבחינת "אותה גברת בשינוי אדרת". 13. שיקול נוסף שיש לתת עליו את הדעת במסגרת המדיניות המשפטית ההולמת בכגון דא, הוא זכותו של בעל דין - במקרה זה הנתבעות - שלא יוטרד שוב ושוב בהליכים משפטיים ובתביעות המוגשות ומתחדשות כנגדו, חדשות לבקרים. יש לציין ולהדגיש, כי במקרה דנן נמחקה התביעה בביהמ"ש בירושלים, ללא צו להוצאות, תוך ויתור מצד הנתבעות על ההוצאות שנגרמו להן במשך כשנתיים ימים בהם נדונה התביעה בביהמ"ש, וסביר להניח שאלה לא היו מועטות. איני מוכן לקבוע מסמרות בשאלה, אליה התייחסו ב"כ הצדדים, האם היתה "הסכמה ג'נטלמנית" בין הצדדים כי התביעה לא תחודש אלא אם ינתן פסק-דין ע"י ביהמ"ש העליון בשאלת תחולתה של תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי על תובענה יצוגית, כגון דא - או שמא לא הוסכם כך. בכל מקרה, משהסכימו הנתבעות למחיקת התביעה, תוך ויתור על הוצאותיהן, ניתן להניח כי לא היה זה בגדר ציפיותן הסבירה וההגיונית כי תוך שבועות ספורים בלבד הם יוזעקו ויוטרדו שנית אל בין כותלי בית המשפט - באותה תביעה ממש המושתתת על אותן נסיבות ועל אותה עילה - על מנת שהכל יחל מבראשית. במצב דברים שנוצר, תימצאנה אפוא הנתבעות לוקות פעמיים: פעם אחת - על כי הסכימו למחיקת התביעה תוך ויתור על הוצאותיהן; ופעם שניה - עקב חידוש ההליכים בתביעות שבפני, תוך שתגרמנה להן עתה הוצאות נוספות ומיותרות, על לא עוול בכפן. דעתי היא, כי לנתבעות במקרה דנן זכות ראויה ולגיטימית שלא יחודשו ההליכים כנגדן בעלמא, ללא שהשתנו הנסיבות מאז מחיקת התובענה הראשונה ובלא הצדקה הגיונית אחרת כלשהי. 14. חוששני, כי כל מדיניות אחרת ושונה מזו שהותוותה על ידי בית המשפט העליון בפסקי הדין שצוטטו לעיל, וכפי שמאמץ אותה בית משפט זה, עלולה להביא לתוצאות קיצוניות ושליליות ולסרבול וריבוי ההליכים המשפטיים שלא לצורך. ממה נפשך? תובע שהביא תביעתו בפני בית משפט מסויים לצורך בירורה הענייני, ולאחר מכן החליט לחזור בו ממנה - בין משום שלא זכה לאהדת השופט שדן בעניינו ובין מטעמים אחרים כלשהם - יוכל בכל מקרה לשוב ולחדש את תביעתו (ועוד לבחור לו בית משפט כראות עיניו?), שמא סבור הוא כי סיכויו בפני אותו בית משפט טובים המה מכפי שהיו בבית המשפט הקודם. דומני, כי הדברים מדברים בעד עצמם ובית המשפט לא יתן ידו לכך ולא יתיר שימוש לרעה שכזה בהליכי המשפט, ועל כן ימנע את התובע מלבוא שוב ושוב בשערי הערכאות המשפטיות בהן יבחר לנוחיותו. לכאן יפים דברי השופט א' ברק, שנאמרו בנושא אחר, לעניין החלת עקרון תום הלב על סדרי הדין האזרחי, בבר"ע 305/80 שילה ואח' נ' רצקובסקי ואח', פ"ד לה(3) 449, בעמ' 462-461: "חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים 'בדרך מקובלת ובתום לב', מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי (בג"צ 59/80; ע"א 701/79 הנ"ל). המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה. במסגרת זו יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים. אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל". 15. בשולי הדברים, אציין, כי העובדה שהתובע בת"א 2553/99, עו"ד דרור אורן, הינו תובע אחר מיתר התובעים שהיו צד לתביעה בביהמ"ש המחוזי בירושלים, איננה מעלה ואיננה מורידה בעיני לעניין ההכרעה העקרונית דנן. מקובלת עלי עמדת ב"כ המבקשת 3, עו"ד להב, כי מדובר בדרך כלל בסוג מסויים של "תובע קש", המוצג כתובע אך לצורך קבלת הסכמה להכרה בתביעה כתובענה ייצוגית, ומבלי שיש לו עניין ישיר או אישי בתוצאות התביעה. כפי שנאמר על ידי המחברים ס' גולדשטיין וי' עפרון במאמרם "התפתחות התובענה הייצוגית בישראל", עלי משפט, נוב' 1999, עמ' 27, בעמ' 46: "המקרים שבהם התובע הוא עצמו עו"ד הם רבים ביותר, אך גם במקרים שבהם אין התובע עצמו עו"ד, הוא בדרך כלל משמש כ'תובע קש' בלבד. דהיינו - האדם שבשמו מוגשת התביעה הוא אזרח הקשור אישית למעשה או למחדל שבבסיס התביעה, אך היוזם והמניע של ההליך כולו הוא למעשה עורך הדין, בא כוחו של התובע". סוף דבר 16. שקלתי בכובד ראש אם ראוי במקרה זה להורות על דחיית התובענה, או שמא להסתפק במחיקתה בלבד. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה כי נוכח ריבוי ההליכים שבהם נקטו התובעים בפרשיה זו, שבחלקם היו הליכים עקרים, מן הראוי יהיה לדחות את התובענה, וזאת בין היתר, גם על מנת להמנע מהליכי סרק בעתיד, בין בדרך של הגשת תביעות חדשות ומחודשות בבתי משפט נוספים ובין בדרכים אחרות. אשר על כן החלטתי לקבל את הבקשות ולצוות על דחיית התובענות בשלושת התיקים שבפני. התובעים-המשיבים ישלמו לכל אחד משלושת הנתבעות-המבקשות בתיקים דנן, בהתאמה, הוצאות (כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסך כולל של 30,000 ש"ח לתיק. פרמיה